קו ישר

במדינתנו מתנהל קירקס האבסורד - כאשר המדינה הגישה בג"צ נגד בית הדין לעבודה, בעניין השביתה שבית הדין אישר לוועד עובדי חברת החשמל.

הרקע די ידוע - הממשלה והמדינה והכנסת החליטו על רפורמה במשק החשמל, שכרורכה, בין השאר, בפיטורי עובדים (מיותרים) בחברת החשמל ובהקטנת המונופול של חברת החשמל ואחיזת החנק שיש לוועד העובדים על השאלטר (או על החיים) של המדינה.

ה"עובדים"  - "עובדים" במרכאות, כי מרבית עובדי חברת החשמל באים לעבודה ודופקים כרטיס [במקרה הטוב] אבל לא ממש עובדים. ה"עובדים" מתנגדים להרפות מהשאלטר ולוותר על ההטבות המפליגות שלהם, לכן הם נלחמים על "זכויות העובדים" (שפירושו הזכות לגנוב משאר הציבור כמה שבא להם). 

המדינה טוענת שבתור הריבון, היא (באישור הכנסת) רשאית ואף חייבת לעשות רפורמות לטובת המדינה וכלל אזרחיה, ובית הדין לעבודה לא יכול לפגוע ב"זכות ריבון" זו. "אין לעובדי חברת החשמל זכות וטו על רפורמות לטובת כלל הציבור" טוענת המדינה. טענה זו אולי הגיונית, אבל לא עומדת במבחן החוק ולא מבמבחן המציאות (וועד העובדים יותר חזק מהממשלה, ומצפצף עליה ועל חוקי הכנסת כבר זמן רב).

עצם הגשת "בג"צ" על ידי המדינה הוא אבסורד גדול: הבג"צ נועד להגן על אזרחים שנפגעו מפעולות של המדינה. ההנחה היא שהמדינה חזקה מאד ביחס לאזרח הקטן, ועלולה לפגוע בו (אולי בטעות) והבג"צ הוא כלי בידי האזרח הקטן להתגונן נגד פגיעה של "הריבון" (המדינה). פה דווקא ה"ריבון" (המדינה) הוא המסכן הנפגע ("שימשון דער נעבעכדיגר" - שימשון המסכן), והמדינה פונה לבג"צ שיגן עליה... זו שטות. אם לדעת המדינה בית הדין לעבודה טעה בפסיקתו היא יכולה להגיש ערעור לבית משפט גבוה יותר (ערעור רגיל, לא "בג"צ"). החטא הקדמון היה הקמת בית הדין לעבודה אשר מורכב על בסיס אידאולוגי (מרקסיסטי), ופוסק תמיד "לטובת העובדים".

שופט אמור לפסוק לפי החוק ("רק לפי החוק" אמר פעם גאון הדור, השופט אהרון ברק). בפועל אנו יודעים שהשופטים פוסקים לפי האידאולוגיה האישית שלהם ולפי איך שישנון בלילה. אבל, במקרה זה, השופט בבית הדין לעבודה אכן פסק לפי החוק. הוא כתב:

"אין לקבל שבישראל של היום תישלל עקרונית ומראש זכות השביתה במקום עבודה שעובדיו עומדים בפני פיטורים. הדברים אמורים ביחס לפיטורים צפויים עקב החלטת מעסיק, החלטת ממשלה או חוק הכנסת". 

השופט צודק, זה החוק במדינת ישראל, מבוסס על האידאולוגיה השלטת. זכות השביתה היא קדושה, היא עומדת מעל למדינה, מעל להגיון, מעל לכול. בחסות "זכות השביתה" מותר ואף רצוי להחזיק את היד על השאלטר ולשדוד במצח נחושה את אזרחי המדינה חסרי האונים. הפסיקה נוגדת את השכל הישר והצדק הטבעי. היא מגינה על קבוצת העובדים העשירה ביותר והחזירית ביותר במשק, ומעודדת אותם להמשיך ולשדוד את שאר האזרחים בלי בושה. אבל, מי אמר ששופט צריך או יכול להפעיל שכל ישר או חוש צדק? שופט פוסק "רק לפי החוק" (ולפי העיקרון: אנא כורדי).

במקום קירקס האבסוד של פניה לעוד ערכאה שיפוטית (לעוד שופטים, שצפויים לפסוק כמו השופט הראשון...) - על מדינת ישראל לשנות את החוק (ואת האידאולוגיה שביסודו). יש לחוקק חוק חדש האוסר לחלוטין כול שביתה במגזר הציבורי - לא רק בחברת החשמל - גם בנמלים, בבתי החולים, בבתי הספר ובאיסוף הזבל. מי שמקבל משכורת מהממשלה (גם בעקיפין) יסתפק נא במשכורת יפה ותנאי פנסיה טובים, וייאסר עליו לגרום סבל, בצורה שרירותית, לאזרחי המדינה התמימים שאינם צד בסכסוך העבודה.

יעקב

הקרקס של פרישת טראמפ מקרקס הסכם האקלים.

הנשיא טראמפ הודיע על פרישת ארה"ב מהסכם האקלים של פאריס בהפקה גדולה ומתוקשרת ונאום חגיגי לאומה ממדשאות הבית הלבן. הוא עושה קרקס מקרקס או – אם תרצו: הפקת תיאטרון מפוארת ממהלך חסר ערך מעשי. טראמפ מומחה יותר גדול בענייני קרקס ותיאטרון מכול הפוליטיקאים בעולם גם יחד.

הסכם האקלים הבינלאומי שהושג והוכרז בחגיגיות בפאריס ב 2015, הוא, כפי שציינו רבים (וגם אנחנו), חסר כול תוכן וערך מעשי. מדינות העולם הגישו, כול אחת לחוד, תכנית לאומית למלחמה באקלים. התכניות משופעות במלל ריקני ומליצי, ומציינות "היעדים" נעלים לקיצוץ הפליטות בשנת 2030 או 2050, יעדים שאין שום דרך להשיג. בכול מקרה, שנת ה"יעד" נופלת הרבה מעבר לקדנציה של הפוליטיקאי המתחייב, כך שההתחייבות לא עולה כסף, קל להתחייב להיות ילד טוב בשנת 2050... הצהרות צדקניות ריקות מתוכן, ובנוסף לכול – בלתי מחייבות – כלומר – אם מדינה לא תשיג (חו"ח) את היעדים שציינה בהתחייבותה – לא נורא. ההסכם אינו מטיל עליה סנקציות או פעולת אכיפה. זה מה שנקרא התחייבות זולה, מהפה לחוץ... ובנוסף לזה: גם אם יושגו כול היעדים, וכול המדינות תקיימנה את הבטחותיהן כלשונן (fat chance), יביא הדבר לקיטון ההתחממות הנוראית ב 0.17 מעלות בלבד - נניח תהיה התחממות של "רק" 2.83 מעלות עד 2100 במקום 3.00 מעלות, בזכות הסכם פאריס. (ההשפעה הזו חושבה על פי המודלים האקלימיים של המדענים החממסיטים, וזה המקסימום שההסכם עשוי להניב, וכולם מודים בכך).

ערך סמלי

בכול זאת, ההסכם פריס מאד יקר לליבם של כול המנהיגים, ממרקל ומקרון, דרך האפיפיור (הסוציאליסטי) ועד הליצן מציון – שר הסביבה שלנו, אלקין. הוא יקר לליבם בדיוק בגלל הערך הסמלי. הוא לא מטיל על אף אחד שום התחייבות של ממש, שום מחיר כואב, אבל מאפשר לכולם לעשות הצגה גדולה. הצגה של צדיקים, של מצילי כדור הארץ, והכול חינם אין כסף, במחיר כמה מליצות.

