קו ישר

נתניהו שגה בגדול כאשר נפגש עם ארנון מוזס, מו"ל ידיעות אחרונות - ולא חשוב מה נאמר בפגישה. עצם הפגישה הייתה שגיאה. אין לנתניהו סיבה להפגש עם מוזס. אם נתניהו חפץ להבהיר עניינים מדיניים או כלכליים חשובים - עליו להפגש עם עורכי העיתונים (עורכי כול העיתונים, יחד) ולא עם המו"לים או המו"ל האחד. אם יש לו עניינים אחרים, פרטיים, יש לנתניהו מספיק עורכי דין או שליחים אחרים שיכולים לטפל בדיסקרטיות בעניינים כאלה, אסור היה לראש הממלשה לטפל בזה אישית. הוא גילה ליקוי חמור בשיקול הדעת.

אסור גם לראש הממשלה לדבר עם מו"ל העיתון על תוכן העיתון. עקרון חופש הביטוי (המעוגן גם בחוקי היסוד שלנו) קובע שלכול אחד (כולל מו"לים ועיתונאים) מותר להתבטא ולכתוב מה שהם רוצים. אם לראש הממשלה עצות או בקשות או ביקורת בנושא תוכן העיתון עליו לכתוב על כך ולפרסם מאמר פומבי. מותר לבקר עיתונים, צריך לבקר עיתונים. אבל כאשר ראש הממשלה נפגש בפגישה סודית עם מו"ל של עיתון הדבר מסריח מנסיון לא תקין להשפיע על המו"ל בנושא תכנים לפגוע בחופש הביטוי שלו באמצעים פסולים.

במדינות דיקטטוריות - הדיקטטור מנסה למנוע פירסומים שליליים על ממשלתו ולכן, לפעמים, סוגר עיתונים בצו ממשלתי, ולפעמים מאיים (בשקט) לסגור את העיתון אם הוא לא יחדל מפרסום ידיעות "לא תקינות". כאשר ראש הממשלה נפגש ביחידות ובחשאי עם מו"ל של עיתון יש חשש שינסה ללחוץ עליו לחץ שלא מתיישב עם חופש הדיבור. לכן נתניהו גילה חוסר הבנה וחוסר כיבוד של עקרון חופש הביטוי. וזה חמור. לא חשוב מה כן אמר ומה לא אמר ראש הממשלה בפגישה, אני לא הייתי נוכח ואיני יודע. עצם עריכת הפגישה הוא פסול, הוא פגיעה של הרשות (השלטון) בעקרון חופש הביטוי.

דווח גם שנתניהו הציע שבתנאים אלו או אחרים הוא יביא להפסקת הפצתו של העיתון "ישראל היום". אם כן - זה חמור שבעתיים. העיתון "ישראל היום" לא שייך לנתניהו, ואין לנתניהו סמכות להביא לסגירתו. אם הוא רמז משהו בכיוון זה - זה היה שימוש לרעה במעמדו וסמכויותיו (שאין לו). "ישראל היום" הוא עיתון ככול שאר העיתונים, וההחלטה אם לפרסמו או לא נתונה בלעדית בידי בעליו (המו"ל שלו). אסור לנתניהו "להביא לסגירת העיתון" ולא חשוב איך - אם באמצעים חוקיים (בקשה מנומסת למו"ל) או בלתי חוקיים (כול דרך אחרת). אם נתניהו הבטיח להעביר חקיקה בכנסת לסגירת "ישראל היום" הדבר חמור שבעתיים - הוא מנסה להעביר חקיקה בלתי חוקתית ונפשעת של סתימת פיות. עד כה לא עשה זאת ונקווה שימשיך למנוע חקיקת חוקים פסולים כאלה.

מתנגדי נתניהו (המתנגדים הפוליטיים) טוענים ש"ישראל היום" הוא בעצם הבטאון של נתניהו על כי הוא מפיץ דעות ופרשנויות בקו התומך בנתניהו. נניח שכן - מה פסול בכך? האם חופש הביטוי פירושו שמותר לכתוב רק נגד נתניהו ואסור לכתוב בעדו? חופש הביטוי פירושו שמותר לכתוב הכול. "הארץ" למשל תומך אך ורק, ובאופן עיקבי וחזק מאד, רק במועמדי השמאל, ממלפגת העבודה ושמאלה. אם זה פסול? האם צריך לסגור את הארץ בגלל שהוא, כביכול, העיתון של בוז'י? חס וחלילה, וגם לא בגלל שהוא "עיתון של ביבי".

מתלוננים אנשי השמאל (בוז'י) ש"הארץ" הוא עסק מסחרי, בעוד ש"ישראל היום" מפסיד כסף, ולכן הוא לא עסק מסחרי, אלא "מתנה" (אסורה) לנתניהו. האם חופש הביטוי תלוי בריווחיות של עיתון? נניח ש"הארץ" מפסיד כסף (אני מניח שהוא מפסיד מדי פעם, אינני יודע) אז צריך לסגור אותו בטענה שהוא "מתנה" למפלגת העבודה ולמר"צ? האם עניין הרווח וההפסד הוא קריטריון לחופש הביטוי? מדוע מנסים להכתיב ל"ישראל היום" מודל עיסקי כזה או אחר (לגבות לפחות 1 ש"ח על כול גליון)? האם תפקיד המדינה לכפות מודלים עיסקיים על אזרחיה? אבל - חופש הביטוי אף פעם לא עמד בראש הדאגות של השמאל - הוא תמיד צידד ב"פראבדה" - אמת "מוסמכת" ממקורות גבוהים, ולא חופש ביטוי (ו"אמת לא מאושרת", הפקרות - רחמנא ליצלן).

