קו ישר

סבר פלוצקר מציע במאמר ב וויאנט, שהמדינה תקנה את מאגר הגז לוויתן מידי החברה המחזיקה את הזכיון.

הנימוק שלו נשמע סביר. מאגרי הגז דלית ותמר, יחד עם הגז המצרי שהחברה לישראל תרכוש ב 10 השנים הבאות, יספקו את כול צרכי הגז של ישראל עד שנת 2045 לפחות, גם אם נקח בחשבון גידול בצריכת הגז הישראלית עד אז.

יוצא שאין לישראל צורך בגז כרגע והגז מלוויתן, אם יופק, יהיה כולו מיועד לייצוא.

סבר פלוצקר מעריך שגם אירופה לא זקוקה לגז (יש לה אספקה מובטחת) ולכן הגז של לוויתן יכול להיות מיועד רק לסין, ויכול להמכר שם במחירים נמוכים בלבד, בגלל מרחק ההובלה.

לכן, סבר פלוצקר מציע שהגז של לוויתן יישאר בינתיים בבטן האדמה, וייועד כרזרבה עבור ישראל בעתיד היותר רחוק (אחרי 2045).

החברות המחזיקות בזכיון ירצו כמובן להחזיר את השקעתם בחיפושים ולהפיק רווחים לפני זה. לכן, כדי לשמור על הגז, חייבת מדינת ישראל לרכוש את המאגר מידי הזכיינים.

פלוצקר מעריך שניתן לרכוש את הזכויות האלה במחיר של כ 7 מיליארד דולר, וניתן לשלם את זה מתוך יתרות מטבע החוץ של ישראל, בסך 70 מיליארד דולר.

הנושא מסובך, ואיני יכול לשפוט אותו ברצינות. אבל על פניו יש הגיון בהצעת סבר.

בכול אופן, אני מעדיף שיתרות מטבע החוץ של ישראל יושקעו בגז טבעי ולא בדולרים שהולכים ומאבדים את ערכם. במקום לספוג הפסדים כבדים סתם כך (על ידי החזקת דולרים בכספת), מוטב שנקנה בהפסדים אלה מאגר גז - הגז לא יאבד את ערכו.

בעתיד, לכשיתעורר צורך בגז, תוכל ממשלת ישראל להפיק את הגז באמצעות קבלנים, או לחזור ולמכור את המאגר ולהחזיר לעצמה את הכסף.

יעקב