קו ישר

הקרקס של פרישת טראמפ מקרקס הסכם האקלים.

הנשיא טראמפ הודיע על פרישת ארה"ב מהסכם האקלים של פאריס בהפקה גדולה ומתוקשרת ונאום חגיגי לאומה ממדשאות הבית הלבן. הוא עושה קרקס מקרקס או – אם תרצו: הפקת תיאטרון מפוארת ממהלך חסר ערך מעשי. טראמפ מומחה יותר גדול בענייני קרקס ותיאטרון מכול הפוליטיקאים בעולם גם יחד.

הסכם האקלים הבינלאומי שהושג והוכרז בחגיגיות בפאריס ב 2015, הוא, כפי שציינו רבים (וגם אנחנו), חסר כול תוכן וערך מעשי. מדינות העולם הגישו, כול אחת לחוד, תכנית לאומית למלחמה באקלים. התכניות משופעות במלל ריקני ומליצי, ומציינות "היעדים" נעלים לקיצוץ הפליטות בשנת 2030 או 2050, יעדים שאין שום דרך להשיג. בכול מקרה, שנת ה"יעד" נופלת הרבה מעבר לקדנציה של הפוליטיקאי המתחייב, כך שההתחייבות לא עולה כסף, קל להתחייב להיות ילד טוב בשנת 2050... הצהרות צדקניות ריקות מתוכן, ובנוסף לכול – בלתי מחייבות – כלומר – אם מדינה לא תשיג (חו"ח) את היעדים שציינה בהתחייבותה – לא נורא. ההסכם אינו מטיל עליה סנקציות או פעולת אכיפה. זה מה שנקרא התחייבות זולה, מהפה לחוץ... ובנוסף לזה: גם אם יושגו כול היעדים, וכול המדינות תקיימנה את הבטחותיהן כלשונן (fat chance), יביא הדבר לקיטון ההתחממות הנוראית ב 0.17 מעלות בלבד - נניח תהיה התחממות של "רק" 2.83 מעלות עד 2100 במקום 3.00 מעלות, בזכות הסכם פאריס. (ההשפעה הזו חושבה על פי המודלים האקלימיים של המדענים החממסיטים, וזה המקסימום שההסכם עשוי להניב, וכולם מודים בכך).

ערך סמלי

בכול זאת, ההסכם פריס מאד יקר לליבם של כול המנהיגים, ממרקל ומקרון, דרך האפיפיור (הסוציאליסטי) ועד הליצן מציון – שר הסביבה שלנו, אלקין. הוא יקר לליבם בדיוק בגלל הערך הסמלי. הוא לא מטיל על אף אחד שום התחייבות של ממש, שום מחיר כואב, אבל מאפשר לכולם לעשות הצגה גדולה. הצגה של צדיקים, של מצילי כדור הארץ, והכול חינם אין כסף, במחיר כמה מליצות.

החשיבות הסמלית (אומרים) היא שכול העולם הכיר בבעיה ונטל על עצמו התחייבות להילחם באקלים. לא חשוב מה עושים בפועל (כלום), לא חשוב עד כמה האקלים הולך להשתפר, אם בכלל. העיקר היא ההרגשה הטובה בבטן, שכול העולם מאוחד, כולם מסכימים, כולם צדיקים, כולם משתפים פעולה, כול אבירי העולם נלחמים ביחד למען טחנות הרוח.

ועכשיו בא האידיוט הזה, טראמפ, ומשתין על המצעד הצדיקים הבינלאומי המאוחד, על הקואליציה מקיר לקיר של הליצנים בעולם. מדוע הוא פרש מהסכם פריס? מה היה כול כך דחוף לפרוש? מדוע היה לו חשוב להכעיס את כולם?

כאמור, הסכם פאריס הוא חסר תוכן ממשי, והוא לא הטיל על ארה"ב שום התחייבות ממשית. ממשל טראמפ כבר ביטל את הרגולציות האנטי-אנרגטיות של ממשל אובמה. הוא התיר חיפוש ופיתוח נפט על אדמות מדינה בארה"ב (וביטל איסור של אובמה), התיר חיפושי נפט בשולי שמורת טבע באלסקה, ביטל תקנות אנטי-פחמיות (שעדיין לא נכנסו לתוקף), והתיר את הקמת צינור הנפט מקנדה שאובמה חסם. הוא גם ביטל את תרומות ארה"ב ל"קרן האו"מ הירוקה" שנועדה לממן הקמת תחנות רוח חסרות ערך במדינות עניות במקום לספק אוכל לאנשים הרעבים ללחם בארצות אלו. (קרן שכולה פנטזיה ושקר ופרנסה לפקידי או"מ פרזיטיים. איש לא התכוון ברצינות, ולא מסוגל, לתרום לקרן זו, ואיש לא תרם תרומה רצינית, מלבד המחטף של אובמה וקרי שהעבירו מיליארד דולר יומיים לפני שגמרו את הקדנציה.

טראמפ טען בנאומו שהסכם פאריס הטיל התחייבויות כבדות על ארה"ב, שהוא עלול היה לפגוע בפרנסה של חצי מיליון אמריקאים, ושהוא לא צודק ולא שוויוני, כי הטיל על ארה"ב מעמסה כבדה מאשר על שאר הארצות. הוא, טראמפ, דואג לאמריקה, מעל לכול, וההסכם היה לא טוב לאמריקה (אמר טראמפ). בולשיט. שקר. ההסכם כולו מילים ריקות ואינו מטיל שום דבר על אף אחד (גם לא על ארה"ב). כול הצעדים המעשיים המפריעים לפיתוח מקורות האנרגיה בארה"ב שנעשו על ידי הנשיא אובמה כבר בוטלו. משדאג לצד המעשי, וביטל את הנזקים הממשיים לארה"ב, יכול היה טראמפ לשבת בשקט, לשתוק, ולא לפרוש – דהיינו – לתת למצעד הסמלים הריקים, השקר והצביעות (הסכם פאריס) להימשך ללא הפרעה, ובכך להפוך ליקירם של כול מנהיגי כול העולם ומתנגדיו החריפים מבית. הוא יכול היה להמשיך בהצגה, יחד עם כולם במקום לפרוש ממנה. למה הוא עשה דווקא? (חוץ מזה שהוא כנראה נהנה לעשות דווקא). בשביל מה, אם כן, היה טראמפ זקוק להפקה הרעשנית והצעקנית של הפרישה מהסכם פאריס?

אלא שלא נולד עדיין, בעולם, מי שילמד את טראמפ פרק בענייני קרקס, תיאטרון והצגות פוליטיות. טראמפ עשה מהפרישה הפקה גדולה, בכוונה. הוא דואג לאמריקאים הפשוטים, הוא מגן עליהם מפני רשעי העולם, הוא המלך של אמריקה, והוא מקיים הבטחות בחירות, ושייחנקו כול צבועי העולם.

כמו בכול הצגת תיאטרון יש בהצגתו של טראמפ הרבה אמת והרבה שקר. אבל זו הצגה מפוארת, גדולה מהחיים, לפי מיטב המסורת האמריקאית.

יעקב

הנשיא טראמפ הגיש הצעת תקציב לשנת 2018 שהנה מהפכנית מאד. הוא מציע לבטל 66 תכניות ממשלתיות, פדרליות, ולסגור את הגופים ממשלתיים הפקידותיים המנהלים אותן. הדבר עשוי להביא לחסכון של 26.7 מיליארד דולר. הנה רשימה חלקית של התכניות המוצעות לביטול:

משרד החקלאות - קיצוץ של 855 מיליון:

- תכנית מקגוורן-דול (שני סנטורים רפובליקאים) לסיוע במזון לחינוך בינלאומי.

- שרות קואופרטיבים עסקיים כפריים.

- שירות סילוק שפכים כפריים.

- סיוע בהלוואות דיור לבתים חד משפחתיים.

משרד המסחר - קיצוץ של 633 מיליון.

- הרשות לפיתוח כלכלי

- השותפות להגברת הייצור.

- הרשות לפיתוח עסקים של מיעוטים.

- מענקים וחינוך של רשות האוקיינוסים והאטמוספרה.

משרד החינוך - קיצוץ של 4.9 מיליארד דולר.

- מרכזי חינוך קהילתיים למאה ה 21.

- מענקים מקיפים לביעור הבורות.

- מענקים פדרליים לחינוך משלים.

משרד האנרגיה - קיצוץ של 398 מיליון

- מחקרי אנרגיה "מתקדמים".

- מענקי מחקר והלוואות לפיתוח "מכונית העתיד המתקדמת".

- מתקן ליצור דלק של תחמוצת מעורבת.

וכך הלאה והלאה...

