קו ישר

זרם חשיבה המרכזי, השולט, בכלכלה קוראים לו הניו-קיינסיאנים, או הקיינסיאנים החדשים (ע"ש Keynes). כמו הקיינסיאנים הישנים, תורתם מסתכמת בעצה אחת: תדפיסו, תדפיסו עוד, תדפיסו כמה שיותר כסף. לכול בעיה ובכול הנסיבות - הפתרון תמיד אחד: תדפיסו (בימנו יוצרים כסף יש מאין ברישומי מחשב, כמו במשחקי מחשב). הנציג הקולני ביותר של הזרם הזה הוא פול קרוגמן, פרס נובל לכלכלה, 2008, שכותב בכול יום שני וחמישי (ממש) טור בניו יורק טיימס, והתוכן תמיד אותו דבר: תדפיסו עוד. אבל הוא לא היחידי. בן ברננרקה, יו"ר הפד (הבנק המרכזי) נודע בכינוי "הליקופטר בן" משום שבקריירה האקדמית שלו, לפני שהתמנה לתפקידו, חקר את המשבר הגדול של 1933, וכתב מאמר בו הביע בטחון שמשבר כזה לא יכול לקרות היום, כי הפד יכול להדפיס כסף, ואם צריך הוא יכול להדפיס כמויות בלתי מוגבלות ולהטיל את הכסף מהליקופטרים עד שיציפו את השוק. עכשיו משמש הליקופטר בן בתפקיד המדפיס הממשלתי וההליקופטר ביחד.

התיאוריה של קיינס נולדה (לא בטוח שבפעם הראשונה...) בין 1922, כאשר קיינס כתב ספר על השגיאה בהסכמי וורסי שהטילו פיצויי עונשין על גרמניה, לבין שנת 1935, אחרי המשבר הגדול, כאשר הוא פרסם את ספרו הכלכלי רב ההשפעה על תורת האשראי והכסף. הרעיון המרכזי הוא שמשברים כלכליים דוגמת המשבר הגדול מתרחשים בגלל העדר כוח קנייה של הציבור. אנשים מאבדים את מקום העבודה ואת ההכנסה, ואין להם כסף לקנות מוצרים, אז המכירות יורדות, והיצרנים נאלצים לצמצם את הייצור, ולפטר עוד עובדים, שמאבדים את כוח הקנייה, וחוזר חלילה. ההנחה הבסיסית הייתה שהאנשים עניים ברובם, ותמיד רוצים לקנות עוד, ורק העדר הכנסה מונעת מהם לקנות. הפתרון המוצע: המדינה תדפיס כסף, תיתן לאנשים, הם יתחילו לקנות, היצרנים יתחילו לייצר יותר, וישכרו עוד עובדים, וכול המשק יחזור ויצמח. ההנחה שהאנשים עניים ויקנו יותר אם רק יתנו להם יותר כסף הייתה נכונה (אולי) בשנות ה 1930.

קראתי לאחרונה דעה מעניינת בספר "שובו של המשבר הגדול" של כלכלן אחר, לא ידוע, בשם ווקס דיי (כנראה כינוי, או שם עט). הוא אומר (יחד עם אחרים) שהיום, הסיבה שאנשים לא קונים אינה שחסר כסף, אלא שיש להם יותר מדי כסף. יכולת הצריכה רוויה. למשל: כול משפחה בארה"ב מחזיקה בממוצע, כמעט 3 מכוניות. כמה עוד מכוניות אפשר לקנות? לא צריך יותר מכוניות. וגם - האוכלוסייה הולכת ומזדקנת, וגם קטנה מספרית (בגלל הקיטון בילודה). כול משפחה מחזיקה בדירה או שתיים או שלוש, וגם בבית קייט בהרים. כמה עוד בתים אפשר לקנות? חברת השפע המודרנית פשוט לא זקוקה לכמות אינסופית של מוצרים. הפילוסופים המודרניים (ביניהם פול קרוגמן) מרבים להתלונן על צריכת יתר (overconsumption ) של חברת השפע הצרכנית, הבזבזנית, וקוראים למתן בצריכה המיותרת. יש משהו בתוכחה שלהם. אנשים ראו שהם לא זקוקים לעוד בית, או לעוד מכונית חדשה כול שנה, והם החלו לקנות פחות. המיתון המבוקש מתרחש.

