שוכב על המיטה צמוד לתנור החימום.
בחוץ סערת רוחות, ברקים ורעמים, וגשם לא מפסיק לרדת.
אני שוכב בלי חולצה ובלי שמיכה וחושב מחשבות עמוקות.
אני יודע שעשיתי טעות ענקית, ואחריה עוד טעות שמגדילה את הטעות הראשונה,
אני מודע לכך שאני בנאדם רע שעשה רע בלי לחשוב בכלל לבנאדם אחר,
אני יודע שהייתי לא בסדר, ושאין דרך להצטער.
אני רק מקווה שבמקרה הזה לשקר יהיו רגליים.
לאט לאט העיניים מתנפחות ומתאדמות,
והדמעות מתחילת לזלוג אחת אחרי השניה בקצב איטי ואחיד.
כל דמעה עושה את דרכה הישר מהעין אל הריסים שלמטה, משם נופלות אל הלחיים וזולגות באיטיות עד הסנטר, שם נעצרות לכמה שניות ונופלת על הסדין.
אחרי כמה דקות הסדין כבר רטוב.
אני מסתכל על כתם הרטיבות מהדמעות והן פורצות החוצה שוב.
אני שומע את הרעמים, ומביא שמיכה.
אני נכנס מתחתיה ועוצם עיניים חזק.
אני משתדל שלא להרדם, אני לא רוצה לחלום עוד סיוט.
כאשר אני מרגיש שהעיינים נעצמות אני מהר קם.
שמתי על עצמי סוודר מחמם ויצאתי מהחדר המחומם אל הסלון השומם והקריר.
ישבתי על הספה ובהיתי בקיר.
את נכנסת הביתה ועושה לי מבט כזה, רק מעייניך הבנתי למה התכוונת.
התיישבת ליידי, כשראית שאני מאוכב ממך קמת.
הסתכלת עלי והלכת לחדר השני.
אחר כך אחי הגיע רטוב וקפוא, ושניכם הסתגרתם בחדר.
הצלחתי לשמוע על מה אתם מדברים, ולא רציתי, הלכתי לחדר , נעלתי מגפיים ויצאתי מהבית.
ישבתי בחדר המדרגות , היה שם קר. מהדלת השקומה יכולתי לראות את הסערה שבחוץ.
נשענתי על הקיר, וכהרגשתי שהגיע הזמן לחזור ,עליתי לדירה.
הם ישבו שם ונראו נהנים ומרוצים.
היה על השולחן שתי כוסות של קפה חם.
אחי שאל איפה הייתי, אמרתי לו שלמטה.
היא הביטה בי ואמרה לי שאני יכול לשבת ליידם.
התיישבתי ליד אחי והוא קם אל המטבח להכין לי שתיה חמה.
נשארנו אני והיא.
היינו במצב לא נוח ולא נעים.
לא הוצאנו מילה.
פתאום היא הסתכלה לי בעיניים, רעדתי .
אחי חזר עם כוס שוקו חם. לקחתי שלוק והנחתי את הכוס על השולחן והלכתי לחדרי.
בכיתי.
לא היה לי משהו אחר לעשות מלמד לבכות.
לפעמים זה מה שהכי עוזר להיפטר מכל החרא שיושב עליך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
