קו ישר

מאשה גסן היא סופרת ועיתונאית נהדרת, יהודיה, ילידת 1967, מוסקבה, שהיגרה עם הוריה לארה"ב ואח"כ חזרה לרוסיה. היא מחזיקה באזרחות כפולה רוסית-אמריקאית, וכותבת באנגלית ורוסית. בעיקר היא כותכת, כמובן, על רוסיה. בכתבה בניו יורק טיימס היא שואלת בכותרת: "האם ברה"מ התפרקה במאת?". הנה קטעים - (תרגום מאנגלית ותמצות שלי).

ב 22 באוגוסט מציינים ברוסיה את יום נפילתה או התפרקותה של ברה"מ. ביום זה, לפני 25 שנה, בשנת 1991, נכשל נסיון ההפיכה של הגנרלים הקומוניסטים השמרנים במוסקבה נגד נשיא ברה"מ גורבצ'וב. בוריס יילצין, שנבחר קודם לכן לנשיא הפדרציה הרוסית (בתוך ברה"מ), מילא תפקיד מפתח בחיסול ניסיון ההפיכה, בעזרת התקוממות עממית במוסקבה. יילצין תפס את עמדת הכוח העליונה, על חשבון גורבצ'וב, והביא, כמה חודשים לאחר מכן, לביטל ברה"מ, ועימה המשטר הקומוניסטי. כול הרפובליקות של ברה"מ לשעבר, ובייחוד הגדולות - אוקריינה ובלרוס - הפכו מדינות עצמאיות. גורבצ'וב איבד את משרתו ויצא לפנסיה. הקומוניזם בוטל כשיטה וכדת של המדינה ברוסיה. מאז, רוסיה היא, לכאורה, דמוקרטית. אולי.

הקומוניסם נפל במזרח אירופה כשנתיים קודם, ב 1989, בעיקבות סדרה של הפיכות יחסית שקטות (בצ'כיה כינו זאת הפיכת הקטיפה the velvet revolution) . ברומניה היו כמה עשרות הרוגים. בנסיון הפיכת הנגד של הגנרלים הקומוניסטים הרוסים, במוסקבה, 1991, היו "רק" 3 הרוגים. המעבר העצום ממשטר דיכוי קומוניסטי למשטר יותר חופשי, שהיה שינוי היסטורי מהפכני ביותר, עבר יחסית ב"שלום" ללא שפיכות דמים נוראית, כנהוג במהפכות גדולות.

הדבר שתרם לשינוי ה"שקט" של המשטר (ללא שפיכות דמים) הייתה המדיניות שנקט יילצין: הוא שמר על מוסדות השלטון הקיימים (הקומוניסטיים), כמו צבא, משטרה, המשטרה החשאית, משרדי הממשלה וראשי הערים והמחוזות. בעלי התפקידים מימי המשטר הקומוניסטי והנהלים שהיו נהוגים נשארו. יילצין עצמו היה, כמובן, עסקן קומוניסטי שעלה לגדולה במוסדות השלטון הקומוניסטי. יילצין קיווה שיוכל לבצע מעבר הדרגתי מהשיטה הקומוניסטית לשיטה הליברלית, ולהחליף את האנשים ואת שיטות העבודה בהדרגה. אך למוסדות ולשיטה (הקומוניסטית) כוח אינרציה משלהם, הם החזיקו מעמד ללא שינוי יסודי, ב 10 שנות שלטונו של יילצין, ואחרי זה, תחת יורשו של יילצין - ולדימיר פוטין - חזרו למעשה לשיטה ואופי השלטון הקומוניסטי.

כיום - מה שמאפיין את החיים ברוסיה הוא שהכול פוליטי, הכול מתרכז סביב האישיות של המנהיג (פוטין) והאומה - רוסיה. הצנזורה והשלטון המרוכז של מפלגה אחת חזרו. החיים ברוסיה יותר דומים עכשיו למה שהיה תחת המשטר הקומוניסטי.

המצבה לשלושת האנשים שנהרגו בעת ההפיכה השקטה של 1991 (גיבורי ההפיכה השקטה) היא לוח זכרון קטן שאיש אינו זוכר את קיומו. הדיבורים על הקמת מצבה ראויה נשכחו. לעומת זאת הפסל של דז'רז'ינסקי, המייסד של ה KGB - (השב"כ של הרוסים) שאסר ורצח מיליונים של מתנגדי המשטר - הפסל הזה שוקם באהבה ומסירות ושוכן בכבוד בפרק ליד הקרמלין. הפסל הזה הוקם כמובן בזמן השלטון הקומוניסטי והוא היה הראשון שנותץ והופל, כמעשה סמלי, בעת ההפיכה השקטה של 1991. כעת הוא שוקם.

הערה: עד כה הטקסט של משה גסן. 

הערה שלי: ככול שהמשטר של פוטין הוא רודני, לאומני ומדכא ודומה מבחינות רבות למשטר הקומוניסטי - הוא בכול זאת שונה. יש הרבה יותר חופש ברוסיה עכשיו מאשר בימי המשטר הקומוניסטי - חופש דיבור (רחוק ממוחלט), חופש תנועה (אפשר לנסוע למערב), חופש עיסוק (יש עסקים פרטיים) והעיקר: הרבה פחות אסירים פוליטיים שנשלחים לסיביר והרבה פחות רציחות פוליטיות, הרבה פחות התעללות באנשים. 