"ישראל היום" הוא ברכה גדולה בישראל, כי הוא שובר את המונופול בעיתונות של מחנה אחד בעם (מחנה השמאל) ומביא נקודת השקפה נוספת לידיעת הציבור. הוא נותן ביטוי לדעות נפוצות שהעיתונות האחרת מסרבת לפרסם. פגיעה ב"ישראל היום" תהווה פגיעה חמורה בחופש הביטוי. התמרונים של נתניהו תמוהים, טיפשיים ופסולים.

יעקב

תןספת: ומי הצביע נגד החוק הבזוי להשתקת "ישראל היום" ובעד חופש הביטוי? זהבה גלאון. כול הכבוד לה. ומי הצביע בעד החוק הבזוי ההוא? העיתונאי בדימוס יאיר לפיד, שרצה לקנות את תמיכתו של מוזס בקריירה הפוליטית שלו (והצליח). מי שמדבר על מושחתים...

יעקב

עדכון נוסף: גירסת מוזס אומרת שמוזס יזם את הפגישה, ובא ל"הציל את מפעל החיים של המשפחה(ידיעות)" (כלומר לבקש מנתניהו לסגור או לסגור חלקית את "ישראל היום").  גם במקרה זה אסור היה לנתניהו לקבל את מוזס לפגישה, או לחלופין - לקבל אותו בנוכחות עוזרים ועורכי דין, ולהודיע לו מראש ש"חלק מהשיחות מוקלטות לצורך שיפור השירות". ולאחר שמוזס שיטח לפניו את בקשותיו היה על נתניהו לדחות אותן על הסף, ולהודיע שהוא מכבד את חופש הביטוי ואינו מתערב בנעשה בעיתונים, מפני שאינו מוסמך לכך. לא חשוב איזו גירסה נכונה - נתניהו שגה בגדול.

יעקב

העיתון "גלובס" עומד למכירה. העיתון גלובס הוא אחד הנכסים של פושט הרגל הגדול אליעזר פישמן. פרשנים אמרו שאליעזר פישמן הצליח ל"משוך" עוד 10 שנים אחרי שכשל בעסקיו, והצליח בתקופה זו להוציא כסף גדול מהבנקים (שהגדיל את הפסדיהם) - בזכות בעלותו על "גלובס". לפי פרשנות זו, מנהלי הבנקים ונושים אחרים פחדו "להתעסק" עם פישמן (לתבוע ממנו את חובותיו) כי פחדו שהוא ישחיר את פניהם מעל דפי הגלובס.

דעה נפוצה אומרת שעיתון חייב להיות "אובייקטיבי" (מה זה?). הדעה אומרת שהנסיון של עיתון לפעול למען האינטרסים החומריים או האידאולוגיים של בעליו הוא פסול. בשם "חופש העיתונות" (אומרת דעה זו) אסור לבעלי עיתון להתערב בענייני תוכן, והתוכן של העיתון צריך להיקבע על ידי "עיתונאים מקצועיים" ולא על ידי הבעלים. ברוח זו מביע כעת העיתונאי נתי טוקר, ב"דה מרקר" (המתחרה של גלובס) את החשש שהמועמדים לרכישת הגלובס, אלי עזור וה"אוליגרך" דויד דווידוביץ', רוצים לרכוש את העיתון "כדי להשפיע" - וזה פסול -  לדעת טוקר, ועל פי הדעה הרווחת.

גלובס הוא עיתון שמעריכים שהוא מפסיד כ 10 מיליון ש"ח לשנה, ודי ברור שמי שרוצה לקנות אותו מחפש שם לא רווחים אלא משהו אחר - דהיינו השפעה על הציבור. אלי עזור הוא הכעלים של מעריב, ג'רוזלם פוסט וחברת "צ'רלטון" בעלת ערוצי הספורט 1 ו 2. דויד דווידוביץ' הוא מקורב של רומן אברמוביץ', שהוא מקורב של פוטין (טוען טוקר). טוקר לא אומר, אבל רומז שיש משהו פסול באנשים אלה (עזור ודווידוביץ'), וכן אומר שיש פסול בכך שהם "מנסים להשפיע".

אנשי אקדמיה ועיתונאים מפיצים את הרעיון שרק "עיתונאים מקצועיים" מסוגלים לפרסם ידיעות ודעות אובייקטיביות ובלתי אינטרסנטיות, ולכן - לבעלים של עיתונים אסור להתערב בתוכן העיתון, וצריך להפריד בין בעלות לתוכן, ולהפקיד ענייני תוכן באופן בלעדי בידי "עיתונאים מקצועיים". הבעלות של אנשי עסקים פרטיים על עיתון היא בעייתית, לדעתם, ולכן צריך שהבעלים לא יהיו מעורבים בתוכן.

כול זה כמובן לחלוטין לא נכון, ומראה על חוסר הבנה מוחלט של העיקרון של חופש הביטוי. העיתונאים המקצועיים הם בני אדם, כמו כולם, והם באותה מידה מוטים על ידי אינטרסים כלכליים ואידאולוגיים כמו כול אדם אחר, כולל בעלי העיתונים. אסור לתת לעיתונאים מונופול על האפשרות להשפיע על הציבור באמצעות הכתוב בעיתון. אין העיתונאים מורמים מעם, ואסור שיהיהו להם זכויות יתר. הדעות והמאמרים שהם כותבים בעיתון הן לא פחות מוטים ומגמתיים ולא יותר אובייקטיביים מכול פירסום אחר. היה נחמד לו היה קיים גזע של עיתונאים "אובייקטיביים" - אבל אין דבר כזה ולא יכול להיות (כמו שלא יכול להיות שופטים אובייקטיביים).

