קו ישר

במדינתנו מתנהל קירקס האבסורד - כאשר המדינה הגישה בג"צ נגד בית הדין לעבודה, בעניין השביתה שבית הדין אישר לוועד עובדי חברת החשמל.

הרקע די ידוע - הממשלה והמדינה והכנסת החליטו על רפורמה במשק החשמל, שכרורכה, בין השאר, בפיטורי עובדים (מיותרים) בחברת החשמל ובהקטנת המונופול של חברת החשמל ואחיזת החנק שיש לוועד העובדים על השאלטר (או על החיים) של המדינה.

ה"עובדים"  - "עובדים" במרכאות, כי מרבית עובדי חברת החשמל באים לעבודה ודופקים כרטיס [במקרה הטוב] אבל לא ממש עובדים. ה"עובדים" מתנגדים להרפות מהשאלטר ולוותר על ההטבות המפליגות שלהם, לכן הם נלחמים על "זכויות העובדים" (שפירושו הזכות לגנוב משאר הציבור כמה שבא להם). 

המדינה טוענת שבתור הריבון, היא (באישור הכנסת) רשאית ואף חייבת לעשות רפורמות לטובת המדינה וכלל אזרחיה, ובית הדין לעבודה לא יכול לפגוע ב"זכות ריבון" זו. "אין לעובדי חברת החשמל זכות וטו על רפורמות לטובת כלל הציבור" טוענת המדינה. טענה זו אולי הגיונית, אבל לא עומדת במבחן החוק ולא מבמבחן המציאות (וועד העובדים יותר חזק מהממשלה, ומצפצף עליה ועל חוקי הכנסת כבר זמן רב).

עצם הגשת "בג"צ" על ידי המדינה הוא אבסורד גדול: הבג"צ נועד להגן על אזרחים שנפגעו מפעולות של המדינה. ההנחה היא שהמדינה חזקה מאד ביחס לאזרח הקטן, ועלולה לפגוע בו (אולי בטעות) והבג"צ הוא כלי בידי האזרח הקטן להתגונן נגד פגיעה של "הריבון" (המדינה). פה דווקא ה"ריבון" (המדינה) הוא המסכן הנפגע ("שימשון דער נעבעכדיגר" - שימשון המסכן), והמדינה פונה לבג"צ שיגן עליה... זו שטות. אם לדעת המדינה בית הדין לעבודה טעה בפסיקתו היא יכולה להגיש ערעור לבית משפט גבוה יותר (ערעור רגיל, לא "בג"צ"). החטא הקדמון היה הקמת בית הדין לעבודה אשר מורכב על בסיס אידאולוגי (מרקסיסטי), ופוסק תמיד "לטובת העובדים".

שופט אמור לפסוק לפי החוק ("רק לפי החוק" אמר פעם גאון הדור, השופט אהרון ברק). בפועל אנו יודעים שהשופטים פוסקים לפי האידאולוגיה האישית שלהם ולפי איך שישנון בלילה. אבל, במקרה זה, השופט בבית הדין לעבודה אכן פסק לפי החוק. הוא כתב:

"אין לקבל שבישראל של היום תישלל עקרונית ומראש זכות השביתה במקום עבודה שעובדיו עומדים בפני פיטורים. הדברים אמורים ביחס לפיטורים צפויים עקב החלטת מעסיק, החלטת ממשלה או חוק הכנסת". 

השופט צודק, זה החוק במדינת ישראל, מבוסס על האידאולוגיה השלטת. זכות השביתה היא קדושה, היא עומדת מעל למדינה, מעל להגיון, מעל לכול. בחסות "זכות השביתה" מותר ואף רצוי להחזיק את היד על השאלטר ולשדוד במצח נחושה את אזרחי המדינה חסרי האונים. הפסיקה נוגדת את השכל הישר והצדק הטבעי. היא מגינה על קבוצת העובדים העשירה ביותר והחזירית ביותר במשק, ומעודדת אותם להמשיך ולשדוד את שאר האזרחים בלי בושה. אבל, מי אמר ששופט צריך או יכול להפעיל שכל ישר או חוש צדק? שופט פוסק "רק לפי החוק" (ולפי העיקרון: אנא כורדי).

במקום קירקס האבסוד של פניה לעוד ערכאה שיפוטית (לעוד שופטים, שצפויים לפסוק כמו השופט הראשון...) - על מדינת ישראל לשנות את החוק (ואת האידאולוגיה שביסודו). יש לחוקק חוק חדש האוסר לחלוטין כול שביתה במגזר הציבורי - לא רק בחברת החשמל - גם בנמלים, בבתי החולים, בבתי הספר ובאיסוף הזבל. מי שמקבל משכורת מהממשלה (גם בעקיפין) יסתפק נא במשכורת יפה ותנאי פנסיה טובים, וייאסר עליו לגרום סבל, בצורה שרירותית, לאזרחי המדינה התמימים שאינם צד בסכסוך העבודה.

יעקב

קטע טוב כתב יוסי שריד בהארץ "אין זכאי כאולמרט": הוא הפוליטיקאי הכי זכאי במדינה, יש לו כבר שלושה זיכויים (בפרשת הקבלות הפיקטיביות, ראשונטורס וטלנסקי, ועוד היד נטויה).

מזכיר את הבדיחה על שני אנשים שמטיחים זה בזה האשמות שהשני משוגע. אמר אחד: "אתה משוגע. אתה יכול להוכיח שלא? אני יכול להוכיח שאני לא משוגע. הנה יש לי כאן תעודת שיחרור מבית המשוגעים."

יעקב

סיפורי עם יהודיים מספרים על העיירה חלם, הידועה בטיפשותה. חלם עשתה עלייה, והתנחלה בבית המשפט העליון (וגם במחוזי).