החשיבות הסמלית (אומרים) היא שכול העולם הכיר בבעיה ונטל על עצמו התחייבות להילחם באקלים. לא חשוב מה עושים בפועל (כלום), לא חשוב עד כמה האקלים הולך להשתפר, אם בכלל. העיקר היא ההרגשה הטובה בבטן, שכול העולם מאוחד, כולם מסכימים, כולם צדיקים, כולם משתפים פעולה, כול אבירי העולם נלחמים ביחד למען טחנות הרוח.

ועכשיו בא האידיוט הזה, טראמפ, ומשתין על המצעד הצדיקים הבינלאומי המאוחד, על הקואליציה מקיר לקיר של הליצנים בעולם. מדוע הוא פרש מהסכם פריס? מה היה כול כך דחוף לפרוש? מדוע היה לו חשוב להכעיס את כולם?

כאמור, הסכם פאריס הוא חסר תוכן ממשי, והוא לא הטיל על ארה"ב שום התחייבות ממשית. ממשל טראמפ כבר ביטל את הרגולציות האנטי-אנרגטיות של ממשל אובמה. הוא התיר חיפוש ופיתוח נפט על אדמות מדינה בארה"ב (וביטל איסור של אובמה), התיר חיפושי נפט בשולי שמורת טבע באלסקה, ביטל תקנות אנטי-פחמיות (שעדיין לא נכנסו לתוקף), והתיר את הקמת צינור הנפט מקנדה שאובמה חסם. הוא גם ביטל את תרומות ארה"ב ל"קרן האו"מ הירוקה" שנועדה לממן הקמת תחנות רוח חסרות ערך במדינות עניות במקום לספק אוכל לאנשים הרעבים ללחם בארצות אלו. (קרן שכולה פנטזיה ושקר ופרנסה לפקידי או"מ פרזיטיים. איש לא התכוון ברצינות, ולא מסוגל, לתרום לקרן זו, ואיש לא תרם תרומה רצינית, מלבד המחטף של אובמה וקרי שהעבירו מיליארד דולר יומיים לפני שגמרו את הקדנציה.

טראמפ טען בנאומו שהסכם פאריס הטיל התחייבויות כבדות על ארה"ב, שהוא עלול היה לפגוע בפרנסה של חצי מיליון אמריקאים, ושהוא לא צודק ולא שוויוני, כי הטיל על ארה"ב מעמסה כבדה מאשר על שאר הארצות. הוא, טראמפ, דואג לאמריקה, מעל לכול, וההסכם היה לא טוב לאמריקה (אמר טראמפ). בולשיט. שקר. ההסכם כולו מילים ריקות ואינו מטיל שום דבר על אף אחד (גם לא על ארה"ב). כול הצעדים המעשיים המפריעים לפיתוח מקורות האנרגיה בארה"ב שנעשו על ידי הנשיא אובמה כבר בוטלו. משדאג לצד המעשי, וביטל את הנזקים הממשיים לארה"ב, יכול היה טראמפ לשבת בשקט, לשתוק, ולא לפרוש – דהיינו – לתת למצעד הסמלים הריקים, השקר והצביעות (הסכם פאריס) להימשך ללא הפרעה, ובכך להפוך ליקירם של כול מנהיגי כול העולם ומתנגדיו החריפים מבית. הוא יכול היה להמשיך בהצגה, יחד עם כולם במקום לפרוש ממנה. למה הוא עשה דווקא? (חוץ מזה שהוא כנראה נהנה לעשות דווקא). בשביל מה, אם כן, היה טראמפ זקוק להפקה הרעשנית והצעקנית של הפרישה מהסכם פאריס?

אלא שלא נולד עדיין, בעולם, מי שילמד את טראמפ פרק בענייני קרקס, תיאטרון והצגות פוליטיות. טראמפ עשה מהפרישה הפקה גדולה, בכוונה. הוא דואג לאמריקאים הפשוטים, הוא מגן עליהם מפני רשעי העולם, הוא המלך של אמריקה, והוא מקיים הבטחות בחירות, ושייחנקו כול צבועי העולם.

כמו בכול הצגת תיאטרון יש בהצגתו של טראמפ הרבה אמת והרבה שקר. אבל זו הצגה מפוארת, גדולה מהחיים, לפי מיטב המסורת האמריקאית.

יעקב

הכנסת העבירה בקריאה ראשונה הצעת חוק ממש מפגרת, אותה יזם ח"כ איציק שמולי: לאסור את השימוש במילה "מפגר". במקום זה מוצע המוח "מוגבלות שכלית התפתחותית".

ההצעה מפגרת ומגוכחת וזוועתית בכמה וכמה מישורים, כפי שאפרט בהמשך. אומר שמולי: "המילה מפגר היא פוגענית ומעליבה". נכון. אז מה? זה נכון שלא יפה לנבל את הפה ולהשתמש במילים לא יפות ומילים גסות בשיח הציבורי. תפקידם של ההורים בעיקר, ושל מערכת החינוך, לחנך את הידלים לדבר יפה.

אין זה תפקידה של הכנסת להכתיב לאנשים מבוגרים, ועוד בחוק, באיזה מילים להשתמש. ח"כ שמולי נבחר להיות ח"כ, הוא לא נבחר להיות האבא המחנך שלנו. הנסיון להכתיב בחוק לאזרחים איזה מילים מותר להגיד ואיזה אסור נודף ממנו ריח טוטאליטרי חזק. במדינה חופשית מכבדים את זכות חופש הביטוי, שמובטח גם לפי חוקי היסוד שלנו. "חופש הביטוי" זו לא מילה מתה שמכניסים בחוקי היסוד לקישוט. חופש הביטוי פירושו שיש לאדם זכות לאמור מה שהוא רוצה, כולל מילים שח"כ שמולי חושב שאינן יפות. חופש הביטוי פירושו - שהמדינה והכנסת לא צריכים להתערב ולהכתיב לאנשים מה מותר ומה אסור לאמור. חופש הביטוי פירושו, במיוחד, חופש לאמור מה שמישהו אחר לא אוהב (בשביל לדקלם סיסמאות שכולם אוהבים לא צריך לעגן בחוקה את עיקרון חופש הביטוי.)

ח"כ שמולי וחבריו חושבים שהיותם ח"כים הופכת אותם לאלוהים - שמותר להם הכול, לדחוף אפם לכול עניין ולחוקק כול דבר, ולכפות על אנשים צורות דיבור תקינות פוליטית. תכונת ייסוד של כול משטר טוטאליטרי היא שהוא מנסה להכתיב לאדם מה מותר ומה אסור לחשוב. הנסיון להכתיב את השימוש במילים הוא נסיון להכתיב מחשבות. בספר 1984 מספר ג'ורג' אורוול כיצד השלטון מנסה לשלוט על האנשים על ידי אכיפת שפת דיבור חדשה - שפת התקינות הפוליטית שנקראה Newspeak. 