יעקב

לפני בערך שלוש שנים, החלטתי להפסיק ללכת לסופר.

החוויה של למצוא חלון של  שלוש שעות, לנסוע חצי שעה, לחנות את אוטו. ללכת לכניסה, לחפש בארנק מטבע של חמישה שקלים, אין. להכנס לשרות לקוחות, לחכות בתור, להתייאש. לצאת לאוטו. לפשפש באוטו בכסף הקטן. להישבע לא לקנות יותר כלום במטבע של החמש. ללכת שוב לעגלות. לחזור לאוטו להביא סלים רב פעמיים. לגלות ששכחתי אותם בבית. להכנס לסופר. לעבור ביסודיות מעבר מעבר, מדף מדף, קטגוריה קטגוריה. לקנות שניים, לקבל אחד מתנה. לקנות 3 לקבל טונה בקופה, לקנות 4 במחיר מציאה. לקנות לקנות לקנות. לספר לעצמי שזה לא מתקלקל וזה חוסך כסף. לגלות שזה חוסך לי בכל קניה 78 אג׳ ליחידה. ללכת לקופה. לנסות לעמוד בתור הכי קצר.להזכר ששכחתי את הקופונים באוטו.  להתעצבן שלא פותחים עוד קופה. לראות את התור הכי ארוך לידי, מתקצר ושלי לא זז. לחכות בסבלנות אחרי גברת שבטוחה שהקופון שלה בתיק.  לחכות בסבלנות כשמסבירים לאבא שצועק על הילדים שאין כפל מבצעים. ואחרי אחת שהקופון שלה פג תקפו אתמול ומתוסכלת, לחכות בסבלנות אחרי עוד גברת שמתרגזת על הקופאית ומבטלת קנייה, 

לחכות לאחראית שתבוא להעביר כרטיס,  לחכות שהיא תכניס נייר חדש לקופה. לסרב בנימוס לכל מבצעי הבית. תודה כבר יש לי מספיק בטריות מלפני שנה . כן, גם מנורות בלי סוף. תודה. אני יודעת שזה לא מתקלקל. כן, נכון , מחיר מצויין. 

לארוז את הקניות בשלוש מאות שקיות. לדחוף את העגלה העמוסה מדי לאוטו הרחוק מדי, תוך תהייה - איך זה ששוב יצאתי עם 1732₪ אם רק לפני שבוע הייתי בסופר ואפילו לא קניתי בשר. לחפש את הקבלה כדי שישחררו אותי לחופשי.  לפרוק את העגלה לתוך האוטו. לחזור חצי קילומטר כדי לקבל את חמשת השקלים שלי בחזרה. לנסוע הביתה חצי שעה. להוריד מהאוטו שלושמאות שקיות. לסדר את כל הקניות במזווה המפוצץ ליד כל הפסטות והאורז והנס קפה שלא מתקלקלים. 

כן... קניה שבועית בסופר, חוויה לא פשוטה של בין שלוש לארבע שעות.

אז זהו. הפסקתי לקנות בסופר. גם חומרי ניקוי. מספיק לי אקונומיקה אחד. עברתי למכולת!!!! כן, המוסד השכונתי הישן והטוב. זה שכולנו מאשימים אותו בהפקעת מחירים!!! החלטתי לעשות בדיקה. האם אכן זה יותר יקר.

אז הנה התשובה:

סל הקניות הצטמצם באלפי שקלים!!! אמיתי! המלאי של הסופר לא עבר לגור אצלי בבית ואף חמישיית רסק עגבניות כבר לא משלמת שכירות ארנונה  ומימון אצלי בארונות.

היום יש לי 1קג׳ אורז בארון!!!

מזעזע?!?! אההה?

וכשהוא נגמר, אני קופצת למכולת וקונה עוד אחד.

זה עובד.

לכאורה, אכן המחיר קצת יותר יקר.

אבל הסל שלי ממש הצטמצם, 

הפסקתי לקנות כל מיני פיתויים מיותרים שקפצו לי לסל.

עכשיו, מה בעצם המזל הגדול שלי?

רמי ואבי פינחסוב!!  צמד האחים היקרים שהרימו את המכולת בצלפון לדרגות של חווית קניה מושלמת! וכל זה למה?

קודם כל בחוץ תמיד יש חניה - וקרוב.

בפתח תמיד יש חיוך וחברים מהמושב. ובפנים מסודר, נקי, ונעים. עם תחנת רדיו סודית שתמיד מקבלת אותי עם השיר הנכון.

ירקות ופירות טריים  כל ימות השבוע. 

כל מה שאי פעם ביקשתי במיוחד, כי לא היה על המדף,הם מזמינים לי בלי שום בעיה.

בבוקר גם קפה, ועוגיה- אם יש לי כמה דק׳ 

ועכשיו חדש חדש - גם בגטים טריים ופריכים על הבוקר, ואנחנו מדברים על 6:00 בבוקר! ( מתי הם קמים שני החרוצים האלה??)

אבי מרקט בצלפון- הבית שלי. הקניות שלי

לא צריך לנסוע רחוק!!!

