קו ישר

מאשה גסן היא סופרת ועיתונאית נהדרת, יהודיה, ילידת 1967, מוסקבה, שהיגרה עם הוריה לארה"ב ואח"כ חזרה לרוסיה. היא מחזיקה באזרחות כפולה רוסית-אמריקאית, וכותבת באנגלית ורוסית. בעיקר היא כותכת, כמובן, על רוסיה. בכתבה בניו יורק טיימס היא שואלת בכותרת: "האם ברה"מ התפרקה במאת?". הנה קטעים - (תרגום מאנגלית ותמצות שלי).

ב 22 באוגוסט מציינים ברוסיה את יום נפילתה או התפרקותה של ברה"מ. ביום זה, לפני 25 שנה, בשנת 1991, נכשל נסיון ההפיכה של הגנרלים הקומוניסטים השמרנים במוסקבה נגד נשיא ברה"מ גורבצ'וב. בוריס יילצין, שנבחר קודם לכן לנשיא הפדרציה הרוסית (בתוך ברה"מ), מילא תפקיד מפתח בחיסול ניסיון ההפיכה, בעזרת התקוממות עממית במוסקבה. יילצין תפס את עמדת הכוח העליונה, על חשבון גורבצ'וב, והביא, כמה חודשים לאחר מכן, לביטל ברה"מ, ועימה המשטר הקומוניסטי. כול הרפובליקות של ברה"מ לשעבר, ובייחוד הגדולות - אוקריינה ובלרוס - הפכו מדינות עצמאיות. גורבצ'וב איבד את משרתו ויצא לפנסיה. הקומוניזם בוטל כשיטה וכדת של המדינה ברוסיה. מאז, רוסיה היא, לכאורה, דמוקרטית. אולי.

הקומוניסם נפל במזרח אירופה כשנתיים קודם, ב 1989, בעיקבות סדרה של הפיכות יחסית שקטות (בצ'כיה כינו זאת הפיכת הקטיפה the velvet revolution) . ברומניה היו כמה עשרות הרוגים. בנסיון הפיכת הנגד של הגנרלים הקומוניסטים הרוסים, במוסקבה, 1991, היו "רק" 3 הרוגים. המעבר העצום ממשטר דיכוי קומוניסטי למשטר יותר חופשי, שהיה שינוי היסטורי מהפכני ביותר, עבר יחסית ב"שלום" ללא שפיכות דמים נוראית, כנהוג במהפכות גדולות.

הדבר שתרם לשינוי ה"שקט" של המשטר (ללא שפיכות דמים) הייתה המדיניות שנקט יילצין: הוא שמר על מוסדות השלטון הקיימים (הקומוניסטיים), כמו צבא, משטרה, המשטרה החשאית, משרדי הממשלה וראשי הערים והמחוזות. בעלי התפקידים מימי המשטר הקומוניסטי והנהלים שהיו נהוגים נשארו. יילצין עצמו היה, כמובן, עסקן קומוניסטי שעלה לגדולה במוסדות השלטון הקומוניסטי. יילצין קיווה שיוכל לבצע מעבר הדרגתי מהשיטה הקומוניסטית לשיטה הליברלית, ולהחליף את האנשים ואת שיטות העבודה בהדרגה. אך למוסדות ולשיטה (הקומוניסטית) כוח אינרציה משלהם, הם החזיקו מעמד ללא שינוי יסודי, ב 10 שנות שלטונו של יילצין, ואחרי זה, תחת יורשו של יילצין - ולדימיר פוטין - חזרו למעשה לשיטה ואופי השלטון הקומוניסטי.

כיום - מה שמאפיין את החיים ברוסיה הוא שהכול פוליטי, הכול מתרכז סביב האישיות של המנהיג (פוטין) והאומה - רוסיה. הצנזורה והשלטון המרוכז של מפלגה אחת חזרו. החיים ברוסיה יותר דומים עכשיו למה שהיה תחת המשטר הקומוניסטי.

המצבה לשלושת האנשים שנהרגו בעת ההפיכה השקטה של 1991 (גיבורי ההפיכה השקטה) היא לוח זכרון קטן שאיש אינו זוכר את קיומו. הדיבורים על הקמת מצבה ראויה נשכחו. לעומת זאת הפסל של דז'רז'ינסקי, המייסד של ה KGB - (השב"כ של הרוסים) שאסר ורצח מיליונים של מתנגדי המשטר - הפסל הזה שוקם באהבה ומסירות ושוכן בכבוד בפרק ליד הקרמלין. הפסל הזה הוקם כמובן בזמן השלטון הקומוניסטי והוא היה הראשון שנותץ והופל, כמעשה סמלי, בעת ההפיכה השקטה של 1991. כעת הוא שוקם.

הערה: עד כה הטקסט של משה גסן. 

הערה שלי: ככול שהמשטר של פוטין הוא רודני, לאומני ומדכא ודומה מבחינות רבות למשטר הקומוניסטי - הוא בכול זאת שונה. יש הרבה יותר חופש ברוסיה עכשיו מאשר בימי המשטר הקומוניסטי - חופש דיבור (רחוק ממוחלט), חופש תנועה (אפשר לנסוע למערב), חופש עיסוק (יש עסקים פרטיים) והעיקר: הרבה פחות אסירים פוליטיים שנשלחים לסיביר והרבה פחות רציחות פוליטיות, הרבה פחות התעללות באנשים. 

יעקב