ההצעה הזו היא גם מפגרת ואידיוטית במישור נוסף - בחוסר התועלת שלה לשגת המטרה "הנעלה" כביכול. שמולי אומר שהמילה "מפגר" פוגעת בדימוי העצמי של הילד וביכולתו להשתלב ולחיות חיים רגילים ככול האפשר. אכן היא פוגעת. אבל מעכשיו והלאה יקראו לו "מוגבל שכלית". מילה אחת הוחלפה במילה אחרת. מעכשיו והלאה המילה הפוגענית והמורידה דימוי עצמי היא "מוגבל שכלית". שמולי מנסה לטעון שמוישה (המפגר) ייפגע פחות, מעתה, אם איציק יקרא לו "מוגבל שכלית" (ביטוי התקין לפי החוק המוצע) במקום להשתמש במילה הוותיקה והשימושית "מפגר". זו טענה מפגרת ואידיוטית. המילה "מוגבל שכלית" היא פוגענית ומעליבה בדיוק כמו המילה "מפגר".

מוטב שחברי הכנסת ירדו מהצעה רעה זו, פן יחזקו את הדימוי המפגר שכבר יש להם בציבור.

יעקב

אידיוטים מועילים היה כינוי, המיוחס ללנין, למבקרים מעריצי השיטה הסובייטית מן המערב. אין עדות חותכת לכך שלנין אכן אמר את הדברים, ואפשר שהאמירה יוחסה לו בגלל יחס הזלזול שלו לאנשי שמאל שאינם בולשביקים. "מועילים" הכוונה: מועילים לתעמולה הסובייטית. 

בשנים הראשונות למשטר הסובייטי, נהגו מנהיגיו לארגן סיורים מודרכים לאישים מן המערב שרחשו אהדה למהפכה הסובייטית כה.ג. וולס, ג'ון דיואי, ג'ורג' ברנרד שו ואחרים, כדי להציג בפניהם את "הישגי" המהפכה הסובייטית. אותם אישים שבו למערב והיללו את פלאי המהפכה, את אנושיותו הרבה של סטלין ואת ההצלחות הרבות של הקולקטיביזציה, תוך התעלמות מרצון מפגמיה.  מיותר לציין שהביקורים נערכו ב"קולחוז לדוגמא" או "בית חרושת לדוגמא", שהיו כולו תפאורה וזיוף - היו הצגה. כול ה"פועלים" וה"איכרים", המאושרים שהרבו לשבח את המשטר ואת תנאי החיים שלהם היו סוכנים של הק.ג.ב. ששיחקו תפקיד. המבקרים לוו תמיד על ידי סוכנים "מתרגמים" ולא הורשו לדבר חופשית עם אף אדם רגיל. מאידך, אדם מן הישוב שהיה מעז לדבר עם הזרים ללא אישור ונוכחות סוכן היה מסכן את ראשו. את כול זה האידיוטים המועילים לא ידעו ולא הרגישו (מכאן "אידיוטים").

יש שמכנים אותם גם "אידיוטים שימושיים".  מסתבר שאידיוטים מועילים לא מתים, בכול דור ודור יש להם נציגות מכובדת.

הדברים אמורים בביקור של שלושה חתני נובל בצפון קוריאה, החודש. ביניהם היה גם הישראלי, ד"ר אהרון צ'חנובר (משמאל בתמונה).

צ'חנובר (והאחרים) הרצו בפני "סטודנטים" - כך היה נדמה לו. הוא לא הרגיש שהם סוכני המשטר. הם ביקרו ב"מוסדות מדעיים" (בתפאורות).

האם צ'חנובר לא יודע על האופי הרצחני והמטורף של המשטר בצפון קוריאה? לא היו אנשים נורמליים שהיה יכול להתייעץ איתם לפני שנסע? מה הוא מיהר להשתתף בהצגת תעמולה מטורפת של שליט בלתי שפוי ורצחני? איזה עניין יש לנובליסטים לחזק את המשטר הרחצני על ידי השתתפות בהצגות הבל תעמולתיות? מזל שיצא משם ללא פגע. יש לציין שזו לא יוזמה פרטית של צ'חנובר, והוא יצא מטעם "אירגון השלום העולמי", שבו משתתפים מאות חתני נובל. בכול זאת - כול אדם אחראי למעשיו שלו.

"נראה שהצפון קוריאנים צמאים לשלום", אמר צ'חנובר עם שובו. "צמאים לשלום" ?? הם קודם כול רעבים ללחם, ואח"כ הם צמאים לקצת חירות ורווחה, ולכיבוד מינימלי של זכויות האדם שלהם על ידי השלטון שאירח את צ'חנובר.  את הדבר הזה לא הראו המארחים (מטעם המשטר) לתיירים הנובליסטים, ואלה לא ראו, כי לא הראו להם, והם לא התעניינו במיוחד. "לא ניפגשנו עם שום גורם בהנהגה העליונה" טורח להסביר צ'חנובר, הם רק נפגשו עם פקידי משטר מדרגה בינונית ומטה. הם לא נפגשו עם אף אדם שאינו נציג המשטר. אולי הם לא מודעים לכך.

השליט הקוריאני אירגן את הביקור כדי שה"מועילים" יפיצו תעמולה במערב בגנות הסנקציות שהוטלו על צפון קוריאה על ידי האו"מ בגין פיתוח הנשק הגרעיני. פרופ' צ'חנובר מילא תפקידו כנדרש, ודיבר על ה"צמא לשום" של הצפון קוריאנים, אבל שכח להתייחס לפצצות האטום שבהם הם מאיימים להפציץ את שאר העולם (את קוריאה הדרומית וארה"ב למשל). אכן... "מועיל" מאד. 

הנה סיפור של עיתונאי בריטי של ה BBC (אירגון תקין-פוליטית לחלוטין), שנסע לכסות את האירוע, ונעצר (אומנם רק ל 10 שעות) בידי המשטר המטורף.

יעקב

כתבנו בקטע הקודם על האסון הסוציאליסטי בוונצואלה - לא ניתן להשיג שם כלום... לא אוכל.. לא תרופות... לא מים... וגם לא נייר טואלט. 

תור ללחם בוונצואלה.

בית מרקחת סוציאליסטי בוונצואלה - מדפים ריקים.

עכשיו שימעו סיפור על נייר טואלט (סיפור אמתי). במפעל תעשייה פרטי בוונצואלה מצאו העובדים סעיף בחוזה העבודה הקיבוצי, המחייב את המעביד לספק לעובדים חדרי נוחיות, מצוידים בכול הדרוש - כמו סבון ונייר טואלט. אבל ... נייר טאולט לא ניתן להשיג! אין בחנויות, נישט-טו. מה עושים? "לא מעניין אותנו" אמר וועד העובדים, אם לא יהיה נייר טואלט בשירותים ייחשב הדבר להפרה חמורה של חוזה העבודה הקיבוצי. המפעל יושבת לאלתר, ותביעה נגד בעליו תוגש לבית הדין לעבודה.

בעל המפעל רצה להציל את מפעלו (ואת מקור הפרנסה של עובדיו), ועשה מאמצים גדולים להשיג נייר טואלט. בסוף הוא מצא מחסן נידח, שהייתה לו עדיין כמות טובה של נייר, וקנה ממנו את כול הכמות, במחיר שוק שחור, כמובן, פי כמה מהמחיר הרשמי שבפיקוח ממשלתי. לא ניתן להשיג נייר בדרך אחרת. בעל בעל המפעל היה מוכן לשאת בעלות, ובלבד שלא יושבת מפעלו.

כאן נכנסו לפעולה מייד פקחי משרד המסחר והתעשייה. נגד בעל המפעל הוגשה תלונה פלילית חמורה על מסחר בשוק השחור, ספסרות, הפרת צוו פיקוח המחירים, וחבלה בכלכלת המדינה והעם. יש לשער שבעל המפעל נאלץ לשלם שוחד ביד רחבה לפקחים ולשופטים, כדי להמנע מלשבת לכלא.

