קו ישר

כפי שכתבתי בקטע הקודם בנושא, בית הדין הארצי לעבודה היה בפני ברירה לא כל-כך נעימה: להפר את כלל

 אי-ההתערבות בשיקול הדעת של בית  הדין האזורי או לגרום לאי-צדק משווע כאשר עובד אחד יקבל מה שלא קיבלו שלושת חבריו לאותו מקום עבודה.  ההימור שלא להסכים לפשרה שהוצעה על ידי בית הדין היה נכון. בית הדין הארצי העדיף שלא לקבל אחריות לאי-צדק והטיל את מלוא האחריות על בית הדין האזורי. משמעות החלטה אחרת הייתה יישום כלל אי-התערבות במקרה אחד והפרתו במקרה השני - ובשני המקרים לטובת המעסיק, ולכך בית הדין הארצי לא היה מוכן. לעומת זאת, בהחלטה שלא להתערב גם הפעם, השאיר בית הדין הארצי מקום לפרשנות: אולי בכל זאת בית הדין האזורי ראה ניואנסים כלשהם המבדילים  בין שני המקרים, הגם שבפועל לא היו כל ניונסים ומדובר במקרים זהים לחלוטין.

המקרה הפרטני שתיארתי מדגים את מה שקורה בחברה בכל התחומים. גם אם להגיע להגדרה מוסכמת על הכל בדבר משמעות הצדק (שבפועל אפשרי באופן מוגבל ביותר), ככל ששואפים יותר להשגת הצדק, כך יש צורך ביותר משאבים לכל צעד נוסף, ובסופו של דבר גם הגדלת המשאבים אינה מקרבת אותנו לצדק מושלם, ואף עלולה להקטין את סך כל הצדק בחברה.

שמעון דיסקין