קו ישר

גב' כהן מחדרה לא משלמת מס הכנסה, אבל היא משלמת מס ערך מוסף על כל מוצר שהיא קונה. במחירו של המקרר שקנתה לאחרונה מגולם מס ההכנסה ששלמו המעורבים ביצורו או במכירתו. המדינה מאלצת את גב' כהן, באמצעות המיסוי, להשתתף ב"קרן הון סיכון" בניהולם של פקידי המדען הראשי.

לאחרונה התקיים "כנס רעננה למדיניות ההיי-טק הלאומית". בכנס פורסם מחקר שהוזמן על ידי משרד המדען הראשי לפיו התשואה על התמיכה הממשלתית במחקר ופיתוח מגיעה עד ל- 1,000%. כלומר, על כל 100 שקל שהמדען הראשי משקיע במענקי מו"פ (מחקר ופיתוח) לתעשייה – צומחת תועלת כלכלית למשק של 1,000 ₪ נוספים. מסקנת הכנס הייתה, כמובן, שצריך להזרים יותר כסף למו"פ על חשבון משלם המיסים. אחידות דעים "מפתיעה" בין תעשיינים מקבלי הכסף לבין הפקידים שאחראים ומתפרנסים מהזרמת הכסף.

ה"מחקר" מיותר בדיוק כפי שמשרד המדען הראשי מיותר

אף אחד לא שואל את גב' כהן מחדרה אם היא מעוניינת להשקיע בקרן הון הסיכון של המדען הראשי. ואם להשקיע, אז למה ב"קרן" שמנוהלת על ידי פקידים (גם אם לחלקם יש תואר "דוקטור")? ה"מחקר" נועד להצדיק את הגדלת המיסוי עלינו לצורך מימון המדען הראשי. המחקר שהוזמן ומומן על ידי משרד המסחר והתעשייה, מבוסס על סקרים שבוצעו בתעשיות שנהנות מהמענקים. הנתונים עובדו סטטיסטית על סמך מודלים עמוסי השערות, אומדנים והנחות.

הטיעון העיקרי לסבסוד מו"פ מסתמך על הטענה שהתועלת מהשקעה במו"פ זולגת אל מחוץ לחברה הנתמכת ומניבה תועלת נוספת לכלל המשק והחברה. השתתפות המדינה במו"פ מעצימה את ה"תועלת הנוספת". נשמע הגיוני, אבל זו דרכה של הכלכלה מאז תקופת האבן, החל מהמצאת הגלגל והדפוס ועד לפיתוח התוכנות של מייקרוסופט. ביל גייטס הרוויח רק שבריר מהתועלת הכלכלית שהפיקה האנושות כתוצאה מהתוכנות ומהפיתוחים הנלווים. אחת ממעלות הקפיטליזם היא שפעילות אנוכית למען עצמך תורמת לזולת ולמתחריך מבלי שהתכוונת לכך מראש. אם כך, גם החברות שלא נהנות ממענקי המדען הראשי מועילות לכלל המשק מעבר לתועלת לבעלי המניות.

היכרותנו עם המערכת הציבורית, עם אופייה המובנה, ועם הדמויות העומדות בראשה – אינה מותירה ספק בשאלה מי תורם לכלכלת המדינה יותר: השקעות פרטיות במו"פ או השקעות שמנותבות על ידי פקידי מדינה מכספי משלם המיסים.

השיטה להטעיית הציבור: הצגת ה"תועלת" בלבד

השיטה הנפוצה להטעיית הציבור כדי להצדיק גביית מיסים למטרות שמוכרזות על ידי המערכת הפוליטית כ"חברתיות" – היא הסתרת התמונה הכוללת והצגת ה"תועלת" בלבד. כל מיליון שקל שהמדען "משקיע" מצריך גביית מס של יותר ממיליון שקל מכיסי יזמים אחרים. הכסף הזה חסר להם לביצוע השקעות, שהיו מניבות תוצאות כלכליות חיוביות יותר. לא צריך להיות "חוקר" כדי להגיע למסקנה זו. המדען הראשי וצוות עובדיו לא משקיעים ולא מסכנים אגורה מכיסם הפרטי. המשכורת והפנסיה מובטחים. כלום אפשר להשוות את מידת הזהירות והבדיקה של פרויקט על ידי משקיע פרטי, או קרן הון סיכון, לעומת צוות בדיקה "ציבורי" של המדען הראשי? פקידי המדען הראשי אינם שונים מכל יתר זרועות השלטון שמומחיותם העיקרית מתבטאת בבזבוז הכסף שאזרחים יצרנים מפיקים בזיעתם וכישרונם.