ומה קרה במפעל? האם נהנו הפועלים מנייר הטואלט שהושג בעמל רב (ועלות גבוהה)? כן. הם נהנו מאד, במשך יום או יומיים. אח"כ אזל הנייר, הפועלים גנבו אותו, כול אחד לקח כמות כפי יכולתו הביתה, כי גם בבית לא היה נייר...

יעקב

דונלד טראמפ הוא המועמד הרפובליקני לנשיאות בארה"ב. 

היה כשלון גדול בעיתונות ובתקשורת בדיווח על התופעה.

מובן מאליו שכול הפרשנים בתקשורת מזועזעים, פה אחד, כי כולם עשויים מאותו חומר אידאולוגי "ליברלי" (שם יותר עדין ל"שמאלני"). ה"מגוונות" (diversity) האופנתית כול כך (בתחום צבע העור) נעדרת לחלוטין (בתחום הרעיונות) במקצועות התקשורת (ובהרבה תחומים אחרים - כמו האקדמיה). כבר אזלו מילות הגנאי באמתחתם של העיתונאים, בכול כבר השתמשו (כלפי טראמפ): גזען, פאשיסט, דמאגוג, קיצוני, ימני ומה לא. איש מהפרשנים גם לא האמין ולא חזה שטראמפ ייבחר למועמד. הוא יותר מדי בלתי-תקין פוליטית.

בבועה של התקינות-הפוליטית השמאלנית שבה הם חיים, איש כמו טראמפ היה צריך להיות מועמד להוצאה להורג, לא לנשיאות. הם מזועזעים עד עומק נשמתם מהתופעה הזו, מהכפירה בתקינות- הפוליטית-השמאלית שטראמפ מרשה לעצמו להביע בפומבי ובקולי קולות. הם גם לגמרה מופתעים. איש מהעיתונאים והפרשנים הפוליטיים לא חזה את עלייתו של טראמפ. כולם חשבו שהוא בדיחה וכתבו שהדיווח עליו מקומו במדורי הבידור, שהוא ייכשל בלשונו, יישגה, יהרוס את עצמו ויעלם. כולם ניבאו נבואות מהבטן, על פי נטייתם האידאולוגית (כרגיל), ונכשלו לחלוטין בהבחנה של המציאות סביבם. הם נכשלו גם בתפקיד הבסיסי שהם אמורים למלא בחברה: להביא מידע נכון לציבור.

העיתונאי ג'ים רוטנברג בניו יורק טיימס (האבא של התקינות הפוליטית), מפרט את כשלי התקשורת עד כה בכיסוי המירוץ הזה, אבל עיוור לסיבה האמיתית לכשלון: ההטיה האידאולוגית של אנשי התקשורת. כולם עשויים מקשה אחת, כולם חושבים אותו דבר. כולם עיוורים מפני שהאידאולוגיה שלהם מסננת את המציאות. כולם מדווחים דיווח של עדר - את הדעה הרווחת בקרב עמיתיהם - כאילו זו המציאות, איש מהם לא מעלה בדעתו להסתכל בעיניו שלו ולראות בעצמו מה קורה.

התקשורת נכשלה בהבנת טיבו האמיתי של טראמפ. טראמפ הוא חריף שכל יותר מכול העיתונאים ביחד, בזה הם לא הבחינו. טראמפ קלט את רחשי הלב של הציבור (שהם שונים מאלו של העיתונאים) - והם לא הבחינו בכך. מעל לכול: טראמפ הוא ליצן, ליצן גדול. גם בזה הם לא הבחינו. הבחירות אינן משחק אינטלקטואלי ברעיונות, בו נבחר האיש החכם והמעמיק ביותר, בעל הרעיונות הנשגבים. הבחירות הן קירקס, ובקרקס, הליצן הוא המלך.  הבחירות הן משחק, והשחקן הכי טוב זוכה. 

נתון נוסף: דונלד טראמפ מימן את כול מערכת הבחירות שלו, עד כה, מכיסו הפרטי, והוציא הרבה פחות מכול מתחריו בשתי המפלגות. 

בטוח שהבחירות של השנה, בארה"ב עוד יספקו לנו הרבה הזדמנויות לכתוב על טראמפ. אומר כעת רק זאת: טאראמפ איננו שמרן, וגם לא ליברטאני וכנראה גם לא אדם ישר. אינני יכול להתלהב ממנו (בלשון המעטה). אבל על יריבתו הצפויה בבחירות הכלליות - הילרי קלינטון - איני יכול אלא לאמור מילה אחת: היא בלתי נסבלת. יהיה מעניין.

יעקב

הרבה אנשים תוהים מה קורה עם יוון. זה פשוט: סוציאליזם שהתגשם, שהבשיל, שהגיע ליעדו.  סוציאליזם בהתגלמותו המושלמת, היחידה האפשרית.

ביוון יש סקטור ממשלתי-ציבורי מנופח מאד, עם מיליוני עובדים שמקבלים שכר גבוה ופנסיות בשמיים. יש ביוון חוקי עבודה מתקדמים ביותר, כולם נהנים מקביעות (בייחוד בסקטור הציבורי) לכן הם פטורים מלעבוד, מספיק שבאים לעבודה, דופקים כרטיס ומקבלים משכורת ותנאים סוציאליים מושלמים. הקצבאות למיניהן גבוהות מאד, איש לא משלם מיסים, השחיתות והרמאות חוגגים, כמו בכול מדינה סוציאליסטית מתקדמת.

הבעיה היחידה היא – מי משלם עבור כול זה. הממשלה עושה, באופן כרוני, גירעונות ענקיים, הממומנים באמצעות הלוואות (אג"חים). אג"חים שמגיעים לפירעון מגלגלים הלאה באמצעות אג"חים חדשים, הריבית מצטברת והחוב גדל כמו כדור שלג. התמונה מוכרת – יוון אינה המדינה המתקדמת היחידה...

בשנת 2000 הצטרפה יוון לאירו, אחרי שזייפה את ספרי החשבונות הלאומיים כדי להראות, כביכול, שהיא עומדת ב"קריטריונים" של ההצטרפות לאירו. מאז היא לוקחת, בלי חשבון, הלוואות בכול ארצות אירופה (מוכרת אג"חים ממשלתיים), אצל כול פראייר שמוכן לתת.

הנה כמה דוגמאות לדברים שמתרחשים ביוון.

המונים יוצאים לפנסיה מוקדמת בגיל 50, יש לפעמים 50 נהגים לכול רכב ממשלתי, יש 45 גננים בבית חולים ממשלתי, בגן עם 4 עצים... יש כמות אוכלוסייה פיקטיבית הכי גדולה בעולם, אנשים שם פשוט לא מתים (או המוות לא מדווח) וממשיכים לקבל את הפנסיות. יש משפחות שמקבלו 4-5 פנסיות לא מוצדקות. יש פנסיות שממשיכים לשלם לאנשים שמתו כבר ב 1953... יש 40 אלף נשים רווקות שמקבלות קצבת שאירים של 1000 אירו לחודש לכול החיים, בזכות אביהן, שנפטר, שהיה עובד מדינה. הן ממשיכות לקבל את הקצבה כול עוד הן רווקות. (אומרים ששינו זאת לאחרונה, ועכשיו משלמים קצבאות רק עד גיל 18...). יש 600 קטגוריות של עובדים שזכאים לצאת לפנסיה מוקדמת (בגיל 50 לנשים, 55 לגברים). מדובר על עובדים שעבדו קשה במיוחד, כמו למשל: ספרים (מעצבי שיער), נגנים בכלי נשיפה (זה מאמץ לנשוף), מגישות בטלוויזיה הממלכתית (מי רוצה לראות מגישות זקנות?).

