קו ישר

'ליברמן נפגש עם מפקד גל"צ: "דרוויש אינו יכול להיות חלק מהנרטיב של הישראליות"' אומר דיווח בוואינט.

אני חולק לחולטיון על ליברמן. דרוויש הוא חלק בלתי נפרד ב"הנרטיב של הישראליות". המהות של הישראליות היא שאנו חיים באמצע של העולם הערבי, והערבים הם לא רק מסביבנו אלא גם בתוך תוכנו. מה שנקרא "ערבים ישראלים" ו"ערבים פלשטינים" (שאין שום הבדל ביניהם) הם בהחלט חלק מהמציאות הישראלית שלנו. ישראל לא נמצאת בירח, וגם לא בפולין, אלא במזרח התיכון הערבי. דרוויש נולד בא"י ב1941, התחנך בישראל, והיה חי פעלי כאן. דרוויש הוא חלק מה"נרטיב של הישראליות".

דרוויש, למיטב הבנתי, מייצג באופן טיפוסי ונכון דעתם של 99% מהערבים (אולי רק 98%), והוא הביאליק שלהם (המשורר הלאומי), כך הם הכריזו. מחמוד דרוויש קרא בשיריו (לפי הציטוט בקטע) להסתלקותו של העם היהודי מארץ ישראל, וכתב ש"בשרו של הכובש יהיה לי למאכל'. הוא מתכוון, כמו כול הערבים שמדברים על כיבוש, לכובש מ 1948, בניגוד לשמאל הישראלי, שבשבילו המילה "כיבוש" נולדה ב 1967. דרוויש החל את כתיבתו ופעילותו לפני 1967. שירות גדול עשו ירון דקל וגלי צהל בכך שתרמו לחינוך הציבור הישראלי על מהות המציאות בה אנו חיים, ואופי וקו המחשבה של בני דודנו הערבים. (אני מודה ומתוודה שראיתי רק קטע מהתכנית וגם לא קראתי את שירתו של דרוויש, רק קטעים שמתפרסמים פה ושם, אני מניח שהציטוטים למעלה אופייניים, ומכיר דעה זו כי היא אכן הדעה הרווחת). להתעלם מדרוויש, ומהערבים, לטמון את הראש בחול ולהתפס לאשליות וורודות, מנותקות מהמציאות - איננו הדבר הנכון לעשות.

שימו לב - לא דיברתי על חופש הביטוי (של גלי צהל) - שהוא כשלעצמו ערך חשוב גם כן. השאלה היסודית היא בשביל מה קיים "גלי צהל" - בשביל מה צריכים אותו - במסגרת צהל?  תפקידו של צהל הוא להגן על המדינה מפני אויבים חיצוניים - האם ניהול תחנת שידור תורמת למשימה? גלי צהל הוא כנראה העתק אווילי של כלי תקשורת צבאיים דומים בחו"ל. צבא ארה"ב, למשל, מנהל גם עיתון וגם תחנות רדיו וטלוויזיה, שנועדו להביא תכנים אמריקאיים, באנגלית, לחיילים המוצבים בארצות נכר. הדבר היה נחוץ בימים שלא הייתה תקשורת לוויינית וערוצים אזרחיים לא הגיעו לחיילים אמריקאים ששירתו בכול רחבי העולם - הוא לא נחוץ כעת, אבל ממשיכים להתקיים מכוח האינרציה. חיילי צהל חשופים לכול התקשורת האזרחית, וההתעסקות של הצבא בתחנת שידור הוא מיותר לגמרה.

יגידו חכמים: מלחמה מנהלים לא רק עם רובים - יש גם צד רוחני-פסיכולוגי-מורלי. גלי צהל, שנוסד ב 1950,  נועד לרומם את רוחם של החיילים, לחנך אותם ולהגביר את המוטיבציה שלהם. התחנה היא חלק מחיל החינוך והנוער של צהל. נניח שזו המטרה - אז מדוע היועץ המשפטי של הממשלה קובע שאסור לשר הבטחון להתערב בתכנים המשודרים? בשם "חופש הביטוי" כביכול? חופש הביטוי של מי? של ירון דקל? האם הוא ירש את התחנה מאבא שלו? אם התחנה נועדה "לחזק את רוחם של החיילים" אז בעלי התחנה, משרד הבטחון וצהל, חייבים לדאוג שהיא ומנהלה, שהם מינו, יעשו מה שנועדה לעשות. אבסורדי לקבוע שאסור להם להתערב בתכנים.

בכול אופן - לירון דקל מגיע צל"ש על העלאת התכנית על המשורר מחמוד דרוויש - לתכנית ערך חינוכי רב.

