קו ישר

פרופ' רות גביזון שואלת, במאמר ב ynet : בשביל מה היה נחוץ העימות בעמנואל ?

"בשביל מה היה נחוץ מאבק כוח בין בית המשפט לציבור החרדי במקרה שאין עימו כל מסר כללי לגבי ההשלכות של שוויון ושילוב במערכת החינוך הכללית? "

"בישראל מערכת החינוך הציבורית מלאה הפרדות, הזוכות להכרה ולמימון מטעם המדינה. מסלולים "עוקפי אינטגרציה" קיימים הן במערכת הממלכתית והן במערכת הממלכתית דתית. הם קיימים עתה גם במערכת החינוך הערבית. הפרדה זו אינה רק יוצרת רגשות של הדרה ופוגעת בשוויון, אלא שהיא מחלישה מאוד את חוסנו של החינוך הציבורי שאמור להיות עמוד השדרה של מערכת החינוך בישראל.

לכן לא ברור שהדרך הנכונה להתמודד עם המקרה המיוחד של בית הספר בעמנואל היה יצירת התנגשות חזיתית במקרה הזה – שאין לו פוטנציאל הרחבה למקרים אחרים. הלוא אף בית המשפט מכריז כי אין לו התנגדות שיימצא פתרון לגבי השנה הבאה שיקיים את ההפרדה בשני מוסדות נפרדים! "

שאלה מאד הגיונית ונכונה, והיא מפרטת ומנמקת בדיוק מדוע הבעיה איננה בעיה של ממש.

אני אענה לפרופ' גביזון בשביל מה המאבק היה נחוץ: בשביל הפרינציפ.

לא הפרינציפ של השיוויון בחינוך או צורת אירגון הכיתות בבית הספר בעמנואל. הפרינציפ של הטלת מרות הבג"ץ. זהו מאבק על הכוח. מאבק בין מוסד שרואה את עצמו כבעל כוח בלתי מוגבל (הבג"ץ) שנתקל באנשים שאינם מוכנים לקבל מרותו. זה מאבק למען האישרור כוחו המוחלט של הבג"ץ. מאבק כוחני, למען הכוח.

והבג"ץ יפסיד.

במדינה ליבראלית, המכבדת את זכויות האדם, מבינים מוסדות המדינה שכוחם תחום ומסוייג. יש גבולות לרמת הכפייה שניתן להטיל על האזרחים, יש גבול למה שהאזרח מוכן "לבלוע". בג"ץ אינו מוכן לקבל סייגים לכוחו.

יעקב