הנה סיפור המקרה של "פסק דין דיראני" שהוציאו שופטי העליון השבוע, כפי שמפרט ישראל הראל ב"הארץ":

עיקרי סיפור המעשה: ב-16 באוקטובר 1986 נשבה רון ארד בידי ארגון "אמל". מוסטפא דיראני, קצין הביטחון של הארגון, היה אחראי לכליאתו ולחקירתו. דיראני גם היה ראש הזרוע הצבאית של הארגון, "ההתנגדות המאמינה". ב-94', במסגרת המאמצים לשחרור ארד, נחטף דיראני, והיה עצור בישראל עד לשחרורו ב-2004, ב"עסקת טננבאום". בהגיעו לביירות הכריז, ש"ההתנגדות המאמינה" מתמזגת עם החיזבאללה ושהוא אישית ממשיך במאבק נגד ישראל.

בשנת 2000, בעודו כלוא בישראל, הגיש דיראני תביעת נזיקין נגד המדינה בסך שישה מיליון שקלים, בגין התעללות בו בעת מעצרו. כשחזר לפעילות טרוריסטית, תבעה המדינה למחוק את תביעתו. בית משפט מחוזי דחה את הבקשה, והנושא הגיע לעליון. "דווקא תקנת הציבור מצדיקה כי גם אויב יוכל לעתור לערכאות משפט בישראל", קובעת עתה אילה פרוקצ'יה, "וזו זכות חוקתית בעלת מעמד מיוחד" (הקיימת, לאחר פסיקה זו, רק בישראל. בחוק האנגלי, למשל, "אין נדרשים לתביעות של אויב").

פסק הדין הזה לא דן לגופו של עניין (האם מגיעים לדיראני פיצויים), אלא רק על השאלה האם דין התביעה להימחק על הסף, או שיש לחייב את המדינה להשיב על התביעה, ולקיים משפט מלא על הנושא. דירני התלונן שאנשי השב"כ אנסו אותו בכלא, והתעללו בו בעת החקירה.

בשביל מה צריך לדון על תביעה הזויה זו? בשביל לברר אם התעללו בדיראני בכלא או לא? אני לא רוצה לדעת, זה לא מעניין. אני נגד התעללות, אבל אם התעללו בדיראני אני רק אשמח. זהו בעצם משפט נגד השב"כ, ולא בעד דיראני. התעללות באסירים זה לא מעשה טוב, וצריך לתת את הדעת על הנושא - אבל למה לתלות את הדיון על דיראני ? האם דיראני התנהל כלפי רון ארד, שהיה כלוא אצלו כמה שנים, לפי אמנת ז'נבה ? האם אנו יכולים להגיש תביעה נגדית נגד דיראני?

לשופטים הייתה הזדמנות טובה מאד להתחמק מהנושא, ולא לדון בו (כפי שפסק שופט המיעוט, מלצר). הנושא בעייתי מאד. אנו לא צריכים את המשפט הזה, המדינה לא צריכה, השכ"ב לא צריך, וגם דיראני לא צריך, והוא בוודאי צוחק מאיתנו במחבואו בבירות. זה בזבוז זמן וכסף, ומעל לכול תסבוכת מכוערת. השכל הישר האלמנטרי ביותר אומר: תברח מזה. רק השופטת איילה פרוקצ'ה (והשופט סלים ג'ובראן) צריכה את הדיון (ואני חוזר ומדגיש - היא לא היחידה, שופטים מחוזיים לפניה פסקו אותו פסק אבסורדי). אולי אני ימני, וראשי דפוק, אבל אולי מישהו מהמשפטנים הדגולים של השמאל יכול להסביר את ההגיון שבפסיקה זו? למה הם שותקים? אם יש להם משהו לאמור לטובת הפסיקה הזו, שיפתחו פה ויעזרו לבית המשפט העליון נגד העליהום מימין. (אני חושד שאין להם מה להגיד - אם מישהו מהקוראים ימצא בעיתונות תגובה מלומדת התומכת בפסיקה זו - לא בבית המשפט העליון בכלל - אנא הביאו לי קישוריות, אני סקרן).

ישראל הראל, ופרשנים בערוץ שבע רואים בספק דין זה הוכחה נוספת ששופטי העליון סמולנים, אנטי יהודיים ופרו ערבים.

אני חושב שהעניין יותר פשוט. הם מאד, מאד לא חכמים. (זה לא אמור על השופט ג'ובראן, שפוסק על פי האינטרסים והשקפת העולם שלו - זו בעיה אחרת).

הנה כמה מחשבות נוספות:

1. אי אפשר היה לשבץ את השופט ג'ובראן לתיק אחר? מי ששיבץ אותו לתיק זה לא נהג בחוכמה.

2. איך מנהלים משפט ללא נוכחות התובע (דיראני), ויותר חשוב - העד המרכזי (וכנראה היחידי) ? אולי השופטים חשבו שדיראני יתייצב למסור עדות?

3.ברור לי שבסוף השופטים יפסקו עם המדינה ונגד דיראני, כמו שהם עושים ב 98% מהתיקים. אני חושב שברור גם להם. אז בשביל מה צריך משפט? רק בשביל הקירקס? משעמם להם? חסר עבודה?

יעקב

חזרה לרצח אריק קרפ.

התופעה שחבורה של צעירים מתקיפה במכות רצח אנשים מבוגרים, ללא סיבה נראית לעין, מדהימה ככול שתהיה, היא לא תופעה מבודדת ויוצאת דופן. היא חלק מטרנד (אופנה) "תרבותית" חדשה (לפחות בארה"ב).

בארה"ב הובחנו מקרים רבים של התופעה. קוראים לזה "משחק הנוקאוט". חבורות של בריונים צעירים (כמעט כולם כושים) תופסים קורבן, אדם לבן, מבוגר, והורגים אותו במכות, לשם ספורט, למען הבידור. הקורבנות לא נשדדים, אלו לא מקרי שוד. אני לא ממציא את זה, תקראו בלינק את הסיפור, עם תיעוד מלא וקישוריות לכול המקרים.