יעקב

אחרי משאל העם שבן ניצחו אלה הדורשים שבריטניה תעזוב את האיחוד האירופי, פירסם ה BBC שהתוצאה לא הגיונית ולא קבילה, ו 4 מיליון איש חתמו על עצומה לעריכת משאל חוזר. (אח"כ מסתבר שלא היה ולא נבא, כלומר הטענה על 4 מיליון חתימות הוא מזויפת, אך ה BBC לא תיקנה את הידיעה).

בעיקבות זאת חתמו 3.9 מיליון אוהדי כדורגל על עצומה לעריכת משחק חוזר בין אנגליה לאיסלנד. כזכור - אנגליה הפסידה 1:2 לאיסלנד הקטנה, ועפה מאליפות אירופה. 

האוהדים טוענים שהמשחק היה לא הוגן, השחקנים האנגלים לא היו מודעים לבעיה, אף אחד לא הסביר להם את חשיבות הניצחון. חוץ מזה, מי האידיוט שהרכיב את רוני במרכז השדה, ואת ורדי על הספסל? בנוסף, הם דורשים שמעתה יחשב ניצחון רק ניצחון ברור בהפרש של יותר משער אחד.

יעקב

ח"כ שלי יחימוביץ' (עבודה) כותבת בכעס במעריב (2.5.08) על הזמנת דגלי המדינה לכבוד יום העצמאות בסין במקום לספק עבודה למתפרות מקומיות בישראל שהולכות ונסגרות לטובת מפעלים בסין. היא אפילו תומכת בהצעת חוק שתחייב משרדי ממשלה לקנות מוצרי טקסטיל אך ורק במפעלים כחול-לבן.

אם ח"כ יחימוביץ' צודקת, וצריך לחסום יבוא כדי "להציל" מקומות עבודה בישראל, מדוע מייבאים לישראל מחשבים זולים שמיוצרים באסיה? נטיל מכס גבוה על יבוא מחשבים, ונקים בישראל מפעלים לייצור מחשבים – מוגנים מתחרות של יבוא זול. בכלל, מדוע שלא נחסום לחלוטין ייבוא של מוצרים שניתן לייצר או לגדל בישראל... לפי תיאוריית יחימוביץ' ייווצרו המון מקומות עבודה וישראל תשגשג.

תרומת מגבלות על יבוא לעוני

הבעיה – כולנו נהיה עניים יותר. הפועל במפעל הטקסטיל שייצר דגלים בשדרות, יקנה מחשב לילד במחיר גבוה פי שלושה, והפועל במפעל המחשבים בהרצליה יקנה חולצה ודגל ליום העצמאות במחיר גבוה פי חמישה. לשניהם יוותר פחות כסף לקנות אוכל שגם הוא יתייקר כי את הבקר יגדלו בדגניה במקום בארגנטינה. ככל שמדינה מגבילה יבוא היא גוזרת עוני על אזרחיה. אין תחליף לסחר חופשי.
התעשיין יכול להמשיך לייצר בארץ דגלי כחול-לבן, תחתונים וגופיות, אלא שהם יהיו יקרים מאד. כדי לאפשר לתעשיין להישאר בישראל ו"לשמור על מקומות העבודה", צריכים כל יפי הנפש הצבועים להתאחד ולקנות מאותו תעשיין תחתונים וגופיות במחיר מרקיע שחקים – כך תמנע התמוטטותו. הם לא נוהגים כך, הם מחפשים את החנות בה מוכרים תחתונים זולים. גם ח"כ שלי יחימוביץ'.

אם יוטל מכס גבוה על תחתונים וגופיות כדי להגן על אותו תעשיין ומקומות העבודה במפעליו, ינהרו יפי הנפש ללונדון ויחזרו עם מזוודות מלאות תחתונים זולים. בליל שישי, על כוס קפה ופיצוחים, יתפארו על ה"דיל" המבריק ויקטרו על יוקר החיים בישראל...

גם הפועלים המפוטרים ממפעל התחתונים שהועבר לירדן נהנים מתחתונים זולים, וגם מפלדה זולה שהפסיקו לייצר בחיפה, ממזגנים סינים זולים ומריהוט זול שאיקאה מייצרת בחו"ל. כך עולה גם רמת החיים של ה"פועלים שפוטרו". המשק צומח ויוצר מקומות עבודה חדשים. כאשר הנרי פורד הקים את פס הייצור של מכוניות זולות פוטרו מאות אלפי עובדים במפעלים שייצרו כרכרות שנגררו על ידי סוסים. גם אז היו שדרשו את הגבלת ייצור המכוניות, מתוך דאגה לעובדים בסדנאות הכרכרות...