לטעון, למשל, ש"הארץ" או "ידיעות" הם עיתונות תקינה מפני שהם אובייקטיביים זה שיא האבסורד והגיכוח. ב"ידיעות", למשל, אני מעריך ש כ 80% מהכתבות, נועדו לקדם את האינטרסים הכלכליים של בעלי העיתון, וה 20% הנוספים מבטאים את האידאולוגיה של בעלי העיתון ואלה שהבעלים מאפשרים להם לכתוב בו. כנ"ל "הארץ" - אפילו חסידי "העיתונות התקינה" יודו ש"הארץ" מקדם אידאולוגיה מסוימת, אבל הם חושבים שזו האידאולוגיה היחידה הנכונה, ולכן זה תקין. עקרון חופש הביטוי אומר שאין כזה דבר "השפעה פסולה" - כול אחד יכול לפרסם הכול, ולנסות להשפיע.

במדינות הקומוניסטיות, הדוקטרינה אומרת שאסור לתת לגורמים פרטיים (בורגניים כביכול) ל"זהם"  את מוחות ההמון על ידי הפצת דעות "לא נכונות" בעיתונות, ולכן רק המדינה יכולה להיות הממונה על האמת, ורק היא יכולה לפרסם עיתון (כמו עיתון ה"פרבדה" - "אמת" ברוסית), ורק היא יכולה להשפיע על ההמון, ולחנך אותו כי רק היא יודעת מהו "הכיוון הנכון". (ושיש רק כיוון אחד שהוא ה"הכיוון הנכון").

במדינה חופשית, כול אחד יכול לפרסם כול דבר. כול אחד יכול להיות בעל עיתון. כול אחד יכול לפרסם בעיתון כול דבר שיחפוץ (כולל קידום עניינים אידאולוגיים או כלכליים, כמו שעושים "הארץ" ו"ידיעות"). אין פסול שפישמן, או עזור או דווידוביץ' או שלדון אדלסון (או פוטין, או מוטי היינריך) יהיו בעלי עיתון בישראל. אין פסול שיפרסמו בעיתון שלהם כול אשר יחפצו. זה פירושו של עיקרון חופש הביטוי. כול אחד יכול לפרסם הכול, כולל דברים שטוקר, או אחרים, לא אוהבים. במדינה חופשית אין שום גורם שקובע מה אובייקטיבי ומה לא, מה אמת ומה לא, מה מותר לפרסם ומה לא, ומי יכול להיות בעלים של עיתון ומי לא. הקביעה כאילו בעל עיתון אסור לו להתערב בתכנים היא לא רק בלתי מעשית - היא פסולה - כי מנסים להגביל את חופש הדיבור (ואת זכויות הקניין) של בעל העיתון. בעל העיתון אינו אדם נחות או מצורע או בעל זכויות מוגבלות (בהשוואה ל"עיתונאים מקצועיים"). העיתונאים מנסים ליחס לעצמם תכונות אלוהיות - כאילו רק הם אובייקטיביים, בלתי משוחדים, בלתי אינטרסנטים, שומרי האמת, ולכן, רק להם מותר להחליט על תכנים בתקשורת, ללא התערבות הבעלים. שטויות.  

יעקב

דונלד טראמפ הוא המועמד הרפובליקני לנשיאות בארה"ב. 

היה כשלון גדול בעיתונות ובתקשורת בדיווח על התופעה.

מובן מאליו שכול הפרשנים בתקשורת מזועזעים, פה אחד, כי כולם עשויים מאותו חומר אידאולוגי "ליברלי" (שם יותר עדין ל"שמאלני"). ה"מגוונות" (diversity) האופנתית כול כך (בתחום צבע העור) נעדרת לחלוטין (בתחום הרעיונות) במקצועות התקשורת (ובהרבה תחומים אחרים - כמו האקדמיה). כבר אזלו מילות הגנאי באמתחתם של העיתונאים, בכול כבר השתמשו (כלפי טראמפ): גזען, פאשיסט, דמאגוג, קיצוני, ימני ומה לא. איש מהפרשנים גם לא האמין ולא חזה שטראמפ ייבחר למועמד. הוא יותר מדי בלתי-תקין פוליטית.

בבועה של התקינות-הפוליטית השמאלנית שבה הם חיים, איש כמו טראמפ היה צריך להיות מועמד להוצאה להורג, לא לנשיאות. הם מזועזעים עד עומק נשמתם מהתופעה הזו, מהכפירה בתקינות- הפוליטית-השמאלית שטראמפ מרשה לעצמו להביע בפומבי ובקולי קולות. הם גם לגמרה מופתעים. איש מהעיתונאים והפרשנים הפוליטיים לא חזה את עלייתו של טראמפ. כולם חשבו שהוא בדיחה וכתבו שהדיווח עליו מקומו במדורי הבידור, שהוא ייכשל בלשונו, יישגה, יהרוס את עצמו ויעלם. כולם ניבאו נבואות מהבטן, על פי נטייתם האידאולוגית (כרגיל), ונכשלו לחלוטין בהבחנה של המציאות סביבם. הם נכשלו גם בתפקיד הבסיסי שהם אמורים למלא בחברה: להביא מידע נכון לציבור.

