קו ישר

לאחרונה יצא לי לנסוע פעמיים להודו, בקשר לעבודה. (זו גם אחת הסיבות להעדר פוסטים במשך זמן רב).

בהודו התרשמתי עמוקות, כמו כולם, מהעוני. העוני והזהמה הם שני המאפיינים הבולטים של הודו, שמכים בך בפרצוף מיד כשאתה מגיע, ואתה לא נמלט מהם כול עוד אתה שם. והצפיפות. אמרת הודו - אמרת צפיפות, זהמה, עוני.

בהיותי שם התפרסם דו"ח העוני של ממשלת הודו, בו הממשלה מתגאה ששיעור העוני ירד מ כ 37% ל "רק" 30%, מ2004 עד 2010 - בתקופת הכהונה של הממשלה הנוכחית. אבל, נשכח לרגע מאחוזים ונדבr במספרים. כמות העניים (לפי הגדרת הממשלה) היא 360 מיליון. (במילים: שלוש מאות וששים מיליון). סף העוני שעל פיו חושב מספר זה הוא הכנסה של כ חצי דולר ליום (במטבע שלנו: כ 600 שקל לחודש). ממשלת הודו מניחה שמי שמרוויח סכום כזה אינו סובל מתת תזונה! עכשיו שימו לב: 360 מיליון איש הם מתחת לסף העוני - כלומר - כן סובלים מתת תזונה!

העיתון ההודי ראיין כמה אנשים לדוגמה, וגם כאלה שמשתכרים כ 2 דולר ליום התלוננו שקשה להם להבטיח שלא יהיה יום שילדיהם לא ילכו לישון רעבים. נניח שיש עוד 360 מיליון אנשים שמשתכרים בין חצי דולר לבין 2-3 דולר ליום - הם לא בדיוק "לא עניים".

השאר - עוד כ 400 מיליון - הם "מעמד הביניים" ועשירים.

יש בהודו עשירים. כמה? איני יודע. אולי 5 מיליון, אולי 10 מיליון אולי 50 מיליון. גם כן מספר מרשים. והם עשירים מאד, מיליונרים. להמחשה: קראתי סיפור על אח ואחות ממשפחה עשירה שרבו על הירושה ושכרו את צ'רי בלייר (אישתו של טוני בלייר, ראש ממשלת אנגליה לשעבר, ועורכת דין במקצוע), ועוד שופט עליון הודי בדימוס כדי לגשר ביניהם. אבל המעניין בסיפור היה ששני האחים הם יזמים, כול אחד הקים עסק חדש משלו (בלי קשר לירושה) ושוויים הוערך בכ 100 מיליון דולר כול אחד (ללא הירושה), ושניהם מתחת לגיל 35.

מה הקלח מהסיפור ? אין לקח. יש בהודו הכול.

יעקב