סתם.... כי בא לי לפרגן❤

רקפת

העיתונאים מתחרים ביניהם בהמצאת כותרות "פיקנטיות" (מסקרנות), כדי למשוך קוראים ולמכור עיתונים - למען הפרנסתם. הרבה פעמים מתפרסמות כותרות מטופשות בטעם מפוקפק. ידוע למשל המקרה הקלסי של הכותרת בת האלמוות שלמטה, שהתפרסמה ב 15 לאפריל 1983:

מחבר הכורת הזו, וינסנט מוסטו,  נפטר החודש בניו יורק, בגיל 77.

דרך אגב: זו לא הכותרת הכי טובה שלו, רק הכי מפורסמת. הכותרת שהוא הכי אהב היא זו:

“GRANNY EXECUTED IN HER PINK PAJAMAS.” ("הסבתא הוצאה להורג כשהיא לובשת פיז'מה וורודה")

כול זה אני כותב אגב הכותרת הזו, בדה-מרקר: "רובוט הרג אדם במפעל של פולקסואגן".

לא רובוט, ולא בטיח. העובד נהרג בתאונת עבודה "רגילה" כאשר נתפס במכונה... קורה כול הזמן. המכונות, בהרבה מפעלים, הן מאד משוכללות, ולכן קוראים להן "רובוט" - אבל הן בסך הכול מכונות. ממשיך הדיווח: "התביעה עדיין שוקלת אם להגיש תלונה ואם כן, נגד מי"... כלומר נגד הרובוט?

מסתבר שלא חסרים אצלנו עיתונאים יצירתיים, כך חשבתי.

אלא, שכמובן, העיתונאים שלנו רק מעתיקים (מילה במילה) ידיעות מסוכניות הידיעות הבינלאומיות, כולל הכותרות...

יעקב

גם בבריטניה כשלו הסקרים שנועדו לנבא תוצאות הבחירות. גם שם הם ניבאו תיקו ו "קשה לדעת" - כשלבסוף היה ניצחון שמרני גדול, עם הישג של רוב מוחלט.

גם שם התברר שהסקרים אינם אלא ניחוש על פי תחושת הבטן של הסוקרים, וגם שם, כמו אצלנו, הסוקרים הם אנשי שמאל, שמנבאים על פי האומנות האידיאולוגיות שלהם.

זה שאנשים מושפעים, ומתנהגים, על פי הרגש - על פי הקשר הרגשי שלהם לאידיאולוגיה זו או אחרת - זה ידוע, ומובן מאליו. הסיפור על "אובייקטיביות" הוא רק זה - סיפור אגדה. אין דבר כזה.

הטענות של הסוקרים למיניהם שהסקרים הם מדעיים כביכול - זה לוקשים - sales talk - פירסום עצמי למטרות פרנסה. 

יעקב 

הבאתי בעבר מאימרותיו של היראקציונר הקולומביאני דון קולאצ'ו (ניקולאס גומז דאווילה), כאן וכאן. הנה עוד כמה:

דמוקרטיה היא המשטר הפוליטי בו האזרח מפקיד את ענייני המדינה בידי אנשים שבידיהם לעולם לא היה מפקיד את ענייניו הפרטיים.

לקיים דיאלוג עם אלה שאין לנו איתם בסיס רעיוני משותף היא דרך מטופשת לביזבוז זמן.

"טובת הכלל", "רצון העם", "הכרח היסטורי" - אלה השמות שבהן המנהיג התורן מתרץ את  ההפעלה הקאפריזית של הכוח שבידיו.

רק הנפש המעוגנת היטב בערב, אינה נטרפת בסערות הלילה.

הבירוקרטיה אינה אחד מהאמצעים של משטר דמוקרטי - היא הופכת במהרה למטרה בפני עצמה.

להיות ריאקציונר אין פירושו להאמין בפתרונות מסוימים. פירושו רק שיש לך תחושה עמוקה של הסיבוכיות של הבעיות.

השטן לא יצליח להשתלט על הנפש שיודעת לחייך.

התופעה המאפיינת את המאה הזו (ה 20) היא ההתפוצצות הדמוגרפית של רעיונות מטומטמים.

וכך הלאה... המשך יבוא...

יעקב

הזמן עמד מלכת בקובה, כמו בכול הארצות הקומוניסטיות. תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים - ראו תמונה מקובה, עם המיבנים והמכוניות משנות ה 1950, לפני עליית הקומוניזם לשלטון.

כאשר קומוניסטים עולים לשלטון הם אוסרים הכול, הכול אסור. אסור לבנות, אסור לקנות, למכור, אפילו לדבר אסור. רק לממשלה מותר. תחת משטר של איסור גורף, האנשים יורדים למצב של קפאון ואדישות, ולא עושים כלום. במצב זה שום דבר לא קורה, שום דבר לא נבנה ולא מתחדש.

בקובה גרים באותם בניינים ישנים מלפני 1959 (שנת המהפכה) ונוסעים באותן מכוניות אמריקאיות נהדרות מאז, שנבנו איתן, ומחזיקות הרבה שנים (שלא כמו המכוניות המודרניות).