באי יקינטוס יש 600 אנשים שמקבלים קצבת נכות גבוהה בגלל היותם עיוורים. אחדים מהם מתפרנסים כנהגי מוניות...

יש אלפים של גופים ממשלתיים משונים ובלתי נחוצים, שמעסיקים אלפי עובדים שלא עושים כלום (חוץ מלקבל משכורת שמנה ופנסיה). למשל: קיים מכון לשימור האגם קופאיס, אגם שהתייבש ב 1930. 1763 יוונים עובדים בשימור האגם (ז"ל) והגנתו.

ההונאה במיסוי היא מכת מדינה. יותר מ 25% מהעובדים לא משלמים כלל מס.  המשכורת הממוצעת של עובדי הרכבת היא 66 אלף יורו לשנה (כ 25 אלף ₪ לחודש), כולל כול עובדי הניקיון והעוזרים. מי שצריך ניתוח בבית חולים ציבורי ביוון צריך להעביר מעטפות כסף לרופאים, אחרת תורו מתארך מאד... מי שרוצה רשיון נהיגה מעביר מעטפות לטסטר... ככה הם החיים ביוון.

רכבת התחתית באתונה – יש לה הכנסות מכרטיסי נסיעה של 90 מיליון אירו לשנה, אך ההוצאות (חלק גדול על משכורות) הן של 500 מיליון אירו. (על החזר ההון של הקמתה לא מדברים).

גובה הפנסיות בצרפת היא בערך 51% מהמשכורת האחרונה, בגרמניה – 40%, בארה"ב 41%, ביפן 34% (אצלנו היה 70%, כעת זה פחות). הפנסיונרים היוונים מקבלים 96% מהמשכורת האחרונה.

בעשור האחרון נוצרו יותר מ 300 חברות ממשלתיות חדשות... ליוון פי 4 מורים מאשר לפינלנד, הארץ שהצליחה הכי הרבה במבחנים הבינלאומיים האחרונים. המורים ביוון מקבלים את המשכורות הגבוהות בעולם, מלמדים הכי מעט תלמידים כול אחד, ורושמים הכי הרבה היעדרויות. וכו'... וכו'....

ממש גן עדן סוציאליסטי. כולם מקבלים כסף ביד נדיבה.

אז מה הבעיה? הבעיה היא – כמו שאמרה ליידי טאצ'ר בזמנו - שהסוציאליזם מצליח עד שהוא גומר לבזבז את הכסף של האחרים. לאירופאים (קרי הגרמנים בעיקר) נמאס לממן את החגיגה היוונית, והם דרשו "צנע" – רחמנא ליצלן – קצת פחות בזבוזים וגירעונות, קצת פחות מועסקים במגזר הציבורי, ירידה קטנה בפנסיות וקצבאות. קצת "הידוק החגורה". בא אלקסיס ציפראס, ראש הממשלה הכריזמטי והקומוניסטי (או שמאל רדיקאלי) של יוון ואמר: "מה?! השתגעתם? לפגוע בזכויות עובדים? לא יהיה כדבר הזה!!!". הוא נבחר בינואר השנה אחרי שהבטיח שהוא ימנע את ה"פגיעה בזכויות" ואת "הידוק החגורה". אבל, הגרמנים הרשעים המשיכו בשלהם: "רוצים עוד כסף? הדקו את החגורה". העיניים היפות של ציפראס לא הספיקו כדי להתגבר על העקשנות הגרמנית. אז ציפראס קרא למשאל עם, ושאל את היוונים: "אתם מוכנים להדק חגורה? אתם מסכימים לתכנית הצנע הגרמנית? אתם מוכנים להורדת משכורות, קצבאות ופנסיות?" התשובה של משאל העם הייתה מוחצת. 61-39% אמרו לא בלאוו רבתי. "לא ניכנע לתכתיבים! לא נוותר על זכויות עובדים! נילחם עד הסוף המר על כבוד האומה היוונית! בוז לגרמנים!".

משאל העם, כמובן, לא פתר כלום, ונותרה בעיה: מאיפה כסף? בינתיים אזל הכסף בבנקים היוונים, ונוצרו תורים ארוכים בכספומטים שהנפיקו רק עד 60 אירו ליום לאדם... כסף נמצא, כמובן, אצל הגרמנים הרשעים שלא רוצים לתת עוד. ציפראס טעה במיקום משאל העם – הוא היה צריך לעשות משאל עם בגרמניה ולשאול את העם הגרמני אם הוא מוכן להמשיך ולממן את הסוציאליזם היווני המתקדם.

הסיפור היווני מזכיר את הבדיחה על השדכן בעיירה יהודית שבא למוישה הסנדלר ואמר לו: יש לי שידוך נהדר בשביל בתך חסיה, בחור טוב, מבית מכובד ועשיר – אתה מוכן לשידוך זה? שואל מוישה ומי המשפחה של הבחור? אומר השדכן – רוטשילד. שואל מוישה – נו, והם כבר הסכימו? לא, עונה השדכן, עוד לא שאלתי אותם, רציתי קודם לוודא שאתה מסכים.

אחרי שנגמר משאל העם הדרמטי, עמדו הגרמנים על שלהם: רוצים כסף? תיישמו תכנית צנע. בלית ברירה הגיש ציפראס לאירופאים תכנית צנע, דומה להפליא לתכנית שהעם היווני דחה בבוז וברוב גדול רק לפני 5 ימים. הוא גם העביר (אישר) את התכנית בפרלמנט היווני לפני שהגיש – כדי להוכיח רצינותו. עוד אין תשובה גרמנית.  המשך יבוא...

המצב ביוון אינו מזהיר... אין כסף לקנות דלק ותרופות בחו"ל. הבנקים חצי סגורים, אין להם כסף לתת למפקידים שדורשים את כספם. התל"ג ביוון ירד ב 25% מאז 2010, החוב של ממשלת יוון הוא קרוב ל 200% מהתל"ג, והולך וגדל (בזמן שהתל"ג הולך ומצטמק). האבטלה – רשמית – היא כ 25%, האבטלה בקרב הצעירים – 50%. זה הקטע הלא כול כך מצחיק בסיפור – הטרגדיה היוונית.

אולם... אין ארוחות חינם... אי אפשר לאכול את העוגה וגם לשמור עליה. היוונים חגגו על הכסף של אחרים... אבל יום החשבון מגיע... הם יצטרכו להצטמצם לממדיהם הטבעיים... זה עצוב, אבל אי אפשר אחרת – המציאות היא מה שהיא. והגרמנים יצטרכו להגיד ביי-ביי יפה לכספים שלהם שהלוו ליוון, אין סיכוי שיראו אותם חזרה. פעם הבאה – שיזהרו יותר...

יעקב

ה"ליברלים" (אנשי השמאל בארה"ב) חושבים, כמו אחיהם בכול העולם, שהכול בחיים צריך להיות מוסדר, ונשלט ומכוון על ידי החוק. כבר אי אפשר (ולא צריך) לעשות שום דבר מבלי לקבל רישיון או היתר מוקדם מהרשויות. כמה שיותר חוקים - יותר טוב.

השטות האחרונה היא החוק החדש שהתקבל בקליפורניה. 

Under the California law, signed by Gov. Jerry Brown on Sunday night, colleges must require “affirmative, conscious and voluntary agreement to engage in sexual activity,”

החוק נחקק נוכח הטענות שיש יותר מדי פעילות מינית באוניברסיטאות (הממשלתיות) בקליפורניה (וכול ארה"ב), והרבה טענות שזה לא תמיד היה "בהסכמה". החוקים הרגילים נגד מקרי אונס כבר לא מספיקים, לדעתם.

