ההנחה שהצרכן (האדם הקטן) זקוק לרגולטור הממשלתי הטוב כדי שיגן עליו מפני הטייקונים הרעים היא הנחה שבאה מהבטן האידאולוגית הסוציאליסטית אבל היא סותרת לחלוטין את המציאות. במציאות יש לרגולטור הממשלתי את כול המוטיבציה לעשות יד אחת עם הטייקון (עם בעלי העסקים המוגנים על ידי הרגולציה) כדי לשחוט את הצרכן, לטובת הטייקון והרגולטור כאחד. אני מתחיל להישמע כמו גיא רולניק - פיטפוטים ערטילאיים - אבל הנה דוגמה מוחשית.
ידוע הסיפור של חביב הקהל, שר התקשורת לשעבר, משה כחלון, שהתנהג בצורה קצת יוצאת דופן, והכניס קצת יותר תחרותיות בתחום הסלולר. התקשורת הסלולרית התנהלה לפי הדגם הישן של בולשביזם גליצאי - דהיינו - מונופול שמנסה להסתתר מאחורי חלוקה ל 4 חברות עצמאיות לכאורה, אך הפועלות בתיאום מלא, תחת חסות הרגולטור, שמונע תחרות. הרגולטור (משרד התקשורת) חילק 4 זכיונות לטייקונים המאושרים, ומנע כניסת גורמים נוספים ותחרות לתחום, והפיק בכך רווחים נאים לממשלה ולטייקונים על חשבון הציבור.
בא השר משה כחלון, והחליט - לא חלילה לאפשר תחרות חופשית - אלא רק לאפשר כניסה של עוד 4 שחקנים חדשים לתחום הסלולר עם 4 זכיונות חדשים. הדבר הניב תוצאות מיידיות - מחירי התקשורת הסלולרית ירדו פלאים, בגלל התחרות, לטובת הצרכן. משה כחלון הפך בין לילה לכוכב פופולרי, אבל גם מצא עצמו מחוץ לממשלה, כי הוא עשה גלים, הפר את הסטטוס-קוו, ופגע באינטרסים של הממשלה, שהם הפוכים לאינטרס של הצרכן. הממשלה רוצה יותר הכנסות ממיסים, לא הוזלה של יוקר המחייה או המחיר לצרכן.
הנה גרף שמביא ה"כלכליסט" המראה את ירידת הכנסות המדינה ממיסוי חברות התקשורת, שנובעת מירידת מחירי התקשורת לצרכן, ולכן ירידה ברווחי החברות.
אותו דבר קורה בכול התחומים - למשל: תחום הבנקאות וכרטיסי האשראי. הרגולטור (הממשלה) רוצה למקסם את ההכנסות שלו, לא להקטין את המחירים ולהיטיב עם הציבור. כול הרגולציה, והמונופולים שפורחים תחתה נועדה בדיוק לכך - להעלות מחירים (לא להוריד את יוקר המחייה, חלילה). המחיר הגבוה יוצר הכנסה לקופת המדינה, מבלי לעצבן את הבוחר בגין העלאת המיסים. הרגולציה היא מס נסתר, מס שנוח מבחינה פוליטית, שהממשלה אוהבת, לכן היא אוהבת רגולציה.
הדרך לצאת מזה אינה "רגולציה יותר טובה", או המתנה שיצוץ בטעות איזה משה כחלון חדש, שלא מבין את הכללים של הממשלה, ופועל, די במקרה, לטובת הצרכן. טובת הצרכן לא צריכה להיות מבוססת על טובות של הרגולטור או של משה כחלון, ועל מקריות. היא מחייבת ביטול הרגולציה - רק ביטול הרגולציה, וחופש התחרות מבטיחים, באופן שיטתי, מחירים נמוכים ושרות טוב לצרכן, לאדם הקטן. תחרות חופשית היא החבר האמיתי של הצרכן, ותחרות חופשית לא מושגת על ידי רגולציה אלא על ידי היעדר רגולציה.
הרגולציה אינה טובה לצרכן - היא ממסדת את השוד שלו. הטייקונים אינם אשמים בעושק של הרגולטור, למרות שהם נהנים מזה.
"חוק הריכוזיות" שהתקבל בכנסת אינו עושה כלום נגד הרגולציה המיותרת, העושקת. הוא בעצם לא יעשה כלום, בכלל, למרות התרועות הגדולות. הוא לא יגביר את התחרות - כי את התחרות מדכאת הממשלה ולא הטייקון, וחוק הריכוזיות אינו משנה את מדיניות הממשלה, אלא רק מגביר את כוחה והרגולציה שלה.
יעקב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
