| 11/2007
חינוך: איך מגיעים למקום הראשון בעולם? – הצעה לא שגרתית!
ושוב כמידי שנה, "הישגי" מערכת החינוך מציבים אותנו בתחתית ליגת המדינות הנאורות. הכישלון אינו רק במתמטיקה והבנת הנקרא, אלא גם במטרות מוצהרות אחרות של המערכת. לדוגמה, בהזדהות עם המדינה והציונות: אין מדינה במערב שחלק כה גדול מצעיריה מצהיר בסקרים כי "אינם פוסלים ירידה מהארץ"; ובאשר למוסר, סובלנות, אלימות, יחס לרכוש ציבורי – אין צורך לפרט, ידוע.
שום "פיתרון" מהמוצעים בתקשורת לא יעזור: אפשר להחליף עוד עשרה שרי חינוך שינסו להעתיק תוכניות מסינגפור או "לשנות סדרי עדיפויות", אפשר להעלות שכר ואז נקבל מורים גרועים שמרוויחים טוב, אפשר לשפוך עוד כסף ואז יגדל גם מספר המפקחים והפקידים...
ה"פתרונות" המקובלים הם בסגנון של "תוספת תקציב", מינוי ועדות, שינוי תוכניות לימודים וכדומה; וראה זה פלא – למרות המאמצים והתקציבים הגדלים, איכות התוצר הסופי – התלמיד הישראלי, מתדרדרת. זו התוצאה של כמעט שישים שנות מערכת חינוך ממשלתית יקרה, ריכוזית, שוויונית וכפייתית.
משרד החינוך אינו אשם, גם לא המנהלים והמורים. בשורש הבעיה איש לא נגע: הזכות המונופוליסטית שהמדינה נטלה לעצמה – לחנך, לשנות, להרכיב תוכניות לימוד, להחליט מי ילמד, כמה, מתי והיכן – ולמעשה כמעט הכול. נעשו רפורמות ובוצעו שינויים אך הכישלון אינו נובע מבחירה שגויה של שיטת הוראת המתמטיקה או הבנת הנקרא. הבעיה אינה במנהל רע, שר כושל, מפקח תימהוני או מחסור בתקציב. אשמה ה"שיטה": זו גורסת בעלות ממשלתית מונופוליסטית על מערכת החינוך. המונופול בולם התמודדות חופשית בשוק בין מגוון שיטות הוראה ותוכניות לימודים. אילו היה גיוון, תחרות וחופש בחירה למנהלים ולהורים, אז טעות בבחירת שיטת הוראת מתמטיקה בבית ספר מסוים הייתה מתגלה בשלב מוקדם ומזיקה למספר קטן של תלמידים שנחשפו לה. בשיטה הבולשביקית-ריכוזית השלטת, כולם חייבים ליישר קו עם דוקטרינת משרד החינוך. אם זה טעה – דור שלם ניכשל במתמטיקה. פוליטיקאים או "המדינה" אינם מסוגלים לחנך כפי שאינם מסוגלים לנהל מפעלי תעשייה. הם בקושי מסוגלים לנהל צבא ומלחמה של 4 שבועות – שזה עיקר תפקידה של מדינה. משרד החינוך אינו תורם לחינוך בדיוק כפי שמשרד התיירות אינו מביא תיירות. קשה להניח שדווקא בתחום החינוך יש לפוליטיקאים כישרון יוצא דופן מעבר למוכח בתחומים אחרים...
וכיצד פועלת המערכת...
מרחב התמרון של המנהל צר: הרכב התלמידים לא נקבע על ידו, תכנית הלימודים נקבעת על ידי הקומיסרים במשרד החינוך. האם הוא יכול לגייס מורים כרצונו? האם עליו לשווק את בית הספר להורים על ידי הצעת שירותים טובים? החלפת מורה היא משימה כמעט בלתי אפשרית, שלא לדבר על פיטורים. הרחקת תלמיד היא נושא לוועדת חקירה ממלכתית. גיוס מימון נוסף מההורים הוא חטא בל יכופר. מדוע שמנהל יתאמץ? גם אם יצליח להפיח רוח חיים והצלחה בבית הספר בכוח אישיותו וכושר מנהיגותו – האם יתוגמל על הצלחה? או לחילופין, האם יפוטר בגלל כשלון?
המורים מוגנים. השכר אחיד והקידום, אם ישנו, כלל אינו תלוי בהצלחה. מורה גרוע מרוויח כמו מורה טוב – הוותק עושה את שלו. לפטר מורה כושל? הס מלהזכיר. מדוע להתאמץ? האם כתוצאה ממאמציו יתדפקו על דלת הכיתה תלמידים נוספים? האם מנהל בית ספר אחר יציע לו משרה מפתה?
ההורים מנותקים ואף מנוכרים. הם לא בחרו את בית הספר וגם אינם רשאים להחליפו. תוכן הלימודים מוכתב מלמעלה. אם במקרה, המנהל כושל או המורה בלתי מוכשרת בעליל, אין דרך לגרום להחלפתם. הניכור מתבטא גם בחוסר נכונות לתרום לבתי הספר, לקבלת שירותים נוספים, אפילו סכומים בסדר גודל הנמוך מתקציב הסיגריות החודשי של ההורה, תוך ניצול חוסר האונים של המנהל לכפות תשלומים.