מעכשיו דורש החוק ששלטונות האוניברסיטה יוודאו שיש הסכמה מפורשת ומודעת של הצדדים לכול פעילות כזו. איך עושים זאת לא ברור, אבל, אל דאגה, הם ימצאו דרך. מעכשיו כול בחור ובחורה יצטרכו להביא את בן זוגם אל משרדי הדיקאן, ולהחתימם על טופס, בשלושה עותקים, מאושר על ידי פקידי האוניברסיטה, על הסכמה מלאה, מפוקחת ומודעת. רק אחרי זה מותר להתחיל עם בחורה.

מעכשיו, כאשר אתה רואה בחורה מושכת במועדון באוניברסיטה, משפט הפתיחה (pick up line) הוא "את מוכנה לבוא למשרד הדיקן לחתום על טופס?"

יעקב

תוספת: יש גם הצעה, שכדי להסיר ספקות, הדיקן יפרסם באתר מיוחד את שמות כול הזוגות שחתמו על טפסים.

מבקר המדינה כותב בדו"ח שלו על הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים:

"הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים הוקמה ב-2007, כדי לשנות את המדיניות להפחתת תאונות הדרכים בישראל ולרכז את הפעולות של הגופים השונים- משטרה, משרד התחבורה, בתי המשפט, העיריות וכוחות ההצלה. זאת, באמצעות פיקוח, ביקורת, ואחריות על התקציב לו הן זוכות ומועבר דרכה. "

הגברת הבטיחות בדרכים היא מטרה ראויה, אבל אין זה אומר שלכול מטרה ראויה צריכים לרוץ להקים "רשות לאומית" עם מנגנונים, וכוח אדם, ותקציב, ורכבים צמודים, ונסיעות לכנסים בחו"ל. הרשות, כמו מרבית הרשויות במדינה (רשות השידור, רשות החשמל) אינה אלא מקור לג'ובים ותנאים טובים של מקורבים פוליטיים. זה אופייה של המערכת הפוליטית שלנו - שהרוצים להבחר לתפקידי מפתח במדינה צריכים לבנות לעצמם צבא של תומכים פוליטיים באמצעות חלוקת ג'ובים על חשבון הציבור.

תאונות דרכים תמיד תהיינה, שום דבר לא יעזור. תאונות הדרכים לא תיעלמנה פתאום בצפרירי הבוקר.

ניתן אולי להפחית מעט את מספר התאונות. כדי להפחית מספיק שמשרד התשתיות, הממונה על בניית כבישים, יקבל מהמחשב של המשטרה את הסטטיסטיקות על התאונות, יזהה  המקומות שבהם היו הרבה תאונות, ויכוון תקציב לשיפור הבטיחות באותם כבישים - כמו לבנות כבישים כפולים עם אי הפרדה באמצע. בשביל לעשות העבודה החשובה הזאת, צריך מהנדס אחד בלבד, במשרה חלקית (תוך העשרות המועסקים במילא במשרד התשתיות).

אנו לא צריכים "רשות לאומית לבטיחות בדרכים" שהיא רשות לאומית לחלוקת ג'ובים. (זוכרים את צחי הנגבי?).

המבקר, כרגיל, ממליץ תמיד ל"תקן" את אשר אינו ניתן לתיקון, ולעולם לא ימליץ לשנות משהו ממשי. בס"ה גם לו יש ג'וב טוב, וגם את זה חשוב לשמור.

יעקב

תנועת מחאה המונית נוסח המאהל ברוטשילד מתפשטת בארה"ב. דיווחנו על כך עוד בטרם זה התחיל, עכשיו זה צובר תאוצה. הנה כמה תמונות. המחאות והמאהלים הופיעו בכ 150 ערים שונות בארה"ב, מאז 17 בספטמבר, ונמשכות ואף צוברות תאוצה.

מחאה נגד הסגידה לעגל הזהב.

תמונות רבות נוספות בלינק למעלה.

המחאה הזו קצת שונה משלנו, ברוטשילד. היא מקיפה אנשים מכול הגילים והשכבות (אם כי הרוב, כמו אצלנו, צעירים), והסיסמה העיקרית שלה אינה "דירה בחינם בדיזנגוף-פינת ארלוזורוב" אלא "מלחמה נגד הבנקים והחברות הגדולות, נגד החמדנות".

גם הם אינן מסוגלים לנסח דרישות ספציפיות ומוגדרות, או להציע תכנית לתיקון. הם רק מביעים הרגשה כללית שהמצב לא תקין. בזה הם צודקים הרבה יותר מאשר המפגינים שלנו - המצב בארה"ב הרבה יותר "לא תקין" מאשר אצלנו.

על הצדק שבמחאה האמריקאית, לצד האבסורד שבה, אכתוב בפוסט נפרד.

יעקב

יד ימין תובעת את יד שמאל. מי מרוויח ? עורכי הדין. היכן מתרחש סיפור חלם זה? בארה"ב, ובגדול.

ה FHFA - הוא הגוף הממשלתי הפדרלי בארה"ב שמסייע לאזרחים בהשגת מימון לקניית דירה. Federal Housing Finance Agency. הוא הגיש תביעה נגד 17 בנקים גדולים בארה"ב ובעולם, בו הוא מאשים אותם שהם הונו את פרדי ופאני (בנקי המשכנתאות הממשלתיים), בכך שמכרו להם ניירות זבל, כלומר - ניירות שמאחוריהם משכנתאות סאב-פריים - כלומר משכנתאות שניתנו ללא בדיקה וערבויות מספיקות. ה FHFA טוען בתביעה שניירות זבל בשווי כולל של כ 200 מיליארד דולר נמכרו בדרכי רמיה לפאני ופרדי. בין הנתבעים - מי ומי בעולם הבנקאות: בנק אוף אמריקה, סיטיבנק, גולדמן זאכס, מורגן סטנלי, דויטשה בנק, ומי לא.

כול הבנקים הגדולים האלה היו בקטגוריה של "גדולים מכדי ליפול" והם ניצלו הודות להזרמת כסף ממשלתית. עכשיו, אותה ממשלה שהצילה אותם תובעת אותם על הונאה ודורשת פיצויים של מאות מיליארדי דולרים. אם בית המשפט יפסוק פיצויים כאלה, יעמיד הדבר בסכנה את יציבות הבנקים והממשלה תצטרך להתערב שוב ולתמוך בהם, כלומר לתת להם את הכסף כדי לשלם את הקנס לעצמה.

הפרשייה צפויה להתגלגל בבתי משפט שנים רבות.

לא היה פשוט יותר לתת לבנקים שכשלו ליפול? לא היה פשוט יותר לו הממשלה נמנעה מלהתערב מלכתחילה? זה היה מהווה עונש ראוי למעשיהם, בין אם היה בהם משום הונאה ובין אם רק כשלון עסקי. עכשיו, אחרי שיד אחת של הממשלה הצילה את הבנקים מהתמוטטות, באה היד השנייה ומכניסה להם סנוקרת, שעלולה שוב למוטט אותם.

כמובן - אלפים של עורכי דין יתפרנסו יפה מאד מתיקים שמנים אלה במשך שנים רבות, בהתגוששות סרק חסרת תכלית. כנראה הממשלה אוהבת עורכי דין.