נהנים מהמכס: פוליטיקאים ואנשי עסקים מקורבים

בישראל צריך לייצר ולייצא מוצרים ושירותים שאפשר למכור לישראלים ולזרים, ללא חסמים ואיסורים מיותרים. לא רק מוצרי היי-טק, גם זרעי עגבניות, ואפילו תוכניות טלוויזיה מקוריות. מטרת הכסף שמרוויחים מהיצוא היא לשלם עבור הייבוא.

חלק מהפוליטיקאים שתומכים ב"הגנת ייצור מקומי" פשוט בורים בעניין ואינם מבינים שדבקותם בסיסמאות ה"חברתיות" הקליטות תוביל לעוני המוני. כנראה שח"כ יחימוביץ' נמנית עם קבוצה זו.

האחרים, כנראה רוב הפוליטיקאים, הם אינטרסנטים שדואגים לקדנציה הבאה וכל היתר לא חשוב. סחר חופשי ללא מגבלות מזיק בטווח הקצר לתעשיינים הפחות מוצלחים – שקשה להם להתחרות ביבוא. אלה מגייסים לובי של איגודי עובדים, וארגונים "חברתיים". יחד מופעל לחץ של מקל וגזר על הפוליטיקאים: הגזר מופק מייחסי "הון ושלטון". המקל שמאיים פוליטית הם הארגונים ה"חברתיים". סחר חופשי נוטל מהפוליטיקאים כלי נוח שמאפשר הענקת הטבות לתעשיינים שחפצים ביקרם – הטבה שאינה נחשבת לעבירה – הגנה מיבוא מתחרה. הטלת מכס מאפשרת ליצרן הישראלי לגבות מחיר גבוה עבור המוצר. את מחיר ה"הגנה" משלם תמיד האזרח.

ישראל – מדינת סחר חופשי ללא מכס

אין זה מתפקידה של מדינה "להגן על מקומות עבודה" וכמובן גם לא ביכולתה. במדינה חופשית נוצרים ללא הרף מקומות עבודה חדשים, אחרים נמוגים כתוצאה מהמצאות חדשות ומשינויים בעלויות הייצור (טכנולוגיה חדשה, עובדים זולים ויעילים יותר במדינות אחרות ועוד).

הצעד שיתרום להעלאת רמת החיים בישראל הוא דווקא ביטול כל המכסים והפיכת ישראל לאזור סחר חופשי ממכס ומגבלות יבוא. לא יהיה צורך בפטורים ממכס לקבוצות מועדפות. מיליוני שעות עבודה מבוזבזות על הביורוקרטיה של המכס: אזרחים, תעשיינים, מומחים למכס, שוטרים, בתי משפט, עורכי דין ואחרים ייחסכו ויופנו לעיסוקים יצרניים. עבריינים המתמחים בהברחות יישארו מחוסרי פרנסה... מיליוני "עבריינים" קטנים החוזרים מטורקיה עם חפיסת סיגריות נוספת מעל למותר יוכלו לנשום לרווחה. סוף למסלול האדום – הכול ירוק. חנויות הדיוטי-פרי בנתב"ג תאלצנה להסגר בהעדר "דיוטי" (מכס)... או לחפש איזשהו יתרון אחר שיצדיק את קיומן. רוב המוצרים בחנויות בתל אביב יהיו זולים מאשר בחו"ל.

ישראל כאזור חופשי ממכס, בצרוף אוכלוסייה משכילה ויזמים מוכשרים, תהיה מקור משיכה למשקיעים מכל העולם. המהפכה המסחררת שעברו הונג קונג וסינגפור בעשורים שחלפו, מדינות שהיו מקום מקלט לפליטים עניים, תתגמד לעומת השגשוג הצפוי לישראל.

הרחבה בנושא בפרק תעשייה ועסקים באתר קו ישר – איך נהיה למדינה העשירה בעולם.

כמעט לכל שיח ציבורי על רצועת עזה מתלווה התואר "מהאזורים הצפופים בעולם". ממש בעיית יסוד המשליכה על יתר הבעיות. מיתוס "הצפיפות האיומה ברצועת עזה", מטעה מזה עשרות שנים פוליטיקאים, פובליציסטים ועמך כאחד.

מפתיע שאף עיתונאי לא טרח לקחת מחשבון ולבדוק את המספרים. רצועת עזה המשתרעת על שטח של - 363 קמ"ר קלטה במקור (1948) כ- 300,000 פליטים לכל היותר ומונה כיום לפי ה"סקר הפלסטיני" האחרון כ- 1.4 מיליון נפש – 3,860 נפש לקמ"ר (לא נתפלא אם בעתיד יסתבר שגרים שם פחות ממיליון תושבים...). אכן צפיפות לכאורה.

