קו ישר

מאמר טוב של מגן מקארדל (אנגלית) על חוסר ההסכמה, חוסר הפתרונות וחוסר האונים של המומחים.

פאולסון כבר שינה את דעתו ותוכניות ההצלה שלו מספר פעמים במשך המשבר הנוכחי (מתחילת ספטמבר). הסיבה לכך היא שאיש אניו מבין אל נכון מה קורה, ומה צריך לעשות כדי לצאת מהמשבר. חוסר הקונסנסוס או ההסכמה בין המומחים הוא מדהים. בדרך כלל, כאשר שואלים מומחים או אנשי מקצוע, מתפתח במהרה קונסנסוס, כולם מסכימים על תכנית פעולה או על שתיים או שלוש אלטרנטיבות. אח"כ הפוליטיקאים מסרסים את התכניות בהתאם לאינטרסים הפוליטיים, אבל בין אנשי מקצוע אין התלבטויות רבות מדי.

אבל ההסכמות המסתמנות כעת הן כלליות ונבובות ללא תוכן או תועלת של ממש: צריך לחזק את הבנקים (איך? לא יודעים), צריך לשחרר את האשראי (איך? לא ידוע), צריך להמריץ את הכלכלה (איך?), כלבים צריכים לנבוח, וחתולים לילל.

השתתפתי בדיונים רבים עם מיטב מומחי הכלכלה (אומרת מקארדל), כולם אומרים שצריך יותר רגולציה על ידי כלכלנים מאד חכמים. אבל מה בדיוקק צריך לעשות ? מה צריכים הרגולטורים לעשות? "לפקח יותר מקרוב על הבנקים", איך לפקח ? מה בדיוק לפקח ? יוק. המפקחים צריכים יותר סמוכויות. אבל מה יעשו עם סמכויותיהם? אין תשובה.

הממשלה צריכה לעזור לבנקים הטובים (שיש להם סיכוי לשרוד) כדי להציל את המערכת הפיננסית. אבל מי הם הבנקים הטובים? איך יודעים? (יש 15000 בנקים בארה"ב). הממשלה צריכה לדאוג שהבנקים (וקרנות הפנסיה) לא יקחו סיכונים גבוהים מדי. בסדר. מה זה גבוה מדי? יש למישהו הגדרה ?

כל המומחים שמקארדל שמעה אותם אינם עיתונאים או פרשנים, או בלוגרים כמונו. הם מיטב המוחות הכלכליים שיש בוואשינגטון.

בסוף היא שואלת את שאלת המפתח: מאיפה צץ הרעיון שהרגולטורים שלנו אמורים להיות כל יודעים וכל יכולים? (omniscient )?

אולי, אם אלוהים הכל יכול היה רגולטור - הוא היה מסתדר. בני תמותה פשוט חסרי אונים מול הסיבוכיות של המערכת.

יעקב