בחדשות אחרות דומות: חברת הביטוח AIG שהממשלה הפדרלית האמריקאית הצילה מפשיטת רגל והעבירה לה כ 150 מיליארד דולר, תובעת כעת החזרי מס ממס הכנסה האמריקאי (כלומר מאותה ממשלה), בסך 3 מליארד דולר. כלומר - ה150 מיליארד דולר שקיבלו מהממשלה לא הספיקו, הם רוצים לקבל עוד 3 מיליארד, בעזרת בתי המשפט. עוד פרנסה לעורכי הדין. זה עוד לא הכול. AIG תובעת גם את בנק אוף אמריקה. עוד תביעה בין שני גופים הממומנים על ידי אותה ממשלה.

אלפי אזרחים ומשקיעים, מעודדים על ידי התביעות הממשלתיות, הגישו גם הם תביעות פיצויים נגד הבנקים. הדבר מוסיף, כמובן, שמן למדורת של הבעיות הכלכליות החמורות שמהן סובל כול העולם המערבי.

יעקב

סיפורי עם יהודיים מספרים על העיירה חלם, הידועה בטיפשותה. חלם עשתה עלייה, והתנחלה בבית המשפט העליון (וגם במחוזי).

הנה סיפור המקרה של "פסק דין דיראני" שהוציאו שופטי העליון השבוע, כפי שמפרט ישראל הראל ב"הארץ":

עיקרי סיפור המעשה: ב-16 באוקטובר 1986 נשבה רון ארד בידי ארגון "אמל". מוסטפא דיראני, קצין הביטחון של הארגון, היה אחראי לכליאתו ולחקירתו. דיראני גם היה ראש הזרוע הצבאית של הארגון, "ההתנגדות המאמינה". ב-94', במסגרת המאמצים לשחרור ארד, נחטף דיראני, והיה עצור בישראל עד לשחרורו ב-2004, ב"עסקת טננבאום". בהגיעו לביירות הכריז, ש"ההתנגדות המאמינה" מתמזגת עם החיזבאללה ושהוא אישית ממשיך במאבק נגד ישראל.

בשנת 2000, בעודו כלוא בישראל, הגיש דיראני תביעת נזיקין נגד המדינה בסך שישה מיליון שקלים, בגין התעללות בו בעת מעצרו. כשחזר לפעילות טרוריסטית, תבעה המדינה למחוק את תביעתו. בית משפט מחוזי דחה את הבקשה, והנושא הגיע לעליון. "דווקא תקנת הציבור מצדיקה כי גם אויב יוכל לעתור לערכאות משפט בישראל", קובעת עתה אילה פרוקצ'יה, "וזו זכות חוקתית בעלת מעמד מיוחד" (הקיימת, לאחר פסיקה זו, רק בישראל. בחוק האנגלי, למשל, "אין נדרשים לתביעות של אויב").

פסק הדין הזה לא דן לגופו של עניין (האם מגיעים לדיראני פיצויים), אלא רק על השאלה האם דין התביעה להימחק על הסף, או שיש לחייב את המדינה להשיב על התביעה, ולקיים משפט מלא על הנושא. דירני התלונן שאנשי השב"כ אנסו אותו בכלא, והתעללו בו בעת החקירה.

בשביל מה צריך לדון על תביעה הזויה זו? בשביל לברר אם התעללו בדיראני בכלא או לא? אני לא רוצה לדעת, זה לא מעניין. אני נגד התעללות, אבל אם התעללו בדיראני אני רק אשמח. זהו בעצם משפט נגד השב"כ, ולא בעד דיראני. התעללות באסירים זה לא מעשה טוב, וצריך לתת את הדעת על הנושא - אבל למה לתלות את הדיון על דיראני ? האם דיראני התנהל כלפי רון ארד, שהיה כלוא אצלו כמה שנים, לפי אמנת ז'נבה ? האם אנו יכולים להגיש תביעה נגדית נגד דיראני?

לשופטים הייתה הזדמנות טובה מאד להתחמק מהנושא, ולא לדון בו (כפי שפסק שופט המיעוט, מלצר). הנושא בעייתי מאד. אנו לא צריכים את המשפט הזה, המדינה לא צריכה, השכ"ב לא צריך, וגם דיראני לא צריך, והוא בוודאי צוחק מאיתנו במחבואו בבירות. זה בזבוז זמן וכסף, ומעל לכול תסבוכת מכוערת. השכל הישר האלמנטרי ביותר אומר: תברח מזה. רק השופטת איילה פרוקצ'ה (והשופט סלים ג'ובראן) צריכה את הדיון (ואני חוזר ומדגיש - היא לא היחידה, שופטים מחוזיים לפניה פסקו אותו פסק אבסורדי). אולי אני ימני, וראשי דפוק, אבל אולי מישהו מהמשפטנים הדגולים של השמאל יכול להסביר את ההגיון שבפסיקה זו? למה הם שותקים? אם יש להם משהו לאמור לטובת הפסיקה הזו, שיפתחו פה ויעזרו לבית המשפט העליון נגד העליהום מימין. (אני חושד שאין להם מה להגיד - אם מישהו מהקוראים ימצא בעיתונות תגובה מלומדת התומכת בפסיקה זו - לא בבית המשפט העליון בכלל - אנא הביאו לי קישוריות, אני סקרן).

ישראל הראל, ופרשנים בערוץ שבע רואים בספק דין זה הוכחה נוספת ששופטי העליון סמולנים, אנטי יהודיים ופרו ערבים.

אני חושב שהעניין יותר פשוט. הם מאד, מאד לא חכמים. (זה לא אמור על השופט ג'ובראן, שפוסק על פי האינטרסים והשקפת העולם שלו - זו בעיה אחרת).

הנה כמה מחשבות נוספות:

1. אי אפשר היה לשבץ את השופט ג'ובראן לתיק אחר? מי ששיבץ אותו לתיק זה לא נהג בחוכמה.

2. איך מנהלים משפט ללא נוכחות התובע (דיראני), ויותר חשוב - העד המרכזי (וכנראה היחידי) ? אולי השופטים חשבו שדיראני יתייצב למסור עדות?

3.ברור לי שבסוף השופטים יפסקו עם המדינה ונגד דיראני, כמו שהם עושים ב 98% מהתיקים. אני חושב שברור גם להם. אז בשביל מה צריך משפט? רק בשביל הקירקס? משעמם להם? חסר עבודה?

יעקב

הנשיא אובמה הודיע בנאום לאומה על "תכנית" לצימצום הגרעון הממשלתי, הכוללת צימצום בהוצאות וגם העלאת מיסים. - הרפובליקאים מתנגדים לחלק של העלאת המיסים. להצדקת המיסוי "על עשירים" אמר אובמה: "אני חושב שרוב העשירים יסכימו איתי. הם רוצים לתת חזרה לאומה עבור כול מה שהיא עשתה למענם. מה שחסר הוא שוואשינגטון (הממשלה) תבקש זאת מהם."

קבוצה של מיליונרים אמריקאיים, הקוראת לעצמה "המיליונרים הפטריוטיים" היגבה וכתבה מכתב לנשיא אובמה וראשי הקונגרס, בו הם מודיעים שהם תומכים בהעלאת מיסים למיליונרים ואנשים עשירים המרוויחים יותר ממליון דולר לשנה. הקבוצה כוללת אמנים, במאים, מהנדסים בגוגל ועוד. הם כותבים:

"ארצנו הייתה טובה אלינו. היא סיפקה את הבסיס שעליו בנויה ההצלחה שלנו. עכשיו אנו רוצים לתרום את חלקנו כדי לשמור על הבסיס החזק ולאפשר לאחרים להצליח גם כן." "הקורבן הכספי הקטן הוא גם מוסרי וגם פטריוטי, הוא נועד לשמור על מעמדה של ארה"ב כאומה מובילה מבחינה פוליטית, כלכלית ומוסרית".