משרד השיכון: קיצוץ של 4.123 מיליארד, משרד הבריאות (כולל מחקר רפואי) קיצוץ של 4.834 מיליארד, משרד החוץ ותכניות סיוע חוץ - 4.256 מיליארד, סוכנויות ממשלתיות עצמאיות אחרות - קיצוץ של 2.683 מיליארד. הנה כמה "סוכנויות עצמאיות" שיקוצצו:

- החברה הלאומית לשרותי קהילה.

- החברה לשידור ציבורי CBP.

- המכון למוזיאונים וספריות.

- קרנות לפיתוח בינלאומי (הקרן לפיתוח אפריקה, הקרן לפיתוח דרום אמריקה וכו').

- הקרן הלאומית לאומנות.

- הקרן הלאומית ללימוד מקצועות הומניים.

- קרן הסיוע הבינלאומי ל"מלחמה באקלים".

וכך הלאה והלאה...

הגישה של הנשיא טראמפ (או של העוזרים שלו שהכינו את הצעת התקציב) היא בבירור הגישה הלברטאנית - הגישה שלנו. הממשלה לא צריכה לעסוק בכול דבר ולא צריכה לבזבז כספי ציבור (כסף של אנשים) בלי סוף בתחומים לא חיוניים ולא נחוצים. אם מישהו חושב שחשוב לעסוק בפיתוח האומנות או השידור הציבורי או הסיוע לאפריקה או המחקר הרפואי - שיועיל לתחוב את היד לכיסו מרצון ולממן את הפעילות הזאת. לא לתחוב ידו לכיסם של אחרים ולהכריח אותם ל"תרום" (כלומר לשדוד אותם). הפעילות הממשלתית (המתבצעת בכפייה, בכספי מיסים) צריכה להצטמצם ככול האפשר, רק לתחומים ממש הכרחיים.

הגישה הזאת מנוגדת באופן קיצוני לגישה הרווחת של החוגים הסוציאליסטיים והניאו סוציאליסטיים (והרבה רפובליקאים "מוסדיים" - דהיינו - ליכודניקים אצלנו) שחושבים שהממשלה היא האבא הטוב והמטיב, וכול מה שהיא עושה זה קדוש וזה לטובה, וכמה שיותר הרי זה משובח (ויותר פרנסה ל"חברינו"). אני לא חושב שהיה נשיא אמריקאי שנקט עמדה כול כך ברורה ומרחיקת לכת בנושאים אלה מאז קלווין קולידג' (נשיא בשנים 1923-29).

מובן מאליו שאין לתכנית מהפכנית זאת סיכוי לעבור בקונגרס (החייב לאשר את התקציב). בקונגרס יתרחש סחר-מכר מושחת כרגיל (בארה"ב קוראים לזה סחר סוסים). סנטור א' יתמוך בבייבי של המקורבים לסנטור ב', תמורת התמיכה של ב' בשחיתויות של מקורבי א'. טובת הפוליטיקאים גוברת על טובת הציבור, והציבור חסר אונים. מוטי קורא לזה "באג דמוקרטי". בארה"ב, לפחות, היה לציבור הכוח להלחם בתופעה ולבחור בטראמפ כנשיא, בחירה שהייתה בהחלט מרד נגד הממסד הפוליטי. אבל, הנשיא, גם בארה"ב, אינו כול-יכול, ונסיון ההפיכה של טראמפ נידון לכישלון. אם יצליח, באורח נס, להעביר רק 10% מהקיצוצים המוצעים - דיינו. זה יותר טוב מכלום. ואם לא יצליח להעביר קיצוצים, ורק ימנע הקמת תכניות וגופים ממשלתיים בזבזניים חדשים, חדשות לבקרים, שוב דיינו.

יעקב

ד"ר שמואל גולדמן מלגלג על הנשיא הנבחר של ארה"ב דונלד טראמפ, על הבטחות הבחירות שלו לבנות חומה בגבול מקסיקו לחסימת כניסה של מסתננים, ולגרש מארה"ב את אלה שכבר הסתננו אליה.

קל ללגלג, אבל הבעיה אמתית, ובעיה אמתית צריך לנסות לפתור, כמיטב היכולת המוגבלת. לגלוג אינו פתרון.

חשבו על עשרות אלפי המהגרים האפריקניים שנכנסו לישראל בשנים 2012-14. ככול שאנו רחמנים בני רחמנים, ולבנו כואב את כאבם של הפליטים, ברור לכולם שהייתה לנו בעיה. אנו פשוט לא יכולים לקלוט פליטים אפריקניים (או אחרים) ללא הגבלה, בקצב שהם הסתננו לארץ באותו זמן. אז בנינו חומה (יותר נכון: גדר) לאורך 280 ק"מ של הגבול עם מצריים. למזלנו, ארץ ישראל קטנה והגבול הוא רק 280 ק"מ. אני חושב שהייתה הסכמה כלל לאומית (כולל חרות ומק"י) שהקמת הגדר היה מעשה הכרחי וטוב, יעלה כמה שיעלה, פשוט לא הייתה ברירה. וזה  עובד, פחות או יותר - כלומר המצב עם הגדר, ללא ספק, טוב בהרבה מקודם.

כנ"ל ארה"ב. יש להם בעיה של מהגרים, מעריכים שיש כבר היום כ 11 מיליון מהגרים בלתי חוקיים, כלומר מסתננים. מאות אלפים נוספים מסתננים כול שנה. כמה אפשר? ארה"ב הייתה ארץ של הגירה חופשית (אליה) עד לפני יותר מתשעים שנה. בשנות ה 1920 חוקקו מכסות להגירה, חוקים שהמסתננים מפרים. הקונצנזוס הוא שהגירה בלתי מוגבלת אינה אפשרית, איש אינו טוען (בארה"ב) לבטל את כול חוקי ההגירה ולאפשר כניסה חופשית כמו שהיה לפני 1920, בייחוד שהיום, בעידן של מדינת הסעד חברתית נדיבה, רוצים לספק למהגרים שרותים בסיסיים - מזון, מגורים, עבודה, חינוך ובריאות. אז מה עושים? כמה אפשר?

ארה"ב קצת גדולה מישראל, יש להם 5000 ק"מ גבול עם מקסיקו (לא 280), קשה להקים גדר באורך כזה.  הם כבר התחילו, בקטעים אחדים כבר הוקמה גדר. היא לא 100% יעילה, אבל יותר טוב מכלום. אז טראמפ הציע להקים עוד גדר (להמשיך את הגדר), וד"ר גולדמן מלגלג. מה מציע גולדמן? מה הציעו הדמוקרטים ומה עשו בימי אובמה? כלום. שאלה לגולדמן ולקלינטון: אתם בעד הגירה חופשית ובלתי מוגבלת? תציעו את זה בפה מלא ובמפורש, זה לא רעיון כול כך רע. מה עושים במקום זה? צועקים "גזענים!" ומלגלגים על טראמפ. צבועים.

עכשיו כבר חיים בארה"ב, כאמור, 11 מיליון מהגרים לא חוקיים. (לא "מתועדים" כלומר ללא תעודות - un-documented - בלשון תקינה פוליטית - כלומר לשון השקר - הם מפירי חוק). מה עושים איתם? אפשר לגרש 11 מיליון בני אדם? זה אכזרי ולא אנושי וגם לא מעשי. אז הנשיא אובמה הורה לא לגרש אף אחד, כלומר להמנע מלאכוף את חוקי ההגירה. מאד נדיב ורחב לב מצדו (וקצת לא חוקי). אבל הבעיה עדיין קיימת.

טראמפ יגרש 11 מיליון? ספק אם ינסה, אין ספק שזה לא מעשי. אבל אפשר, למשל, כמו שהציע טראמפ, להתחיל בלגרש כמה מאות אלפים מסתננים שנתפסו והורשעו בעבירות פליליות בארה"ב (חלקן עבירות אלימות). אובמה הורה בפירוש לרשויות הפדראליות למנוע מהמדינות והערים לגרש מסתננים (גם פושעים). לא בטוח שטראמפ יצליח לעשות הרבה בנושא המסתננים, אבל משהו צריך לנסות לעשות.

צריך לציין שמספר מפתיע של היספנים הצביעו עבור טראמפ. היספנים וותיקים, שהתאזרחו בארה"ב (חוקיים) לא דוגלים בהגירה חופשית ובלתי מוגבלת. כול מדינות העולם מגבילות את ההגירה, מרביתן חוסמות אותה באופן קיצוני. כמות המהגרים בסין היא בערך אפס, כנ"ל יפן, ואוסטרליה - ארץ הגירה נאורה - חוסמת בצורה הרמטית ואכזרית כול הסתננות, ומגלה מסתננים למחנות מעצר באיים נידחים, בהם היא מספקת להם מחנות ריכוז ומזון ותו לאו. 

