סיפורי עם יהודיים מספרים על העיירה חלם, הידועה בטיפשותה. חלם עשתה עלייה, והתנחלה בבית המשפט העליון (וגם במחוזי).
הנה סיפור המקרה של "פסק דין דיראני" שהוציאו שופטי העליון השבוע, כפי שמפרט ישראל הראל ב"הארץ":
עיקרי סיפור המעשה: ב-16 באוקטובר 1986 נשבה רון ארד
בידי ארגון "אמל". מוסטפא דיראני, קצין הביטחון של הארגון, היה אחראי
לכליאתו ולחקירתו. דיראני גם היה ראש הזרוע הצבאית של הארגון, "ההתנגדות
המאמינה". ב-94', במסגרת המאמצים לשחרור ארד, נחטף דיראני, והיה עצור
בישראל עד לשחרורו ב-2004, ב"עסקת טננבאום". בהגיעו לביירות הכריז,
ש"ההתנגדות המאמינה" מתמזגת עם החיזבאללה ושהוא אישית ממשיך במאבק נגד
ישראל.
בשנת 2000, בעודו כלוא בישראל, הגיש דיראני תביעת נזיקין
נגד המדינה בסך שישה מיליון שקלים, בגין התעללות בו בעת מעצרו. כשחזר
לפעילות טרוריסטית, תבעה המדינה למחוק את תביעתו. בית משפט מחוזי דחה את
הבקשה, והנושא הגיע לעליון. "דווקא תקנת הציבור מצדיקה כי גם אויב יוכל
לעתור לערכאות משפט בישראל", קובעת עתה אילה פרוקצ'יה, "וזו זכות חוקתית
בעלת מעמד מיוחד" (הקיימת, לאחר פסיקה זו, רק בישראל. בחוק האנגלי, למשל,
"אין נדרשים לתביעות של אויב").
פסק הדין הזה לא דן לגופו של עניין (האם מגיעים לדיראני פיצויים), אלא רק על השאלה האם דין התביעה להימחק על הסף, או שיש לחייב את המדינה להשיב על התביעה, ולקיים משפט מלא על הנושא. דירני התלונן שאנשי השב"כ אנסו אותו בכלא, והתעללו בו בעת החקירה.
בשביל מה צריך לדון על תביעה הזויה זו? בשביל לברר אם התעללו בדיראני בכלא או לא? אני לא רוצה לדעת, זה לא מעניין. אני נגד התעללות, אבל אם התעללו בדיראני אני רק אשמח. זהו בעצם משפט נגד השב"כ, ולא בעד דיראני. התעללות באסירים זה לא מעשה טוב, וצריך לתת את הדעת על הנושא - אבל למה לתלות את הדיון על דיראני ? האם דיראני התנהל כלפי רון ארד, שהיה כלוא אצלו כמה שנים, לפי אמנת ז'נבה ? האם אנו יכולים להגיש תביעה נגדית נגד דיראני?
לשופטים הייתה הזדמנות טובה מאד להתחמק מהנושא, ולא לדון בו (כפי שפסק שופט המיעוט, מלצר). הנושא בעייתי מאד. אנו לא צריכים את המשפט הזה, המדינה לא צריכה, השכ"ב לא צריך, וגם דיראני לא צריך, והוא בוודאי צוחק מאיתנו במחבואו בבירות. זה בזבוז זמן וכסף, ומעל לכול תסבוכת מכוערת. השכל הישר האלמנטרי ביותר אומר: תברח מזה. רק השופטת איילה פרוקצ'ה (והשופט סלים ג'ובראן) צריכה את הדיון (ואני חוזר ומדגיש - היא לא היחידה, שופטים מחוזיים לפניה פסקו אותו פסק אבסורדי). אולי אני ימני, וראשי דפוק, אבל אולי מישהו מהמשפטנים הדגולים של השמאל יכול להסביר את ההגיון שבפסיקה זו? למה הם שותקים? אם יש להם משהו לאמור לטובת הפסיקה הזו, שיפתחו פה ויעזרו לבית המשפט העליון נגד העליהום מימין. (אני חושד שאין להם מה להגיד - אם מישהו מהקוראים ימצא בעיתונות תגובה מלומדת התומכת בפסיקה זו - לא בבית המשפט העליון בכלל - אנא הביאו לי קישוריות, אני סקרן).
ישראל הראל, ופרשנים בערוץ שבע רואים בספק דין זה הוכחה נוספת ששופטי העליון סמולנים, אנטי יהודיים ופרו ערבים.
אני חושב שהעניין יותר פשוט. הם מאד, מאד לא חכמים. (זה לא אמור על השופט ג'ובראן, שפוסק על פי האינטרסים והשקפת העולם שלו - זו בעיה אחרת).
הנה כמה מחשבות נוספות:
1. אי אפשר היה לשבץ את השופט ג'ובראן לתיק אחר? מי ששיבץ אותו לתיק זה לא נהג בחוכמה.
2. איך מנהלים משפט ללא נוכחות התובע (דיראני), ויותר חשוב - העד המרכזי (וכנראה היחידי) ? אולי השופטים חשבו שדיראני יתייצב למסור עדות?
3.ברור לי שבסוף השופטים יפסקו עם המדינה ונגד דיראני, כמו שהם עושים ב 98% מהתיקים. אני חושב שברור גם להם. אז בשביל מה צריך משפט? רק בשביל הקירקס? משעמם להם? חסר עבודה?
יעקב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
