קו ישר

הקטע הזה בא בהמשך לשלושת הקודמים, על בנקאות וכסף. הוא המשך לדיון בשאלה האם שיטת הרזרבה החלקית פירושה "הדפסת כסף" והאם זו הונאה. או במילים אחרות: האם הבנקים "יוצרים כסף" ומרמים את הציבור כחלק בלתי נפרד מקיומם, מעצם קיומם? (בין השאר טוען טענה זו הכלכלן הליברטאני מוריי רוטברד).

נחזור למודל הפרימיטיבי של בני הצורף-בנקאי, בעל הכספת הגדולה. משה הפקיד אצל בני הבנקאי 1000 פלורין במטבעות זהב. (לא קיים בנק מרכזי, ולא שטרות כסף ממשלתיים). בני הנפיק לו 1000 שטרות של פלורין שעליהם כתוב שמחזיק השטר יכול לקבל מטבע זהב עם הצגת השטר, אצל בני, בכול עת.

משה מבצע קניותיו בשטרות אלה ומפזר אותם בשוק, וגם מקבלי השטרות מעבירים אותם הלאה, ואיש אינו טורח להמיר אותם חזרה למטבעות. 1000 המטבעות שוכבים בקופה.

בא צביקה ומבקש הלואה מבני. בני מבקש בטחונות ומקבל את האדמה של צביקה (אזהרב בטאבו) וגם שטר חוב של צביקה. הוא מוסר לצביקה את 1000 מטבעות הזהב, וצביקה שב מיד ומפקיד אותם ואומר "תן לי שטרות" כי זה יותר שימושי. בני מנפיק עוד 1000 שטרות, הזהב נשאר בקופה. אח"כ בא גם יוסי ומבקש הלואה - והתהליך חוזר על עצמו. (הוא יכול לחזור על עצמו הרבה פעמים).

המצב כעת הוא שיש 3000 שטרות של פלורין בשוק, ולכיסוים יש רק 1000 מטבעות בקופה, ועוד שני שטרי חוב (של צביקה ויוסי) מגובים עם בטחונות (האדמה או הבתים שלהם). בני הרשה לעצמו להנפיק 3000 שטרות למרות שיש רק 1000 מטבעות זהב, כי הוא יודע שיש גיבוי נוסף, אחר, לשטרות האחרים - גיבוי בבטחונות.

אחרי זמן מה פורצת פתאום בהלה, וכול 3000 מחזיקי השטרות מתנפלים בו זמנית על הבנק ומבקשים את המטבעות. המצב לא נעים. הבנק פושט את הרגל (כלומר לא עומד בהתחייבות לתת לכולם מטבעות זהב, מיד). מתמנה כונס נכסים. הכונס גובה את החובות של צביקה ויוסי, כאשר מגיע יום פרעונם, ואז יש מספיק זהב בקופה, וכול מחזיקי השטרות מקבלים את המגיע להם. לא נגרם הפסד למחזיקי השטרות - הייתה רק אי עמידה בלוח הזמנים - כלומר - לא הייתה יכולת לשלם מיד, כמובטח, התשלום היה באיחור.

אפשרות אחרת היא, שכאשר יש התנפלות בני רץ מהר לחבריו הצורפים-בנקאים - ומבקש מהם דחוף הלואה של מטבעות זהב, תמורת הבטחונות של הנדל"ן שברשותו (כלומר מוכר להם את ההלואות שנתן לצביקה ויוסי) - ואז הוא כן מצליח לפדות את השטרות, ולא פושט את הרגל.

בני הבנקאי כאילו יצר יש מאין והדפיס שטרות כסף מעבר לכמות המטבעות שבקופה. אבל זה לא יש מאין. יש לשטרות גיבוי בנדל"ן (או בטחונות אחרים). מה שבני הבנקאי למעשה עשה - הוא הפך נכס נדל"ן לנזיל. נדל"ן כשמו הוא - דלא ניידי - לא נייד, ולא סחיר בקלות. שטרות כסף הם "נזילים" - הם נסחרים בקלות ובנוחיות. בני מאפשר לנצל את הנדל"ן כדי לסחור בו בקלות.

בשוק יש, באופן טבעי,  הרבה מאד כסף. כול דבר בעל ערך יכול לשמש ככסף, בו זמנית: מטבעות זהב, צדפים, שקי קמח, תפוחי אדמה, נעליים, כול סחורה. תמיד אפשר לעשות בארטר - לסחור על ידי החלפת סחורה אחת באחרת. כסף הנייר או המטבעות אינו הצורה היחידה של "כסף" (אמצעי חילופין) שקיימת. בני הבנקאי הופך דבר בעל ערך כלכלי (בית או אדמה - נדל"ן ורכוש אחר) למשהו סחיר יותר (כסף).

אני חושב שמודל זה מתאר כיצד מערכת הבנקאות פועלת, בעיקרון. מדובר בבנקאות חופשית, טבעית, לפני הופעת הבנקים המרכזיים והתערבות השלטון.

אני חושב שצורת הפעולה הזו תקינה לחלוטין, ואין בה שום שמץ של הונאה. (בכוונה התעלמתי מהרזרבה, שאינה רלוונטית לדיון העקרוני).

אפשר לעקם את האף ולאמור: זו כן הונאה. בני הבטיח להמיר את השטר במטבע זהב בכול עת, ויכול להיות מצב שלא יוכל לעמוד בהבטחה בכול עת (אלא רק כעבור זמן). יש פה שמץ של פגם. אבל הפגם הוא קטן, הנזק אינו רציני ובלתי הפיך (הכסף יוחזר אחרי כמה זמן). היתרון של מערכת הבנקאות שמאפשרת פעילות כלכלית יותר גדולה תוך ניצול משאבים "מתים" (כמו זהב או נדל"ן), וביצוע פעולות מסחר בזריזות ובנוחיות (באמצעות כסף במקום בארטר), מחפה אלף מונים על הפגם הקטן שיש בה, אולי.

כול מי שעובד עם בנק, מודע לסיכון שכרוך בכך ועושה זאת כי נוח לו וכדאי לו. משה, שהפקיד את 1000 המטבעות הראשונים, מקבל עליהם ריבית, לכן כדאי לו. בכול אופן - הברירה בידו - הוא יכול לשמור את המטבעות בסליק מתחת לבלטות כיד להמנע מסיכוני הבנק.

הדבר משול במקצת לנסיעה במכונית. כולנו יודעים שיש תאונות, ונהרגים (אצלנו) כ 400 בני אדם כול שנה בתאונות דרכים. בכול זאת אנו נוטלים את הסיכון ונוסעים במכונית - התועלת רבה מן הסיכון לנזק. גם אם המכונית אינה כלי מושלם, בטוח ב 100%, אנו משתמשים בו כי הוא בטוח מספיק ומביא הרבה תועלת. כנ"ל הבנק.

יעקב