אחד ממשתתפי המשחק (שנאסר) סיפר: "אנו מחפשים קורבן מבודד ונותנים לו אגרוף הכי חזק שאנו יכולים. מי שמכתו הורגת את הקורבן הוא המלך."

הקטע הגזעי הוא כנראה חלק חשוב בסיפור. הבריונים הם תמיד שחורים. הקורבן תמיד לבן. העיתונות האמריקאית נמנעת מלדווח על צבע העור של המעורבים מתוך רצון לשמור על תקינות פוליטית (שלא יאשימו אותם חו"ח בגזענות), ובכך את מטעים את הציבור ומסתירים עובדות.

אני חושש שגם במקרה אריק קרפ הקטע הגזעי או הלאומי שיחק תפקיד חשוב. אינני יכול לתאר לעצמי את הצעירים הערביים תוקפים ערבי. הם יודעים שלו תקפו ערבי, משפחתו של הקורבן הייתה הורגת אותם ואת משפחתם.

נקווה שמשחק הנוקאוט לא יתפוס תאוצה אצלנו...

תוספת 20.07.2011:

הנה מקרה נוסף, אצלנו, מהיום - מתוך המבזקים של ynet :

תושב פתח תקווה, בן 32, נעצר בחשד שביחד עם אנשים נוספים תקף השבוע באכזריות שני בני אדם שהלכו ברחוב, ופצע אחד מהם באורח קשה. הקורבן השני נפצע באורח קל. נסיבות המקרה טרם התבררו, והמשטרה פתחה בחקירה. בחקירתו הכחיש החשוד את המיוחס לו.

יעקב

היום גזרו השופטים 26 שנות מאסר על שלושה צעירים ערבים מג'לג'וליה שהרגו ממכות, ללא סיבה, את אריק קרפ, בחוף הים בתל ברוך, לפני שנתיים. זהו עונש בהחלט סביר, נוכח חומרת המעשה.

קרובי הנאשמים טענו שהשופטים מפלים לרעה את הערבים, שהם גזרו עונש חמור במיוחד על שלושה צעירים ללא עבר פלילי, ומ"בית טוב". הם אמרו שלו הנאשמים היו יהודים היו מקבלים עונש הרבה יותר קל. הם צודקים. העונש, כאמור, לדעתי, בסדר. אבל לו הנאשמים היו יהודים הם היו מקבלים עונש הרבה יותר קל, וזה לא היה בסדר. את הטענה הזו אני טוען מתוך הנחה שיש איזשהו הגיון ועיקביות בגזירת העונש בבתי המשפט, אבל הנחה זו די מפוקפקת.

קחו למשל את גזר הדין של שי סגן, שניתן רק החודש. שי סגן, עבריין  ש"עברו הפלילי מקדיר את עניינו" אמרו השופטים. הוא הרג במכת קסדה אדם זר לו אבל קיבל רק 9 שנים. למה רק 9 ? כי הוא יהודי כנראה. יכולה להיות עוד סיבה, אולי. האיש ששי סגן רצח לא היה פרופסור שגר ברמת אביב, כמו אריק קרפ.

מה שקורה במערכת המשפט מסריח.

יעקב

בית המשפט העליון דחה את תביעות קופות החולים נגד חברות הסיגריות, לפיצויים על הוצאות הבריאות שנובעות מעישון. שוב מ ynet:

בהכרעת הדין קבעו השופטות אילה פרוקצ'יה, מרים נאור ואסתר חיות כי "ויתור על דרישת ההוכחה של האחריות המשפטית החלה על המזיק כלפי הניזוק יפגע באיזון הפנימי שדיני הנזיקין יוצרים. ויתור כזה עלול להוביל לחיובו של המזיק מעבר לתחומי אחריותו, וסופו לפגוע בדרישות הצדק וההגינות".

אני הייתי מוסיף לכך - שגם לא הוכחה האחריות העובדתית לנזק, וגם לא שיש בכלל נזק ! ויתור על הוכחות אלה גם הוא פוגע בנורמות המשפט.

זו החלטה טובה, כמו מרבית ההחלטות של שופטי העליון. למרות הפגמים שאני מתריע עליהם, אני מודה שמרבית הפסיקות של העליון סבירות.

העליון נמנע מלהגרר לפופוליזם של השופטים בארה"ב, שגזרו, במשפט דומה, פיצויים בסך 8 מיליארד דולר נגד חברות הסיגריות, ללא הוכחה של נזק ממשי. הפסיקה האמריקאית היא משחק בנדמה לי, משחק הונאה - כי במקביל חברות הסיגריות קיבלו מונופול - והן אוספות את כספי ה"קנס" ממחיר הסיגריות שהן מוכרות. יוצא שהקנס לא מוטל על חברות הסיגריות אלא על המעשנים המסכנים. בית המשפט בארה"ב קונס לא את חברות הסיגריות כי אם את ציבור המעשנים.

חוץ מזה (כבר אמרתי פעם) - לא ברור אם העישון גורם לקופות חולים הוצאות יתר, או חוסך להן הוצאות. המעשנים מתים לרוב צעירים יותר, והרבה פעמים מוות פתע (התקף לב) - ובכך הם חוסכים לקופות חולים הוצאות. אלה שלא מעשנים חיים יותר שנים, מגיעים לגיל יותר מבוגר, וסוחבים מחלות כרוניות אחרות במשך שנים ארוכות. כנראה הוצאות הבריאות של הלא-מעשנים יותר גבוהות משל המעשנים.

