יום חמישי הגיע והמשמעות היחידה מבחינתי הייתה שלושה ימים בלי דורון. בלי צלצולי טלפון ובלי אפשרות להיפגש. הייתי במשרד. היה חם והייתי עייפה, משועממת ודביקה, והדבר היחיד שרציתי היה ללכת הביתה ולשטוף מעצמי את היום הזה. ישבתי במשרד של סיגל מחכה שתצא מדיון, כשצלצול טלפון מסיט לי את קו המחשבה. איפה את הוא שואל, אני בדיוק צריכה ללכת לאנשהו... גמגמתי לתוך הטלפון, מקווה שלא תכנן להיפגש. אני פה! נו איפה את?? אני שומעת את קולו קצר רוח ועצבני. איזו דלת הראשונה? אני שומעת דלתות נפתחות ונסגרות. אין דרך מילוט. הוא כבר כאן רכון על שולחני הבל פיו המתוק על פני. עישנת? אני שואלת לא מעיזה להישיר אליו מבט, מרגישה איך חום מלהיט את פני כל הדרך עד לקודקוד שיערי האסוף. אני עדיין מעשן הוא אומר בגיחוך קל, ובאמת כשאני נפנית סוף סוף להביט בו אני קולטת את הסיגריה החומה בין ידיו. מה הוא חושב עלי? על המדים הוא בכלל שם לב שאני כבר סרן? המחשבות מתרוצצות והדלת נפתחת שוב. שלום, אומרת דמות לא מוכרת, שלום אני משיבה בהנהון ומחזירה פני למחשב, אבל כל האותיות על הצג כבר מזמן היטשטשו. אתה מגיע היום? פונה הדמות לדורון בזמן שאני ממשיכה בעיסוקי המדומה, תוהה לעצמי כיצד דורון מרגיש הרבה יותר בנוח ממני לעשן ולפטפט ואפילו לקבל אורחים, במשרד שהוא הרבה יותר שלי משלו. אני יכול לגנוב אותו לכמה דקות? פנתה אלי הדמות במפתיע. בבקשה רציתי לומר, ובמקביל חשבתי ממתי דורון צריך לקבל ממני רשות למשהו, אבל לפני שהספקתי להוציא מילה, שמעתי את דורון אומר, זה בסדר אני גם ככה חייב לזוז. כך בפשטות ובקלות בלתי נסבלת, הוא קטע בגסות את ההזדמנות היחידה שתהיה לי לשחק את האישה הקטנה שלו. אני אתקשר אלייך הוא משיב לעיני המשתאות הננעצות בגבו. הדלת נסגרת והחלל בחדר חוזר לצורתו המוכרת. אני משעינה את ראשי בין ידיי, גופי עדיין מכונס בעצמו. מה זה היה לעזאזל ולמה זה היה טוב? אני שואלת את עצמי ושוב עולה ריח דק של סיגריות באוויר ופיו סוגר על פי, הפעם ארוך ומשתהה. ויבוא אליה כבוא אל אישה זונה, (יחזקאל 44,23) מהדהד המשפט בראשי ואני מתרחקת קצת אבל הוא מסרב להינתק שפתיו מרפרפות על פני לנשיקה אחרונה לפני שהוא בגבו אלי פולט אנחה כבדה וכשהוא מסב את פניו אחורנית אני רואה בעיניו את אותו מבט ישן ומוכר שחשבתי שכבר לעולם לא אראה. את פני הדוב העייף שהיו לו כשנפגשנו במשרד בפעם הראשונה. 

יצאתי מהמשרד, נותנת מבט אחד מהיר ומבויש לצדדים לוודא שהחיילים אינם בסביבה. תמיד תהיתי מה הם חושבים עלי. אנחנו ביחד כבר קרוב לשנה והם לא יודעים עלי כמעט כלום. הם מעולם לא שמעו שיש לי חבר, או אפילו שיצאתי עם מישהו. חודשים ארוכים שאני מתאמצת להסתיר מהם כל שביב מידע מחיי האמיתיים, כאילו אנחנו משרתים במוסד ואני חוששת שבמקרה ויפלו בשבי לא יאלצו לשקר לגבי תחת עינויים כבדים. למעשה מלבד סיגל והדר, הקצינה שהחליפה אותי, לא הצלחתי ליצור קשר של חברות עם אף אחד מהמחלקה שלי. האמת היא שגם מעולם לא ניסיתי. לא הבנתי את הצורך במפגשים חברתיים עם עמיתים לעבודה ושנאתי שנאת מוות כל דבר שהיה מחוץ לשעות הפעילות. כל טיול שנתי, כל יום עיון, כל סיבה למסיבה, תמיד השתדלתי לחשוב על אינסוף תירוצים להתחמק, כמעט תמיד ללא הצלחה. תבואי, נהיה ביחד, הייתה סיגל אומרת, נוכח המבט המבועת שעל פני, ואני כבר ידעתי שרוב הסיכויים שאמצא את עצמי עומדת בקצה של איזה אולם לבדי, מחייגת לנעמה בטלפון.