אם נשווה את הרצועה למקומות אחרים בעולם נגלה למשל שבהונג קונג (כ- 7 מיליון תושבים), בחלקה הוותיק (האי והעיר קואלון), השטח הראוי למגורים הוא כ- 1/3 מרצועת עזה ומתגוררים בו כ- 4 מליון תושבים בצפיפות ממוצעת של כ- 28,000 נפש לקמ"ר (פי 7 צפוף מאשר ברצועה). שטחה "ברוטו" של הונג קונג עומד על כאלף קילומטרים ריבועיים, מתוכם רק כשליש ראוי למגורים. גם על פי תחשיב נדיב זה הצפיפות שם כפולה מאשר ברצועה.

אך מדוע להרחיק להונג קונג… אפילו בגבעתיים הצפיפות גדולה פי 4 לערך מאשר בעזה כ- 15,000 נפש לקמ"ר! או בני ברק הצפופה פי 5 ויותר מעזה (כ- 20,000 אנשים לקמ"ר). אילו כל תושבי בני ברק היו גרים בבתים בני קומה אחת הייתה בני ברק גרועה מעזה.

נחזור להונג קונג: האי קלט מאז 1948 כ- 4 מליון פליטים ומונה כיום כ- 7 מליון נפש. הפליטים הגיעו להונג קונג, רובם מיבשת סין, כאשר בקושי בגדים לגופם - "החושות" בעזה הן וילות מרווחות יחסית לרפסודות עליהן התגוררו פליטי הונג קונג. למזלם של פליטי הונג קונג, לא נכפה על האי שלטון ריכוזי מושחת, אלא אחת מהמערכות הקפיטליסטיות החופשיות והפתוחות בעולם עם מעורבות ממשלתית אפסית בחיי האזרח. אונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים, לא פתחה למזלם סניפים בהונג קונג, הפליטים הסינים לא קיבלו סיוע מארצות הנפט או מהקהילה האירופאית, ולכן לא הייתה להם ברירה אלא לעבוד, ליזום ולהצליח. כך עלה התוצר לנפש בהונג קונג לאחד הגבוהים בעולם כ- 42,000$ לנפש (מתואם לכוח הקניה). בזכות הקפיטליזם חיים עניי הונג קונג (קו העוני מוערך בכ- 1,600 דולר ארה"ב למשפחה) ברמת חיים העולה זו של העשירון העליון ברצועת עזה.

החטא הקדום שגרם ל"סיר הלחץ העזתי" אינה ה"צפיפות", אלא אופי המשטר הכלכלי שנכפה עליהם ע"י המצרים, הישראלים, והמנהיגות המקומית – כל זאת בסיוע האדיב של האו"ם. משטר של תלות בפקידים, במנהיגי דת, ובראשי ארגונים צבאיים. השלטון המצרי וכמובן הישראלי העתיקו לרצועה את מנגנוני הרגולציה הידועים להם והגבילו את החופש והיוזמה המקומית כמקובל במשטר ה"נאור" בישראל: רגולציה כבדה של חוקי מסחר, בניה ואפילו רוכלות. כקצין מילואים באינתיפאדה הראשונה נאלצתי לא פעם לסייר ולבדוק אם חלילה אין חריגות בניה בשטחים חקלאיים ברצועת עזה - שמא נבנתה "חושה" לא חוקית על קרקע חקלאית… פעמים אחרות הוטל עלי לוודא שבמחסום "סופה" לא חולפות משאיות עם חומרי בנייה ללא תעודות משלוח. ממש כך.

ולסיום, למי שעדיין לא השתכנע מהבל "הצפיפות" בעזה נציין שבאזור פי גלילות בצפון ת"א מתוכננת שכונה חדשה, פאר התכנון האורבאני. בשכונה מתוכננות 14,000 דירות יוקרה מרווחות. צפויים להתגורר שם כ- 50,000 תושבים מאושרים על שטח של כ- 1.6 קמ"ר בצפיפות "איומה" של כ- 30,000 נפש לקמ"ר (פי 8 מאשר בעזה) ואף אחד לא יתלונן…  תוכנית המתאר שהתווה האדריכל אדם מזור כוללת פארק, נחל מלאכותי אגם גדול, שדרה, אזור תעסוקה, קריית היי-טק ותחנת רכבת - 60% משטח התוכנית מיועדים לצורכי ציבור !

האתר קו ישר www.kav.org.il מנפץ מאות מיתוסים בתחומים שונים.

תחרות בשוק חופשי קובעת את מחיר המוצר. לעיתים, המחיר שהשוק קובע אינו נוח לקבוצה מסוימת באוכלוסייה: מחיר הדולר "נמוך מידי" כפי שהחליטו התעשיינים. או, עמלות הבנקים "גבוהות מידי" כפי שהחליטו בכנסת.