העיתונאי ג'ים רוטנברג בניו יורק טיימס (האבא של התקינות הפוליטית), מפרט את כשלי התקשורת עד כה בכיסוי המירוץ הזה, אבל עיוור לסיבה האמיתית לכשלון: ההטיה האידאולוגית של אנשי התקשורת. כולם עשויים מקשה אחת, כולם חושבים אותו דבר. כולם עיוורים מפני שהאידאולוגיה שלהם מסננת את המציאות. כולם מדווחים דיווח של עדר - את הדעה הרווחת בקרב עמיתיהם - כאילו זו המציאות, איש מהם לא מעלה בדעתו להסתכל בעיניו שלו ולראות בעצמו מה קורה.

התקשורת נכשלה בהבנת טיבו האמיתי של טראמפ. טראמפ הוא חריף שכל יותר מכול העיתונאים ביחד, בזה הם לא הבחינו. טראמפ קלט את רחשי הלב של הציבור (שהם שונים מאלו של העיתונאים) - והם לא הבחינו בכך. מעל לכול: טראמפ הוא ליצן, ליצן גדול. גם בזה הם לא הבחינו. הבחירות אינן משחק אינטלקטואלי ברעיונות, בו נבחר האיש החכם והמעמיק ביותר, בעל הרעיונות הנשגבים. הבחירות הן קירקס, ובקרקס, הליצן הוא המלך.  הבחירות הן משחק, והשחקן הכי טוב זוכה. 

נתון נוסף: דונלד טראמפ מימן את כול מערכת הבחירות שלו, עד כה, מכיסו הפרטי, והוציא הרבה פחות מכול מתחריו בשתי המפלגות. 

בטוח שהבחירות של השנה, בארה"ב עוד יספקו לנו הרבה הזדמנויות לכתוב על טראמפ. אומר כעת רק זאת: טאראמפ איננו שמרן, וגם לא ליברטאני וכנראה גם לא אדם ישר. אינני יכול להתלהב ממנו (בלשון המעטה). אבל על יריבתו הצפויה בבחירות הכלליות - הילרי קלינטון - איני יכול אלא לאמור מילה אחת: היא בלתי נסבלת. יהיה מעניין.

יעקב

מכוני הסקרים, שמנפקים תחזיות על תוצאות הבחירות, רשמו עוד כישלון מחפיר ביוון. כול המכונים פרסמו תחזיות של "תיקו" במשאל העם - שיוויון, פחות או יותר בין תומכי ה"כן" ותומכי ה"לאו". הם טענו, לפני המשאל, שאי אפשר לדעת מה תהיה התוצאה... גם בזמן המשאל, לפי תוצאות המדגם הם טעו בגדול. אומנם ידעו להגיד שה"לאו" ניצח, אבל אמרו בהפרש של אחוז או אולי עד 3%. בפועל יצא 61-39%.

יעקב

העיתונאים מתחרים ביניהם בהמצאת כותרות "פיקנטיות" (מסקרנות), כדי למשוך קוראים ולמכור עיתונים - למען הפרנסתם. הרבה פעמים מתפרסמות כותרות מטופשות בטעם מפוקפק. ידוע למשל המקרה הקלסי של הכותרת בת האלמוות שלמטה, שהתפרסמה ב 15 לאפריל 1983:

מחבר הכורת הזו, וינסנט מוסטו,  נפטר החודש בניו יורק, בגיל 77.

דרך אגב: זו לא הכותרת הכי טובה שלו, רק הכי מפורסמת. הכותרת שהוא הכי אהב היא זו:

“GRANNY EXECUTED IN HER PINK PAJAMAS.” ("הסבתא הוצאה להורג כשהיא לובשת פיז'מה וורודה")

כול זה אני כותב אגב הכותרת הזו, בדה-מרקר: "רובוט הרג אדם במפעל של פולקסואגן".

לא רובוט, ולא בטיח. העובד נהרג בתאונת עבודה "רגילה" כאשר נתפס במכונה... קורה כול הזמן. המכונות, בהרבה מפעלים, הן מאד משוכללות, ולכן קוראים להן "רובוט" - אבל הן בסך הכול מכונות. ממשיך הדיווח: "התביעה עדיין שוקלת אם להגיש תלונה ואם כן, נגד מי"... כלומר נגד הרובוט?

מסתבר שלא חסרים אצלנו עיתונאים יצירתיים, כך חשבתי.

אלא, שכמובן, העיתונאים שלנו רק מעתיקים (מילה במילה) ידיעות מסוכניות הידיעות הבינלאומיות, כולל הכותרות...

יעקב

הסקרים שהתפרסמו לקראת הבחירות, וגם המדגמים שהתפרסמו לאחר הבחירות נכשלו בגדול, כרגיל.

לפני הבחירות ניבאו הסקרים "מהפך" - 26 להרצוג, 19 לליכוד. מיותר לציין שזו הייתה שגיאה מהותית, נבואה שהפוכה לגמרה למה שהתרחש במציאות. קל להבין את ה"טעות" הזו. הסקרים שהתפרסמו לפני הבחירות (סקרים "מדעיים ואובייקטיביים" - מבטיחים לנו) לא היו אלא תעמולת בחירות. התקשרות ניסתה להשפיע על תוצאות הבחירות באמצעות הסקרים (בין השאר האמצעים). הם לא בחלו בשום אמצעי כדי להשפיע על הבחירות של פי ההשקפה האידאולוגית של העתונאים. העיתונאים רואים לעצמם חובה קדושה להציל את המדינה מידי ביבי, וחובה מוסרית לעשות כול שביכולתם כדי להפילו. זו זכותם, אבל אל נא ינסו למכור לוקשים על תקשורת אובייקטיבית. זאת תקשורת מגויסת.