ביום ראשון בבוקר הוא טלפן שוב. תגידי איך זה שרק אני מטלפן כל הזמן? פתח את השיחה ונשמע באמת תוהה, את לא מרגישה את זה בבטן, אין לך צורך לדבר איתי? הדבר הראשון שרציתי להגיד לו זה שיש לו זיכרון מאד קצר כנראה, כי תקופה ארוכה אני זוכרת את עצמי שולחת לו כל מיני הודעות חג שמח מטופשות בניסיון כושל לגרום לו להגיב, אבל סתמתי, יודעת שגם ככה לא יבין על מה אני מדברת. בטח שכן אמרתי לו, רציתי לדבר איתך. טוב קבענו להערב, אמר והזמין את עצמו לדירתי. חשבת עלי בסוף שבוע? שאל, לא עניתי. חשבת עלי? הוא מתעקש, שוב לא עניתי. התשובה כאבה לי מדי אז העדפתי לשתוק. אבל הוא כבר מכיר אותי ויודע שלהגיד לא אני יודעת בקלות, אבל עם כן קשה לי מאוד. כמה חשבת עלי? הוא שואל. על השאלה הזו פחדתי לענות אפילו לעצמי. איך מודדים, אני משיבה לו. באמת חשבתי איך מודדים? אם כל מחשבה שנייה שלי זה הוא ואם קורה שיש לי כמה מחשבות ברצף עליו ואח"כ פתאום חשבתי עליו אחת לשלוש מחשבות. אז כמה זה סה"כ?  כמה לעזאזל? אולי אם אדע אוכל להפחית, אני אוכל לצמצם כמויות, ממש כמו בסיגריות ולומר שהיום מותר לי 30 אחוזים מהזמן ומחר אני כבר אוריד ל-25 אחוזים, ככה עד שאני אוכל להתנקות לגמרי או מקסימום לאפשר אחוז אחד של מחשבות על דורון בכל סוף שבוע. במקום זה שאלתי כמה אתה חשבת? שאלתי רוצה להתענג קצת על האפשרות לשאול. מספיק הוא עונה במין יהירות. מזה מספיק אני תוהה, מספיק הרבה הוא אומר ולא מוסיף.

איתך הוא לא חושש, ממך הוא לא מפחד. אמרה לי סיגל בטון כל יודע, אחרי שסיפרתי לה על המפגש האחרון עם דורון. במילים אחרות הרגשתי כאילו אמרה, את זיון בטוח. ככה ניתחה המפקדת שלי את מערכת היחסים היחידה והמורכבת ביותר שהייתה לי עד היום. רציתי להקיא. אבל אנחנו בכלל לא שוכבים הזדרזתי להצהיר בפניה, מזמינה אותה לשקול מחדש את דבריה. אז מה אתם עושים? הסתכלה עלי במבט המום מתקשה להאמין. מה אנחנו עושים באמת? לא יודעת, בפעם האחרונה שאלתי את דורון מה אנחנו עושים וגם הוא לא ידע להשיב. נעים לי, היה המשפט היחיד שהצליח להוציא בקשר אלינו.

