|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
שרד 2 פצצות אטומיות
מר טסוטומו יאמאגוצ'י שרד לא פצצה אטומית אחת אלא שתיים. הוא האדם היחיד שידוע בוודאות שעשה זאת. מר יאמאגוצ'י, תושב נגסאקי, היה בנסיעת עסקים בהירושימה כאשר הוטלה שם פצצת האטום הראשונה, ב 6 לאוגוסט 1945. הוא היה ברחוב, במרחק כ 3 ק"מ ממוקד הפיצוץ. הוא נפגע מהדף (כולל קרע של עור התוף) וגם ספג כוויות. (בהפצצה זו נהרגו כ 80,000 בני אדם). אחרי שטופל טיפול ראשוני ובילה לילה במקלט בהירושימה, הוא חזר לעירו נגסאקי, והיה נוכח כאשר הוטלה הפצצה השניה שם, ב 9 באוגוסט.
(שם נהרגו 70,000 ).
הוא החלים מפציעותיו, וחי חיים מלאים ובריאים. הוא נפטר ביום שני האחרון מסרטן הקיבה, בגיל 93.
אישתו נפגעה אף היא בפיצוץ בנגסאקי, אך הגיעה לשיבה טובה, ונפטרה לפני שנתיים בגיל 88, גם כן מסרטן.
סיפור מעניין, בלי לקחים עמוקים.
יעקב
| |
ה"ליברלים" השמאלניים
מאמר טוב של אריאנה מלמד בynet על ה"ליברלים" (במובן האמריקאי של המילה - אצלנו נהוג בצדק לקרא להם בתואר המכובד "אנשי שמאל" או היותר נפוץ - שמאלנים). מחמת הנימוס וההסואה משתמשת מלמד בשם "לברלי" ומסרסת מילה רבת משמעות והיסטוריה. אבל המאמר בול לעניין:
הליברל לעולם רואה את עצמו
כיישות רודפת שלום, ואת השלום, יהיו תכניו אשר יהיו, כהישג מונומנטאלי.
כדי לחשוב כך, צריך להתעלם מההיסטוריה של אירופה במאה ה-20. לא "מאמצים
דיפלומטיים" מיגרו את האימה הגדולה מכולן שאיימה להחריב את אירופה כולה,
כי אם מלחמת חורמה חסרת פשרות, עד למיגור מוחלט ובלתי ליברלי לחלוטין של
האויב.
אבל אין בעולם היום אויבים כאלה, אומר הליברל. ואפילו בהנחה שיש – צריך
להידבר איתם, כי בעצם הם קורבנות של שיטות פוליטיות כוחניות, ואם רק נחייך
אליהם בנחמדות ובנימוס הראוייים, מייד הללו ייטיבו את דרכם ולא יהיה עוד
צורך להילחם בהם.
כך, מי שמעיד על עצמו שהוא מעוניין להשמיד את הזולת (הליברלי) בהיותו
של זה כופר בן-מוות, זכאי גם הוא לכל ההבנה החומלת שבעולם ויש לפתוח עמו
(מייד!) במשא ומתן שישיב לו את זכויותיו הנגזלות, פרי קולוניאליזם מרושע
וגאוותני.
כך הופכים טרוריסטים תאבי-מות ללוחמי חירות מדוכאים בעיני ליברלים, כך
הופכים דיקטטורים מקומיים רשעים לבני שיח ראויים שיש "להבין" את דעותיהם
(ולהזמין אותם להרצות במעוזי חופש הביטוי) במקום להבהיר להם שהם נתונים
תחת כוונת של עוצמה עודפת.
וכך, למרבה הצער, אי אפשר לדון באופן מושכל במלחמה כלשהי מבלי להצמיד
לה "גינוי לתוקפנות", שהוא אוטומטי בדיוק כמו המחשבה שכל המלחמות בעולם הן
בלתי מוסריות במידה שווה.
יעקב
| |
בעיית הכיבוש
היום מתפרסם ב ynet ראיון עם רשידה מוגרבי, אחותה של המחבלת שנהרגה בפיגוע אוטובוס הדמים בכביש החוף, ב 1978, בו נרצחו 36 ישראלים. רשידה היא צירה בוועידת הפתח בבית לחם, וקיבלה אישור מיוחד להכנס לארץ, מלבנון. היא כל הזמן קובלת ומצרה על הכיבוש. אבל זה לא הכיבוש של תנועת "די לכיבוש", זה הכיבוש של 1948. כאשר ערבי אומר "הכיבוש" הוא מתכוון לכיבוש של 1948, להקמת מדינת ישראל. זה הכיבוש שבאמת כואב להם, ובצדק. הם אינם מוכנים להשלים עימו, ואליו מתכוונים כאשר הם אומרים "די לכיבוש". כדאי לקרוא את הכתבה, היא מאירת עיניים. ישראלים רבים פשוט אינם בקיאים בדרך מחשבתם והרגשתם של הערבים. הכתבים הטובים אמירה הס וגדעון לוי, המציגים בפני הציבור הישראלי את סיבלם של הפלשתינים אף פעם לא מספרים לנו מה הפלשתינים באמת חושבים עלינו ומה שאיפותיהם.