יש בעולם - כרגע - כ 60 מיליון עקורים, לפי רשות הפליטים של האו"מ - ואלה הפליטים ממלחמות ואלימות ולא פליטי הרעב. פליטי רעב יש, בקלות, איזה מיליארד בני אדם, שאין להם כוח פיזי כדי לקום ולנסות להסתנן למקום יותר טוב. אין לבעיה פתרון. אבל, לגלגלג עליה, כמו גולדמן, זה טפשי ונבזי בצורה מדהימה.

יעקב

תוספת: הנה מבזק מהיום (17.1.2017):

מנהלת הגבולות במשרד הביטחון השלימה את הגבהת גדר הגבול עם מצרים, ומספר המסתננים מסיני ירד מ-213 בשנת 2015 ל-11 בלבד בכל 2016. 17 קילומטרים של גדר הוגבהו לגובה של שמונה מטרים, וכן הוצבו אמצעים לגילוי נתיבי חדירה בכדי לעצור את המסתננים דרך גבול זה.

יעקב

מספר המועסקים על ידי ממשלת ארה"ב (עובדי מדינה) היה, באוקטובר 2016, 22 מיליון וקצת. לעומת זאת - מספר המועסקים בתעשייה היה רק 12 מיליון וקצת. בשנה האחרונה (אוקט 2015 - אוקט 2016) ירד מספר המועסקים בתעשייה ב 53 אלף עובדים, בעוד מספר המועסקים על ידי המדינה עלה ב 208 אלף עובדים.

בכול העולם מבחינים במגמה מאד ברורה של קיטון המועסקים בענפים יצרניים (חקלאות ותעשייה), וגידול המועסקים בשירותים - פיננסים, חינוך בריאות, תרבות, תיירות,  וכד'. חלק מהמעבר הזה נובע מהתיעוש והאוטומציה שמאפשרים ליצור כמות גדולה של מוצרים באמצעות כוח עבודה מצומצם יחסית. חלק אחר מוסבר ב"ייצוא" המפעלים יצרניים מארה"ב לארצות אחרות (סין, מקסיקו) וייבוא של מוצרי צריכה מוגמרים.

ברור שחברה לא יכולה להיות מושתת כולה על עובדי מדינה, צריך מישהו שייצר מזון, ביגוד ושאר מוצרי צריכה. עובדי המדינה אינם מייצרים את מוצרי הצריכה שאנו צריכים וצורכים. עובדי המדינה אמורים לספק שירותים מסוימים שאנו רוצים וצריכים (צבא, משטרה, משפט, ואפילו עזרה סוציאלית), וכמות כולשהי של עובדי מדינה נחוצים כדי ליצור חברה שמתפקדת טוב. יחד עם זאת עובדי המדינה הם טפילים על מערכת הייצור הכלכלי, ומתקיימים ממסים ותרומות של אלה העובדים במגזר היצרני. לכן, המגזר של עובדי המדינה אינו יכול לגדול בלי סוף על חשבון המגזר היצרני. בגרף הבא רואים את הגידול המתמיד בעובדי מדינה, בארה"ב, לעומת הקיטון הברור של עובדי התעשייה - מאז 1939.

הבעיה עם עובדי המדינה היא שקשה לדעת כמה מהם מספקים שרותים נחוצים (משטרה, צבא ומשפט), וכמה מהם עושים רק נזקים נטו - כלומר מועסקים כדי לכפות ולנהל רגולציה ענפה, מדכאת ומיותרת. יש רושם שגופים ממשלתיים רבים נוצרו רק כדי ליצור תעסוקה נוחה (עם משכורות גבוהות ופנסיות), ולעובדי המדינה על חשבון שאר העובדים.

הנה סטטיסטיקה מעניינת שקשורה לתופעה הנ"ל, ולקוחה מתעשיית האלומיניום.

בשנת 1980 היו בארה"ב 32 מפעלים לייצור אלומיניום, והייצור הכולל היה 4.6 מיליון טונות. השנה היו רק 5 מפעלים, הוייצור הכולל 700 אלף טון (פי 6.5 פחות מאשר ב 1980). הצריכה של ארה"ב דווקא גדלה בתקופה זו, והיא עומדת כיום על  כ 7 מיליון טון. חלק מהאלומיניום שארה"ב משתמשת בו מיוצר בארצות המזרח התיכון - ערב הסעודית ומדינות המפרץ. הסיבה היא פשוטה: עלות ייצור האלומיניום במזרח התיכון היא כ 1200 דולר לטון, בעוד שבארה"ב העלות היא 1670 דולר לטון. חלק מהפרשי העלות האלה נובעים כנראה מהפרשים במחיר האנרגיה (ייצור אלומיניום דורש הרבה אנרגיה). אבל חלק אחר נובע מהפרש ברמות השכר בין המדינות ובמשטר הרגולציה. הרגולציה המקיפה בארה"ב מגדילה את עלויות הייצור.

הגיוני שארה"ב תעדיף שמפעלים גדולים ומזהמים יהיו במקומות אחרים. שיסבלו הערבים מזיהום האוויר שנובע מייצור אלומיניום עבור האמריקאים. בינתיים, האמריקאים יעבדו במשרות נוחות ובלתי מזהמות כעובדי מדינה. למה לא? אכן הגיון ברזל.

אלא שיש גבול לכול תעלול. המצב שהאמריקאים כולם עובדי מדינה, וכול העולם מייצר עבורם את מוצרי הצריכה - הוא מצב אידיאלי (מבחינת האמריקאים), אבל כנראה לא אפשרי לאורך זמן. ההגיון הפשוט מנצח בסוף.

יעקב

כידוע הוציאה ארה"ב לפני כמה שבועות אזהרת מסע נגד טורקיה. משרד החוץ האמריקאי הורה, ב 29 לאוקטובר,  למשפחות הסגל הדיפלומטי בטורקיה לעזוב בגלל המצב הבלתי יציב. הוא גם מזהיר את אזרחי ארה"ב והתיירים שהמצב הבטחוני בטורקיה מעורער, ולכן מסוכן להסתובב שם. בחודש ספטמבר השנה היו בטורקיה 60% פחות תיירים מארה"ב מאשר לפני שנה.

כעת טורקיה השיבה לה כגמולה: היא הוציאה אזהרת מסע לארה"ב. המצב בארה"ב מסוכן, נכוח המהומות וההפגנות עקב נצחון טראמפ, לכן, אומרת ממשלת טורקיה, מוטב לאזרחים טורקיים לא לנסוע לארה"ב.

צודקים.

יעקב

במדינת ניו יורק בארה"ב העבירו חוק שכר המינימום בשיעור 15 דולר לשעה. זו המדינה השנייה שמאמצת חוק "מתקדם" וחברתי זה, אחרי שקליפורניה העבירה חוק דומה שעות ספורות קודם. שכר המינימום הנוכחי הוא 9 דולר לשעה, והוא יעלה, בהדרגה, בעיר ניו יורק עצמה, עד 15 דולר בשנת 2018. בשאר המחוזות במדינת ניו יורק העלייה תהיה איטית יותר ותגיע רק ל 12.5 דולר לשעה. בעיר ניו יורק יתחשבו בעסקים קטנים שמעסיקים פחות מ 10 עובדים, ויאפשרו להם להגיע לשכר של 15 דולר לשעה עד 2020 (במקום 2018).

בשביל מה צריך שכר מינימום? ולמה הוא כול כך פופולרי (בייחוד אצל ה"חברתיים")?  לכאורה זה ברור לחלוטין. כי יוקר המחייה גואה ועולה והפועלים המסכנים כבר לא יכולים להתקיים "בכבוד" משכר של 9 דולר לשעה. ניטיב עם כן עם העם, ונעלה את שכר המינימום ובא לציון הגואל, ולפוליטיקאי הקול בבחירות.

עניין שכר המינימום הוא הונאה ענקית. האיגודים המקצועיים בארה"ב מצאו פטנט - הם הצמידו את שכר העובדים המאוגדים לשכר המינימום החוקי. כאשר מעלים את שכר המינימום בעצם מעלים את שכר כול העובדים המאוגדים - הווה אומר - שכר העובדים בכול הגופים ציבוריים. מיותר לציין שיש בלי סוף גופים ציבוריים - העיריות, המשטרה (שהיא עירונית בארה"ב), התחבורה הציבורית, שרותי הבריאות והחינוך, שירותי הרווחה - חלק מהאוניברסיטאות, הדואר ומה לא. העלאת שכר מינימום פירושה העלאה כללית של כול השכר במגזר הציבורי. והעלאה מ 9 דולר ל 15 היא העלאה רצינית של 66% בשכר. זו לא העלאה רק עבור הפועלים המסכנים, מזי הרעב, שמרוויחים שכר מינימום של 9 דולר לשעה, זו העלאה לכוווולם!