יותר תמוה הכישלון החמור של המדגמים, שפורסמו לאחר סגירת הקלפיות. הם הראו 27-27 או 28-27 (לעומת תוצאה סופים 30-24). זו טעות מהותית - איך הם טעו כול כך? הן ברור שההסבר הראשון (תעמולת בחירות) לא תופס לגבי מדגמים שהתפרסמו אחרי סגירת הקלפיות. אני בטוח לגמרה ששלושת המשרדים שערכו את המדגמים (ושלושת ערוצי הטלוויזיה) עשו כול מה שביכולתם בכנות וברצינות, כדי להביא תוצאה מדויקת ככול האפשר, ולשפר את המוניטין שלהם ואת הרייטינג. בכול זאת נכשלו בגדול - איך מסבירים את זה? הסברים (ותירוצים) יש רבים. "אנשים שיקרו במדגם", "המדגם נסגר שעה וחצי לפני סגירת הקלפיות, והליכודניקים המשוגעים באו כולם להצביע ברגע האחרון, אחרי המדגם"..."התוצאות סבירות במסגרת מרווח השגיאה המקובל"... סיפורים לא חסר... ואם "בתוך מרווח השגיאה" - אז למה תמיד טועים לטובת השמאל, ואף פעם לא טעו לטובת הימין? יש בבירור בסיס ואופי אידאולוגי לטעות.

האמת, לדעתי, יש לחפש בתחום אחר, בתחום הטבע האנושי, בתחום הפסיכולוגיה אולי. מקובל לחשוב שהאנשים יצורים רציונליים, המסוגלים להבחין בצורה אובייקטיבית ונכונה בעובדות. זו אידיאליזציה, זה לא נכון. האנשים נשלטים על ידי אמונות, דעות, רגשות ואידיאולוגיה, ולא מסוגלים להבחין בצורה נכונה ובלתי משוחדת בעובדות המציאות. במקרה של סקרים, מדגמים ותחזיות המציאות לא ברורה וחד משמעית, הסימנים חלשים וניתנים לפירוש, הנתונים רבים ומסובכים וקשה להבינם. האדם מפעיל הערכות "שיקול דעת", ניחוש מולמד (או בלתי מלומד). האדם תמיד פועל, וחייב לפעול, בתנאי חוסר וודאות, או אפילו חוסר ידע. בכול המצבים האלה, אמונות הבטן, התחושות, הרגשות, האינסטינקטים פועלים ומשפיעים, אפילו מבלי שנהיה מודעים לחלוטין על מידת השפעתם. וגם פועל אפקט העדר - בן אדם נוטה להיות מושפע מאחרים, וליחס חשיבות למה ש"כולם אומרים" - לדעה המקובלת הרווחת, האופנתית, גם אם הדעה הזו בעצמה אינה אובייקטיבית או מבוססת. 

בקיצור: הסקרים והמדגמים מבוססית במקצת על נתונים, עובדות, ידע, ובמקצת על הערכות ותחושות בטן של הסוקר, ו"דעת הרחוב". זה לא מדע, זה לא אובייקטיבי, זה ניחוש. לפעמים זה מצליח ולרוב לא כול כך.

תופעה דומה מתרחשת גם בתחומים רבים אחרים, כמו למשל תחום המלצות התזונה, או תחום האקלים (האמונה בהתחממות הגלובאלית). גם בתחומים אלה - הרבה טענות שמוצגות כ"אמת מדעית בלתי מעורערת" אינם אלא (במידה רבה) ביטוי של אמונות ודעות קדומות (אפילו בלתי מודעות) ושל האופנה (אפקט העדר). ראו, הוזהרתם!

יעקב 

אירגון "בצלם" ביקש לשדר בקול ישראל תשדיר שרות, בתשלום, ובו הקראה של שמות הילדים שנהרגו בעזה במצע צוק איתן. קול ישראל סירב, בטענה שיש לדבר גוון פוליטי שנוי במחלוקת, ולכן אינו מתאים לתשדיר שרות. ארגון "בצלם" עתר לבג"ץ, אך עתירתו נדחתה. השופטים טוענים כי מטרת התשדיר של בצלם היא להביא להפסקת הלחימה, "בשל האבידות לאוכלוסיה האזרחית שם ובמיוחד ילדים" – עניין השנוי במחלוקת פוליטית. רשות השידור לא אמורה לשדר תשדירי שרות "השנויים במחלוקת פוליטית".

עמדתי ברורה וידועה: רשות השידור הציבורית, שהינה כולה פוליטית, היא פסולה מכול וכול, בעצמה, וצריכה להיסגר. המקרה הנוכחי הוא עוד דוגמה על הקושי של קיום רשות ציבורית שתפקידה, כביכול, ל"חנך" את העם או לחזק את רוחו, או במילים אחרות - לעשות תעמולה ממשלתית. ברור שהקראת שמות הילדים ההרוגים בעזה אינה משרתת את מטרות התעמולה הממשלתיות, ולכן צדקה רשות השידור הממשלתית שסרבה לשדרם. אבל, אנו לא זקוקים לרשות תעמולה ממשלתית, ולרשות שידור ממשלתית. זה לא התפקיד הנכון של הממשלה.

בלי קשר לרשות השידור: האם זה תקין ש"בצלם" יפרסם שמות הילדים ההרוגים בעזה, בעיצומו של מבצע צוק איתן, בעוד מתנהלת לחימה קשה בתוך עזה? האם זה תקין שתפרסם, למשל, בעיתון או במנשרים וכרוזים ?

