קו ישר

הליברל לעולם רואה את עצמו כיישות רודפת שלום, ואת השלום, יהיו תכניו אשר יהיו, כהישג מונומנטאלי. כדי לחשוב כך, צריך להתעלם מההיסטוריה של אירופה במאה ה-20. לא "מאמצים דיפלומטיים" מיגרו את האימה הגדולה מכולן שאיימה להחריב את אירופה כולה, כי אם מלחמת חורמה חסרת פשרות, עד למיגור מוחלט ובלתי ליברלי לחלוטין של האויב.

אבל אין בעולם היום אויבים כאלה, אומר הליברל. ואפילו בהנחה שיש – צריך להידבר איתם, כי בעצם הם קורבנות של שיטות פוליטיות כוחניות, ואם רק נחייך אליהם בנחמדות ובנימוס הראוייים, מייד הללו ייטיבו את דרכם ולא יהיה עוד צורך להילחם בהם.

כך, מי שמעיד על עצמו שהוא מעוניין להשמיד את הזולת (הליברלי) בהיותו של זה כופר בן-מוות, זכאי גם הוא לכל ההבנה החומלת שבעולם ויש לפתוח עמו (מייד!) במשא ומתן שישיב לו את זכויותיו הנגזלות, פרי קולוניאליזם מרושע וגאוותני.

כך הופכים טרוריסטים תאבי-מות ללוחמי חירות מדוכאים בעיני ליברלים, כך הופכים דיקטטורים מקומיים רשעים לבני שיח ראויים שיש "להבין" את דעותיהם (ולהזמין אותם להרצות במעוזי חופש הביטוי) במקום להבהיר להם שהם נתונים תחת כוונת של עוצמה עודפת.

וכך, למרבה הצער, אי אפשר לדון באופן מושכל במלחמה כלשהי מבלי להצמיד לה "גינוי לתוקפנות", שהוא אוטומטי בדיוק כמו המחשבה שכל המלחמות בעולם הן בלתי מוסריות במידה שווה.