מן המפורסמות הוא שהשכר ותנאי העבודה במגזר הציבורי הם גבוהים עד כדי שערורייתיים. במשך השנים ידעו האיגודים המקצועיים במגזר הציבורי לסחוט עוד ועוד הטבות, וכיום הם נהנים גם משכר גבוה, בשמיים, גם מתנאים מפליגים כמו חופש שנתי גדול, פרישה לפנסיה מלאה בגיל מוקדם (55 או 60), פנסיות נדיבות, ביטוחי בריאות ומה לא. אילו דנו על העלאה כללית בשכר במגזר הציבורי היה ציבור הבוחרים מתרעם על הפרות השמנות, על האיגודים החזיריים שלא יודעים שובע וסוחטים עוד ועוד הטבות על חשבון שאר הציבור (באמצעות איומי שביתה). אז מצאו פטנט. פטנט נהדר! לא מעלים את השכר במגזר הציבורי, "רק" מצמידים אותו לשכר המינימום. יא-עני - עכשיו לא נאבקים על העלאת שכר אלא רק על שכר המינימום, רק לטובת המסכנים, רק לטובת הפועלים מזי הרעב...

הבלוף הזה הוא שעומד מאחורי המאבק של האיגודים המקצועיים ושל הפוליטיקאים הפופוליסטים וה"חברתיים" למען העלאת שכר המינימום. כנאמר במקורות "בתחבולות תגנוב מהציבור".

כמובן, העלאת שכר המינימום בחוק גוררת אחריה עלייה בכול המחירים של כול השרותים, כלומר עלייה ביוקר החיים, שנגדו, כביכול, בא שכר המינימום להלחם.

תוצאה נוספת היא סגירת עסקים, בעיקר עסקים קטנים, שלא יכולים לעמוד בנטל הנוסף (העלאה של 66% בשכר העבודה). גם עסקים גדולים סובלים מכול זה, וחברות שרק יכולות בורחות (עם מפעליהן) למדינות אחרות (בתוך ארה"ב או מחוצה לה) בהן אין תולים על צווארן אבן ריחיים זו. בריחת מקומות עבודה פירושה - גידול באבטלה. יותר ויותר אנשים שרוצים לעבוד (בעיקר צעירים) לא מוצאים עבודה כי למעסיקים לא משתלם להעסיקם בשכר המינימום הגבוה. 

מי שאין לו עבודה - שכר המינימום שלו הוא אפס. זהו שכר המינימום האמיתי.

יעקב

המשך:

בריטניה העלתה אף היא את שכר המינימום ל 7.20 שטרלינג לשעה (10.36 דולר), ותמשיך להעלותו ל 9 שטרלינג עד 2020. 25 ערים בארה"ב העלו את שכר המינימום מאז 2014, וכך עשתה גם גרמניה. הדבר מאד אופנתי... הדבר אופנתי כי זה מעניק הטבות (לכאורה) לאנשים (שכר יותר גבוה) ללא עלות לכאורה - כלומר ללא עלות בהוצאה הממשלתית - כמו במקרה של מתן קיצבאות - ללא העלאת מיסים או יצירת גרעונות. אבל, כמו שאמרו חז"ל, אין ארוחות חינם. מישהו משלם בסוף עבור ההטבות... כי העלאת שכר המינימום מעלה את עלות כול המוצרים והשרותים והנה, לכן, דומה למס המוטל על כול האנשים - אבל - מוטל בסתר, בהחבא, ברמייה, ללא דיון או הצבעה מפורשת. 

יעקב

.

סוגייה מאד מעניינת התעוררה לאחרונה הקשורה בזכויות האדם - בייחוד הזכות לפרטיות - מול סמכויות הממשלה. היא באה לידי ביטוי במאבק המשפטי והחוקי של ה FBI נגד חברת אייפל. והנשיא אובמה קפץ לתוך הוויכוח והתבטא, כמובן, בעד הממשלה, ה FBI ונגד זכויות הפרט. הוא שייך למחנה האידאולוגי שחושב שהמדינה היא מעל לכול, היא האלוהים.

הסיפור הוא פשוט: בדצמבר 2015 הייתה מתקפת טרור איסלמי בסן ברננדינו בקליפורניה, בה נהרגו 14 איש. הטרוריסטים, סעיד פארוק ואישתו נהרגו לאחר מכן בקרב עם המשטרה. האייפון של פארוק נמצא על ידי השוטרים, אבל הם לא ידעו להפעיל אותו והוא ננעל - כלומר נמנעה מהם גישה לתוכנו. ה FBI והמשטרה הוציאו צו חיפוש נגד אייפל (יצרנית המכשיר) המחייב את אייפל למסור למשטרה את כול המידע ששייך לפארוק. אייפל נענתה לצו החוקי ומסרה את המידע של פארוק שהיה שמור בענן (בשרתים של אייפל), אבל טענה שהמידע במכשיר האייפון עצמו מוצפן, ואין לאייפל "מפתח רזרבי" או אפשרות לגשת למידע זה. ה FBI הגיש תביעה בבית המשפט כדי לאלץ את אייפל להושיב צוות מומחים כדי לפענח את הצופן ולהשיג את המידע עבור הממשלה. כמו כן דרשה הממשלה (על ידי ה FBI) שאייפל תשנה את המוצר שלה (האייפון) כך שיהיה קיים "מפתח רזרבי" שבעזרתו ניתן יהיה בעתיד להיכנס לכול המידע המוצפן בכול המכשירים.

בעיה דומה מתעוררת עם אפליקציית המסרים "וואטסאפ". שופטים הוציאו צוו ציתות, המאפשר למשטרה לצותת למסרים של חשודים, אבל מסתבר שהמסרים מוצפנים. האם יכולה המדינה (המשטרה) לחייב את "וואטסאפ" (השייכת לחברת פייסבוק) לפענח עבורה את המסרים המוצפנים? האם מסוגלת וואטסאפ לפענח מסרים מוצפנים? האם ניתן לחייב את וואטסאפ למנוע הצפנת המסרים?

יש פה סוגייה מעניינת (אך משנית): האם יש זכות לממשלה לאלץ את אייפל לעבוד בשבילה - להשקיע עבודה של צוות מומחים, בהיקף לא מבוטל, כדי לפרוץ את ההצפנה.

אבל הסוגייה העיקרית היא: האם יש לאדם, כפרט, זכות לשמור על פרטיותו על ידי הצפנת המידע שלו? האם הממשלה יכולה לחייב את אייפל לשנות את המוצר, כך שלכול המכשירים יהיה קיים "מפתח רזרבי" שמאפשר גישה למידע מוצפן? האם הממשלה יכולה, או צריכה, לחוקק חוק הקובע שכול מכשיר ללא "מפתח רזרבי" הוא בלתי חוקי? האם כול יצרני המחשבים והטלפונים הניידים חייבים להפקיד בידי הממשלה "מפתח רזרבי" לכול הצופנים שבמכשירים שהם מוכרים לציבור? האם קיימת בכלל זכות לפרטיות? כי הרי - אם קיים מפתח רזרבי שנמצא בידי אחרים - אז חסל סדר פרטיות. 

אין וויכוח על כך שלממשלה ולמשטרה עניין, ואף זכות וחובה, לגשת למידע של טרוריסט רוצח, ובייחוד שהוא מת. המידע עשוי לעזור למנוע פשעים בעתיד ולהציל חיים. אבל הממשלה רוצה להטיל איסור מוחלט על החזקת מידע מוצפן, כלומר על הפרטיות, של כול האנשים כולם שאינם פושעים - בגלל המקרה הזה של הרוצח אחד. הממשלה אומרת: לא - אנו לא כופרים בזכות הפרטיות וההצפנה. מותר לכם להצפין את המידע, אבל אתם חייבים ליצור מפתח רזרבי שיהיה נגיש לממשלה באמצעות צו חיפוש של שופט. אבל, מרגע שקיים מפתח רזרבי - אין איש יכול להבטיח שאכן הוא יישמר בכספת ויהיה נגיש "רק לממשלה הטובה, ורק לפי צו של שופט". ברגע שקיים מפתח רזרבי אין לאיש שליטה מי יכול לגנוב מפתח זה ומי לא, והמידע הפרטי שלך הרבה פחות מוגן. הממשלה רוצה שלאזרחים לא יהיו סודות המוסתרים ממנה. 

הבעיה של זכויות האדם היא בעיה קשה במיוחד מול הממשלה. הממשלה היא הגוף החזק, הכוחני, הגדול, המפלצתי, שמפניו יש לאדם הצורך הגדול ביותר להתגונן. זכויותיו של אדם יכולות להירמס או להיפגע על ידי אנשים אחרים (פושעים) - ובקטע זה הוא זקוק לעזרה והגנה מצד הממשלה (המשטרה). אבל, באותה מידה, ואולי יותר, יכולות זכויותיו של אדם להיפגע ולהירמס על ידי הממשלה עצמה, אם הממשלה אינה מקפידה על סייגים וכיבוד זכויות האדם.