בשנתיים האחרונות הייתה קצת התגמשות של המשטר בקובה. פידל קסטרו, בן 86, עדיין חי, אבל פרש מהשלטון לפני כ 6 שנים. השליט כעת הוא אחיו, ראול קסטרו בן 81. כעת הממשלה מתירה קיומם של עסקים פרטיים קטנים. הדבר קצת דומה לרפורמה NEP של לנין בשנת 1921.

לאחרונה החלו להופיע מודעות על מכירת דירות. במודעה מציינים את הפרטים הרגילים: מיקום, גודל הדירה, מצב השיפוץ וכדומה, אבל הפרט החשוב ביותר הוא השנה שבה נבנה המבנה. מסתבר שמבנים שנבנו לפני 1959 מקבלים מחירים יותר גבוהים מאשר המבנים הסוציאליסטיים. הקפיטליזם החזירי לפחות בנה בתים טובים...

אני חוזר וממליץ על הבלוג "דור וואי" של עיתונאית קובנית, המספרת על החיים בקובה.

יעקב

בתמונה רואים כיצד צפו מומחים עתידנים, בשנת 1935, שיראה קורא ספרים אלקטרוני בעתיד.

איך אמרו חז"ל - למי ניתנה הנבואה ?

אל תאמינו לעתידנים ולנביאים, איש אינו יודע את העתיד.

יעקב

קוראי הבלוג הזה כבר מכירים את הגב' מילה קוניס, שנבחרה לאישה הסקסית בעולם לשנת 2012.

אני שמתי עין עליה כבר לפני שנה !

יעקב

השבוע, לפני 45 שנה, צ'ה גווארה קיבל מנה גדושה של התרופה שהוא נהג לתת לאחרים. הוא הוכרז כרוצח, בלי משפט, הועמד לקיר ונורה. התגשמות הצדק הפואטי - עשו לו מה שהוא נהג לעשות לאחרים.

למי שלא בדיוק יודע מי היה צ'ה גווארה (חוץ מציור על חולצות T), הנה כמה עובדות אודותיו.

"כשראית את הקרינה של האושר בפניו של צ'ה גווארה כאשר קורבנותיו נקשרו לעמוד ונורו, הבנת שיש משהו מאד לא תקין איתו". זאת אמר לסופר אסיר קובני לשעבר, שראה את הפנים של גווארה.

צ'ה גווארה היה עוזרו של פידל קסטרו בעת המהפכה הקומוניסטית בקובה, ב1959, ואח"כ היה ראש השרות החשאי של קאסטרו בקובה, האחראי על מאסרם והוצאתם להורג של אלה שנטען שהם אוייבי המהפכה.

גווארה היה המפקד של מתחם ההוצאות להואג, "לה קבנה", ולעיתים קרובות היה מבצע בעצמו את יריית החסד לווידוא ההריגה, היה תוקע כדור בראש, מאקדחו, לקורבן. הוא הורה לפתוח חלון בקיר משרדו כדי שיוכל לצפות בהוצאות להורג. עיתונאי רומני (כשרומניה הייתה קומוניסטית), סטפן באצ'י, התקבל במשרדו של צ'ה שניאות להעניק ראיון. כאשר נכנס, לקח אותו צ'ה אל החלון, כדי לצפות בהוצאה להורג. העיתונאי המזועזע ברח. יותר מאוחר כתב שיר: "אני לא אשיר לצ'ה, כמו שלא אשיר לסטאלין" הייתה אחת השורות בשיר.

אפילו בצעירותו כבר ניכר שצ'ה לוקה במחלת נפש. הוא כתב: "הנחיריים שלי מתרחבים [בהנאה] כאשר אני מריח את ריח אבק השריפה והדם. מטורף מזעם, אכתים את הרובה שלי בדמו של כול אוייב מובס שיפול בידי. במות אוייבי אני מכין עצמי למאבק הקדוש ואני מצטרף לפרולטריון המנצח באגה חייתית".

הקטע הזה מ"יומני האופנוען" שלו, נשמט משום מה מהסרט המתקתק עליו שהכין רוברט רדפורד.

כול אלה הלובשים את החולצות או תולים את הפוסטר של צ'ה גווארה, ראוי שידעו קצת היסטוריה.

על המתרחש בקובה היום ניתן לקרוא בבלוג של העיתונאים הקובנית יואני סאנצ'ז, (באנגלית, או כול שפה אחרת...).

יעקב

דה-מרקר מזכיר לנו פרשייה נשכחת - הסדר חובות הקיבוצים משנות ה 1980 - שמסתיים בימים אלה.

היום מדברים על ה"גילוח" של האג"חים של ה"טייקונים" - אנשי העסקים. רבים מתרעמים על שאלה שודדים אותנו ואת קרנות הפנסיה שלנו. ככה היו הסדרים או גילוחים באג"חים של לב לבייב ב 2009, של תשובה נדל"ן, של בן דב, ועכשיו של אייס. אבל, בעסקים דברים כאלה קורים. עסק מרוויח לרוב, אבל גם לפעמים מפסיד, מי שקנה אג"חים מתוך ציפייה להרוויח, לקח סיכון במודע. אי אפשר להגיד "רימו אותנו". בכול אופן, כול אחת מהפרשיות הנ"ל הייתה בהיקף של כמה מאות מליוני שקלים, ויש סיכו שלאחר דחיה או גילוח קטן, יוחזר מרבית הכסף.

