שונאי השוק החופשי למדו היטב סיסמה אחת: "כשל שוק". כול פעם
שחשקה נפשם בהתערבות ממשלתית, בזבוז כספי ציבור, והענקת הטבות לאנשי שלומנו הם
שולפים את הסיסמה הנדושה "כשל שוק" כדי להצדיק מעשיהם. בסיסמאות הם
חזקים.
מה זה "כשל שוק"? הציבור והפוליטיקאי רואים בעיני רוחם מצב
אידאלי-דמיוני-אוטופי כולשהו – וכאשר מצב זה לא מתקיים במציאות הפוליטיקאי מכריז
שהסיבה היא "כשל שוק". כאילו שהשוק החופשי מבטיח התגשמות כול המשאלות
והאוטופיות – והנה הוא נכשל. אבל, במציאות
יש מגבלות, לא כול אוטופיה אפשרית, לא כול משאלה מתקיימת והשוק החופשי לא מבטיח
כלום מלבד חופש. אם משאלה לא מתקיימת זה לא מצביע על "כשל שוק" – יותר
סביר שזה מצביע על זה שלא כול משאלה אפשרית. כול הצועק "כשל שוק" מרמז
שכאילו יש לו פתרון לבעיה (מבוסס על כפייה ממשלתית), כלומר שיש לו דרך יותר טובה
להגיע לאוטופיה – אבל זו דמגוגיה. אין דרך כזו. גם התערבות ממשלתית אינה מביאה התגשמות
כול המשאלות... רחוק מזה.
הנה דוגמה מתחום שהיה בחדשות לאחרונה: הוריקן
הארווי וביטוח נגד שיטפונות בארה"ב.
השוק החופשי איננו עושה ביטוח נגד נזקי שיטפונות (לפחות לא במחיר
סביר). מדוע? כי ביטוח נגד שיטפונות לא אפשרי – זה נוגד את מהות הביטוח. העיקרון
של הביטוח הוא סיכון נפוץ החל על רבים, מול אסון נדיר הקורה למעטים. למשל – ביטוח
נגד שריפה. שריפה היא סיכון הנופל על בסיס רחב מאד של אנשים – למעשה כול בית או
עסק נתון לסכנה של שריפה – ולכן כולם מעוניינים לעשות ביטוח, ובסיס המבוטחים רחב
מאד. לעומת זאת – אירוע השריפה הוא נדיר למדי, ונניח שאחד מ 10,000 בתים מבוטחים
נשרף בשנה (סטטיסטית). אז הפרמיה הנמוכה למדי של 10,000 מבוטחים צוברת מספיק כסף
כדי לשלם פיצוי לקורבן האחד של השריפה.
לא כך המצב בנושא השיטפונות. לא כולם נתונים בסכנת שיטפון – למעשה הסכנה
חלה רק על בתים בשטח נמוך באזור מועד לשיטפון, הידוע מראש. כלומר – בסיס המבוטחים
הפוטנציאליים הוא קטן. רוב גדול של בעלי הבתים לא יעשו ביטוח נגד שיטפונות כי
בתיהם לא נתונים לסכנה זו. וכאשר מתרחש שיטפון הוא לא מכה בבית בודד אחד (כמו
שריפה) אלא מכה בו זמנית בעשרות או מאות בתים באזור השיטפון – לכן הנזק גדול מאד.
מסיבה זו – נזק גדול ובסיס מבוטחים קטן - נזקי שיטפונות הם סיכון שחברות הביטוח המסחריות
לא יכולות לבטח (במחיר סביר).
למרות זאת השוק החופשי ממלא את תפקידו למופת. הוא מסמן בבירור לבעלי
הבתים: אל תבנו שאזור מועד לשיטפון כי לא נוכל לבטח אתכם נגד הנזק. אם יהיה שיטפון
ונזק – זה עליכם. בכך הוא עוזר להם, ולחברה בכלל, להימנע מנזקים גדולים, על ידי
הקטנת הבנייה באזורים מועדים.