פוליטיקאים בישראל (וגם בעולם) מנסים, לעיתים תכופות, לשריין לעצמם את הקדנציה הבאה על ידי הבטחה לפתור מצוקה כלשהי בציבור באמצעות חקיקה שתגביל את התחרות ותבטיח את המוצר שבמצוקה לכל האזרחים ובמחיר נמוך (או גבוה) שייקבע על ידי הממשלה. לפעמים הם מבטיחים לחלק מוצר במחיר אפס, כמו שירותי "חינוך חינם". לפעמים מופנית היוזמה הפוליטית סתם אל נושאים סקסיים מבחינה תקשורתית שבצידם רווח פוליטי – גם אם אין בהם מצוקה ציבורית אמיתית. לדוגמה: חקיקה שמקבעת את עמלות הבנקים, או חוק שיקבע כיצד מחייבים עבור שעת חנייה בחניון רכב. סוגיות שנפתרות על ידי התחרות החופשית בין ספקי השרות. כמעט לכל חקיקה ש"מסדירה" תחרות יש השלכות הרסניות שנסתרות מעיני הציבור (למזלם של הפוליטיקאים היוזמים). אך התחרות לעולם אינה נעלמת ואת הכלכלה אי אפשר לרמות.  גם אם החוק מנסה לשבש אותה, היא רק מוצאת אפיקים אחרים. הבנקים יפצו עצמם בחיובים אחרים, בעלי החניונים יעלו את מחיר שעת החניה הבסיסית, וכאשר איכות ה"חינוך חינם" תתדרדר למקום ה-100 בעולם תיווצר מערכת חינוך מקבילה לעשירים. גם הניסיון של ההסתדרות והתעשיינים "להסדיר" את שער הדולר (אם יצליח) יסתיים בהשלכות כלכליות הרסניות, אם כי תמיד יש קומץ שמרוויח מצעדים אלה. לא צריך להאשים רק פוליטיקאים, הם זוכים בדרך כלל לרוח גבית משכבה של אינטלקטואלים באקדמיה ובציבור.

הנתון הטבעי בחברה האנושית (ולא רק בחברה אנושית) הוא המחסור. אף פעם אין די משאבים כדי להשביע את רצון כולם.  כולנו שואפים ליותר – כל אחד לפי סדרי העדיפויות שלו. ככל שהמשאב מוגבל יותר ומבוקש יותר – עולה מחירו. כמעט כל אחד היה מעדיף דירת גג עם נוף כחול לים פתוח. מספרן של דירות אלה מוגבל מאד, לכן מחירן גבוה מאד. כל מוצר שבן אנוש זקוק לו – מוגבל בכמותו ונדרש מאמץ כלשהו כדי להשיגו: החל משרוך נעל וכלה במכונית. נתון בסיסי זה יוצר את התחרות על המשאבים המוגבלים. משתמע מכך שהתחרות היא נתון קבוע וקיומה אינו נתון להחלטתנו.

במשטר קפיטליסטי-חופשי התחרות על המשאבים המוגבלים קובעת את מחירם. המחיר שהשוק קובע מאפשר לאנשים להחליט איזה מוצר לקנות ועל מה לוותר. איש איש לפי סדר העדיפות שלו. יכולתנו לקנות נקבעת על ידי כושרנו למכור לאחרים את פרי עמלנו ולזכות בתגמול על כך מהזולת.

משטרים שדוגלים בעליונות של קבוצת עילית על פני ההמונים (מלוכה, דיקטטורה, סוציאליזם) אינם מבטלים את התחרות.  כאמור, היא נתון קבוע. הם רק משנים את כללי המשחק של התחרות. כאשר פוליטיקאים מחליטים על חלוקת המשאבים במקום כוחות השוק – יכולת הקנייה שלך מוגבלת על ידי כוחו הפוליטי של הזולת, קרבתו לצלחת, קרבתו לממסד.

כאשר פוליטיקאים מחליטים על חלוקת המשאבים התחרות עוברת למגרש אחר – התחרות על פרוטקציה, חקיקה מפלה שמטיבה עם קבוצות מועדפות בעלות כוח פוליטי, לוביסטים שפועלים להשגת העדפות לשולחיהם. במצב זה, שחיתות המונית, הופכת לחלק בלתי נפרד מחיי היום יום. ברוסיה הקומוניסטית ביטלו את התחרות אפילו בין הסופרמרקטים (שהיו בבעלות ממשלתית כמו כל המשק), התוצאה הייתה מחסור תמידי, וכדי להשיג מוצר היה צריך לשלם שוחד או לקנות בשוק השחור.  