הגילוח הגדול בתולדות המדינה היה של חובות הקיבוצים. החובות הסתכמו ב 27 מיליארד שקל, ובמסגרת הסדר החובות מחקו להם 2/3 מהחוב (18 מיליארד שקל, כנראה שקל של נניח 1985). איך "מחקו"? מה פירוש מחקו ? איך נוצר החוב? האם הקיבוצים הונו אותנו כמו שטוענים על הטייקונים היום? למה לא היו תלונות על הונאה אז?

צריך לזכור את המאפיינים הסוציאליסטיים של המשק לשנו לפחות עד 1985. הקיבוצים היו דבר קדוש. הם היו חוד החנית של הציונות הלוחמת והכובשת, הם תרמו רבות לכיבוש הארץ, ישובה והרחבתה. הם היו גם חוד החנית של האידיולוגיה הסוציאליסטית והיו גם גורם דומיננטי מבחינה פוליטית, והשפעתם הייתה רבה על ניהול המדינה.

הקיבוצים חיפשו פרנסה לחבריהם, והלכו והקימו מפעלים רבים. אלא שהם היו יותר חזקים באידיולוגיה ולחימה מאשר בכלכלה וניהול מפעלים, לכן חלק גדול מאד מהמפעלים שהקימו נכשלו. מאיפה היה כסף להקמת המפעלים ? חלק גדול מהכסף ניתן כהלואה מהבנקים הפוליטיים שלנו - בנק הפועלים (שהיה בבעלות ההסתדרות -כלומר הקיבוצים) ובנק לאומי הממשלתי. (חלק אחר - מהסוכנות - קרי תרומות מחו"ל). אנו רואים אם כן הלוואות בהיקף עצום של מערכת הבנקאות ל"בעלי עניין" - דבר שנחשב היום (בצדק) לפשע חמור. האם הופעלו קריטריונים כלכליים במתן ההלואה? האם הבנקים בדקו את תוכניות ההשקעה? האם הם קיבלו בטחונות? לא, הקריטריונים היו אך ורק פוליטיים. אם אתה קיבוץ - קיבלת הלוואה, לא צריך לבדוק כלום, לא צריך בטחונות. קיבוץ זה קדוש.

ככה הקימו הקיבוצים מאות מפעלים שחלקם הגדול לא הצליח. הם רכשו מכונות, וחומרי גלם, וייצרו דברים, אחרי כמה זמן נוכחו שלא מצליחים למכור את התוצרת למרות מכסי המגן הרבים נגד ייבוא מתחרה שהוטלו כדי להגן עליהם. אז המפעלים נסגרו, המכונות שנרכשו הפכו גרוטאות, ההשקעה ירדה לטמיון, והקיבוץ עמד מיד בתור לקבל הלוואה נוספת להקמת מפעל חדש, שאולי יצליח יותר. האם הקיבוצים התעשרו, האם חברי הקיבוץ נהנו מההקשעות והעלו את רמת החיים? לא. הם המשיכו לחיות ברמת החיים המאד צנועה, שהינה אות ההכר של הקיבוצים. הם המשיכו להתווכח אם ניתן לרכוש טוסטר או טלוויזיות לחברים ולמי מהוותיקים מגיע טיול לחו"ל.

איך "מחקו" את החוב? ובכן - הבנקים קיבלו הוראה מבעליהם (הממשלה וההסתדרות) ומחקו - כלומר ספגו את ההפסדים. אבל - כידוע הבנקים אינם בעליו של הכסף - הם רק מתווכים - כלומר - הכסף שהבנקים הפסידו הוא הכסף שלנו, שאנו מפקידים ומנהלים בבנק. עיקר הרווחים של הבנקים בא מהריבית המטורפת על האוברדרפט של משקי הבית. כול עם ישראל במינוס, ומשלם מאות או אלפי שקלים בחודש ריבית לבנק, - זה מס שהממשלה, בעלת הבנקים מעבירה למוסדות שהיא חפצה ביקרם - לקיבוצים, למפעלים בטחוניים וחברות ממשלתיות. הבנקים (הציבוריים-ממשלתיים) קיבלו מונופול מהממשלה - כי הם משרתים את מטרותיה. הם גובים בעצם מיסים עבור הממשלה - אבל בצורה מוסווית, בלי לקרוא לזה מס, בלי לעורר תרעומת. קוראים לזה ריבית על אוברדרפט. הממשלה לא מרשה פתיחת בנקים חדשים, שיתחרו בישנים ויורידו חס וחלילה את הריבית. הבנקים אינם גורם מסחרי כלכלי אלא זרוע של הממשלה.

