בחודש
יולי השנה כתבתי: "עמנואל מקרון, נשיאה החדש של צרפת, הוא נשיא חריג
בהשקפותיו על מדינת הרווחה, הסקטור הציבורי ו"זכויות העובדים". האם
יצליח להקטין את המפלצת הממשלתית בצרפת?"
לפני שבוע התפרסמה כתבה
בניו יורק טיימס תחת הכותרת "הנשיא של העשירים – תואר הגנאי של מקרון".
בלקסיקון (מילון) של הסוציאליסטים "עשיר" הוא שם גנאי. והסוציאליסטים, או
בשמם המודרני יותר: "לוחמי הצדק החברתי" ("החברתיים" או SJW) הם
רוב רובו של הציבור ובוודאי וודאי של התקשורת והאקדמיה בארץ ובעולם.
מדוע עשיר הוא שם גנאי? כי, לפי ההשקפה הסוציאליסטית, העושר בעולם הוא
גודל נתון (משמיים?) וקבוע, ואם אדם הוא עשיר הוא בוודאי נטל חלק גדול מדי, חלק
"חזירי" מהעושר האוניברסלי ששייך לכווו.ו..לם. כי הוא התעשר בוודאי מניצול העובדים (לפי תורת
מרקס) או כי הוא התעשר בדרכי רמיה וגזלה. הסוציאליסטים לא מודעים לעובדה שאת העושר
צריך לייצר, כול הזמן מחדש, באופן רצוף, ומי שמייצר הכי הרבה עושר הוא עשיר
בזכות, וצריך לפרגן לו ולשמור על זכויותיו לא פחות (ואף יותר) מאשר על זכויותיו
של העני (שהוא, הרבה פעמים, סתם בטלן). הסוציאליסטים רודפים את העשירים וסוגדים
לעניים – פלא – אם כן – שבארצות סוציאליסטיות כולם עניים?
ונשיא צרפת מקרון מבקש כעת לבטל את "מס העשירים" הנגבה
בצרפת. מס העשירים (זה שמו הרשמי) הוטל בצרפת בשנת 1982, על ידי הנשיא הסוציאליסטי
דאז, פרנסוא מיטראן, במסגרת הלחימה האידאולוגית והתעמולתית של הסוציאליסטים נגד
העשירים. כול צרפתי שהונו ונכסיו עולים על סף מסוים נדרש לשלם מס נוסף (מס רכוש)
מעל למס ההכנסה וכול המיסים הרגילים שכולם משלמים. מס העשירים לא מכניס הרבה כסף
לקופת האוצר. העשירים מצליחים לחמוק ממנו – או שהם מפזרים את הנכסים על שמות כול
בני המשפחה שלהם, או שמעבירים את הכסף לחו"ל. מס העשירים הוא יותר כלי תעמולה
אידאולוגי, כדי להראות לחסידים שהממשלה ה"מתקדמת" נאבקת נגד העשירים ולא
מכשיר מעשי לגביית כסף לאוצר המדינה. מקרון מבקש לבטל מס זה – ולכן כונה, במה שהפך
לשם גנאי, "נשיא של העשירים".
[דרך אגב, הנשיא מיטראן היה זה שהלאים (כלומר החרים), בשנת 1980, את
כול הבנקים בצרפת ואת המפעלים הגדולים, כמו פז'ו-רנו-סיטרואן. אלה הופרטו חזרה בהמשך,
אחרי תום כהונתו].
מעניין לציין גם את תגובתו של מקרון – הוא אמר: "אתה לא צריך
לרגום באבנים את אלה העומדים ראשונים במשיכת החבל". משל יפה. אכן, העשירים
(רובם, לא כולם) הם היזמים, הפעילים, היוצרים את העושר, היוצרים מפעלים ועסקים
שמפרנסים את כולם. הם הנושאים הראשונים בנטל (ובסיכונים) של יצירת העושר – אתה לא
רוגם באבנים את הנושאים בנטל... כי העושר לא נופל מהשמיים ולא נוצר יש מאין (על
ידי ה"חברה"). עושר צריך לייצר. ולפני ש"מחלקים" אותו (כך או
אחרת) צריך לייצר אותו, ומי שמייצרים את העושר זה היזמים. יזמים צריך לעודד ולשבח -
למעשה צריך רק להניח להם לעבוד ולא לתקוע מקלות בגלגלים, להחרים רכושם ולרדוף אותם
בשמות גנאי ("עשירים" רחמנא ליצלן).
עוד חטא גדול חוטא מקרון – בעיני ה"חברתיים" – כי הוא מנסה
"לפגוע בזכויות עובדים". כלומר הוא מנסה לשנות את חוקי העבודה בצרפת,
חוקים המקנים לעובדים קביעות ומונעים פיטורים. חוקים אלה מונעים בעצם הקמת מפעלים
חדשים ויצירת מקומות עבודה, כי אם אינך יכול לפטר עובד לעולם אתה נזהר מאד לפני
שאתה שוכר אותו. חוץ מזה – ה"קביעות" המופלגת לא הגיונית. נסיבות
כלכליות משתנות, לפעמים אין עבודה ואי אפשר להחזיק עובדים ולשלם משכורת אם אין
עבודה (אין יצירת עושר חדש). ועוד: בחסות ה"קביעות" עובדים רבים מפסיקים
לעבוד, והעבודה לא נעשית. גמישות בחוקי העבודה היא תנאי חשוב לקיום כלכלה דינמית
ויצרנית.
מקרון זוכה לכול הגידופים האפשריים והביקורת מהחשודים הרגילים, כלומר
מכוחות ה"קידמה" ("החברתיים") שהנם חזקים וקולניים בצרפת
ובכול העולם. הוא עלה לנשיאות בנסיבות מקריות, אבל עושה רושם שעושה עבודה טובה. זה
מפתיע. לא ציפינו שזה יקרה בצרפת.
יעקב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