התביעה של קופות החולים היא טרדנית ומטופשת, וראוי היה שיוטלו עליהן הוצאות משפט גבוהות. אבל התביעה הוגשה בעידוד המדיניות הגרועה של בית המשפט העליון, המתיישב לדון ארוכות בכול תביעה, כולל המטופשות. תביעה זו לא הייתה צריכה להגיע כלל לעליון. היא הייתה צריכה להידון בבית המשפט המחוזי.

טוב שבית המשפט קבע הלכה שכדי לפסוק פיצויים חייבים להוכיח  "האחריות המשפטית החלה על המזיק כלפי הניזוק". חבל שהוא לא המשיך וקבע שקודם חייבים להוכיח שיש נזק בכלל.

יעקב

"שופטים: שיכרון כוח בכנסת - סכנה לדמוקרטיה" זו הכותרת ב ynet . זו התבטאות מאד קיצונית ומדאיגה של השופטים העליונים. כתבנו בעבר שהשופטים העליונים מהווים סכנה לדמוקרטיה, כי הם מתערבים בכול דבר, גם מה שאינו נוגע להם מבחינה חוקית. והם אינם נתונים לבחירה או ביקורת משום גורם אחר. הכוח בידם אינסופי, והם אינם זהירים דיים בשימוש בכוח מופרז זה. ההתבטאות האחרונה שלהם מוכיחה שוב את שיכרות הכוח שלהם.

מה עורר את הסערה? בכנסת הוצעה הצעת חוק שאומרת (בין השאר):

על פי הצעת החוק, ועדת החוקה של הכנסת תחליט אם לאשר את מועמדותו של שופט לבית המשפט העליון, לאחר שתקיים הליך שימוע פומבי לכל מועמד. במהלך השימוע הפומבי יישאל המועמד שאלות על ידי חברי הכנסת בכל הנוגע "לעמדותיו המשפטיות והחוקתיות, לתרומתו לחשיבה המשפטית, לתפישת עולמו הנוגעת לשאלות צדק ומשפט, לעניין האיזון הראוי לדעתו בין ערכים שונים ולעניין תפישתו את עקרון הפרדת הרשויות". החוק יחול גם על מינוי נשיא בית המשפט ומשנהו.  

לאחר הליך השימוע, תחליט הוועדה אם לאשר את המועמדות. אם תפסול הוועדה את המועמד, הוא לא יוכל לשמש כשופט בבית המשפט העליון. אם תאשר אותו, יועבר הכדור לוועדה לבחירת שופטים, שתכריע בסוגייה כפי שמתרחש כיום.

זו הצעה מאד מתונה, המנסה להנהיג כאן הליך זהה לזה המקובל בארה"ב במינוי שופטים עליונים. גם שם יש תחקיר פומבי של המועמדים להיות שופטים, בוועדת החוקה של הסנאט. האם ההליך הזה פגע בדמוקרטיה בארה"ב? האם ארה"ב דמוקרטית פחות מאשר ישראל ? מה הסכנה? מה רע בשימוע פומבי? מדוע צריך להתרחש תהליך מינוי שופטים כסחר מכר בוועדה עלומה, נסתרת מעיני הציבור?

עוד מתבטא "גורם משפטי בכיר" (השופטת בניש אני מנחש - אם לא שתכחיש):

"הכלל הראשון בדמוקרטיה הוא הפרדת רשויות, וזה בדיוק מה שחברי הכנסת מנסים לחסל",

אכן. אז למה בית המשפט העליון לוקח לעצמו סמכות לדון בכול נושא של כול רשות, בייחוד באלה שנתונים בידי הרשות המבצעת (הממשלה) כמו מינויים בשרות הציבורי או הענקת פרס ישראל, ועוד?

לביניש נוח שימשך התהליך הקיים לבחירת שופטים, בו השופטים עצמם ממנים את יורשיהם - בחסות עלה התאנה שנקרא "וועדה לבחירת שופטים" (אשר בה יש להם שליטה מלאה) - בדיונים סגורים לציבור. אבל התהליך הזה, בניגוד לדברי בניש, לא הביא תוצאות טובות. הוא הביא לנו בית משפט כוחני, המתערב בנשואים לא לו, ומכריע הכרעות אידיולוגיות (בעלות אידיולוגיה מסויימת, לאוו דווקה משקפת את הנפוץ בציבור). הוא הביא בית משפט לא מאוזן, ולא חכם.

לדעתי הצעת החוק של הכנסת אינה מרחיקת לכת מספיק. צריך לבטל השתתפותם של השופטים העליונים בוועדה למינוי שופטים. יש בארץ מספיק משפטנים בכירים, מומחים, מחוץ לבית המשפט העליון (באקדמיה, בפרקליטות ובשוק הפרטי) שיכולים למלא תפקיד זה.

יעקב

השופט רוזן גזר על שי סגן 9 שנות מאסר על שהרג אדם זר לו, במכת קסדה. כתב השופט בגזר דינו:

השופט רוזן תיאר בגזר הדין כיצד התערב סגן באותו יום באוקטובר, לפנות בוקר, ב"מריבה סתמית שאינה נוגעת לו ולעניינו" והזכיר ש"המנוח לא התגרה בו ועשה לו כל רע". עוד כתב כי לסגן שלוש הרשעות קודמות ו"עברו הפלילי מקדיר את עניינו".

הנה תזכורת על המקרה:

"הוא [סגן] רץ אליו [אל הנרצח] כשהיה עם הגב אליו, ודפק לו את הקסדה בראש", סיפר א', חברו של איפרגן, "ראיתי אותו נופל על הרצפה, ודם ירד מראשו. בשלב מסויים הוא כבר לא נשם. כולם צעקו שם תביאו אמבולנס 'הוא מת, הוא מת'. זה היה מחזה מזעזע".

