אני רוצה להודות למוטי ויעקב על ההזמנה להצטרף לכתיבה בבלוג.
באופן טבעי הנושא הראשון שעליו אכתוב יהיה מתחום התמחותי.
כמעט כל מי שכותב או מדבר על מערכת בתי המשפט בישראל מתלונן על עומס בלתי-נסבל בבתי המשפט, על כך שההליכים המשפטיים מתמשכים שנים ארוכות, ועשיית הצדק הופכת לעינוי הדין.
בין הסיבות לעומס מדברים על חוסר תקנים, על אהבה יוצאת הדופן של היהודים להתדיינות משפטית, על חוסר-יעילות של המערכת, על עצלנות השופטים ועורכי דין המרבים לבקש דחיית דיונים ואפילו על ריבוי עורכי דין, אשר בגלל חוסר תעסוקה ממציאים עילות תביעה ודוחפים את לקוחותיהם לעיסוק בספורט הלאומי.
כל ההסברים האלה לעומס בבתי המשפט רחוקים מהמציאות. אפשר, כמובן, למנות עוד ועוד שופטים, אך איכותם בהכרח תרד. הדבר האחרון שאפשר לומר על השופטים שהם עצלנים, רובם עובדים קשה וכורעים תחת העומס. המערכת סובלת מאותן בעיות שמאפיינות כל ארגון גדול, בוודאי ארגון בניהול ממשלתי, אבל במידה מעטה יחסית למוסדות ממשלתיים אחרים. יש עורכי דין המגישים תביעות סרק אבל מספרם זניח. והישראלים, ככלל, פונים לעזרת בתי המשפט בחוסר רצון ובאין-ברירה.
אז מדוע יש עומס?
על הסיבה המרכזית - מבנה החוקים בישראל - אכתוב בפוסט הבא, וכאן אסתפק בגורם משני, אשר ממחיש היטב כיצד פעולה שלטונית גורמת לתוצאה שלא מתכוונים אליה, במקרה זה לתוצאה הפוכה מזו שכיוונו אליה.
אני מדבר על נושא הגישור והפישור שהמערכת המשפטית מקדמת ברעש תקשורתי רב בתור תרופת פלא לבעית העומס. בפועל הלהיטות (המובנת) של בתי המשפט להביא צדדים לפשרה בכל תיק רק מגבירה את העומס בטווח הארוך. מוסד הפשרה הופך לכלי עזר מצוין בידי מי שרוצה להתחמק מקיום הוראות החוק או התחייבויות חוזיות. סיום התיק בפשרה זה תמיד הפסד של הצד הצודק, שאינו מקבל את מה שמגיע לו באופן מלא, וניצחון למי שאינו צודק שמשלם פחות ממה שחייב, בבחינת ההחוטא יוצא נשכר. התוצאה הטבעית של מוסד הפשרה - תמריץ שלילי, עידוד רשמי לאי-קיום התחייבויות תוך ציפיה כי הלחץ מצידו של השופט, המגשר או המפשר יפטור, ולו חלקית, מקיום ההתחייבות או אפילו מהציות לחוק.
תיקים רבים, וייתכן שאפילו רוב התיקים האזרחיים, לא היו מגיעים לבתי המשפט לו ידע כל מי שרוצה להתחמק מתשלום שישלם לבסוף יותר, ועדיף הרבה יותר, בוודאי לא פחות.
שמעון דיסקין