התחרות אינה רק על משאבים כספיים. הזרמה מלאכותית של כסף ממשלתי לפרויקט אשר קרן הון סיכון פרטית דוחה ואינה מוכנה להשקיע בו, מעלה את הביקוש במשק למהנדסים ומדענים עקב העסקתם בפרויקט המסובסד. נוצר מחסור מלאכותי בעובדי היי-טק שכמובן מקפיץ את שכרם. כך גדלות הוצאות כלל החברות במשק על מו"פ ועולה רמת הסיכון של הפרויקטים.

"מדיניות היי-טק לאומית" משמעותה שפקידים מחליטים במקום השוק את מי צריך "לעודד" בעזרת סובסידיות. הפקידים יחליטו לאיזה ענף "יש עתיד". קומץ פקידים מקבלי משכורת שעובדים עד שעה 4 אחר הצהריים וחלקם כנראה יוצאים מידי פעם ל"סידורים" באמצע העבודה, מתיימרים לגבש החלטות עדיפות על אלפי קרנות הון סיכון פרטיות, מיליוני משקיעים פרטיים ויזמים, מיליארדי צרכנים.

במדינת רווחה מחלקים כסף תמורת "סיפור טוב"

כאשר ממשלה מחלקת כסף תמורת "סיפור טוב" ומילוי טפסים, חייבת להתפתח מערכת "יצירתית" לשאיבת הכסף הקל. כך "עובדים" על הביטוח הלאומי, כך בונים תקציב לעמותה נתמכת, כך מנפח ראש עיר תקציב בו הממשלה משתתפת. כיצד הייתם נוהגים אילו היה בבעלותכם מפעל שמעוניין להשתתף בחגיגת הכסף מהמדען? נניח שיש לכם רעיון אמיתי לפיתוח ולא "ישראבלוף": לרשימת העובדים המשתתפים במחקר הייתם מוסיפים עובדים ממחלקות אחרות, את רשימת הציוד הנדרש למחקר הייתם מנפחים במכונות שבכלל דרושות במחלקות אחרות. ואם במקרה המו"פ הצליח ויש סוף סוף מוצר אז למה לשלם למדען הראשי תמלוגים? אפשר להודיע כי הפיתוח נכשל ולשווק את המוצר תחת אפיון אחר וחברה אחרת. ואם בכל זאת צריך להחזיר תמלוגים למדינה – אפשר להגיש בקשה נוספת ובכסף החדש לשלם את התמלוגים של הפרויקט הקודם. מספר הקומבינות לניצול כסף קל הוא חזקה שלישית של מספר הישראלים המעורבים ב"פרויקט". וכדי להגדיל את הסיכוי לקבלת המענק כדאי לשכור את שירותיו של מעכאר, בעל הכרות טובה עם ה"מערכת", שמתמחה במילוי "נכון" של הטפסים.

לא כל רעיון ראוי למימון

בניגוד לחשיבה המקובלת, לא כל רעיון ראוי למימון. מימון רעיונות בינוניים או גרועים כרוך באובדן הזדמנויות חלופיות ורווחיות, מפני שהוא מקטין את כמות המשאבים שיעמדו לרשות רעיונות טובים. המגזר העסקי, לעומת זאת, יכול לסנן ולמיין רעיונות בקפדנות, ולממן היטב את הטובים שביניהם. לממשלה אין מה לחפש בתחום סבסוד מו"פ בחברות היי-טק, בין אם מדובר בחברות גדולות או קטנות. המגזר הפרטי יכול לספק את המימון והוא אכן עושה זאת בהצלחה ובגדול.

הניחו לנו מ"מדיניות לאומית בהיי-טק", אנחנו רואים יום יום ושנה אחרי שנה את תוצאות ה"מדיניות הלאומית" במערכות שלטוניות אחרות. את לשכת המדען הראשי צריך לסגור. העובדים המוכשרים יוכלו למצוא תעסוקה מועילה בתעשייה האמיתית. במיליארדי השקלים שייחסכו אפשר יהיה להשתמש להקטנת נטל המיסוי בישראל, גם על גב' כהן מחדרה. זו הדרך הבטוחה ביותר להבטיח צמיחה ומו"פ אמיתי.

דיון נרחב בנושא בפרק על תעשייה ועסקים באתר קו ישר – למה (כמעט) הכול עקום ואיך אפשר אחרת