השופט המכובד נתקל בעבריין אלים "שעברו הפלילי מקדיר את עייינו" - כמו שהוא עצמו כותב, והוא נתן לו גזר דין קל, שיאפשר לו להשתחרר בעוד 5 שנים ולהמשיך במעשיו הפליליים, ולפגוע בעוד אנשים. השופט היה צריך לנצל את ההזדמנות שעבריין מועד נתפס, ולהגן על הציבור מפניו, ולתת לו עונש ארוך.

מנגד קיבלה מזל בר אושר, שדקרה למוות את שכנתה ההרה, 24 שנים בכלא. גם זה עונש קל, בהתחשב שהורשעה ברצח. אבל, בכול זאת, מזל בר אושר תשב תקופה מכובדת בכלא, וזה טוב, למרות שאני לא חושב שהיתה קיימת סכנה גדולה שהיא תהרוג עוד מישהו - היא לא עבריינית מקצועית, וספק אם היא סכנה לציבור.

לעומת זאת שי סגן כן עבריין מקצועי. השופטים שלנו חושבים רק על טובת העבריין, ולא על חובתם להגן על הציבור מפני עבריינים.

נשאר לראות אם הפרקליטות תערער על קולת העונש.

יעקב

מה יש לחקור בפרשת הרב דב ליאור ?

אינני אוהב להתערב במלחמות הדת, אבל הפעם זה נוגע לפגיעה מכוערת בזכויות הפרט, מצד המדינה.

הרב ליאור כתב מה שכתב וחתם בשמו והוא אינו מכחיש. אם יש בדבריו בגדר הסתה שהיא עבירה על החוק - תועיל הפרקליטות לשקול טוב את העניין ולהגיש כתב אישום. אם לא, אז לא. אבל מה יש פה לחקור בחקירה משטרתית? מה שהוא כתב כתוב וגלוי, והוא אינו מכחיש. אז מה צריך לחקור?

החקירה המשטרתית אינה דרושה למטרה עניינית. היא דרושה כדי להשפיל, להפחיד, ולהזהיר את הרב. לוקחים אותו למשטרה, "כאילו" חוקרים, ("כתבת?" "כן" - סוף החקירה), ומשחררים ואח"כ לא מגישים כתב אישום. בינתיים מקווים שהפחידו את האדם. זאת לא חקירה, זה שימוש ציני במשטרה לצורכי הפחדה וטרור. המשטרה לא צריכה להיות כלי הפחדה וזריעת טרור באזרחים. אם מישהו בפרקליטות חושב שהרב הגזים ומן הראוי להזהירו - יועיל לשלוח לרב (או לעורך דינו) מכתב אזהרה. בשביל מה לערב את המשטרה ל"כאילו" חקירה ? בשביל מה להשפיל ולהפחיד את הרב ללא משפט?

תחשבו מה היה קורה לו באה המשטרה לאוניברסיטת ת"א לחקור את אחד מהפרופסורים מהשמאל שמאשימים קצינים בכירים בצה"ל במעשים לא חוקיים (ומפיצים בכך לשון הרע), או את הפרופסורים שמגישים תלונות נגד קצינים אלה בחו"ל, או יוזמים חרם נגד מוסדות אקרדמיים ישראליים בחו"ל. מיד היה קם קול צעקה גדולה של אנשי השמאל: "מנסים לסתום פיות!!", "פוגעים בחופש הדיבור!!", "פוגעים בחופש האקדמי!!" "געוואלד!".

אבל כאשר עוצרים את הרב ליאור הם צועקים: "שלטון החוק!". איפה חופש הביטוי והחופש האקדמי של הרב ליאור ? איפה "כבוד האדם" ? איפה זכויות הפרט?

אני אינני אדם דתי, אבל השימוש במשטרה כדי לסתום פיות ולהפחיד אנשים הוא פגיעה בזכויות האדם וסממן טוטאליטרי חמור.

יעקב

בארה"ב נרשמה ירידה ניכרת בפשיעה אלימה בשנת 2010, המשך לתהליך ארוך ועקבי של ירידה שנמשך 40 שנה.

לדוגמה: בניו יורק היו 2245 מקרי רצח בשנת 1990 אבל בשנה שעברה המספר היה "רק" 536 , ובשנה לפניה (2009) 471. הירידה היא בכול סוגי הפשיעה, הכוללים רצח, שוד מזויין ואונס, ובכול המקומות בארה"ב.

קרימינולוגים לא יודעים להסביר את התופעה, אומר הניו יורק טיימס.

ההסבר המקובל הוא שבעת משבר, כאשר הקשיים הכלכליים גוברים, עולה הפשיעה. ההסבר הזה נובע מהשקפת עולם המרקסיסטית-מטריאליסטית המנסה למצוא הסבר כלכלי לכול תופעה ול"הסביר" פשעים בנימוק של קשיים כלכליים. הפושע הוא מיסכן שרעב ללחם, כך הם אומרים. המספרים האחרונים מלמדים עד כמה אין ממש בגישה זו. בארה"ב היה משבר כלכלי די עמוק ב 2008-9, ועד היום האבטלה גבוהה, בכול זאת לא הייתה עלייה בפשיעה.

העובדה שהקרימינולוגים נותנים את ההסבר האידיאולוגי מלמדת שהם לא יודעים כלום, ולא מבינים כלום במקצוע בו הם התמחו, ורק יודעים לדקלם סיסמאות אידיאולוגיות אופנתיות, מנותקות מהמציאות. אני לא בא אליהם בטענות. ההנחה שיש ממש בתורת ה"קרימינולוגיה" ושאנשים אלה יש להם ידע מיוחד בתחום, שהם "מבינים את הפושעים" - היא הנחה מופרכת.