בעלי השקפות טוטאליטריות - כמו הנשיא אובמה - חושבים שהמדינה (או הממשלה) הוא גורם טהור וטוב, שפועל אך ורק לטובת האזרחים, ולכן - סמכויותיה של הממשלה צריכות להיות בלתי מוגבלות (המדינה היא האלוהים) - כי הוא עושה רק טוב. כלל לא חודר לתודעתם הרעיון שהמדינה יכולה להיות גוף מדכא (כפי שכול המדינות תמיד היו לאורך כול ההיסטוריה), ובמדינה "טובה" חייבים להבטיח את זכויות האדם, כפרט (זכויות הפרט) גם כנגד סמכות מוגזמת של המדינה. המדינה צריכה למצוא דרך למלא את תפקידיה המוצדקים (מלחמה בפשע), מבלי לפגוע בזכויות כלל האזרחים (שרובם ככולם אינם פושעים).

יעקב

ישמרנו האל.

קשה לנבא את הפוליטיקה של ארה"ב. אבל, זאת המועמדת שבה תומך הניו יורק טיימס באופן רשמי - וממלא את העיתון בתעמולת בחירות למענה, באופן לא רשמי. בדרך כלל המועמד של הניו יורק טיימס נבחר. מה שעוד מצחיק הוא שהיא המועמדת הטובה ביותר בין (שני) המועמדים הדמוקרטיים.

ביל קלינטון היה ריקני וחביב, לא טיפש כלל ואשף גדול ביחסי ציבור ומכירות אבל אם יצליח למכור לציבור את אשתו המרובעת והנוכלת ולהביא לבחירתה לנשיאות אפשר יהיה בהחלט להכתירו בתואר "גאון הדור".

יעקב

ארה"ב התאוששה כלכלית הרבה יותר משאר המדינות, אחרי המשבר של 2008. הצמיחה של כלכלת ארה"ב הייתה כ 2% בשנה בשנים האחרונות, לעומת 0.5% או פחות בכול מדינות אירופה. אפילו גרמניה החזקה לא צמחה בשנים האחרונות ביותר מ 1% לשנה בערך.

האבטלה בארה"ב נמוכה מאד - כ 5.1%, וזה ממשך נמוך. האבטלה באירופה נעה בסביבות 10-12% במרבית המדינות, ומגיעה עד 25% בספרד ויוון.

חלק מהאבטלה הנמוכה בארה"ב נובע מכך שעובדים רבים התיאשו מלחפש עבודה, ואינם באים יותר ללשכת העבודה להרשם, ולכן לא נכללים בסטטיסטיקה של "דורשי עבודה". סטטיסטיקה אחרת, הבודקת אחוז המועסקים בקרב האוכלוסייה בגיל העבודה - או שיעור ההשתתפות בכוח העבודה מראה שהשיעור הולך קטן בשנים האחרונות. בגרף רואים את ההשתתפות בכוח העבודה, שירד מכ 65.5% ב 2005 לכ 62.5% ב 2015. 

למרות נתונים חיוביים אלה הנה נתון שמצביע על הבעייתיות של הכלכלה האמריקאית: רמת ההכנסה.

המשכורת או ההכנסה הממוצעת של האמריקאים (כלומר של מעמד הביניים) ירדה ב 2014 בכ 1.5% במונחים ריאליים לעומת 2013, ובכ 6.5% לעומת 2007. גם בהשוואה ל 1999 (לפני שני משברים) הרמה היא נמוכה ב 7.2%. למרות שהכלכלה האמריקאים מתפקדת יחסית טוב, הולכת ויורדת רמת החיים בארה"ב. עדיין לא בצורה חדה, או מהירה, או חמורה, אבל היא יורדת. היא אפילו לא מדשדשת במקום - היא יורדת.

הנחמה של האמריקאים היא שהמצב, בשאר המדינות המפותחות (אירופה ויפן) הוא כנראה יותר גרוע.

יעקב

הנשיא שלנו, ריבלין, והנשיא אובמה גינו את ביבי על שהאימרה שלו נגד הערבים היא גזענית.

"ריבלין על סערת "הערבים נוהרים לקלפי": אין מקום לאמירות פוצעות שכאלה"

ומה עם שלטי תעמולת הבחירות שלמטה? זה לא גזעני? 

אבל, כמובן, כולם יודעים שה"מחנה הציוני" (מפלגת העבודה) לא יכולים להיות גזעניים! רק ביבי יכול, ורק ביבי ראוי לגינוי משני הנשיאים היקרים שלנו, ריבלין ואובמה. ה"מחנה הציוני" הם נשמות טהורות (בעיני עצמם).

אנו מרבים לכתוב על רגולציה, כלכלה, פיקוח על מחירי מוצרים וכאלה דברים מעשיים ויום-יומיים. אבל, כדאי מדי פעם גם לחשוב על עקרונות יותר כלליים. הנה בהמשך כמה עקרונות, או כללים המאפיינים את החשיבה של השמאל החברתי-סוציאליסטי-ליברלי (ליברלי במובן המקובל בארה"ב שזה – שמאל).

1. אין כזה דבר "אמת"  - רק אג'נדות מתחרות.

2.כול הטענות של המערב (ובייחוד ארה"ב וישראל) לעליונות מוסרית על הקומוניזם/פשיזם/איסלם מתבטלות נוכח ההיסטוריה של המערב הכוללת גזענות ואימפריאליזם.

3.לא קיימים קני מידה אובייקטיביים לפיהם ניתן לשפוט אם תרבות מסוימת עדיפה על אחרת. כול מי שטוען שיש סטנדרטים כאלה הוא מדכא רשע.

4.השיגשוג של המערב בנוי על ניצול חסר מעצורים של העולם השלישי, לכן, אנשי המערב מגיע להם שיהיו עניים ואומללים.

5. הפשיעה הוא אשמת החברה, ולא אשמת הפושע האינדיבידואלי. הפושעים העניים מגיע להם לקחת את אשר הם לוקחים (גונבים או שודדים). להיכנע לפושע המסכן יותר מוסרי מאשר להילחם בו.

6. העניים הם קורבנות [של החברה]. הפושעים הם קורבנות. רק הקורבנות יכולים להיות מוסריים. רק העניים והפושעים הם מוסריים. (העשירים יכולים להיות קצת מוסריים גם כן, על ידי שיזדהו עם העניים והפושעים)

7. הקפיטליסטים (היזמים, בעלי מפעלים) הם חזיריים. העניים הם תמיד בלתי-חזיריים – דהיינו נשמות טהורות. (כולל וועדי העובדים של חברת החשמל והנמלים – כי הם "עובדים").

8.לאדם מוסרי – אלימות ומלחמה לעולם אינם מוסריים או מוצדקים. תמיד עדיף להיות קורבן, מאשר להילחם ולהגן על עצמך. אבל, העמים המדוכאים רשאים להיאבק ולהשתמש באלימות – הם רק נדחפים לכך על ידי הרשע של המדכאים.

9. כאשר אתה ניצב מול טרור – הדרך המוסרית של איש המערב היא להתנצל על חטאי העבר, להבין את נפשו של הטרוריסט, לעשות וויתורים.

הכללים האלה נכתבו על ידי אמריקאים, בהקשר של ארה"ב והמערב (חוץ מסעיף 7 שאני הוספתי), אבל הם תקפים גם לגבינו. חומר למחשבה...

יעקב

ה"ליברלים" (אנשי השמאל בארה"ב) חושבים, כמו אחיהם בכול העולם, שהכול בחיים צריך להיות מוסדר, ונשלט ומכוון על ידי החוק. כבר אי אפשר (ולא צריך) לעשות שום דבר מבלי לקבל רישיון או היתר מוקדם מהרשויות. כמה שיותר חוקים - יותר טוב.

השטות האחרונה היא החוק החדש שהתקבל בקליפורניה. 

Under the California law, signed by Gov. Jerry Brown on Sunday night, colleges must require “affirmative, conscious and voluntary agreement to engage in sexual activity,”

החוק נחקק נוכח הטענות שיש יותר מדי פעילות מינית באוניברסיטאות (הממשלתיות) בקליפורניה (וכול ארה"ב), והרבה טענות שזה לא תמיד היה "בהסכמה". החוקים הרגילים נגד מקרי אונס כבר לא מספיקים, לדעתם.

מעכשיו דורש החוק ששלטונות האוניברסיטה יוודאו שיש הסכמה מפורשת ומודעת של הצדדים לכול פעילות כזו. איך עושים זאת לא ברור, אבל, אל דאגה, הם ימצאו דרך. מעכשיו כול בחור ובחורה יצטרכו להביא את בן זוגם אל משרדי הדיקאן, ולהחתימם על טופס, בשלושה עותקים, מאושר על ידי פקידי האוניברסיטה, על הסכמה מלאה, מפוקחת ומודעת. רק אחרי זה מותר להתחיל עם בחורה.

