בעיית הדיור, בייחוד לשכבות החלשות, הייתה תמיד בעיה קשה, ותמיד ממשלות וגופים אחרים כמו עיריות ניסו ל"פתור" את הבעיה. תכנית ה"סופרטאנקר נגד הבירוקרטיה" של נתניהו היא רק הדוגמה האחרונה (בינתיים). הנה דוגמה לתכנית אחרת, משנות ה 1950, בארה"ב. ידוע הוא שברוסיה הקומוניסטית ניהלה הממשלה הכול (עבודה, שיכון, בריאות, הכול). האידיאולוגיה הפרוגרסיבית (כפי שנקרא הקומוניזם בארה"ב) הייתה מאד חזקה, ואנשי הממשל האמריקאי קינאו ב"יעילות" ו"הצלחה" של הפעילות הממשלתית הישירה בברה"מ, כפי שדיווחו עליה מרבית כלי התקשורת (דיווח שקרי ומונע אידיאולוגיה). הם החליטו לקחת את העניינים בידיים ולגשת במרץ לפתרון בעיית הדיור לעניים, בשיטות סובייטיות.
ככה קמו פרוייקטים ציבוריים גדולים, ברבות מערי ארה"ב, לפינוי (בכוח) של שכונות עוני מכוערות במרכזי הערים, סלאמס, ולבניה של שיכונים "מתקדמים" ומודרניים" ישירות על ידי העיריות. לכול שטות מוצאים שם יפה שמעיד על הכוונות והיעדים הטובים של התכנית, אם כי לא על התוצאות. בארה"ב קראו לתכניות אלה "חידוש עירוני" urban renewal. בדיעבד אנו יודעים שהשם הנכון היה צריך להיות חורבן עירוני.
הנה סיפור של פרוייקט אחד, פרויט-אינואה, בעיר סט. לואיס בארה"ב. ראש העיר, דארסט, רצה להציל את מרכז העיר מהדרדרות לשכונות עוני, ולהקים פרויק נוצץ ויוקרתי שכונה "מנהטן על המיסיסיפי". הוא שכר את מיטב האדריכלים (יאמאסקי, שעתיד היה לתכנן גם את מגדלי התאומים בניו יורק). אלה הפיקו תכנית מפוארת לפי האופנה האדריכלית של אותם הימים, שהייתה מושפעת מאד מרעיונותיו של האדריכל השוויצי-צרפתי-קומוניסטי לה קורבוזיה, שנחשב אז (וכנראה עדיין היום) לאלוהים, בחוגי הארכיטקטורה. התכנון (משנת 1951) זכה לשבחים גדולים ביותר בכול הז'ורנלי הארכיטקטוניים. התוצאה לאחר שנבנתה, הייתה אופיינית לאדריכלות של אותן השנים: שורה של בלוקים "רכבת" רבי קומות, מכוערים ובלתי אנושיים. הפרוייקט הושלם ב 1956. למרות שהדיור נבנה למען מיעוטי יכולת, ונמסר להם במחיר מסובסד, כמעט בחינם, סירבו העניים לעבור לשיכונים אלו, בגלל הכיעור. הוא מעולם לא אוכלס ביותר מ 60%. תוך שנים מעטות הוא הפך לפורונקל, מלוכלך, עזוב, מלא פשיעה, מסוכן. בסוף שנות ה 60 עזבו אותו כול הדיירים, ובלית ברירה הוא נהרס כליל בשנת 1972.
זה מה שקורא כאשר פקיד ציבורי, מחליט לפתור בעיות בכוחות עצמו, ולבנות שיכונים מכסף ציבורי, עבור "העניים" שאת פיהם כמובן אין צורך לשאול בדבר העדפותיהם בנושא הדיור, כי הם עניים, כי הפקיד יודע יותר טוב, וכי "לסוס שמקבלים במתנה לא בודקים את השיניים". זה לא היה הפרוייקט היחידי מסוג זה, פרוייקטים רבים קמו, בערים רבות בארה"ב, והתוצאה הייתה תמיד אותו דבר: סלאם איום פי כמה מזה שהוא החליף. יש פה חיבור בלתי קדוש בין אידיאולוגיה טוטאליטרית, לאדריכלות איומה. בסיפור שבקישור יש קישורים לפרוייקטים אחדים נוספים מסוג זה.
הבאתי את הסיפור כי הנושא מוכר לנו היטב בארץ, ארצנו מלאה בשיכוני רכבת איומים.
סיפור ארוך על עוכר האדריכלות ומהרסה, לה קורבוזיה, האדריכל הטוטאליטרי, מביא אד דריסקול. קורבוסייה ניסה, בהצלחה, לנתק בין המושג "אדריכלות" למושג "יופי" ולימד דור שלם של אדריכלים שיופי וקישוט הם חטא. (היו לו שותפים רבים, כמובן). התוצאה הייתה כ 40-50 שנה שבהן הכיעור שלט באדריכלות, ופורונקלים נוראיים של בטון גלוי ושיכונים גועליים מילאו את כול ערי תבל. אולי רק בעשור האחרון השתחררה האדריכלות מעט מהסגידה לכיעור וממורשת לה קורבוזיה.