"אבל מוגרבי בטוחה שהיא עוד תגיע
ליפו. "גם אם יתלו אותי אני לא אכיר בישראל, ואם הוועידה תצביע על סעיף
ההתנגדות, אני אצביע נגד הוצאת זכותנו להתנגדות מתוך חוקת הפתח". לדבריה,
אילו היו מאפשרים לה, "הייתי חוזרת לבית שלי, לבית של אבא שלי, בלי שאף
אחד יראה לי את הדרך. נכון שנולדתי עשר שנים אחרי הכיבוש, אבל מרוב שראיתי
ודמיינתי את הבית שלנו, אני אדע להגיע אליו בכוחות עצמי". למוגרבי יש מסר אחד לישראלים:
"תצאו מאדמתנו ותנו לנו לחיות". בתשובה לשאלה לאיזו אדמה היא מתכוונת, היא
אומרת: "כל האדמה היא אדמתנו, ואם הישראלים ירצו לחיות איתנו אנחנו לא
נתנגד. הם מוזמנים לחיות איתנו, לא ככובש, ואנחנו נארח אותם בכבוד"....אני בטוחה שעוד אחזור לחיות ביפו..."
ראשידה חולמת לחזור ליפו למרות שנולדה 10 שנים לאחר שהוריה עזבו את יפו (או ברחו).
אל תשלו עצמכם שהיא יוצאת דופן. זו הדעה של מרבית הפלשתינים.
בכלל ועידת הפתח ביטאה והוציאה לאור כמה אמיתות על המציאות במזרח התיכון שהרבה ישראלים נוח להם להתעלם מהן.
יעקב
| |
מכונים עובדים עליך.
בזמן האחרון אנו מוצפים חדשות לבקרים בדו"חות של מכון מחקר זה או אחר. כמות הזבל והשטויות שמופצת בעולם על ידי מכונים למיניהם, שלכולם יש ממנמנים, ויש חוקרים ומנהלים בשכר - כמות זיבולי השכל ממש מציפה את כדור הארץ. אין בדבר רע, או נזק ממשי, אבל אתה תוהה נוכח הכמות, אם לאנשים כבר אין מה לעשות בחיים, ואם הם מוכנים לממן ולסבול כל שטות וכמה אנשים עוד אפשר לפרנס משטויות אלה.
לדוגמה: מהמכון "חזון האנושות", "Vision of Humanity " הם הרכיבו Global Peace Index - המדרג את ארצות העולם לפי רמת האלימות והמלחמה ששוררת בהן. מילא. כמובן - ארה"ב היא במקום ה 83 . המכונים שונאים את ארה"ב - זה טבעו של המכון, וזה גם פופולארי - מה שאנשים אוהבים לשמוע. - הדירוג הנמוך הוא בגלל תקציב הבטחון הגדול שלה, סכנת מפגעי הטרור ורמת הפשיעה. כאשר ארה"ב לוקחת על עצמה את תפקיד שוטר העולם, וערבה לבחטון אירופה ואסיה, שאר המדינות בעולם יכולות להוריד את תקציב הבטחון, ולזכות בנקודות אצל "חזון האנושות".
עוד הם אומרים:
the financial meltdown was dragging the world toward political instability and conflict.
"המשבר הכלכלי גורר את העולם לאי יציבות וסכסוכים."
יא-אני - קודם לא היו סיכסוכים, המשבר הכלכלי פתאום הגביר את הסיכסוכים. על סמך מה אומרים את זה? "הרגשת בטן". בסדר. להגיד שטויות מותר.
יעקב
| |
פרס: "לא תיארתי לעצמי שישגרו קסאמים"
הנשיא פרס: "למרות שב-98' הכל נראה שחור בגלל רצח רבין, חשבתי
שנוכל בכל זאת לקדם את השלום מהר יותר. לא חשבתי שניתקל בכל כך הרבה
בעיות, לא תיארתי שנצא מעזה, והם ישגרו משם קסאמים".
השמאל בישראל לא מבין עד הסוף את עומק הסכסוך בינינו ובין הערבים, ומשלה עצמו השכם והערב שה"שלום" בפתח, ואם רק נעשה אנחנו א', ב' ו ג' - יהיה שלום. והוא מופתע כל פעם מחדש שהמציאות (כלומר - הערבים) אינה מתנהגת כמו שהוא חשב שראוי שתנהג...
טוב שהנשיא פרס התפכח קצת, ומודה ששגה בעבר באשליות לא מציותיות.
יעקב
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