ייתכן והסיבה לירידה בפשיעה היא הגברת האכיפה, כלומר - יותר פושעים יושבים מאחורי סורג ובריח, לתקופות יותר ארוכות. אכן, אוכלוסיית בתי הכלא בארה"ב גדלה בהתמדה, ונמצאת בשיא. אבל אנשי שמאל "הומאניים", חושבים שהפושע הוא עני מסכן שזקוק להבנה ולעזרה ולא לכליאה. לכן הם אינם מוכנים להודות שכליאת פושעים לתקופה ארוכה היא שמגינה על החברה מפני הפגיעה של הפשע. לאמור דבר כזה נחשב לבלתי תקין פוליטית. מכאן שהניו יורק טיימס מסכם: התופעה של הירידה בפשיעה "אין לה הסבר".

תוספת:

בין קוראי המאמר בניו יורק טיימס, שהגיבו לכתבה, נמצאו כמה הסברים טובים (שנעלמו מעיני המומחים שרואיינו):

1. דמוגרפיה - אחוז הצעירים בקרב האוכלוסייה פחת מאד.

2. חוקי נשיאת נשק ליבראליים. למרות שהשמאלנים שונאים נשק אישי ומנסים לאסור נשיאת נשק, התקבלו במספר רב של מדינות בארה"ב חוקים המחייבים את הרשויות להעניק רשיונות לנשיאת נשק חוקי להגנה עצמית. יותר ויותר אזרחים נושאים נשק להגנה עצמית, והדבר מרתיע את הפושעים.

אני אוסיף השערה משלי: ענישה מרתיעה. בהרבה מדינות התקבל חוק שלושת הפשעים - אם עבריין נתפס פעם שלישית בפשע, הוא מקבל עונש מאסר עולם. ייתכן וזה עזר לנקות את הרחובות מעבריינים מועדים, ולהרתיע את האחרים.

יעקב

איגודים מקצועיים נועדו לתת כוח בידי העובדים מול מעסיקים אכזריים, ולהשיג הטבות לעובדים. האיגודים המקצועיים שואבים את כוחם, בדרך כלל, לא מרצונום של העבודים אלא מהחוקים של המדינה. יותר מדי כוח משחית, לא רק אם מדובר בכוח של הפוליטיקאים, אלא גם אם מדובר ביותר מדי כוח של האיגודים המקצועיים, שהם למעשה אירגון פוליטי. הם הפכו במרוצת הזמן לכוח הרסני. הם אינם מאפשרים ניהול תקין של מוסדות שלטון, שרותים ממשלתיים וחברות ממשלתיות. צריך להחזיר את האיזון המתאים בין הכוח של האיגודים לשאר המוסדות, כלומר יש צורך דחוף לתקן את החוקים המעניקים כוח יתר לאיגודים.

במדינת וויסקונסין שבארה"ב התקבל לאחרונה (לאחר מאבק חריף ומר) תיקון לחוק האיגודים המקצועיים. הנה כמה סעיפים עיקריים בתיקון הזה, שמן הראוי היה לאמץ גם אצלנו. התיקונים מתייחסים לאיגודים של עובדים בשרות הציבורי - למשל - אירגוני מורים, עובדי מדינה וכאלה.

1. האיגוד המקצועי צריך לייצג באמת את העובדים. כדי שאיגוד מקצועי יהיה מוכר הוא חייב לקבל, כול שנה, את אמונם של 51% מהעובדים שהוא מתיימר לייצג. כלומר - כול שנה יערך משאל בין העובדים, והאיגוד ייצטרך לקבל 51% מקולות העובדים שהוא מייצג. שימו לב - לא רוב בין אלה שטרחו לבוא להצביע, אלא רוב בין ס"ה מספר העובדים, כלומר - המנעות כמוה כהצבעה נגד.

2. אסור יהיה לחייב עובדים לשלם דמי חבר לאיגוד. המעביד לא ינכה במקור, מהמשכורת של העובד, את דמי החבר של האיגוד. האיגוד יצטרך להתקיים מדמי חבר שהעובדים משלמים לו מרצונם החופשי.

3. לא ניתן יהיה לחייב עובדים להיות חברים באיגוד - כלומר - להתנות את קבלתם לעבודה בחברות באיגוד.

4. האיגוד יוכל לנהל מו"מ עם המעביד רק בענייני שכר העובדים, ולא בנושאים אחרים כמו אופן ניהול הגוף או הטבות שמחוץ לשכר (כמו פנסיה וכדומה).

5. עליות השכר עליהן יאבק האיגוד יהיו מוגבלות לעליית המדד. העלאות שכר מעבר לעדכוני יוקר המחייה יהיו חייבות לקבל אישור במשאל עם של כול אזרחי המדינה (המשלמים את המשכורות ממיסיהם - מדובר בעובדי השרות הציבורי בלבד).

כאמור, כוחם של האיגודים המקצועיים בגופים ציבוריים הוא חזק מאד. למעשה האיגודים שולטים ללא מיצרים בגוף הציבורי והממשלה הנבחרת חסרת אונים. הם אינם מאפשרים את ניהולו התקין. הציבור כולו, המממן את הגוף הציבורי והנזקק לשרותיו סובל ממצב זה. הכוח המוגזם של האגודים המקצועיים הוא בהחלט אנטי דמוקרטי. ראוי לתקן אל החוקים המעניקים לאיגודים כוח בלתי מוגבל, ולהחזיר את האיזון הנכון מול שאר האזרחים, לפי הדוגמה של מדינת וויסקונסין.

יעקב

עו"ד אביגדור פלדמן, מפרקליטיו של משה קצב, כותב מאמר מעניין בוויאנט:

במאמר הזה הוא אומר בעצם מה שאני טענתי מספר פעמים: השופט הוא טיל בלתי מונחה. לעולם אינך יכול לדעת ואפילו לשער איך הוא יפסוק. אלה המילים של פלדמן:

אתה ובית המשפט עד שאתה לא קורא את פסק הדין, אין לך מושג על הפער המושגי הקיים בינך לבית המשפט. ההנחה כי אתה ובית המשפט מדברים שפה אחת והמדובר במאמץ משותף להגיע אל האמת היא אשלייה נעימה שאין לה קשר אל המציאות.