מנגנון המחירים והתחרות החופשית הם כלים אובייקטיבים שקובעים את חלוקת המשאבים – לאף אחד לא יכולות להיות טענות אל קבוצה אחרת. כל שיטת משטר שמעבירה את ההחלטה על חלוקת המשאבים לשלטונות יוצרת מלחמה תמידית של הכול בכול.  התוצאה המיידית היא בזבוז של משאבים, אי-ניצול אופטימאלי שלהם, רמת חיים נמוכה לכלל האוכלוסייה. עוני. המאפייה שמייצרת לחם אינה זו היעילה ביותר, האיכותית והזולה; אלה המאפיה שקיבלה את הזיכיון לייצור לחם מהפוליטיקאי אליו היא מקושרת.

המשך בפרק תעשייה ועסקים באתר קו ישר 

עיקרה של מערכת ההשכלה הגבוהה היא לימודי התמחות – רכישת מקצוע כדי להתפרנס. המיומנות תירכש בעבודה וצבירת ניסיון - כך בעריכת דין, רפואה, הנדסה ועוד. השכלה אקדמית היא רק אחת מהדרכים להשקעה בהון אנושי. אפשר להתמחות בספורט או בפיתוח כישרון אומנותי. כמו בכל השקעה, לא תמיד יש פירות כלכליים –  גם השקעה בלימודים באוניברסיטה עלולה להתברר כבזבוז משאבים; במקרה זה - סבסוד השכלה גבוהה פועל לעידוד הבזבוז. אדיסון שהמציא את נורת החשמל, האחים רייט ממציאי המטוס, וביל גייטס ממייקרוסופט – לא השלימו את לימודיהם. כך גם מיליוני אנשי מחשב שהשכילו בקורסים פרטיים.

השקעה של צעיר בלימודים גבוהים כמוה כהשקעה בעסק פרטי. את הפירות קוצר המשקיע. לצעיר שמשקיע בהקמת מספרה או בית תוכנה, אין זכות לכפות עלינו להשתתף בהשקעה. אך אם אותו צעיר יחליט לפתוח עסק אחר – בתחום הרפואה, או עריכת דין – יוכל, בגיבוי המדינה, לכפות על גב' כהן  מחדרה לממן את ההשקעה בלימודיו. אם נפרק לגורמים את פעילויות האוניברסיטה נבין את העוול שבהעמסת מימון ההשכלה הגבוהה על משלם המיסים:

לימודים לרכישת מקצוע – מטרת רוב הסטודנטים. הסטודנט משקיע בעתידו הכלכלי - בונה עסק לעצמו. אין הצדקה מוסרית לכפות על גב' כהן, לממן את  עסקיו העתידיים של הסטודנט. כפי שאין כופים עליה לממן השקעה בבית-קפה שמקים צעיר אחר לפרנסתו. לימודים להרחבת הדעת – רבים לומדים להרחבת אופקים ולשיפור מעמדם החברתי. גם להם אין זכות לכפות עלינו לממן את תחביבם – בדיוק כפי שלא מוצדק לכפות עלינו לממן לשכן ממול חוג לאנגלית.

לימודים לשיפור המשכורת –  עובדי מדינה שלומדים באוניברסיטה, חוזרים לעבודה, ומקבלים תוספת למשכורת. כאן נעשה עוול כפול לגב' כהן: עליה לממן את לימודי ה"סטודנט", וגם את התוספת למשכורתו...

מחקר יישומי – מחקר יישומי הוא מיזם (סטארט-אפ) שעשוי להניב עסקים. מיזמים צריכים לממן גופים עסקיים וקרנות הון סיכון. למה לכפות עלינו לקחת חלק במיזם בטכניון? אם נרצה להשקיע מחסכונותינו בסטארט-אפ – נעשה זאת מבחירה חופשית.

מחקר תיאורטי  – כאן עיקר ה"בעיה". המחקר הבסיסי מקדם את המדע והאנושות ותורם למחקר יישומי בעתיד. למרות החשיבות, קשה לזהות את הנהנים ישירות ומיידית ממחקר על גרמי השמים. פירותיו "מתפזרים" לאורך שנים בעולם כולו. תוצאות המחקר הבסיסי מתפרסמות והופכות לנחלת הכלל. המרוויחים מיידית הם מוניטין האוניברסיטה והחוקר - גדלים סיכוייו לנטוש לחו"ל ... תרומת המחקר הבסיסי – לאנושות כולה ומעט מאד לכלכלה המקומית. לכן, כלל לא חשוב, מבחינת התועלת לאזרח, אם המחקר הבסיסי מתבצע בקליפורניה, או בתל אביב.  