התלמידים לא נדרשים למאמץ כלשהו כדי להצטרף לבית הספר. הם לא מתלבטים יחד עם ההורים לאיזה בית ספר להירשם. הם לא חוששים שמא יידחו על ידי בית הספר, או חלילה ימשיכו לכיתה הבאה "אך לא בבית ספרנו" (בדיחה מימים רחוקים).
התלמיד יודע שבמערכת החינוך הוא ה"מלך". המורה בקושי יכול "להוציא אותו מהכיתה" וגם זה לא נורא. בכיתה יושבים כ- 40 תלמידים ונוכחים כיצד "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" – מהר מאד מתברר שהמורה "מתחשבת" עד אין קץ בכל תלמיד מופרע וחריג. התלמיד מבין מהר מאד, בחושיו הטבעיים, שבית הספר הוא "נמר של נייר". מערכת כזאת אינה יכולה לעורר כבוד והנטייה הטבעית לתוהו ובוהו מנצחת.
הממשלה צריכה לחדול ממעורבותה בחינוך ובבתי ספר – אלה יהיו עצמאיים. כל בית ספר יהפוך לעמותה בשליטת דירקטוריון של הורים שימנו את המנהל. יזמים והורים יוכלו להקים בתי ספר נוספים. התחרות בין בתי הספר על התלמידים ועל כוח ההוראה יעשו את שלהם – המנהלים, ההורים והשוק יתאימו את מספר המורים לנדרש. כך גם את תוכנית הלימודים. שכר העבודה יעלה ובמקביל גם איכות ההוראה. מורה טוב ירוויח הרבה, מורה "בלתי מספיק" – יעוף. אם לעומת זאת, הממשלה תצמצם את מספר המורים או תעלה את שכרם – קרוב לוודאי שנקבל מורים גרועים המשתכרים שכר גבוה...
שוק החינוך הוא במידה רבה "שוק ללא צרכנים". הדבר דומה לרשת מסעדות בה המנהלים מחליטים יחד עם הספקים כיצד להרכיב את המנות בתפריט המסעדה ללא קשר להעדפות הקליינטים כי חוק דמיוני מכריח את כל דיירי השכונה לאכול רק במסעדה השכונתית.
מערכת ממשלתית-ריכוזית אינה יכולה להעלות את שכר המורים "הטובים". אין פקיד שיכול להחליט מיהו מורה "טוב". זיהוי מורים טובים יוכל להתבצע רק בעזרת שוק ההורים – אוסף ההחלטות של מאות ואלפי הורים לאיזה בית ספר לרשום את הילד. המנהל שיעמוד בתחרות מול בתי ספר אחרים כבר ידאג שבבית ספרו יהיו מורים טובים, אותם יפתה באמצעות שכר גבוה, תנאי עבודה משופרים וסביבת עבודה נוחה. מורה טוב יועסק יותר שעות – תהליך טבעי שיגרום לפליטת מורים גרועים מהמערכת ללא צורך במעורבות ממשלתית.
אין גם צורך בתוכנית לימודים שמונחתת מלמעלה. תוכנית הלימודים הנוכחית תהיה ברירת המחדל, אך כל דירקטוריון של בית ספר בשיתוף עם המנהל וקרוב לוודאי בסיוע יועצים חיצוניים יוכל להחליט על שינויים בהרכב המקצועות. במשך הזמן תתגבש תוכנית לימודים מרכזית מקובלת וסביבה מאות ווריאציות שיתאימו לכל קהל הורים. ההורים יחליטו לאיזה בית ספר לרשום את ילדם. בתי הספר יחליטו את מי לקבל ואת מי לדחות. יתגבשו בתי ספר ברמות שונות, אחדים ישימו דגש על מתמטיקה, אחרים על ביולוגיה, חלק יהיו חרדים ואחרים רק מסורתיים – מגוון. אין יסוד להנחה שפקידי משרד חינוך ממשלתי מיטיבים לדעת מההורים (כציבור) מה טוב לילדים.
את משרד החינוך צריך לסגור. תקציב החינוך כולו יחולק בין ההורים (באמצעות שוברים). כיום כל משפחה בישראל משלמת כ- 1,400 שקל בחודש מיסים מכל הסוגים כדי לממן את מערכת החינוך הכושלת. סכום עתק. ההורים ישלמו באמצעות השוברים לבית הספר בו יבחרו ובתי הספר יוכלו להמיר את התלושים לכסף. הבעיות במערכת החינוך נובעות מהלאמתה, מעצם קיומו של משרד חינוך ומההשקפה השגויה שבכלל תיתכן "הנדסה חברתית" מטעם שלטון מרכזי-ריכוזי.
פרוט הרעיון באתר קו ישר - למה (כמעט) הכול עקום ואיך אפשר אחרת www.kav.org.il
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