אני לא עו"ד ומעולם לא הופעתי בבית משפט. אביגדור פלדמן עורך דין מאד וותיק. לקח לו הרבה מאד זמן להבין את העובדה הפשוטה הזו.

עוד אומר פלדמן:

האמונה בבית המשפט בית המשפט הוא השולט המוחלט ביקום שהמשפט מכונן. ברצותו, הוא משנה את חוקי הטבע, משנה את כללי המשחק, מעיף מעבר לשביל החלב נתונים וראיות שלהבנתך רלבנטיים למשפט.

בקיצור: בית המשפט אינו מוסד שעושה צדק, כמו שמלמדים בבית הספר (ובוודאי בפקולטה למשפטים). בית המשפט הוא משהו שעושה משהו שאת טיבעו לא ניתן להגדיר או לשער. לפעמים הם גם עושים צדק.

אם חייכם אינם תלויים בזה, המנעו מלהתעסק עם בתי משפט. בתי המשפט, כמו עורכי דין, זה משהו שאיננו יכולים להסתדר בלעדיו, אבל כמה שפחות מהם זה יותר בריא.

(כול זה אינו אמור א-פרופו משפט קצב. אין לי דעה על משפט זה).

יעקב

השופטים גוזרים עונשי מאסר קטנים לרוצחים ועברייני תנועה שהורגים אנשים. נוהגים לגזור 3 או 5 שנים, ואחרי שנתיים-שלוש העבריין בחוץ, מוכן ומזומן להרוג עוד קורבן. הנה למשל הסיפור על עבריין נמלט מנתניה שדרס למוות בחורה ונידון ל 2.5 שנות מאסר בלבד. מזל שהוא נרצח השבוע בידי "חבריו" שדאגו ל"תקן" את השגיאה של השופט. סכנה אחת פחות עורבת לציבור, אבל לא בזכות השופט.

בארה"ב זה קצת אחרת. נהג נסע במהירות מופרזת (130 קמ"ש) בדרך של 70 קמ"ש ודרס למוות נער בן 14 שרכב על אופניים.

העונש שהוא קיבל: 10 שנים בכלא.

השופטים צריכים לרחם על הקורבן הבא של העבריין ולא על העבריין, תפקידם להגן על האזרחים התמימים יותר מאשר להיטיב עם העבריינים.

יעקב

נחזור לשוטר שחר מזרחי שירה למוות בגנב רכב שנמלט ממנו וניסה לדרוס אותו.

שופטי בית המשפט העליון קבעו שהשוטר אינו מעל לחוק, שלשוטר אין רשיון להרוג, ומאחר ולא היה בסכנת חיים אסור היה לו להרוג.

אינני משפטן ואינני יודע בדיוק מה אומר החוק או הוראות המשטרה. אתייחס רק למה שההגיון אומר.

אזרח רגיל אין לו זכות להרוג או לפגוע בכול צורה במישהו אחר, ורק טענה של הגנה עצמית יכולה לעמוד לו במקרה כזה. כדי לטעון הגנה עצמית עליו להוכיח שהיה נתון בסכנה. אם אזרח פוגע באחר - ניתן להרשיע אותו על סמך הכלל "הוא לא היה נתון בסכנה".

אבל שוטר אינו אזרח רגיל. שוטר הוא אדם שנשכר על ידי החברה כדי להגן על האזרחים, וניתן לו מנדט (הרשאה) לפעול כנחוץ לשם כך. שוטר הוא שליח הציבור. על שוטר מוטלת שליחות וחובה להפעול להגנת הציבור. לשוטר יש רשות, וחובה לעצור אנשים חשודים בביצוע פשע. כדי לעצור אנשים קיים נוהל עצירת חשוד שצריך להיות בערך כך, בסדר עולה של חומרה: "עצור, עצור או שאני יורה, יריה לרגלים, יריה על מנת להרוג". חשודים, וסתם אזרחים חייבים לדעת ולהפנים שהם חייבים להשמע להוראות השוטרים. כשהשוטר אומר: "עצור" ("freeze") - האדם העומד מול השוטר חייב לעצור, אם לא - דמו בראשו.

הנה דילמה פשוטה: חשוד שהשוטר קרא לו לעצור - נמלט. האם על השוטר לתת לו להמלט חופשי, או שמוטלת על השוטר החובה להתאמץ ולעצור אותו, אפילו אם צריך לירות לשם כך? החשוד יכול להיות כול דבר, גם מחבל. עד שהוא לא עוצר אין יודעים מה טיבו. הבריחה רק מגבירה את החשד. על החוק ועל השופטים לתת תשובה ברורה לשאלה זו.

מיותר לציין את דעתי: על השוטר מוטלת חובה לעצור את החשוד בכול האמצעים האפשריים, והחוק חייב לאפשר לו את זה. יותר מזה: שוטר שמניח לחשוד להימלט בוגד בשליחות ובתפקיד שלו.

כמובן שהשוטר אינו מעל לחוק (משפט טריוויאלי ומיותר של השופטים). אחרי שחשוד מציית להוראות השוטר ועוצר - אסור לשוטר לירות בו. זה מובן מאליו. אבל - החשוד, שנקרא לעצור, חייב לעצור. כול הפושעים חייבים לדעת שמי שבורח משוטר שקרא לו לעצור מסתכן במוות.

במקרה הנוכחי - לא נראה לי שהחשוד עצר. כאשר הוא נורה הוא לא היה במצב של "freeze" (כלומר לא נכנע) אלא במצב שהוא בורח (ממשיך לברוח), למרות שנקרא לעצור. אני חושב שפסק הדין (של שתי ערכאות) היה שגוי.