על זה אומר האינסטפונדיט: צבועים.

כול אחד יכול לשלם מיסים כמה שהוא רוצה בארה"ב (מעל לשעור שבחוק), או במילים אחרות - לתרום לאוצר המדינה מעבר למיסים שהוא חייב לשלם. אם ארה"ב יקרה למיליונרים הפטריוטיים - שיתרמו, אף אחד לא מונע מהם את התענוג. מה שהם רוצים הוא "להתרים" בכוח, אנשים אחרים. להטיל מיסים על אנשים אחרים. להיות פטריוטיים על חשבון אחרים. וגם כאשר אובמה אומר "וואשינגטון לא ביקשה זאת" הוא מתכוון: וואשינגטון לא אילצה אותם. הליבראלים מבינים רק את שפת הכוח של הכפייה באמצעות חוקים.

זה מזכיר את האימרה המפורסמת "הפטריוטיות היא מקלטו האחרון של הנוכל". אני לא אומר שהמיליונרים האלה נוכלים, אבל, הם יכלו לציין במכתב שלהם מה הייתה תרומתם הוולונטרית למס הכנסה, כדי לחזק את המסר שלהם. נראה שהרעיון של תרומה וולונטארית לא עלה בדעתם. אצלם, כמו אצל רבים אחרים מהאסקולה הזאת, הכול צריך להיות בכפיה.

מקרה הקשור לנושא היה במדינת מסצ'וסטס, מדינה ליבראלית (סוציאליסטית) מאד, בין מדינות ארה"ב. שם הורידו את שיעור מס ההכנסה של המדינה מ 5.8% ל 5.3% , אבל המדינה ביקשה מאזרחיה לתרום למען כיסוי הגרעונות, והוסיפה לשאלון מס ההכנסה משבצת בה האזרח יכול לסמן "5.8%" ולשלם מס לפי שיעור זה. מבין אלה שעשו שימוש באופציה זו ותרמו כסף למדינתם - הרוב היו אנשים בעלי הכנסות ממוצעות ומטה. המיליונרים לא טרחו.

יעקב

בו ג'סט בליגיון הזרים.

יעקב

בארה"ב עדיין יש, בינתיים, ההגנה הכי רחבה על זכויות הפרט, מכול ארצות העולם, אבל גם שם המצב רחוק מלהיות מושלם. קחו למשל מקרה שקרה:

ברוס טוק, אנס סידרתי בן 36 השוקל מעל 120 ק"ג הודה בשלושה מעשי אונס. אח"כ חזר בו מהודאתו וטען שהוצאה ממנו באמצעים לא הוגנים. הוא טען שבעת החקירה השוטרים נתנו לו לאכול רק עלי חסה, אבל הבטיחו לו שקית צ'יפס ובקבוק קוקה קולה אם יודה, אז הוא לא עמד בפיתוי והודה.

נקווה שאצלנו לא נוהגים בשיטות ענישה אכזריות כאלה, ואסירי עמנואל זוכים לארוחות שב"ס תיקניות. אני לא יודע בדיוק מה זה, אבל בטח יותר טוב מחסה. אם לא, יוכלו תמיד לעתור לבג"ץ שיתערב וידאג שיקבלו תפריט הולם.

יעקב

הקומוניסטים והסוציאליסטים מאמינים שהדרך להשיג דברים בחיים היא לקחת אותם מאנשים אחרים. לקחת בכוח - אין דרך אחרת לקחת מה שלא שלך.על הפשעים הנוראיים של המשטרים הקומוניסטיים - האסון הגדול ביותר בתולדות האנושות כתב מוטי בבלוג השני.

אני רוצה להביא כאן תמונות המדגישות את האופי האלים של הפגנות ה 1 במאי, וההפגנות הקומוניסטיות שנערכות ביוון כעת.

מה יהיה הסוף ביוון ? כמו הסוף של כול חברה שנופלת בידי האנרכיה והאלימות: עוני.

שיהיה ברור: יוון לא מדינה ענייה היום. לא על הלחם נלחמים הקומוניסטים אלא על המשכורת ה 14, הפנסיה בגיל 60, וההגנה מפיטורים בשרות הציבורי - כלומר על הזכות למשוך משכורת בלי לעבוד ממש. התל"ג לנפש של יוון גבוה מזה של ישראל. אבל לא עוד להרבה זמן.

בסוף הם ישיגו את מבוקשם - משכורת 14 של 50 דולר לחודש (כמו שאר 13 המשכורות) ופנסיה בגיל 60 של 25 דולר לחודש. זו הרמה שהייתה מקובלת בארצות קומוניסטיות. רמה שווה לכול. זה מה שניתן להשיג באמצעות האלימות.

באשר לחוב החיצוני של ממשלת יוון - מדינות אירופה הטיפשות - תגידו ביי-ביי יפה לכסף שלכם. נתתם אותו ליוונים, והוא איננו עוד. שום תוכנית הצלה לא תעזור, ויוון בחיים לא תחזיר גרוש לאף אחד. תכנית ההצלה החדשה היא בגדר זריקת כסף טוב בעקבות כסף אבוד. ברכה לבטלה.

יעקב

כולם יודעים שגרעונות תקציביים גדולים זה דבר לא טוב. אפילו בן שלום ברננקה הנגיד של הבנק המרכזי בארה"ב. הוא בעצמו אמר זאת בעדות בפני הקונגרס אמש:

"הממשל צריך להתחיל לקבל החלטות קשות, במטרה לצמצם את הגעון. דחייתן רק תביא להחמרת המצב. למרות שהקטנה מיידית של הגרעונות בלתי אפשרית - צריך לאמץ תוכנית אמינה להקטנתם ההדרגתית - כדי להחזיר את האמון של עולם העסקים. צריך להתקדם לכיוון של איזון תקציבי בר קיימא.

האומה תצטרך לבחור בין העלאת מיסים, קיצוץ בקיצבאות הסוציאליות (כמו ביטוח לאומי וביטוח בריאות), קיצוץ רוחבי בהוצאות שוטפות (כולל חינוך ובטחון)  או תמהיל של כול הנ"ל. הבחירות קשות אבל לא ניתנות לדחייה נוספת".

מילים כדורבנות. אבל - מילים... רק מילים.

הממשל עושה ההיפך מהמומלץ - הוא מגדיל את הגרעונות עם תוכניות סוציאליות חדשות (כגון תוכנית הבריאות). הממשל מסתתר מאחורי עלה התאנה של וועדה דו-מפלגתית לצימצום הגרעון. כלומר - קברו את הנושא בוועדה, וממשיכים לשפוך כסף שאין, בצורה בלתי אחראית ובלתי מרוסנת.

לפי הערכות מעודכנות, הגרעון, שהגיע בשנה שעברה ל 12% מהתל"ג, יהיה ברמה דומה גם השנה, ויירד אולי בהדרגה עד 4-5% לפי תחזיות וורודות, או ל 9% לפי תחזית יותר ריאלית, עד 2020. פירושו - גרעונות חסרי תקדים (בעת שלום) לפחות עוד 20 שנה. ותכנית של ממש לצימצום הגרעונות בכלל לא נראית באופק. אם יתרחש עד אז עוד משבר - אנא יצמחו הגרעונות? תיק"ו.

אז לדבר כול אחד יודע, גם בן שלום ברננקה...

יעקב