תקין לחלוטין. מעוגן לחלוטין בזכות חופש הדיבור. אין בזה שום פסול. אי אפשר לאסור את זה. לא צריך לנסות לאסור את זה.

יעקב

אל פלדשטיין, העורך הראשי והנשמה של הירחון הסטירי "מאד" MAD - נפטר בארה"ב בגיל 88. הוא היה גם היוצר של דמות הדגל של הירחון, אלפרד אי. ניומן, שסיסמתו הייתה: What me worry. מערכת העיתון קראה לעצמה The usual gang of idiots. כעת הלך לעולמו האידיוט הראשי, שפרש מהעריכה כבר ב 1985.

נהניתי מאד לקרוא את הירחון, לפני שנים רבות. תהיה מנוחתו של היהודי הטוב, אל פלדשטיין, עדן.

יעקב

בן סטיל, מועמד המפלגה ליברטאנית לנשיאות, בארה"ב, ב 2012 הצליח להשחיל מאמר בדה-מרקר, תחת הכותרת המפוצצת: "לתקן את מערכת הכסף  לפני שהיא תהרוס את ישראל". בדרך כלל הייתי מברך על פרסום מאמר ברוח ליברטאנית בדה-מרקר (השייך ל"הארץ"), אלא שהמאמר הזה, למרות זהות כותבו, אינה ברוח ליברטאנית.

בן סטיל לא אחראי לכותרת המטופשת, אבל כן לתכנית הלא חכמה שהוא מנסה לקדם. הם גם הקימו תנועה ל"תיקון מערכת הכסף".

הוא מציע שהבנקים יעברו לשיטה של "100% רזרבה", או ביטול שיטת הרזרבה החלקית המאפשרת לבנקים לתת אשראי בהיקף גדול ובכך (לכאורה) ליצור כסף חדש (כסף אשראי).

הוא מציע שכול יצירת הכסף החדש תיעש רק על ידי בנק ישראל. כלומר - הבנק הממשלתי ישמור מונופול על ניהול הכסף במדינה. הדבר הוא בלתי ליבטריאני להפליא.

באשר לביטול שיטת ה"רזרבה החלקית" בבנקאות - יש פלג, בתנוע הליברטאנית (הפלג הרוטבארדי), שדוגל בזה, אבל זה בהחלט לא הקו של הרוב או הדעה המרכזית, ולדעתי הדעה הזו לא נכונה. הבנקאות הליברטאנית צריכה להיות בנקאות חופשית. הבנקים, ולא הממשלה או הרגולטור, מחליטים כמה אשראי לתת וכמה רזרבות לשמור, וכיצד הכי טוב לשמור על יציבות הבנק. יציבות הבנקים היא באחריות הבנקים ולא הממשלה. אז אין צרוך שהממשלה תקבע את גובה הרזרבות שהבנקים ישמרו. וגם - במצב זה - אסור שהממשלה "תציל" בנקים נופלים באמצעות כספי ציבור.

אין צורך שהממשלה תנהל את הדפסת הכספים.

באותה הזדמנות אחזור על הצעתי הוותיקה: לבטל את השקל. זה יהיה תיקון יסודי במערכת הכסף בישראל, ותיקון לטובה. כפועל יוצא יבוטל בנק ישראל.

יעקב

ארתור אוכס שולצברגר ז"ל (1926-2012), שנפטר שלשום, היה הבעלים (יחד עם משפחתו המורחבת) והמו"ל של הניו יורק טיימס במשך 36 שנה. כעת העיתון ממשיך להיות בשליטה מלאה של משפ' שולצברגר, וארתור שולצברגר הבן הוא המו"ל.

העיתון, שנוסד ב 1851, נרכש בשנת 1896 על ידי איש העסקים היהודי, אדולף אוכס, אשר ניהל אותו עד מותו ב 1935. אביו של אדולף אוכס היגר לארה"ב מבווריה (גרמניה) ב 1845. אדולף, שנולד בארה"ב ב 1858, החל לעבוד בגיל 11 כנער מחלק עיתונים, ועלה בסולם הדרגות עד שקנה את העיתון ב 1896. הוא היה יהודי גאה שנלחם, גם מעל דפי הניו יורק טיימס, נגד האנטישמיות שהיתה נפוצה אז בארה"ב. כשקנה את העיתון הכריז שהעיתון יהיה "נקי, מכובד, אמין וחסר פניות". אכן כך היה. הוא יצר את המוניטין של הניו יורק טיימס, כעיתון אובייקטיבי וישר, ללא פשרות, בעידן שבו רמת העיתונים לא הייתה גבוהה, והצליח במידה רבה בזכות זה. 

זהו סיפור מופלא על משפחה יהודיה גאה שתמיד שמרה על יהדותה, וגם על הצניעות, העבודה הקשה, היושר, ושאר הערכים ה"ייקים". היא גם הצליחה לשמור על שליטה מלאה בעיתון במשך 4 דורות עד כה, ולהרחיב ולהגדיל את העסק ולהפכו אולי לעיתון החשוב בעולם. במשך הרבה שנים, הדמות הדומיננטית בעיתון, מאחורי הקלעים, היתה בתו של אדולף אוכס, ואימו של ארתור ז"ל - איפיגניה אוכס שולצברגר, שנפטרה, בגיל 97, בשנת 1990.

יש גם סיפור קטן: בשנות ה 1980 הוזמן ארתור לארוחה בבית הלבן, על ידי הנשיא רייגן. הוא צילצל לאימו ואמר לה: את יודעת איפה אני? אני בבית הלבן, סועד עם הנשיא, סגן הנשיא ושר החוץ. יפה מאד! היא ענתה, ומה הם רוצים ממך?