נעים לך הוא שואל אותי, טוב לך איתי, את רוצה להיות איתי? הוא שואל ואני לא מצליחה להגיד כן. כי באותו רגע אני לא בטוחה כמה נעים לי. הגוף שלי נותר אדיש. אדיש לליטופים, לנשיקות, למאמצים התכופים של איברו לחדור לגופי. ובעיקר אני מרגישה עייפה. עייפה מהצורך להדוף את גופו הגדול כל הזמן, מהצורך לשכנע אותו במילים ובמעשים שטוב לי. אז אני משתמשת באותה תשובה ישנה ולא מוצלחת, היחידה שיש ברשותי. שאם לא, אז הוא לא היה פה. וזה מרגיע אותו באיזשהו אופן, כי הוא לפחות מפסיק עם השאלות. תחבקי אותי, תלטפי אותי, תנשקי אותי, הוא לוחש שוב ושוב כמו איזו מנטרה. תאהבי אותי אני מוסיפה קצת בגיחוך, תאהבי אותי הוא חוזר אחרי אבל ברצינות תהומית. אני רוצה לראות תמונות שלך, הוא אמר, תמונות כשהיית קטנה. אין לי דבר כזה. אני אומרת, הכול בבית של ההורים. מה הם עושים? ההורים שלך. אבא שלי עצמאי ואימא שלי הייתה מורה. מה זה הייתה, הוא שואל. היא נהרגה בתאונת דרכים לפני שמונה שנים כמעט. הוא לא אמר דבר רק המשיך לחבק אותי ואז הוא שאל, את אוהבת אותי? לא, השבתי כמעט מיד. ובשקט שנוצר יכולתי יכולה לשמוע את גלגלי המוח שלו רצים קדימה ואחורה. ואז הוא אימץ אותי חזק אל בית החזה שלו. מלטף אותי ומערסל את גופי בליטופים ארוכים חפים מתשוקה אבל רצופים בחום ואהבה.

שתי פנים היו למאהב שלי. הפנים הרשמיות של דמותו הזחוחה, זאת שחיוך מר ודק התנוסס עליהן באופן כמעט קבוע, אך היו גם פנים אחרות, ספוגות צער ויגון. רצה המקרה ובפעמים הספורות בהן נטה להאמין שאני חשובה לו הרבה יותר משהוא לי, היה מביט בי בעיניים כלות, פיו מתעוות לכדי חיוך מר וכל גופו אומר לאות. בלילות הייתי הוגה בפנים האלה משועשעת מהמחשבה כיצד הפנים הללו שעטו על עצמן מסכת ייסורים וצער היו הולמות הרבה יותר את הדלאי למה נניח, או את הנזירים הסגפנים האלה שמראים מדי פעם בטלוויזיה, מאשר את הגבר הזה שאין שני לו בנהנתנות. ובאותה נשימה חשבתי כי לו רק היה רוצה היה יכול בכוח הפנים האלה לסחוף אחריו עדת מאמינים שלמה ואני בראשם, אנשים שהיו מבקשים לרחוץ בניקיון כפיו והיו נלהבים לשמש את הקדוש המעונה. ובימים שלא שמעתי ממנו הייתי תוהה, אולי נמוג כדרך אותם קדושים, שמרוב סיגופים והלקאה עצמית הם מתנדפים בחלל האוויר והופכים לשקופים. אולי כמוהם מרוב סתירות וחיבוטים פנימיים איבד את עצמו לדעת וכעת כל מה שנותר מדמותו זה רק צל עמום שמרמז על מה שהיה. ואולי בכלל זו המשמעות של אהבה, היכולת לראות באדם שאיתך עוד ועוד פנים.  נזכרתי שוב בפעם הראשונה שנפגשנו ברכב ליד הבית שלי והפנים שלו היו נלהבות ומסוקרנות כמו של ילד קטן, ואיך אהבתי לעבור עליהם עם היד ולחבר אחד לאחד את קווי המתאר היפים שלו.

קצת לפני שהלך שאל אותי אם הוא יעזוב את הבית אם אקבל אותו אלי. מה פתאום לעזוב את הבית חשבתי. ממתי זו הפכה להיות אפשרות? אז רק אמרתי שזה יהיה בעייתי, כי אני לא גרה פה לבד וחוץ מזה שאם הוא מחליט לעזוב את הבית זו החלטה שלו ושהוא לא יכול להפיל את זה עלי. הוא לא אמר כלום, רק המשיך לחבק אותי וזו הייתה הפעם הראשונה שבאמת תהיתי מה חולף לו בראש.

למחרת באוטובוס בדרך לעבודה ראיתי כמה גברים שעמדו בצד הדרך, לידם מכשיר מדידה גדול. חשבתי על זה שהם תמיד עומדים כך, באמצע חלקת שדה, או ליד גשר גדול, מתווים ומשרטטים גבולות, מחליטים היכן יוקם הגשר והיכן תעבור התעלה, ואולי זו דרכם לבעול את הארץ. בכל מקרה, אף פעם לא ראיתי אישה ביניהם, בכובע צהוב לראשה וסרבל כחול לגופה.