המימון למחקר בסיסי יקר צריך להתבסס על תרומות וקרנות פילנתרופיות מתמחות. ייתכן שכל אוניברסיטה תתמקד בתחום ייחודי בו תצבור מוניטין (ותרומות). אין פלא שרובו מתנהל באוניברסיטאות הגדולות והעשירות בארצות הברית שצמחו במקורן על ברכי הקפיטליזם האמריקאי, הן שואבות אליהן את מיטב החוקרים בעולם. גם אלה שהוכשרו בתל אביב על חשבוננו. למרות החיוניות של המחקר הבסיסי לרמת האוניברסיטה משלם המסים לא צריך לממנו.

שכר הלימוד ושכר המרצים שכר הלימוד אחיד. ללא קשר לביקוש למקצוע, או לקושי בגיוס סגל ההוראה. האוניברסיטאות, כמו כל גוף ציבורי נתמך, מסורבלות ובזבזניות -  המשכורות תלויות לרוב ביכולתן לסחוט מהקופה הציבורית. שכר הלימוד של הסטודנט הממוצע באוניברסיטה צריך לסבסד סטודנט יקר בלימודי פיסיקה או רפואה, קאונטרי-קלאב מפואר, וקבוצות ספורט ייצוגיות. עליהם לממן מחקרים לסגל שאינם קשורים ישירות להוראה ולימודים. ספק אם מישהו יודע מהו "שכר הלימוד הריאלי". שכר הלימוד מממן חלק קטן מתקציב האוניברסיטה ולכן חשיבות הסטודנט נמוכה.

הפרדת האוניברסיטאות מהמדינה תופסק מעורבות המדינה בהשכלה הגבוהה. גם המימון מכספי משלם המסים יופסק. מוסדות הפיקוח כגון "המועצה להשכלה גבוהה" -  יפורקו; בעידן החדש, בו האוניברסיטאות יצטרכו לקיים עצמן, ולא בכפיה על חשבון הציבור, הן יתאמצו להתארגן אחרת:  שכר הלימוד לא יהיה אחיד. במקצועות להם הביקוש קטן – גם שכר הלימוד יהיה נמוך. אם יגדל הביקוש ללימודי מחשב – יעלה שכר הלימוד בפקולטה. הביקוש משקף בעיקר את סיכויי ההשתכרות העתידיים במקצוע. אין הצדקה שסטודנט להיסטוריה יסבסד ו"ישקיע" בעסקי המחשבים של עמיתו.

בעידן החדש סביר שיתפתחו שיטות תגמול שונות למרצים, כגון תשלום למרצים לפי הביקוש להרצאותיהם ולפי זמינות המרצים בשוק. לא יהיה שכר אחיד ולא "קביעות". מרצה מבוקש ישתכר יותר ממרצה גרוע שאין ביקוש להרצאותיו – כך תימדד תרומתו האמיתית למוסד. בריחת אנשי אקדמיה מצטיינים תקטן.

כאשר מנהלי האוניברסיטה יודרכו על ידי שיקולים כלכליים תגבר ההשתלבות בעולם האמיתי – לימודי הרפואה ישתלבו בבתי החולים, לימודי הנדסה יצאו אל התעשייה. ייתכן שכל אוניברסיטה תתמחה בתחום אחר. כלל לא בטוח שיהיו 5 בתי ספר לרפואה. ייתכן שהתחרות והמציאות הכלכלית בעידן החדש תמקד אוניברסיטאות בלימודי תואר שני ושלישי בלבד ואילו רוב התארים הראשונים יוענקו על ידי מכללות פרטיות. התמחות תגרור התייעלות. תחרות תוזיל את שכר הלימוד.

כמה צריכים לעלות לימודים באוניברסיטה? לרוב, העלויות דומות לבית הספר: מורה-גיר-תלמידים-כיתה. שכר המרצה גבוה יותר, אך אפשר להרצות לפורום של 300 סטודנטים. הלימוד האקדמי מבוסס יותר על לימוד עצמי ותרגול בקבוצות קטנות. הרצאה יכולה להינתן גם בחדר ישיבות שליד בית החולים או בבניין משרדים זול בעיר. היוקר הנוכחי נובע מגורמים שאינם הכרחיים להוראה עצמה: מנגנון בזבזני; מרחבים ללא סוף; אולמות נוצצים ומבנים יקרים בניצולת נמוכה; שכר ותנאים נדיבים שחסומים לתחרות חופשית, שעות עבודה נוחות (6 שעות בשבוע למרצה בכיר), שבתונים, חופשות ארוכות, נסיעות לחו"ל, מענקי מחקר נדיבים וקביעות בעבודה; שכר ללא קשר לביקוש ולמקצוע; העדר הפרדה בין עלויות מחקר לבין עלויות הוראה. בתנאי תחרות בין האוניברסיטאות, סביר ששכר הלימוד יתייצב על כ- 10 עד 25 אלף שקל לשנה.