שווה לקרוא את הסיפור על משפחה מופלאה זו. הניו יורק טיימס פירסם, כיאה, הספד ומאמר ארוך בן 10 עמודים על ארתור אוכס שולצברגר, אבל הצליח, לפי מיטב המסורת של התקינות הפוליטית לא להזכיר אפילו במילה אחת את הדת של משפחת שולצברגר. המילה "יהודי" לא מופיעה כלל במאמר. אני לא יודע מה דעתכם, אבל לדעתי יש פה שמץ של אנטישמיות, לצד מנה גדושה של צביעות ותקינות פוליטית. 

יש להצטער על הקו האידיאולוגי השמאלני החד צדדי, שמאפיין את הניו יורק טיימס בשני העשורים האחרונים לפחות.

יחד עם זאת אי אפשר שלא להתפאל מהמפעל המופלא של משפחה יהודית.

תוספת: אחד המתחרים הגדולים של הניו יורק טיימס, ובעליו, אדולף אוכס, בשנותיו הראשונות בניו יורק, היה יהודי אחר, האדון יוסף פוליצר.

יעקב

דה מרקר יצא במאמר תחת הכותרת המפוצצת: "המהפכה החברתית הגדולה בישראל". [דוגמה טובה ל"צניעות" ולחוש הפרופורציה של עיתונאים].

במה הדברים אמורים?

"אחד המהלכים הכלכליים הגדולים ביותר שיזמה מדינת ישראל זה עשורים, ובוודאי אחד המהלכים הבולטים במחשבה לטווח הרחוק, יובא בקרוב לאישור הממשלה: הבטחת תשלום קצבאות הביטוח הלאומי לדורות הבאים." [עוד כותרת "צנועה" של אותה כתבת].

עיקר ההצעות שהובאו לדיון בממשלה הוא: לחייב את הממשלה והכנסת לדאוג שלביטוח הלאומי יהיה הכסף לשלם את הקיבצאות המובטחות - או במילים אחרות - אם מקטינים את דמי הביטוח הלאומי (כפי שהממשלה עשתה בעבר) או מגדילים את הקיצבאות (כפי שדורשים החברתיים) יוקצו למוסד הביטוח הלאומי כספים בהתאם. אם לא תהיה הקצבה, יינקט תהליך אוטומטי של הקטנת קיצבאות והגדלת מיסים עד להשגת איזון.

המטרה של ההצעה היא, כמו שנאמר:  "הבטחת תשלום קצבאות הביטוח הלאומי לדורות הבאים" מטרה ראויה, אבל לא ניתנת להשגה.

האם ההצעות האלה מהוות "מהפכה"? האם הן ישנו בכלל משהו מהמצב הקיים, גם אם נניח שתתקבלנה? לא.

מאז הקמתו של המוסד לביטוח לאומי בארץ, בשנת 1952, (ובארה"ב ב 1933 ) - מסבירים לנו את ההיגיון, את המהות, שלו, בהסבר מטעה ולא נכון (בכוונה). אומרים שהוא "עוזר" לנו לחסוך לפנסיה ומבטיח לנו בעצם פנסיה. שהוא עוזר לנו יותר טוב מאשר אנו מסוגלים לעזור לעצמנו. הם אומרים: הכספים שאנו (המוסד לביטוח לאומי) גובים - אנו חוסכים בשבילך - כאשר תגיע לגיל פנסיה תקבל מאיתנו פנסיה מובטחת. המוסד לביטוח לאומי הוא מוסד "עצמאי" לחסכון פנסיוני - מנותק משאר הפעילות הממשלתית, הוא עוסק רק בפנסיות (ושאר קיצבאות), הכסף שהוא גובה מיועד רק לזה. הממשלה לא לוקחת כספים אלה למטרות אחרות.

זהו מקסם שווא. המוסד לביטוח לאומי הוא מוסד ממשלתי, הוא הממשלה. אין כזה דבר "מוסד ממשלתי" שאינו מוסד ממשלתי.

במישור המעשי המוסד לביטוח לאומי גובה כסף מכול האנשים שעובדים עכשיו, ומשלם כסף זה לכול הזקנים, זכאי הקיבצה, עכשיו. הכסף שלך ניגבה, והוצא עכשיו. אין שום "חסכון פנסיוני" שממנו יתנו לך פנסיה בעתיד. מה שיש לך, לכיסוי הפנסיה העתידית, הוא הבטחה (חוק) שהממשלה תעשה אותו דבר גם בעתיד, כאשר תגיעה לגיל פנסיה - שתיקח כסף מאחרים ותעביר לך.

כלומר: לוקחים ממך (בכוח) כסף של ממש, היום ונותנים לך תמורתו הבטחת ממשלה. את ההבטחה הממשלה תקיים (אולי) בעתיד, כפוף לכול הנעלמים שהעתיד טומן בחובו - אם הממשלה תהיה קיימת בעתיד, תרצה לקיים את ההבטחה הזאת, אם יהיה כסף בעתיד, אם לא ישונה החוק בעתיד, , אם תהיה לה אפשרות לשלם בעתיד (כלומר אם יהיו מספיק אנשים שמוכנים לממן את הממשלה בשיעור הנדרש). קשה להעריך מה ערכה של הבטחת ממשלה (או חוק). זה לא שהיא חסרת ערך, אבל האמת היא זאת: הכסף שלך נעלם ואיננו (הועבר לאחרים), מה שיש בידך זאת הבטחה, שאולי, הממשלות בעתיד תקיימנה, ואולי לא, או אולי תקיימנה אבל בתנאים (סכומים) אחרים. 

