קו ישר

רבים הביעו הסתייגות מחוק החרם שהתקבל בכנסת. הם צודקים. חוק החרם פוגע בזכויות הפרט. הוא כנראה לא ניתן ליישום כי הוא מעורפל, וכנראה שקשה יהיה להשיג הרשעות או פסיקות של פיצויים על פי חוק זה. לכן ערכו המעשי מועט. ערכו הגדול (בעיני תומכיו) הוא ערך הצהרתי: המדינה מצהירה שהיא נגד חרמות. מטרה נוספת היא להפחיד - להפחיד את האנשים מלהטיל, או להכריז על הטלה של חרם. בכך הוא חוק פוגעני, פוגע בזכויות הפרט. המדינה לא צריכה להפחיד אנשים. לא לכך נועדו החוקים. הוא עוד אחד מהחוקים הרבים והמזיקים שהכנסת מחוקקת מתוך הנחה שכמה שיותר חוקים יותר טוב. האמת היא הפוכה - יש יותר מדי חוקים.

הייתי יותר שמח אם כול הזועקים בקולי קולות נגד חוק זה (חוגי השמאל) היו זועקים באותו קול נגד כול החוקים הפוגעים החופש הפרט. יש הרבה חוקים כאלה שדווקא אנשי השמאל אוהבים, ומקדמים. למשל חוקים נגד הסתה גזענית, או חוקים נגד hate speach - כלומר ביטויים פוגעים נגד מיעוטים. כול החוקים האלה פוגעים בחופש הדיבור. השמאל המציא את הפטנט של נסיון לאכוף בחקיקה חוקי "תקינות פוליטית" political correct , קודים של התבטאות (בקמפוסים בארה"ב) למשל.

אז אנשי השמאל מתיחסים לחופש הפרט בצורה סלקטיבית ותועלתנית - כאשר זה משרת את האינטרסים האידיולוגיים שלהם הם בעד חופש הפרט, וכאשר לא - הם נגד חופש הפרט. באו אנשי ימין (שחופש הפרט פחות שגור בלשונם) ואימצו עקרונות תחיקה של השמאל. השמאל לא אוהב את זה. הדבר דומה לדתיים שמפעילים את כוחם הפוליטי כדי לקבל קיצבאות - עוד שיטה שלמדו מהשמאל.

אם נחזור לנושא החרם - אילו היו מטילים חרם, למשל, בחו"ל, על מפעל בבעלות יהודית, או כושית - כולם היו מזדעקים והיו צועקים: "צריך חוק נגד זה, צריך לאסור חרמות כאלה" (ויש חוקים כאלה). הם לא היו צודקים. חופש הפרט הוא חופש פרט, ולא צריך לפגוע בו גם אם משתמשים בו למטרות שאנו שונאים. זה המבחן של עקרון חופש הפרט. קל לזעוק "חופש הפרט" כאשר פוגעים בנו, ובקרובים לנו. אבל המבחן האמיתי הוא אם אנו זועקים "חופש הפרט" גם כאשר פוגעים באנשים שאנו שונאים (אם הפגיעה אינה כוחנית).

אז אני נגד חוק החרם, אבל זעקות ה"געוואלד" של השמאל יותר צורמות מהחוק עצמו, ואני לא יכול להמנע מקצת שמחה לאיד.

יעקב