קו ישר

זהו מאמר של העיתונאי והסופר דדלי קלנדינן בניו יורק טיימס המספר על המחלה שלו. הוא בן 66 ואובחן עם המחלה של ניוון שרירים A.L.S. אותה מחלה ממנה סובל המדען והסופר המפורסם סטיבן הוקינג. למחלה אין תרופה. תוך כ 5, 8 או 12 שנים הבן אדם הופך למשותק לחלוטין, בכול גופו, אבל בהכרה מלאה, עם שכל מתפקד, והוא יכול לחיות במצב זה שנים רבות. כמובן שהטיפול בו עולה הון תועפות, והקושי הנגרם לסובבים אותו עצום. קלינדן אומר "לא, תודה. אני אחיה עוד קצת, כול עוד אני מתפקד, ואח"כ אתאבד. אני הכנתי לי כבר עכשיו את האמצעים. אני לא רוצה לחיות כמו מומיה, ואני לא רוצה להכביד על סביבתי, מבחינה פיסית וכספית. אני חייתי וחי חיים טובים, והחיים הטובים אינם נמדדים לפי אורכם בשנים."

עיתונאי אחר של הניו יורק טיימס, דייויד ברוקס, מזכיר את המאמר הזה ומספר על ההתפוצצות בהוצאות הרפואיות. הטיפול בזקנים בשנים האחרונות לפני מותם הוא הגורם המרכזי להתפוצצות ההוצאות הרפואיות, ובגלל זה גם הגרעונות הגדולים של הממשלות - כי ההוצאות הרפואיות הן סעיף נכבד מאד בכול תקציב.

פעם תלו תיקוות (קצת רומנטיות) בהתקדמות המדעית, ובכך שמדע הרפואה יצליח לנצח את המחלות הנפוצות - כך למשל הכריז הנשיא ניקסון, ב 1971, על מחלחמה בסרטן. קיוו, אולי, שנצליח לנצח את המוות, שנצליח לחיות חיים בריאים וטובים עד 120, ואח"כ למות מהר וללא סבל. תיקוות שוא. במלחמה בסרטן עוד לא ניצחנו. רוב ההישגים של הרפואה המודרנית מצליחים להאריך את החיים קצת, בשוליים, עוד כמה חודשים של סבל, במחיר כספי עצום. המבוגרים ומשפחותיהם צריכים לתת דעתם לבעיית המוות, ולחובות כלפי החיים, אומר ברוקס, ומצטט (עם קישוריות) מאמרים נוספים על הנושא.

שתי הערות שלי: מן הידועות הוא שהוצאות הבריאות בארה"ב הן הגבוהות בעולם. הנה הסיבה: אנשים עשירים (ופחות עשירים) מוציאים כול הון בעולם על טיפולים ותרופות יקרות, כדי להאריך את חייהם, אולי, בעוד קצת. הוצאות הבריאות נובעות מהעושר של האמריקאים. בארצות אחרות מוציאים פחות כי אין להם כסף. זה לא שהאמריקאים נרפאים היכן שאחרים מתים. גם אלה וגם אלה מתים, השאלה רק כמה כסף מוציאים לפני המוות.

הערה שנייה: הבעיה של סיום החיים אכן קיימת ותמיד הייתה קיימת. הרפואה המודרנית הוסיפה אופציות חדשות, הרבה מהן לא ממש יעילות, אבל כולן יקרות. מבחינה ציבורית לא הייתה צריכה להיות בעיה - כול בן אדם יבחר, יחד עם משפחתו, באופציות שלו לפי בחירתו ויכולתו. אבל כאשר מלאימים את הרפואה ועושים אותה לבעיה ציבורית, במימון ציבורי, הבעיה הופכת לבעיה של כלל הציבור. כאשר מתעקשים על סיסמאות כמו שיוויון הבעיה היא כלל ארצית או עולמית. השאלות הן: מה לכלול או לא בסל התרופות? בסוף הממשלה צריכה להחליט בכמה להאריך את החיים של הסבתא, ומתי לתת לה למות. אני לא אוהב את זה. אני לא חושב שהממשלה צריכה להתערב עד כדי כך בניהול עניינינו האישיים.

יעקב