כיצד יממן סטודנט את לימודיו? מעבודה, מחסכונות המשפחה, מהלוואות ומלגות. אוניברסיטאות יחַזְרו אחרי סטודנטים כי שכר הלימוד יהיה מקור הכנסתן העיקרי. מיעוט של סטודנטים יזדקק לעזרה חיצונית. סבסוד האוניברסיטאות מכספי משלם המיסים עמד בשנת 2003 על כ- 1,040 מליון דולר (למעלה ממיליארד דולר!!). בתקופת מעבר של כ- 5 שנים יוקטן בהדרגה הסבסוד והכסף הנותר יצטבר בקרן הלוואות לסטודנטים שתאפשר הסתגלות הדרגתית לעידן החדש. אפשר להגיע כך לקרן עצומה של כ- 3 מיליארד דולר. בתום התקופה – האוניברסיטאות לא יהיו סמוכות לשולחן הממשלה, אפס עלות למשלם המיסים. הקרן תעניק הלוואות לסטודנטים שיוחזרו לאחר הלימודים בפריסה נוחה. במקביל, תקום בוודאי ליד כל אוניברסיטה קרן מלגות עצמאית. כבר כיום מתקרב היקף המלגות השנתי, שרובן מוענק על ידי גופים פרטיים, למיליארד ₪ בשנה!

לאוניברסיטאות כיום אין תמריץ לגייס תרומות לצורך עזרה לסטודנטים. להיפך, הסטודנטים הם כלי נוח להפעלת לחץ על הפוליטיקאים להגדלת התמיכה. עדיף לגייס תרומות להקמת מבני פאר. כאשר הסטודנט יהיה מטה לחמה העיקרי של האוניברסיטה יופנה חלק ניכר מהתרומות לקרנות מלגות לסטודנטים. הסטודנט יהפוך לצרכן שיש להתחרות על כספו ועל השירות הניתן לו.

המשך, באתר קו ישר www.kav.org.il

למה האוצר מתעקש לא לתת למרצים את תוספות השכר שהם דורשים ? למה לא נתן למורים ? האם לא מגיע להם ? האם אין כסף ? - הרי יש עודף תקציבי של 2 מיליארד שקל או יותר בתקציב 2007 . אז למה הקמצנות הזאת של פקידי האוצר הרשעים ?

הבעיה היא שהעודף ב 2007 נוצר כי זו הייתה שנה של גאות כלכלית הפעילות הכלכלית היצרנית, המוגברת, יצרה עודף הכנסות ממיסים, והקטנה של הוצאות לדמי אבטלה והבטחת הכנסה. לא כל שנה היא שנת גאות. אנו יודעים שאחרי כמה שנים שמנות באות שנות שפל. שנת 2008 נפתחת בסימן שאלה גדול. מחירי הנפט האסטרונומיים ומשבר המשכנתאות בחו"ל, שעדיין לא תם (יש אומרים: בקושי החל) מטילים צל כבד על הכלכלה העולמית. צריך להיות מוכנים לשנים רזות.

מאידך - העלאת משכורות בסקטור הציבורי היא בלתי הפיכה, והיא תקפה לטווח ארוך. אי אפשר לבוא אל המורים והמרצים בשנה הבאה ולאמור "מצטערים, יש מיתון, צריך להוריד משכורות". לכן - כאשר קובעים את המשכורות צריך להסתכל כמה שנים קדימה.

טוב, ומה רע בגרעון תקציבי ? גרעון שיווצר במילא, ללא ספק, בשנת שפל ?

אחת התיאוריות הכלכליות אומרת שאפשר בשנת שפל ליצור גרעונות, ולגרום לעידוד הפעילות הכלכלית על ידי הזרמת כסף של הממשלה. הדבר אפשרי בתנאי שבשנות גאות נוצר עודף תקציבי המשמש לכיסוי ה"אוברדרפט" שנעשה בשנת השפל. שום תיאוריה כלכלית לא אומרת שטוב לעשות גרעונות כל שנה, ללא יוצא מן הכלל, וכל המרבה הרי זה משובח. גרעונות מגדילים את החוב הלאומי, ואיתו את ההוצאה לשירות החוב.

כבר כיום הממשלה מוציאה עשרות מיליארדי שקל לשרות החוב, וכסף זה חסר להוצאה השוטפת. זה כמו ה"אוברדרפט" של אדם פרטי - ככל שהוא יותר גדול, האדם מפרנס יותר את הבנק מאשר את עצמו.

יעקב