בנוסף ישנה ההונאה השנייה, המשנית: המוסד לביטוח לאומי גובה מהעובדים יותר כסף מאשר הוא מוציא לתשלום הפנסיות. העודף הזה הולך ישירות למימון הפעולות השוטפות של הממשלה. חלק מהכספים שנגבים משמשים לתשלומי העברה (הממשלה לוקחת כסף מ א' ומעבירה ל ב'), וחלק נבלע בתקציב המדינה. כדי לקיים את הפיקציה שהמוסד לביטוח לאומי הוא מוסד עצמאי שרק דואג לפנסיות מקיימים אצלני התחשבנות של כמה כסף המוסד העביר לממשלה, וכמה כסף הממשלה חייבת למוסד - כאילו שמדובר בשני גופים שונים, כלומר מה שהממשלה חייבת לביטוח לאומי היא בעצם חייבת לעצמה, כול החשבון הוא פיקציה. אח"כ מוסיפים נדבך נוסף לפיקציה (פיקציה בריבוע) ומחשבים את "הגרעון האקטוארי" - כלומר הגרעון העתידי שיווצר כתוצאה מתשלום קיצבאות לפי החוק. זהו משחק בנדמה לי.

האמת הפשוטה היא זאת: הממשלה גובה היום כמה שהיא גובה (כ 15% מהשכר, עד תקרה מסויימת), ומשלמת קיצבאות כמה שהיא משלמת ( כ1300 ש"ח לחודש - קיצבת זיקנה בסיסית). את העודף היא מכניסה לכיס.

מה יהיה בעתיד? רק אלוהים יודע.

אפשר היום לחוקק חוקים כאלה או אחרים ("מהפיכה חברתית"), שינסו לקבוע היום מה ייעשה בעתיד. לחוקק אפשר, לקבוע את העתיד לא. בעתיד, או שהממשלה תכבד את החוק של היום או תשנה אותו.

למה לא אומרים לציבור את האמת: הממשלה (באמצעות המוסד לביטוח לאומי) מעבירה כספים מ א' ל ב', היום.  אם אתם מסכימים - טוב ויפה, אם לא - נעשה משהו אחר (שבדמוקרטיה זקוק להסכמת הבוחרים). הממשלה של היום לא יכולה להתחייב בשם ממשלה עתידית. שום חוק לא יעזור. למה מנסים למכור לנו לוקשים כאילו הביטוח הלאומי מבטיח פנסיות לעתיד? הביטוח הלאומי משלם פנסיות עכשיו, ההבטחה לעתיד היא מילים ריקות.

"המהפכה החברתית הגדולה" היא בסך הכול עוד הצעת חוק. יכול להיות שזהו חוק טוב, יכול להיות שהוא רע, יכול להיות שיכבדו אותו בעתיד ויכול להיות שלא יכבדו אותו. אנו לא שולטים על העתיד. המהות הבסיסית של המוסד לביטוח לאומי לא השתנתה: לוקחים בכוח כסף מא' ומעבירים ל ב'.

בינתיים התברר שהמהפכה החברתית הגדולה" לא תתרחש (בגלל פיזור הכנסת), ושהעמידה בהבטחות בעתיד לא תהיה אפשרית, בגלל התפתחויות דמוגרפיות (פרישת הבייבי-בומרס לגימלאות).

יעקב

זה הדבר שהעיתונות מלאה בו.

העיתונות השמאלית (שם תואר מיותר) שונאת אנשים מסוימים, למשל - ביבי, למשל - שרה פיילין. אז הם לא מחמיצים שום הזדמנות ללכלך עליהם עם סיפורים מצוצים מהאצבע. הנה הסיפור על הפגישה שלא התקיימה בין שרה פיילין לליידי מרגרט טאצ'ר.

פיילין עברה בלונדון לפני כמה ימים והודיעה שהיא מעריצה את ליידי טאצ'ר והייתה שמחה לפגוש אותה אם אפשר. הדבר לא התאפשר כי לידי טאצ'ר בת 85 ואינה בקו הבריאות וכמעט אינה פוגשת איש.

הלך בלוגר בגארדיין וליכלך שכאילו טאצ'ר סירבה לפגוש את פיילין כי היא אינה מעריכה את פיילין וחושבת שהיא לא אישיות ברמה שראוי להיפגש איתה.

מסתבר שהכול שקר. טאצ'ר דווקא מעריכה את פיילין. אבל עיתונים רבים פירסמו את הידיעה הפיקנטית, בלי לבדוק את האמת, כי בשביל להשחיר פני השנואים עליך האמת לא חשובה.

גם ידיעות ynet במפיצי השקר.

נראה אם הם יפרסמו תיקון. מה אתם חושבים ?

יעקב

ספרו של הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש (דוביה), "נקודות הכרעה", נמכר ביותר משני מיליון עותקים מאז יצא לאור בתחילת נובמבר. זו הצלחה אדירה. בשנת 2010 לא נמכר שום ספר תיעודי אחר (non-fiction) אפילו במיליון עותקים...

הזכרונות של הנשיא (בדימוס) קלינטון, שיצאו לאור ב 2004 , נמכרו עד עכשיו (6 שנים) בכ 2.2 מיליון עותקים.

למרות כול הלעג והזלזול שבו התייחסו לבוש כול העיתונים - הוא עדיין פופולרי יותר מאליל התקשורת, הנואם הדגול, הפוליטיקאי המהוקצע והרהוט, ביל קלינטון.

יעקב