חלק מהקיבוצים הצליחו והתעשרו - הידד להם. הלוואי על כולם. חלק קטן התעשרו מעסקות נדל"ן - הקימו מרכזי קניות ומתקני נופש על קרקע יקרה - כמו געש, שפיים, יקום וגבעת ברנר. חלק הגיעו, אחרי כמה נסיונות כושלים למפעל מצליח - כמו למשל קיבוץ מעברות עם מפעל "מטרנה". (קיבוץ מעברות "שרף" שנים או שלושה מפעלים אחרים לפני שעלו על מטרנה). בחלק מהקיבוצים התגלו יזמים טובים ומפעלים רווחיים. האם הופעלה האחריות ההדדית האגדתית? האם הקיבוצים העשירים עזרו לעניים לעמוד בהחזר החובות? נדמה לי שלא. כול הקיבוצים נהנו מהסדר החובות. אם מוחקים חובות, כולם בפנים. כלומר מחקו 2/3 מהחוב גם למבוססים שיכלו להחזיר, וגם למסכנים שלא. (אני לא בטוח בנקודה זו, אם מישהו יש לו מידע - אנא תקנו אותי). באשר להצלחות הנדל"ן - כמו מרכזי הקניות שהוקמו על קרקע חקלאית - גם כאן פעל סוד הקסם הקיבוצי - והקיבוצים קיבלו אישורים לשינוי ייעוד - דבר שבן תמותה רגיל אינו יכול לקבל. או שהקימו בלי אישור ואיש לא צעק.

זה היה פרק בהיסטוריה הכלכלית שלנו, כדאי לזכור אותו בימים אלו של גילוחים. היו דברים מעולם.

הפרק הבא, בעתיד, בטוח יעסוק בגילוח האג"חים של הממלשה (כמו ביוון) או החברת הממשלתיות (כמו חברת החשמל).

יעקב

הרבה כתבנו בבלוג זה על הטימטום של מערכת החינוך שלנו, על ההצלחה של בתי ספר פרטיים (אור בעיניים) ועל מלחמת החורמה של המימסד נגד בתי ספר פרטיים בשם השיוויוניות הקדושה, הדוגלת שכול התלמידים צריכים להיות מטומטמים באותה מידה.

הפתרון שהצענו הוא ביטול משרד החינוך והפרטת מערכת החינוך. עידוד ההקמה של בתי ספר פרטיים רבים מגוונים ככול האפשר שיספקו חינוך בכול הרמות הנושאים והאיכויות. המדינה יכולה לעזור על ידי מעבר לשיטת הוואצ'רס - המדינה תיתן להורים תלוש מימון, ההורים יוכלו לבחור את בית הספר המועדף, ולשלם את שכר הלימוד באמצעות הוואוצ'ר. בתי ספר פרטיים, למטרות רווח, יתחרו ביניהם על הענקת חינוך טוב ככול האפשר, במחיר נמוך ככול האפשר, כמו שמתחרים כול היצרנים וספקי השרותים בכול תחום שאינו מונופול ממשלתי. כמו כן יתחרו על משיכת מורים טובים והענקת שכר למורים בהתאם לכישורים.

לוותר על השיוויוניות הקדושה? לעשות חינוך לעשירים מול חינוך לעניים? לוותר על הרעיון הקדוש שהמדינה צריכה לחנך את הילדים (לעשות אינדוקטרינציה) לערכים משותפים לליברליזם ואזרחות טובה, לאחידות רעיונית של האליתה השלטת? ליצור אנרכיה חינוכית שבה כול בית ספר מלמד את הילדים מה שטוב להם, ללא פיקוח ממשלתי? בתי ספר למטרות רווח?? שהממשלה תוותר על השליטה בחינוך? הייתכן כדבר הזה? אלו רעיונות אנרכיסטיים-מהפכניים-קיצוניים, ישמור אותנו האל מפניהם!

איפה יישמו רעיונות מהפכניים אלה? לא בארה"ב הקאפיטליסטת (רחמנא ליצלן) שבה רק כ 3% תהמלמידים לומדים בבתי ספר פרטיים (charter schools) באמצעות וואוצ'רס. (יש בארה"ב גם בתי ספר פרטיים ממש, ללא וואצ'רס, אינני יודע מה אחוז התלמידים שלומדים בהם, רק מעטים).

הארץ שבה יישמו את רעיון הוואצ'רס היא דווקא שוודיה. (בקישור יש מחקר ארוך ומפורט על כול ההיבטים של התכנית השוודית). שוודיה היא הארץ שכולם אוהבים להביא כדוגמה לגן העדן האידיאלי של מדינת הסעד המודרנית. שוודיה היא אולי מדינת סעד, אבל כנראה פחות דוגמטית (מטומטמת) מהאחרות. הם ראו שמערכת החינוך הממלכתית אינה מתפקדת, שהחינוך גרוע ויקר, ולכן הנהיגו רפורמות, ולא דבקו באידיולוגיה הריכוזית. הרפורמה הראשונה הייתה העברת אחריות כוללת וטוטאלית לרשויות המקומיות. הרפורמה היותר משמעותית הונהגה ב 1992 - בעת שהוכנסה שיטת הוואצ'רים הכוללת. יזמים או מחנכים חופשיים להקים בתי ספר פרטיים חדשים ללא מגבלות, למטרות רווח או שלא למטרות רווח. הם חייבית לקבל אישור של משרד החינוך שהם מלמדים "מקצועות ליבה" מינימאליים, אסור להם להפלות הקבלת תלמידים (על רקע אתני או גזעי) ואסור להם לקחת "תוספות" לשכר הלימוד מעבר לערך של הוואצ'ר. (מגבלות מיותרות). היום לומדים במערכת החינוך הפרטית כ 10% מתלמידי חינוך החובה, אבל, בבתי ספר תיכון, האחוז הוא 20%. שביעות הרצון של ההורים ושל התלמידים בבתי הספר הפרטיים היא יותר גבוהה, וגם שביעות הרצון ורמת השכר של המורים. ממש גן עדן שוודי.