כאשר הוריקן בטסי היכה בחוף מפרץ מקסיקו ב 1968, הרג 76 בני אדם וגרם
נזק גדול, ראו פתאום האנשים שאין מי שיפצה אותם על הנזק. כאן
קפצו הפוליטיקאים האמריקאים (ליתר דיוק – הנשיא ג'ונסון והמפלגה הדמוקרטית)
וצעקו "כשל שוק". "למה
חברות הביטוח לא מבטחות נגד שיטפונות? כשל שוק! הממשלה העשירה והכול-יכולה תקפוץ
ותעמוד בפרץ, ותתקן את הכשל, ותציע ביטוח ממשלתי נגד שיטפונות". כך חוקק
הקונגרס בשנת 1968 ה NFIP - (National
Flood Insurance Program). הממשלה תבטח נגד השיטפונות. בעל הבית ישלם
פרמיה "ברת השגה" (נמוכה) והממשלה תכסה, מהמיסים, את הנזקים הגדולים
שהפרמיות הנמוכות לא מכסות. התוצאה: האנשים בונים חופשי, חופשי, והרבה באזורים
מועדים לשיטפונות, והנזקים עולים ועולים עם כול סערה חדשה.
יש פה עוד נקודה. אנו רחמנים בני רחמנים וכאשר אסון טבע (שיטפון) מכה
לא יכולים לעמוד מנגד ולהגיד לנפגעים "אכלת אותה, למה בנית שם?". בעת
אסון יש לחץ על הממשלה לסייע לנפגעי האסונות מכספי הציבור. אז חשבו החכמים בקונגרס:
אם במילא עוזרים לנפגעים מכספי הציבור – בואו לפחות ניקח מהם פרמיה כולשהיא (אפילו
נמוכה) במשך כול השנים, לפני האסון, כדי לכסות לפחות חלקית את הפיצו שבמילא נשלם
בעת אסון. אולי היה זה ההיגיון מאחורי
ביטוח השיטפונות הממשלתי. אבל – האנשים חכמים יותר. אם במילא הממשלה עוזרת בעת
חרום – מדוע לעשות ביטוח שיטפונות בכלל? כך יצא ש 80% מבעלי הבתים בהיוסטון
(שהוצפה לאחרונה בעיקבות הוריקן, לא
בפעם הראשונה בהיסטוריה), לא היה להם ביטוח נגד שיטפונות, למרות הפרמיות
הממשלתיות הנמוכות והמסובסדות. בכול ארה"ב, רק כ 50% מבעלי הבתים באזורים
מועדים לשיטפון טורחים לעשות ביטוח ממשלתי נגד שיטפונות (כלומר לשלם פרמיות שנתיות
נמוכות).
צריך לציין שחלק גדול של בעלי הבתים שנפגעים בשיטפונות, בעיקר לאורך
חופי הים, הם אנשים עשירים, והבית על החוף הוא הרבה פעמים הבית השני או השלישי
שלהם (בית קייט שאינו מאוכלס ברציפות). בתים על החוף עולים ביוקר, והם לא בהישג
ידם של עניים. אנשים עשירים יכולים בהחלט להרשות לעצמם לבנות את בית הקיט מחדש פעם
ב 30 או 40 שנה, כאשר הוריקן פוגע באזור שלהם. הם לא מסכנים, וההנאה של מגורים על
החוף אולי מצדיקה את ההשקעה. אין שום סיבה שהבנייה מחדש תיעשה על חשבון הציבור,
כפי שנעשית היום.
כאן רואים את ה"באג הדמוקרטי". אנשים אוהבים לקבל
"מתנות" מהממשלה, כלומר כסף של אחרים. הפוליטיקאים אוהבים גם הם לקחת
כסף מאנשים (מיסים) ולחלק לאחרים (תומכיהם) וגם, בדרך, קצת לעצמם. לאנשים "חברתיים" (סוציאליסטים) נוח
להגיד "כשל שוק", ופחות נוח להגיד "הבאג הדמוקרטי". נוח
להסתיר את הגניבה (גניבת כספי ציבור כדי לסייע לעשירים נפגעי שיטפונות) תחת סיסמה
שקרית "כשל שוק".
יעקב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