מעכשיו, כאשר אתה רואה בחורה מושכת במועדון באוניברסיטה, משפט הפתיחה (pick up line) הוא "את מוכנה לבוא למשרד הדיקן לחתום על טופס?"

יעקב

תוספת: יש גם הצעה, שכדי להסיר ספקות, הדיקן יפרסם באתר מיוחד את שמות כול הזוגות שחתמו על טפסים.

בשנת 2009, בשיא המשבר הכלכלי, נחלץ הממשל האמריקאי להציל את ג'נרל מוטורס מפשיטת רגל. הוא הזרים כ 50 מיליארד דולר ל"תכנית ההבראה" של ג'נרל מוטורס, ועוד כ 12.5 מיליארד לקרייזלר. למעשה התקיים תהליך פשיטת רגל מזורז בניהול פקידי ממשלה ואישור של שופטים. בתהליך זה נסגרו מספר רב של בתי חרושת שהעריכו שאינם כדאיים. אותם חלקים (או בתי חרושת, או מותגים) שהיו יחסית "בסדר" זכו להזרמת כסף והבראה. 

למעשה הפסידו בעלי המניות הישנים את כספם, וכן מרבית הספקים ובעלי החוב. היחידים שלא הפסידו הם העובדים והאיגודים המקצועיים באותם מפעלים שזכו ל"הצלה", אשר המשיכו ליהנות מההטבות המופלגות שאיגודיהם המקצועיים השיגו המרוצת הזמן. בהליכי פשיטת רגל רגילים מממש כונס נכסים מטעם בית המשפט את נכסי החברה, ומחלק את הכסף בצורה צודקת (כלומר פרופורציונית) בין הנושים. אבל, תהליך פשיטת הרגל הזו התנהל לפי התכתיבים של הממשלה והשקפותיה הסוציאליסטיות - לכן - הנושים ובעלי המניות והאג"חים הפסידו את כספם, אבל הפועלים לא הפסידו את "זכויותיהם".

הממשלה הזרימה כאמור כ 50 מיליארד דולר, כספי ציבור (או כספים ממכבש הדפוס) כדי לאפשר המשך העבודה והייצור במפעלים שהוחלט להציל. היא לקחה לעצמה 61% ממניות החברה החדשה. בנוסף, הזרימו כסף ממשלות קנדה ומחוז אונטריו, שלהם ניתנו אחוזים נוספים של הבעלות. עוד קיבלו מניות בחברה החדשה האיגודים המקצועיים (קרנות הפנסיה שלהם), כנראה כנגד חובות שהחברה חבה להם, וקצת גם מחזיקי האג"חים. המניות שבאחזקת ממשלת ארה"ב נמכרו במרוצת הזמן, בבורסה. הממשלה הייתה הבעלים הרשמי של ג'נרל מוטורס, GM, שכונתה government motors, במשך שנים מספר, אך מכרה מניותיה האחרונות ב דצמבר 2013, ו GM חזרה להיות חברה ציבורית - לא ממשלתית. 

כעת, כאשר סוכמו המספרים של ההזרמה מול ההכנסה ממכירת המניות מסתבר שממשלת ארה"ב הפסידה 11.2 מיליארד דולר בפרשה זו. כמה הפסידו ממשלות קנדה ואונטריו לא פורסם.

חסידי ההצלה טוענים שהצילו 1.5 מיליון משרות בארה"ב, והחברה החדשה (אחרי ההצלה) יוצרת הכנסה של מעל 90 מיליארד דולר במיסים (פדרליים ומקומיים). הטענות האלה נועדו להצדיק את כדאיות הוצאת הכסף הציבורי, אבל אין בהן הרבה ממש. גם בתהליך פשיטת רגל רגיל היו נמכרים המפעלים ה"טובים" למשקיעים אחרים שהיו ממשיכים להפעיל אותם, להעסיק עובדים ולשלם מיסים. 

עוד פרטים על ההצלה ניתן למצוא כאן. 

אחרי הליך פשיטת הרגל המיוחד (מנוהל וממומן על ידי הממשלה) מפעילה GM 34 מפעלים בארה"ב לעומת 47 קודם, ומעסיקה 68500 עובדים לעומת 91 אלף קודם. 

האם תהליך ההצלה של GM באמצעות כסף ציבורי היה מוצדק? עקרונית הוא לא יכול להיות מוצדק. הממשלה לא צריכה לעשות עסקים, ולהוציא כסף של הציבור על הרפתקאות כלכליות. אין הצדקה לקחת כסף של אזרחי המדינה כדי להעביר לעובדי GM להצלת משכורותיהם המופלגות. אבל, במקרה הזה, איפשרה התערבות הממשלה לנהל את תהליך פשיטת הרגל במהירות מופלאה (כחודש), ואיפשרה המשך הפעילות, על בסיס כלכלי, של חלק גדול ממפעלי החברה. תהליך פשיטת רגל רגיל (ללא התערבות ממשלתית) היה נמשך שנים, והיה עלול, בגלל זה, להיגמר בנזקים גדולים יותר. 

בכול אופן - אין הצלות חינם. הציבור האמריקאי שילם כ 12 מיליארד דולר. כמה הפסיד הציבור הקנדי אינני יודע, בטח עוד כרבע מהסכום הנ"ל. ומה שיותר גרוע - GM נראית כאילו היא חזרה לקו ההתחלה, כלומר - כאילו תזדקק בקרוב להצלה נוספת. היא לא מצליחה למכור מכוניות קטנות (שבמילא האמריקאים לא אוהבים) - ומתקשה לעמוד בתחרות מול היריבות שלה מבית ומחוץ. מגרשי הסוכנים שלה מלאים מכוניות לא מכורות. מה שהיא כן מכרה היא מכרה באמצעות אשראי "סאב פריים" - דהיינו - כסף קל שהלוותה לקונים ללא דירוג אשראי טוב, שעלולים לא לעמוד בהחזרים. החגיגה של אוהבי ההתערבות הממשלתית, שטוענים: "הנה, ההתערבות הייתה נחוצה להצלת תעשיית הרכב" הייתה קצת מוקדמת. זה אופייני למצבים כאלה, כול "הצלה" יוצרת צורך ל"הצלה" נוספת בעתיד. תכינו עוד 12 מיליארד. "הצלה" שבנויה על כסף ציבורי קל, ולא על מאבק אמיתי עם הבעיות של שוק קשה ותחרותי - היא רק מקדמה ל"הצלות" נוספות.

יעקב

בעיקבות סופת סנדי בארה"ב מופיע בניו יורק טיימס מאמר ארוך על תכנית הממשלתית לביטוח נגד שיטפונות, שנמצאת בגרעון גדול. בתמונה רואים את העיירה טוקרטון, על חוף האוקיינוס בניו ג'רזי, מוצפת בעקבות ההוריקן סנדי.

הוריקן סנדי הביא להצפה ונזקים של לפחות 115 אלף בתים והרס מוחלט של אולי 20-30 אלף. כשמתרחש אסון טבע, האינסטינקט הראשון הוא שצריך לעזור לאנשים המסכנים שאיבדו את בתיהם. מצד שני - מאחר וסופות ושיטפונות אינם תופעה נדירה - נשאלת השאלה מדוע בעלי הבתים לא ביטחו את בתיהם. על זה הטענה היא "כשל שוק": כי חברות הביטוח העיסקיות (הפרטיות) מסרבות להציע ביטוח נגד שיטפון.

הטענה הזו אינה נכונה. כול חברת ביטוח תבטח כול סיכון, השאלה היא רק מה גובה הפרמיה שהיא דורשת. כנראה שהפרמיות הנדרשות - כתוצאה מחישוב הסתברות הנזק, כה גבוהות שבעלי בתים לא יכלו לעמוד בהן והעדיפו לא לבטח. הם סמכו על טוב ליבם של האזרחים שיצילו אותם, אחרי שיטפון, באמצעות כסף ממשלתי.

בגלל "כשל השוק" (כביכול), ובגלל שבמקרה אסון טבע הממשלה במילא נדרשת לעזור, החליטה הממשלה הפדראלית להקים קרן ממשלתית לביטוח מפני שטפונות. סיבה נוספת - בגלל שהממשלה מבטחת משכנתאות - היא נאלצה להציע ביטוח לבתים שעליהם ניתנה המשכנתא. כך הוקמה התכנית הפדראלית לביטוח שיטפונות בשנת 1968, והיא מחייבת את כול הבתים שעליהם רובצת משכנתא - לרכוש ביטוח פדראלי נגד שיטפונות, אם הם נמצאים על שטח שבו התרחש שיטפון כולשהו ב 100 השנים האחרונות. בתים שמחוץ לאזורים אלה רשאים גם הם לרכוש ביטוח פדראלי, אך לא חייבים.