יעקב

מורין דאווד היא בעלת טור בניו יורק טיימס הכותבת על נושאים שטותיים כמו פמיניזם, מגמות חברתיות, רכילות וכאלה. בדרך כלל, לקרוא את הטור שלה זה ביזבוז זמן נטו, אבל דבר אחד מוכרחים להודות. יש לה הברקות, לפעמים.

היום דאווד כותבת על ספר הזכרונות והתקליט של ז'קלין קנדי-אונאסיס - שהתפרסם בניו יורק. הספר והתקליט מכילים ראיון ארוך, של שעות רבות, שז'קלין עשתה עם ארתור שלזינגר, 4 חודשים אחרי שבעלה, הנשיא קנדי, נרצח ב 1961.

בראיון ז'קי מביעה דעות לא מחמיאות על הרבה אישים ונושאים. בין השאר היא אומרת שהפמיניסטיות (התנועה הפמיניסית זה עתה החלה באותו זמן) סולדות מבעלה (הנשיא קנדי) כי הן מפחדות מסקס. (קנדי, כידוע, היה רודף שמלות מצליח). דאווד, הפמיניסטית, כנראה לא אהבה את זה, והיא החזירה לה קטנה. בכותרת.

כותרת גאונית.

יעקב

הנה עוד כמה מאימרותיו של דון קולא'צו (ניקולס גומז דאבילה):

האתאיזם של מערכת פילוסופית מתבטא פחות בשלילת האל ויותר בכך שהיא אינה מוצאת לו מקום בתוכה.

לפעמים אנו מטילים ספק בכנות של האנשים שמשבחים אותנו, אבל לעיתים רחוקות מטילים ספק בנכונות התשבוחות.

הבעיות החברתיות הן המקלט הנאה של אלה שבורחים מבעיותיהם האישיות.

אם אנו לא מאמצים מסורת רוחנית שמפרשת את החיים, נסיון החיים לא מלמד דבר.

האיבר של העונג הוא האינטליגנציה.

כולנו מכירים, בכול התחומים, סמלים (רס"רים, בארץ) שמזלזלים  באלכסנדר (הגדול).

יעקב

היום, 12 באפריל, חוגגים יובל שנים לטיסה המאויישת הראשונה לחלל - טיסתו של יורי גאגרין, ב 1961. עידן החלל נפתח שלוש שנים קודם עם שיגורו של הלווין הראשון, ספוטניק. ההישגים הסובייטיים הכניסו את האמריקאים להלם, והם פתחו בתכנית חלל מואצת, תחת חזונו של הנשיא קנדי - "תוך עשור אדם על הירח". אכן, ב 1969 נחת האדם הראשון (ניל ארמסטרונג, האמריקאי) על הירח. כך נפתח מירוץ החלל, כתחרות יוקרה בין ארה"ב וברה"מ, שהשגיו היו בעיקר סמליים ופחות מעשיים.

12 באפריל הוא, במקרה, גם התאריך של שיגורה הראשון של "קולומביה", מעבורת החלל הראשונה, היום לפני 30 שנה.

תכנית מעבורת החלל, שרבים תלו בה תקוות, התבררה כמבוי סתום. המעבורות הוצאו לפנסיה השנה, ואין משהו אחר במקומן. גם תחנת החלל הבינלאומית, שעדיין חגה בחלל אך צפויה לצאת מכלל שימוש בעוד זמן קצר, לא השיגה הרבה. חקר החלל המאוייש חזר למקום שהיה בו לפני יובל שנים. 50 שנה של דריכה במקום. השוו זאת להתקדמות העצומה בעולם המיחשוב והתקשורת, ובכול תחומי הטכנולוגיה ב 50 שנה.

אנו מפיקים תועלת מרובה מלוויינים בחלל - לוויני תקשורת, לוויני GPS, לוויני צילום. אבל השימוש והתועלת שלהם מתרכזים לכיוון כדור הארץ. חלומות הטיסות לחלל החיצון המרוחק - נשארו חלומות בלבד. טיסות מחקר לוכבים אחרים נערכות על ידי חלליות רובוטיות (ללא בני אדם), בתחום זה יש השגים נאים - בתחום הרחבת הידע האנושי.

כעת עובר מרכז הכובד של טיסות החלל אל השוק הפרטי. חברת SpaceX - פיתחה טיל (פאלקון כבד, בתמונה), המסוגל לשגר לווינים לחלל במחיר זול בהרבה מהטילים הגדולים של סוכניות החלל הממשלתיות. הם יתנו שירותי שיגור לווינים לגורמים מסחריים וגם לממשלות וגורמים צבאיים. מספר חברות פרטיות מנסות לפתח תיירות חלל - השימוש המסחרי הראשון לטיסות חלל מאויישות.

אני חושב שאנו תולים תקוות מוגזמות בכיבוש החלל. צריך לחקור את החלל, כמובן, אבל בלי להתפס לאשליות על יישוב קרוב של החלל על יד אנשים.

יעקב

קן אולסן, אחד החלוצים והדמויות הבולטת בעולם המחשבים הלך לעולמו, בגיל 84.