עוד קביעה של השופטים נראית לי מאד משונה. הם אמרו "היה צריך לירות בגלגלים או ברגליים, לא בראש". כלומר: השופטים מסכימים שהחשוד לא עצר אלא היה בתהליך בריחה (מתמשך), ולכן היה מוצדק לירות כדי לעצור אותו. אבל הם חכמים לאחר מעשה בתוך אולם ממוזג, ויודעים להגיד שהיה צריך לכוון את הנשק יותר טוב, כלומר לרגליים... בעת המעשה, השוטר היה אחרי מרדף, ואחרי שחייו ניצלו מנסיון דריסה, והכול בלילה. הקביעה של השופטים שהוא לא כיוון מספיק טוב את האקדח נראית לי אבסורדית.

המינימום שהיה מגיע לשוטר היה זיכוי מחמת הספק....

יעקב

עונש של 8 שנות מאסר הוטלו על ארז אפרתי, על נסיון למעשה סדום.

צודקים השופטים, העבירה חמורה, הקורבן סבל... הכול נכון...

אבל נראה לי שהעונש הוא ללא פרופורציה. לארז אפרתי אין הרשעות קודמות ואין דפוס של התנהגות אלימה. הייתה פה החלקה ראשונה, כנראה בהשפעת אלכוהול. זה חמור, אבל 8 שנים ? מוגזם ביותר. לדעתי 3-5 שנים היו מספיקים בהחלט למקרה זה.

לעומת זאת כול מיני טיפוסים פליליים מהעולם התחתון שמטילים טרור על סביבתם מקבלים חצי שנה, שנה או שנתיים מקסימום, כדי שאח"כ יצאו וימשיכו להתעלל באזרחים. במקרה של טיפוסים מהעולם התחתון יש חשיבות שיישבו הרבה זמן בכלא כדי להגן על האזרחים מפניהם.

ספק גדול מאד אם ארז אפרתי הוא טיפוס שמהווה סכנה לציבור ושהציבור זקוק להגנה ממנו. 

עושה רושם שלשופטים יש סימפטיה מיוחדת לפושעים מקצועיים, ורק עם אזרחים תמימים שהחליקו הם מחמירים.

וגם עם שוטרים שממלאים תפקידם (שחר מזרחי).

כפי שאמרתי, השופטים הם טיל בלתי מונחה, לעולם אינך יודע היכן יפול פסק הדין וגזר הדין.

יעקב

לא שלנו, זה של ארה"ב.

כך כותב, במאמר מערכת העיתון הליברלי (השמאלני) ניו יורק טיימס.

זו השתלחות חסרת רסן בבית המשפט העליון, המשך להשתלחות של הנשיא אובמה בנאום מצב האומה בפני הקונגרס.

אצלנו, הבג"ץ היה מורה ליועץ המשפטי לחקור את ההתבטאויות הבלתי הולמות האלה (כלומר היה מאיים לסגור את העיתון). כך הוא עשה בפרשת עמנואל. בארה"ב יש חופש ביטוי, ומותר לבקר את בית המשפט העליון. והעיתונות ה"ליברלית-שמאלית" יודעת לבקר, בארסיות רבה. (הניו יורק טיימס אינו עוד עיתון צהוב מהשורה, הוא מחשיב עצמו כעיתון הרציני והחשוב בעולם).

על מה יצא הקצף ?

בית המשפט העליון פסק (ברוב הרגיל של 5:4) שלאזרחי ארה"ב יש זכות חוקתית לשאת נשק, ולמדינות או עיריות אסור לחוקק חוקים המגבילים זכות זאת. הזכות לשאת נשק, בארה"ב, מעוגנת בתיקון השני לחוקת ארה"ב, האומר במפורש שלמדינה אסור לפגוע בזכות האזרחים לשאת נשק. בית המשפט פסק שעל המדינות והעיריות לכבד את החוקה.

אנשי השמאל מאד לא אוהבים את התיקון הזה (שהתקבל ב 1789), וטוענים שהוא מיושן, ואבד עליו הכלח. הם אומרים שהיום חיוני לאסור על האנשים נשיאת נשק, כדי להקטין את מספר מקרי הרצח במדינה. השמאל אוהב, כללית, להטיל כמה שיותר איסורים, ולתת בידי המדינה כמה שיותר סמכויות, והוא נורא מתעצבן כשמזכירים לו את החוקה. לדעתם, לא החוקה חשובה, אלא האג'נדה שלהם.

ייתכן שהתיקון השני אכן מיושן ומזיק. אם כך - ישנו הליך שינוי החוקה, או הליך של אימוץ תיקון חדש. ירצו אזרחי ארה"ב לתקן את החוקה - יתקנו אותה. השמאל לא הולך בדרך הישרה והחוקתית, כי הוא יודע שאין לו סיכוי. האמריקאים אוהבים את כלי הנשק שלהם, ואינם מוכנים לוותר על זכותם לשאת נשק. השמאל מנסה להעביר את ההחלטות שהוא אוהב למרות ההתנגדות להן בציבור. השמאל אוהב להכתיב לאנשים את דרכו. אז הם ניסו להעביר זאת באמצעות חוקים מקומיים, ודרשו מבית המשפט העליון החלטה שתאמר שמה שכתוב בחוקה, אין פירושו מה שכתוב, אלא משהו אחר. כלומר: הם דרשו "פירוש יצירתי" לסעיפי החוקה. ובכלל - הם אומרים - לא הגיוני לתת לאיזה נייר מסריח מלפני 200 שנה להכתיב לנו את החיים.

כאשר מבוקשם לא ניתן להם, הם יודעים לבקר, בלשון חריפה, את בית המשפט העליון. לכבד את בית המשפט העליון צריך רק אם הוא פוסק "נכון".

יעקב