היום יש בארה"ב 5.7 מיליון בתים שמבוטחים בביטוח שטפונות פדראלי (ביטוח חובה). הבית הממוצע משלם פרמיה של 615 דולר לשנה, אך באיזורי סיכון גבוה יותר הפרמיה מגיעה עד 1200 דולר לשנה או אפילו 3000 דולר לשנה. סכונות הביטוח הפדראלית גובה כ 3.5 מיליארד דולר בשנה כפרמיות.

אבל, הפרמיות כמובן נמוכות מדי. הוריקן קטרינה, למשל, בשנת 2005, גרם לנזקים (ותשלומי ביטוח) בסך 18 מיליארד דולר. הוא לא היה היחידי. בקיצור: תכנית הביטוח הפדראלי נמצאת בגרעון עמוק, שמכוסה על ידי "הלוואות" מהאוצר (הדפסת כסף) - כלומר - משלם המיסים. עכשיו נפל עליהם הוריקן סנדי, ובקופה אין כסף, רק גרעונות. האמונה שהממשלה יכולה לעשות טוב יותר מה שהשוק החופשי אינו יכול לעשות (כשל שוק) היא אמונה טפלה. לסיכון יש מחיר, הממשלה הפדראלית אינה יכולה לשנות את המחיר הזה, היא יכולה רק להתעלם ממנו, לגבות פרמיות נמוכות מדי, ואז לספוג הפסדים שיוטלו על כול התושבים משלמי המיסים.

הביטוח הפדראלי ה"זול" גורם ל"תוצאות בלתי מכוונות" unintended consequences, אבל בהחלט לא בלתי צפויות. העיקרית שבהם היא - עידוד בניה באזורים מועדי שיטפון, ובכך הוא גורם לגידול בנזקים. ככה מביאים בכתבה דוגמא של בית ששוויו כ 180 אלף דולר, אבל הוצף, במרוצת העשור האחרון, 15 פעמים, ועלה לחברת הביטח 1.5 מיליון דולר. בית אחר, ששוויו 116 אלף דולר, הוציא מחברת הביטוח הפדראלית כ 2 מיליון דולר בגין תביעות חוזרות על הצפות רבות.

בעיה אחרת היא תקנות הבניה. באזורי שטפון מתבקשת בנייה עמידה לשטפון - שפירושו יסודות עמוקים, ובתים מוגבהים על עמודים. אבל, תקנות הבניה הן באחריות הרשות המקומית, וזו לא ממהרת להטיל חובה של בניה יקרה על התושבים. לסוכנות הביטוח הפדראלית אין סמכות תקינה בנושא איכות הבניה. בעיה נוספת היא - שמפות האזורים המועדים להצפה (בהם חל ביטוח חובה) אינה מעודכנת, והתרחשו הצפות גם באזורים אחרים, לא מבוטחים.

אנו רואים שהטענה של "כשל שוק" בביטוח שיטפונות היא טענת סרק. הממשל הפדראלי חשב שהוא מסוגל לנהל יותר טוב את התכנית לביטח שטפונות, אבל הוא לא מסוגל. הוא מסוגל רק לנהל יותר גרוע, לגבות פרמיות נמוכות מדי, לעודד בנייה באזורים מסוכנים ומועדי שטפון, וליצור גרעונות גדולים שיוטלו על משלמי המיסים. יש לציין שחלק ניכר מהבתים בחוף הים הם בתי נופש של אנשים אמידים, אין שום סיבה שהממשלה תסבסד את הביטוח שלהם.

יעקב

תוספת:

הממשלה לא צריכה לעסוק בעיסקי ביטוח. אין זה תפקידה. השוק החופשי (באמצעות חברות הביטוח) שלח איתות ברור ונכון: אל תבנו באיזורים מועדים לשיטפון. אסור היה לממשלה לשבש את המסר הזה, ולעודד בניה באזורים מסוכנים. מי שרוצה בכול זאת לגור ליד הים, זכותו, אבל על אחריותו.

הממשלה לא צריכה לממן את שיקום כול הבתים ההרוסים באותו מקום מסוכן ליד הים. היא לא צריכה לכסות לכול האנשים את כול ההפסדים. הממשלה יכולה, לכול היותר, לעזור לאנשים עניים להשתקם, אבל במקום אחר. היא לא צריכה לעזור לאנשים עשירים לבנות מחדש את בתי הנופש שלהם ליד הים.

יעקב

רבות דובר על כך שארה"ב מוציאה אחוז גבוה מהתוצר הלאומי על הוצאות בריאות אבל לא משיגה רמת בריאות כללית טובה מזו שבארצות אירופה, בהן ההוצאה הלאומית לבריאות יותר קטנה.

הנה אחת הסיבות לכך:

מחיר ניתוח מעקפים לעורקי הלב: בארה"ב 144,000$, בקוסטה ריקה - 25,000$, בהודו 5200$. ושלא תחשבו שאיכות הטיפול בחו"ל יותר ירודה, הטיפול מתבצע בבתי חולים פרטיים, בהם עובדים, לעיתים קרובות, רופאים שלמדו בארה"ב. בתי החולים האלה נבדקו על ידי הגוף שבודק בתי חולים בארה"ב ואושרו כמתאימים.

ניתוח קיצור קיבה: בארה"ב 32,000$, במקסיקו - 11-12.5 אלף דולר.

החלפת פרק הירך: בארה"ב 50 אלף, בישראל 25 אלף (עבור תיירים), ובקוסטה ריקה - 12.5 אלף.

את הנתונים קיבצה האגודה ל"תיירות רפואית" בארה"ב. זה, דרך אגב, מצביע על כך שההוצאות לבריאות עוד יותר גדולות, כי הסטטיסטיקה הרשמית לא כוללת את ההוצאה של תיירי הרפואה, שמוציאים את הכסף על הטיפולים בחו"ל. כ 1.6 מיליון אמריקאים נסעו לחו"ל לביצוע טיפולים רפואיים בשנה זו.

אחת הסיבות שההוצאות בארה"ב הן כול כך גבוהות הוא משטר האחריות הרפואית, והפיצויים המטורפים שמושבעים פוסקים נגד רופאים שנתבעים בגין טיפול לקוי. ביטוח האחריות המקצועית של הרופאים יקרים מאד בארה"ב.

יעקב

הגרף למטה מראה את הגרעונות בתקציב ארה"ב. הקווים האפורים - הגרעון בפועל. הקווים האדומים והוורודים - הגרעון כפי שנצפה על ידי משרד התקציב של הקונגרס והבית הלבן, בשנת 2008. הם צפו אז שתכנית התמרוץ אומנם תיצור גרעונות גדולים בטווח קצר, אבל הכלכלה תצמח ובזכות זה הגרעונות יקטנו בעתיד.

הצמיחה הכלכלית שהייתה, מאז, מאד חלשה וחיוורת, והגרעונות נשארו הרבה יותר גבוהים מהמצופה (הגרעון הממשי - הקו האפור).

ביום שישי פורסמו סטטיסטיקות שמראות ירידה באבטלה בארה"ב - לשיעור 7.8% לעומת 8.1% בחודש הקודם. זאת אשלייה. מספר המשרות החדשות שנוצרו היה רק 114 אלף, בעוד שדרושות 300 אלף משרות חדשות כדי להעסיק את הצעירים שנוספים לכוח העבודה כול חודש. הירידה כביכול באבטלה נובע מכך שאנשים שגמרו את תקופת קבלת דמי האבטלה הפסיקו לבוא להירשם בלשכות העבודה כ"דורשי עבודה". כוח העבודה הכולל (מספר המועסקים) הולך וקטן כול הזמן, למרות גידול האוכלוסיה - דבר המראה שגדל מספר האנשים שוויתרו, בלית ברירה, על חיפוש העבודה.

מדד אחר, של המובטלים, כולל אלה המועסקים חלקית (שלא מרצונם) מגיע לשיעור 14.5% והוא לא ירד בחודש זה כלל.

מצבה של ארה"ב יחסית טוב. בספרד האבטלה הרשמית היא מעל 25%, וגם בצרפת ואנגליה היא בסביבות 11-12%, באופן קבוע, לא מהיום.

רמת החיים במערב, הולכת וקטנה. אומנם השומן הוא רב, ויש מאיפה להרזות, הם לא יהפכו לאביונים בין לילה, אבל המגמה ברורה: ההדרדרות ברמת החיים מתרחשת ובלתי נמנעת.

יעקב

הרבה אנשים סוברים שבית המשפט העליון מרכז בידיו כוח רב מידי ומתערב בעניינים רבים מדי, כלומר האקטיביסם שלו אינו "מידתי". מובן מאליו שהמתלוננים שייכים למחנה האידיולוגי ההפוך מזה של בית המשפט, למחנה שנפגע הכי הרבה מהחלטותיו. אנשי השמאל, שבית המשפט משתייך ברובו למחנה שלהם, סוברים שבית המשפט העליון הוא האלוהים, שהוא קדוש, ואסור לפגוע בו.  ככה למשל צועקים כול השמאל "געוואלד"  כי משרד המשפטים העלה בכנסת הצעת חוק שתאפשר לכנסת לחזור ולאשר, ברוב מיוחס של 65 ח"כים, חוק שנפסל על ידי הבג"ץ. "זו פגיעה בדמוקרטיה, פגיעה בשלטון החוק, זה בציפור נפשנו".

