זה מדהים. כולם צודקים, אני באמת עקשנית חסרת תקנה. כשאני עומדת על איזשהי דעה אני לא מרפה, וברור לי שאני צודקת ושכל השאר סתם טמבלים. כששאלו אותנו על גלעד שליט בכיתה, מיד אמרתי שאני נגד העסקה. כולם היו בעד כמובן, אבל אני אמרתי שאני נגד. שזה יתן "לגיטמצייה" לחטיפות נוספות, ושזה יכניס אותנו ללופ מזוויע. טענתי נחרצות שאנחנו צריכים להיות כמו ארה"ב, לא לשחרר, להיות חזקים. אנחנו לא. איך יכולתי. אין כזה דבר, מלחמה זו מלחמה. 

מדהים איך אדם עושה דברים הזויים (בעייני עיינים גדולות שתלושות מההתנהלות היום יומית של כדה"א), שנראים לגיטימיים והכרחיים ברגע שהם נהפכים למקובלים. 

יום בהיר אחד אתה מקבל טופס עם כמה מילים. אתה אומר שלום לכל מי שאתה מכיר; אתה נפרד מהקפה בבוקר, מהמחשב, מהאייפון, מהכלב, מהחברים, מהאישה והילדים, שם בגדים ירוקים, לוקח נשק, ויוצא לרצוח אנשים אחרים. אתה מכניס את עצמך מרצון (אפשר להתווכח על זה קצת) למקום שאתה מודע שאתה יכול לסיים את החיים בו.

ובגלל מה? 

בגלל ויכוחים שהאנשים עם החליפות לא מצליחים לסדר. 

אבל כשקוראים לזה להגן על המדינה, ולהיות חלק מצה"ל, ולהילחם במלחמה זה נשמע הרבה יותר הגיוני. 

העיניים הגדולות מתבוננות על האנושות בהלם מוחלט.

אבל אולי זאת שוב אני, עקשנית חסרת תקנה,

אולי אני הטמבלית הגדולה באמת.