קן אולסן היה המייסד והמנהל האגדי של חברת המחשבים דיגיטל, במשך 35 שנה. הוא ייסד את דיגיטל בשנת 1957, אבל לשיא ההצלחה הגיע בשנות ה 1980 המאוחרות. באותה עת העסיקה חברת דיגיטל 120 אלף עובדים בכול העולם וגם בארץ היה לה מרכז פיתוח ותמיכה גדול. המכירות שלה הגיעו ל 14 מיליארד דולר לשנה, והיא הייתה שנייה בגודלה רק ל IBM.

דיגיטל, וקן אולסן, היו חלוצים בפיתוח המחשבים. עד דיגיטל שלטה IBM בתחום, וייצרה ומכרה מחשבי ענק (במושגים של אז), מה שנקרא mainframe - לחברות גדולות במחירים של מיליונים רבים של דולרים כול מחשב.

דיגיטל פיתחה משפחה של מחשבים "מידי" בהתחלה pdp-11 ואח"כ VAX . הם היו מחשבים מעולים שנמכרו בסכומים יותר קטנים - כמה מאות אלפי דולרים בודדים.

היו לו הרבה חידושים הן בחומרה (דיגיטל תכננה וייצרה בעצמה את כול המרכיבים של מחשביה), והן בתוכנת מערכת ההפעלה - virtual memory .

הבעיה עם דיגיטל - שהיא עבדה על בסיס רכיבי חומרה ותוכנה בבעלות עצמית (propietary ) - שאת פרטיהם היא שמרה בסוד.

בשנות ה 90 ירדה דיגיטל מנכסיה, לאחר שהמחשב האישי נגס חזק בנתח השוק שלה (אותו דבר קרה למתחרתה המוכשרת, סאן - sun ).

קן אולסן לא העריך נכון, ובזמן את המהפכה של המחשב האישי, הזול והנפוץ. המחשב האישי רץ קדימה במהירות מסחררת, כי הוא היה פתוח - כול הרכיבים סטנדרטיים, זמינים לכול, הן החומרה והן התוכנה. המחשבים האישיים נמכרו במספרים אדירים, ובמחירים זולים. דיגיטל לא יכלה להתחרות.

קן אולסן אולץ לפרוש ב 1992  והחברה נמכרה למתחרה חדשה וצעירה מעולם ה PC, קומפק, תמורת 7 מיליארד דולר בשנת 1996, והמותג נעלם.

בכול אופן שמור לו מקום של כבוד בתולדות תעשיית המחשבים בזכות חידושיו הרבים והצלחתו האדירה. לי אישית יצא לעבוד על מחשבי דיגיטל, ולמדתי להעריך אותם מאד.

יעקב

ד"ר מריה קתרינה קלרקובסקי (שלישית משמאל),רופאת שיניים מגרמניה,  אימצה תלבושת אחידה חדשה לעצמה וסעיות  שלה - תלבושת גרמנית מסורתית עם מחשוף עמוק - דירנדל.

לתלבושת כמה יתרונות - המטופלים נותרים פעורי פה, הם שוכחים מהכאב והפחד, הם יותר רגועים ונינוחים. גם מספר הפציינטים עלה ב 40% מאז השינוי.

גם הבנות אוהבות את התלבושת "אנו אוהבות להתלבש יפה".

אני מוכרח לספר שכבר בשנות ה 80 היה לי רופא שיניים בדיזינגוף סנטר שהיה תענוג לבוא אליו, בזכות פקידת הקבלה הנחמדה, וגם רופאת השיניים הנאה שטילפה בי (שאח"כ התברר שהיא אישתו). אבל לצערי, הן עדיין לבשו את החלוק המשעמם הרגיל. הרופאה הייתה דווקא רופאה טובה.

יעקב

קודק-כרום הוא סרט הצילום הנפוץ ביותר.

הוא מת.

31 בדצמבר הוא היום האחרון בו אפשר למסור לפיתוח מסחרי סרטי קודק. עידן הצילום על סרט כימי נגמר.

כמו שכולם כותבים: הרבה צילומים נהדרים עשינו בזמנו על סרטי קודק-כרום.

יעקב

תוספת: הנה סיפור יותר מפורט על טכס סיום עידן הקודק-כרום. חברת קודק הפסיקה לייצר את הסרטים האלה (לשיקופיות) לפני כמה שנים וגם את הכימיקלים וחומרי הצבע הדרושים לפיתוח. המעבדה האחרונה שהיה לה מלאי חומרים גמרה את המלאי, והמכונה האחרונה לפיתוח תיסגר מחר.

יעקב

ספרו של הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש (דוביה), "נקודות הכרעה", נמכר ביותר משני מיליון עותקים מאז יצא לאור בתחילת נובמבר. זו הצלחה אדירה. בשנת 2010 לא נמכר שום ספר תיעודי אחר (non-fiction) אפילו במיליון עותקים...

הזכרונות של הנשיא (בדימוס) קלינטון, שיצאו לאור ב 2004 , נמכרו עד עכשיו (6 שנים) בכ 2.2 מיליון עותקים.

למרות כול הלעג והזלזול שבו התייחסו לבוש כול העיתונים - הוא עדיין פופולרי יותר מאליל התקשורת, הנואם הדגול, הפוליטיקאי המהוקצע והרהוט, ביל קלינטון.

יעקב