רצה המקרה שבדיוק כעת יוצא השמאל של ארה"ב, במאמר מערכת בניו יורק טיימס, נגד בית המשפט העליון שלהם. הם טוענים שהסמכות הסופים והבלתי ניתנת לעירעור לפסול חוקים, סמכות שניתנה לבית המשפט העליון, היא סמכות רחבה מדי. הם טוענים שצריך לצמצם בצורה כולשהי את כוחו האבסולוטי של בית המשפט העליון. הם למשל מציעים לקצוב את תקופת כהונתו של שופט - היום שופט מתמנה שם לכול החיים. (אצלנו חייבים השופטים לפרוש בגיל 70, אצלהם הממוצע, לאחרונה הוא 78). מה גורם לזעקה הזו של השמאל האמריקאי? החשש שבית המשפט יפסול את חוק הבריאות היקר לליבם, חוק שהשמרנים מתנגדים לו בחריפות ושהתקבל על חודו של מיצובישי בבתי הנבחרים שלהם.

שהויכוח על בית המשפט העליון הוא פוליטי-אידאולוגי - זה טבעי - לא יכול להיות אחרת.

אבל אלה שמדברים גבוהה גבוהה על צדק, שלטון החוק, דמוקרטיה - האנשים האלה הם או טיפשים או שארלטנים, או שניהם.

יעקב

תוספת: כדאי לקרוא את המאמר של יובל אלבשן שהתפרסם דווקא בארץ:

מחנה המתקרא שמאל בישראל די היה בתשע דקות מרגע פרסום תזכיר חוק יסוד: החקיקה כדי לקרוא אותו, לנתח את כל סעיפיו, לחשוב על משמעויותיהם ולצאת בגינוי גורף נגדו, מלווה בזעקות שבר קורעות לב על קץ הדמוקרטיה. תשע דקות של חסד ניתנו לתזכיר החוק הכל כך חשוב הזה, עד שגם הוא הוכפף לשיח הרדוד של מלחמת בני אור בבני חושך. שיח ששולטת בו בעיקר הבורות, שאין טובה ממנה להשתיק דיונים ציבוריים חשובים ולהותיר אותנו רק עם ססמאות מתלהמות ומשחקי מלים מתחכמים סביב בנימין נתניהו וולדימיר פוטין.

כבר כתבנו מספר פעמים על המחאה החברתית בארה"ב, מחאת "כובשי וול סטריט" (occupy wall street) שהפכה לתנועה המונית. עיקר מחאתם פונה לכתובת הבלתי נכונה - נגד "וול סטריט" - כלומר נגד הבנקאים, במקום למחוא נגד הממשלה, שהיא האשמה בהשתוללות הבנקאים. המוחים, שהינם אנשי שמאל, מאמינים בממשלה, מאמינים שהממלשה היא גורם מבורך, הפועל רק לטובה, ובייחוד הממשלה הנוכחית (של אובמה) ממשלת שמאל.

עכשיו התגייסו מספר פרשנים, כלכלנים, ואפילו מספר בנקאים - כשכולם טוענים שהבנקאים אשמים במשבר, כי הם דחפו בכוח, או "פיתו" אנשים בורים ומסכנים (וכושים) לקחת הלוואות שלא יכלו להחזיר. זה מראה כיצד מיניסטריון האמת עובד שעות נוספות ועושה מהלילה יום ומהיום לילה.

הנה למשל עדות של בנקאי אותה מביא הכתב ניקולס קרסטוף (בדה מרקר, לקוח מניו יורק טיימס).

"טקסטון [בנקאי בדימוס] אומר שהלווים קיבלו החלטות פזיזות והגזימו ברכישת נכסים, אך בכך אשמים הבנקאים, שהופעל עליהם לחץ מלמעלה."

זהו שקר. שקר גדול.

את המדיניות של מתן הלוואות לאנשים שלא יכולים להחזיר (סאב פריים) יזם הסנאט של ארה"ב, בראשות ראש וועדת הבנקאות, ברני פראנק, הדמוקרט. ברני וחבריו רצו להיות מאד "חברתיים" ולתת בית לכול פועל וקבצן. הם איימו על בנקים שאם לא יתנו הלוואות לכול דכפין, הבנקים יואשמו באפלייה גזעית. (מפני ש, מה לעשות, העניים הם ברובם בני מיעוטים). כמובן שהבנקים לא מיהרו, כי הם פחדו מהפסדים - אז באו ברני והחברתיים ואמרו - אין לכם מה לפחד - פרדי ופאני (שני בנקים ממשלתיים) יקנו מכם את כול המשכנתאות, הסיכון שלכם אפס. אתם רק מחתימים את הלקוחות, לוקחים לעצמכם עמלה שמנה, ומעבירים את המשכנתא (עם הסיכון) לפאני ופרדי.

בתנאים כאלה - כמובן שהבנקים קפצו על המציאה ומכרו משכנתאות סאב-פריים בלי לשאול שאלות. הבנקאים לא נהגו כשורה, לדעתי. כאשר הם ראו שהממשלה (החברתית) גונבת את האזרחים - הם היו צריכים לסרב לשתף פעולה, למרות הרווחים שהם הרוויחו. אבל בעולם שלנו קשה לצפות לאידיאליזם כזה מהבנקאים (או מכול אחד אחר). קשה לעמוד נגד הלחצים של הממשלה, שכוחה רב, ונגד הפיתוי של הכסף. המפתה הראשי - של העניים ושל הבנקאים - הייתה הממשלה.

עכשיו באים "כובשי וול סטריט ושאר אנשי השמאל (קריסטוף אינו שמאל קיצוני, אבל הוא בהחלט שמאל) ומאשימים רק את הבנקאים ומתעלימים מכך שהממשלה היא האשמה העיקרית, ומעבר לממשלה - האידיולוגיה ה"חברתית" שמנסה ליצור יש מאין (בית לכול קבצן).

הם מנסים לתקן את ההיסטוריה, ולהשכיח את חלקה המכריע של הממשלה בדחיפת הלוואות הסאב-פריים, ויצירת המשבר.

(כדאי לקרוא גם את הקטע הזה של קריסטוף על כובשי וול סטריט).

יעקב

המועמד הכי ליברטאני (או ליברטארי) לנשיאות ארה"ב הוא ללא ספק רון פול. זה לא פרצוף חדש, הוא היה מועמד לנשיאות של המפלגה הזעירה הליברטאנית בשנות ה 1980, ומועמד נצחי של הרפובליקנים בכול מערכות הבחירות של המאה ה 21 .

עמדותיו בנושאי כלכלה הן הכי קרובות לשיטת השוק החופשי. כך הוא, למשל, דורש את ביטול הבנק המרכזי, הפד. End the Fed היא סיסמתו. עמדותיו עקביות בעד הורדת מיסים וסגירת משרדי ממשלה מיותרים (כמו משרד החינוך). הוא חסיד עיקבי של אינטרפרטציה ישירה ומילולית של חוקת ארה"ב, והקפדה על ציות לה. הוא מתנגד בחריפות לכול מעורבות צבאית אמריקאית בעולם, קורה להחזרת כול החיילים הביתה, וביטול סיוע החוץ, כולל של ישראל. "ישראל מספיק גדולה וחזקה כדי לדאוג לעצמה, התלות באמריקה פוגע בה" הוא טוען.

עד כאן העמדות היותר סבירות שלו.

בנושאים אחדים (בעיקר מדיניות חוץ) יש לו ממש דעות מוזרות, אני הייתי אומר - נגועות בבורות מחלטת וחוסר הבנה. דעות שהופכות אותו, בעיני לקוקו.

הנה למשל:

"המועמד הרפובליקני לנשיאות, רון פול מציע לארה"ב לשנות את מדיניותה כלפי איראן וטוען כי "ידידות", ולא סנקציות, ישפרו את היחסים ויובילו לשלום. ציר בית הנבחרים מטקסס, שנחשב ל"עוף מוזר" בקרב המועמדים הרפובליקנים לנשיאות, אמר היום (יום א') כי הפחד מתוכנית הגרעין האיראנית "נופח מעבר לכל פרופורציה"."

הבן אדם מנותק מהמציאות, לא מבין איפה הוא חי, לפחות לא בנושאי חוץ. דווקא בנקודה זו הוא יותר דומה לאובמה, ולהרבה אמריקאים אחרים שלא מתעניינים ולא יודעים מה קורה מחוץ לארה"ב.

יעקב