קו ישר

הבנקאות בימינו שונה לחלוטין מהבנקאות ההיסטורית שהייתה קיימת עד תחילת המאה ה 20. ההבדל הוא הבנקים המרכזיים, שמפקחים ושולטים על, ומנהלים את, הבנקים המסחריים.

הבנקים המרכזיים אינם בנקים כלל, זה מובן מאליו. הם זרוע של השלטון.

הם גוף שילטוני מונופוליסטי, ייחודי, שפועל במסגרת חוקית מוגדרת, ושמאחוריו מנגנון הכפייה השלטוני. הבנקים המרכזיים לקחו לעצמם באופן בלעדי את תפקיד הדפסת הכסף וניהול המטבע, ואסרו על הבנקים המסחריים לעסוק בהדפסת כסף, כפי שתואר בקטע הקודם. תפקיד אחר של הבנק המרכזי הוא פיקוח על הבנקים המסחריים, כך שהוא, בעצם, מנהל בפועל את הבנקים המסחריים - אם כי בשלט רחוק, ולא תמיד בניהול יום יומי.

הבנק המסחרי פועל במסגרת חוק האוסר עליו לתת אשראי אם אין לו מספיק כסף של פקדונות. אסור לו להדפיס כסף. הבנק המסחרי מפרסם דוחות כספיים רבעוניים, המאזן לא יכול להיות בלתי מאוזן - זה בלתי חוקי. לא יכול להיות שהוא הוציא הלוואות יותר מאשר יש לו פקדונות (+הון עצמי - רזרבה).

מצד שני - הבנקים המרכזיים פועלים מתוך הנחה שאין מגבלה לכמות הכסף - הם יוצרים כסף יש מאין כול הזמן, על ידי רישום מתן הלואות לבנקים המסחריים, שנרשמות בבנק המסחרי כפקדון. הבנקים המרכזיים הפסיקו לפני אולי כ 20 שנה להתייחס למדדים של "כמות הכסף בשוק M0, M1 וכו'", ועברו לנהל את המטבע באמצעות הריבית. הם מכריזים כול חודש על "גובה הריבית במשק" באותו חודש, ופירושו שכול בנק מסחרי יכול לקבל בכול עת הלוואה בבנק המרכזי באותה ריבית, ללא הגבלה כמותית. זאת אומרת שהבנק המסחרי אינו מוגבל במתן אשראי. אם יש ביקוש לאשראי והבנק המסחרי מאשר את האשראי מבחינת הבטחונות - הוא נותן את האשראי. אם אין לו מספיק כסף הוא פונה לבנק המרכזי ומקבל כמה שצריך.

המגבלה הטבעית שמאפשרת לתת אשראי רק אם "יש כסף" (כלומר יש מספיק פקדונות) בוטלה על ידי הבנק המרכזי. שם יש אינסוף כסף.

גם עניין הרזרבה איבד את משמעותו. אם יש לבנק המרכזי אינסוף כסף, והוא מוכן תמיד להעמידו לרשות הבנק המסחרי - אין צורך שלבנק המסחרי תהיה רזרבה נוספת משלו. אמנם הבנק המרכזי מחייב בתקנות את הבנק המסחרי להחזיק רזרבה - אבל זה רק שריד מתקופה קודמת, ולא רלוונטי לצורה שהבנקאות מתנהלת כיום. ההשפעה של תקנות הרזרבה מתבטאת רק ביצירת עלות מסוימת עבור הבנק המסחרי, אבל לא מעבר לזה.

ההתנהלות הזאת מבוססת על ניהול כול מערכת הבנקאות בצורה ריכוזית, מלמעלה, בידי הבנק המרכזי הממשלתי. זה בהחלט חלק של המודל הסוציאליסטי של ניהול ממשלתי ריכוזי, "מתוכנן" וכפוי של הכלכלה. במילים אחרות: כלכלת הפיקוד המרכזי - בניגוד לכלכלה החופשית של "היד הנעלמת". אין יותר משחק חופשי בין בנקים רבים בשוק חופשי. הבנקים המסחריים הם כמו בובות, כמו מריונטות, רוקדות כולן לפי אותם החוטים שיורדים מלמעלה, מהבנק המרכזי. 

שיטת הניהול הממשלתי על ידי הבנק המרכזי נולדה כדי לתת מענה, ולתקן את הבעיות של הבנקאות החופשית מהמאה ה 19. הבעיות האלה היו: מקרים רבים של הונאה ופשיטות רגל תכופות. באותם ימים, כאשר בנק פשט את הרגל, אנשים מעטים יחסית (שהפקידו באותו בנק) הפסידו חלק מכספם (כי יש להניח שהיו להם פקדונות בכמה בנקים). היום - הבנק המרכזי מפזר את ההפסדים של פשיטות הרגל על ידי "הצלת הבנקים". הוא מפזר את ההפסדים על פני כול האוכלוסיה. אבל עכשיו נוצרה סכנה הרבה יותר גדולה - סכנה שנובעת מהריכוזיות. כאשר מערכת הבנקאות והפיננסים הריכוזית תתמוטט (והיא תמוטט) יפסידו כולם את כספם. כולם ללא יוצא מן הכלל. כול החסכונות והפנסיות. האסון יהיה בממדים אוניברסאליים. הדפסת כסף ללא מגבלות, של הבנקים המרכזיים, לא יכולה להימשך בלי סוף.

יעקב