ואז: בום! במפתיע ! החל המשבר הכלכלי. במה מתבטא המשבר? אנשים קונים פחות בתים, ופחות מכוניות. היצרנים חייבים לצמצם את הייצור, ולפטר עובדים, האבטלה עולה, המפוטרים, שקנו באשראי זול (שנוצר בהדפסות קודמות) בתים ומכוניות לא יכולים להחזיר את חובותיהם, ולכן הבנקים קורסים. האנשים שעדיין לא איבדו את פרנסתם רואים את הבעיות מסביב, ומתחילים לחשוש למחר, ולכן, מתחילים לחסוך במקום להוציא כסף שעוד יש להם, או לקחת הלוואות, ולקנות עוד מוצרים שהם לא ממש צריכים.

המסקנה - ה"פתרון" של הדפסת כסף לא יכול לעבוד, גם לא לכאורה, בתנאים חדשים אלה. אנשים צימצמו את קניותיהם לא בגלל שאין להם כסף, אלא בגלל שאין להם צורך, הם הגיעו לרוויה, הכלכלה צריכה להתייצב ברמת הפעילות שמתאימה לצרכים ולדרישות של האנשים, והרמה הזו תהיה, כנראה, יותר נמוכה מהרמה שהייתה בעבר. צריך לתת לתהליכי הצימצום וההתאמה להתרחש באופן טבעי, ולא להתעקש לנפח חזרה את הכלכלה לממדיה הקודמים על ידי הדפסת כסף. דוגמה: ביפן יימכרו השנה רק כ 4.25 מיליון מכוניות, ירידה של כ 14% לעומת השנה שעברה. היפאנים מזדקנים, ומתרכזים בערים, ולא צריכים כול כך הרבה מכוניות חדשות כמו מקודם.

אכן, הדפסת הכסף האדירה שנעשתה בכול העולם בשלוש השנים האחרונות לא עזרה הרבה. האבטלה, בכול העולם, נשארה ברמות שיא, הכלכלה, שהראתה כאילו סימני התאוששות, (צמיחה מתונה בתל"ג) דוהרת כעת בביטחה למשבר נוסף. האשליה שיש לממשלות כלים למנוע משברים (קרי הדפסת כסף) מתפוגגת. הפתרון שמציעים כעת קרוגמן וחבריו: "הדפיסו עוד" - הוא טוען שהבעיה היא שלא מדפיסים מספיק. לא חשוב כמה מדפיסים, בשבילם זה תמיד לא מספיק. אלו אמונות טפלות. יש לתת לכלכלה להתאים עצמה לצרכים ודרישות של האנשים, באופן טבעי. אם הצרכים והדרישות קטנים, יש לתת לכלכלה (לתל"ג) לקטון. אי אפשר לנפח כול הזמן באמצעים מלאכותיים. צריך להשבית את ההליקופטר, ורצוי גם את בן עצמו, ולהחזירו לאוניברסיטה.

אי אפשר, ולא צריך, להלחם מלחמת חורמה בתהליכים הטבעיים,  וגם אין סיכוי להצליח. ואם נגזר שרמת החיים צריכה לרדת, אז שתרד. יש מאיפה לרדת. האמונה שהממשלה היא כול יכולה היא חלק מאותה אמונה טפלה.

היכונו למשבר הכלכלי הגדול של המאה ה21 שרק מתחיל.

יעקב

תוספת: הנה דוגמה לגישה הניו-קיינסיאנית. מאמר מערכת (לא חתום) בניו יורק טיימס היום  קורא לממשלות העולם כולו להגביר את ההוצאות, כלומר את התימרוץ של הכלכלות, כדי להימנע ממשבר חדש. מאחר שכמויות הכסף האדירות שהדפיסו בשלוש השנים האחרונות לא הצליחו להוציא את הכלכלה לצמיחה - המאמר קורא להדפיס עוד, בכמויות עוד יותר גדולות. הוא אומר שהמאמצים של ממשלות העולם לצמצם את הגרעונות (מאמצים סימליים בינתיים, כי הגרעונות לא צומצמו כלל) הם שגיאה, צריך להגדיל את הגרעונות.

יעקב