בקטע על "זכות" השביתה הגיב אבי כהן (דעה טיפוסית ורווחת): "במסגרת חוקי השביתה מאצילה המדינה לעובדים את הסמכות להפקיע זמנית את זכות הקניין של בעלי המפעל. מקובל להניח שזו "מטרה ראויה"".

למה זו "מטרה ראויה"? ברור וידוע, לא צריך להרחיב:  כי העובד דפוק ומסכן ומנוצל וחלש, והמעביד עשיר מנצל ורשע.  מאיפה יודעים? האם מישהו הסתכל בחוץ מה קורה במציאות? לא. יודעים מתוך הספר "הקפיטל" שכתב קארל מארקס לפני 150 שנה, ובו הסביר באריכות כי העובד מסכן ומנוצל ודפוק וזקוק להגנה. ואם אבי כהן לא קרא את הספר "הקפיטל" (מעטים יש להם סבלנות לקרוא אותו) הוא קלט את "הידע" (על חולשת העובד) ממקורות משניים (למשל בית הספר), שכולם מבוססים על קארל מרקס. איש לא מסתכל על העובדות בשטח.

בואו ונראה עד כמה חלשים ודפוקים העובדים – למשל – עובדי חברת החשמל. במסגרת הבג"ץ שהגיש המעביד (המעביד החלש – המדינה) נגד וועד העובדים הבריון והאלים (קרי "העובדים החלשים") נחשפו פרטים על המשכורות של עובדי חברת החשמל  (לא שלא היו ידועים קודם...).

"14 משכורות בשנה, 52 אלף ש"ח לחודש: חגיגת שכר שלא תיאמן בחברת החשמל, בונוסים בסך 176 מיליון שקל, חשמל חינם בשווי 121 מיליון שקל... פיצויי פרישה כפולים".

בעתירתה לבג"ץ ציינה המדינה כי עובדי חברת החשמל מוגנים מפני פיטורים. כלומר, לפי הסכמי העבודה שנחתמו מולם אין אפשרות לפטר עובד חברת החשמל, מכל עילה שהיא, אלא בהסכמת ארגון העובדים.

כמו כן, עובדי חברת החשמל הם היחידים במגזר הציבורי המקבלים עם פרישתם גם פנסיה תקציבית — וגם פיצויי פיטורים (בגובה 50% מזכאותם). יתר העובדים במגזר הציבורי מקבלים בדרך כלל אחד מהשניים.

אגב, ההפרשות לפנסיה התקציבית של עובדי דור א' ודור ב' בחברת החשמל מגולמת בתעריף החשמל הציבורי, ונצברות בקופה ייעודית שבה נאספו כבר כ–24 מיליארד שקל.

מעתירת המדינה לבג"ץ עולה כי ב–2016 זכו אלפים מעובדי חברת החשמל למשכורת 13 — מענק בגובה משכורת חודשית בסיסית. סך המענקים הסתכם באותה שנה ב–112 מיליון שקל. בחברת החשמל לא הסתפקו בכך וחילקו בשנה שעברה לכמה מאות מעובדי החברה כפל מענקים — כלומר משכורת 14, בסך 64 מיליון שקל נוספים. 

ויש עוד הטבות.... תקראו את הפירוט המלא במאמר בדה-מרקר.

העובדים המסכנים, החלשים והדפוקים, בנמלים גם כן משתכרים לא רע... (שוב: תודה לאלי בר-אלי ודה מרקר, ותקראו שם עוד פרטים מצמררי שיער. השכר בטבלה אינו כולל פרמיות, שעות נוספות, הטבות, פנסיות, סמינרים וכו')

הנה, אם כן, כמה מסכנים ודפוקים ה"עובדים" וכמה שהם זקוקים, וכמה שמגיע להם, "זכות" שביתה. כי קרל מרקס כתב לפני 150 שנה שהעובדים דפוקים, וכולם יודעים עד כמה הם חלשים ודפוקים...

הנה ווריאציה על ההצעה שלי לביטול "זכות" השביתה: עובדים שמרוויחים משכורת גבוהה מהמשכורת הממוצעת במשק (שהיא כ 9000 ש"ח לחודש) – תוסר מהם "זכות" השביתה. כאמור אי אפשר להכריח שום אדם לעבוד, והפירוש של ביטול "זכות" השביתה הוא: הסרת ההגנה החוקית על עובד שובת. מותר יהיה למעביד לראות בעובד שובת כעובד מתפטר. אם הנימוק האידאולוגי להצדקת "זכות" השביתה הוא הגנה על חלשים – יש להחיל את ה"זכות" הזאת רק על החלשים באמת – שאם לא כן החוק נותן בידי החזקים כוח לשדוד את החלשים - כלומר העובדים החזקים בגופים ציבוריים כגון חברת החשמל משיגים הטבות מפליגות על חשבון הציבור כולו, שמרוויח, בממוצע פי 3 פחות מהם. איפה צדק?

ועוד "הצעת ייעול"  באותה הזדמנות: יש לפרסם את כול המשכורות של כול העובדים של מוסדות ציבוריים ועובדי המדינה. כול המשכורות וכול ההטבות יפורטו באתר פתוח. זה מידע ששייך לציבור, מידע על כסף ציבורי, הוא חייב להיות גלוי וידוע, ושלא "יתפרו" עסקנים עסקאות אפלות במחשכים. לא צריך להיות תלויים בחסדים של גילויים אגב בג"ץ של המדינה המסכנה נגד בית הדין לעבודה שלה. זה כסף של כולנו!

יעקב

האידאולוגיה השלטת בימינו מיחסת קדושה מיוחדת ל"זכות השביתה", כזכות בסיסית של האדם (העובד). זאת טעות חמורה. "זכות" השביתה אינה זכות בסיסית אלא מוצר של האידאולוגיה המרקסיסטית המרושעת, שכוחה עדיין אדיר, למרות שאפסותה והנזקיה הוכחו מעל ומעבר.

עניין "זכות" השביתה מבוסס על תיאוריית הערך של העבודה, תיאוריה שהוצעה על ידי אדם סמית' במאה ה 18 ופותחה על ידי דיוויד ריקארדו במאה ה 19 ואומצה כחלק יסודי של התיאוריות של קארל מרקס. התיאוריה הזו טוענת שערכו של חפץ או מוצר נובע מכמות העבודה שהושקעה בייצורו. לא אכנס לדיון מעמיק על חולשות תיאוריית הערך, אבל היום כולם מסכימים שהיא שגויה לחלוטין. במחשבה קלה אפשר לראות עד כמה התיאוריה לחלוטין לא נכונה. הנה שתי דוגמאות פשוטות: שמלה אופנתית מסויימת נמכרת, נגיד, ב 500 ש"ח בתחילת העונה, אבל בסוף העונה מוכרים את אותה שמלה בהנחה של 50%, כלומר ב 250 ש"ח. כמות העבודה שהושקעה בייצור השמלה (אותה שמלה!) בוודאי לא פחתה בזמן הזה, בכול זאת הערך שלה נחתך לחצי. או ניקח שני סופרים הכותבים כל אחד ספר בגודל זהה. הספר הראשון מעניין ומוצלח ונמכר במיליון עותקים ומכניס לסופר מיליונים, השני נמכר בקושי במאות עותקים ומכניס לסופר  גרושים - הערך של הספרים לגמרה שונה למרות שכמות העבודה שהושקעה בהם זהה. אין שום קשר בין ערך של מוצר לכמות העבודה שהושקעה בייצורו, או, לפחות, הקשר הוא מאד חלש ורחוק.

קארל מרקס טען שהערך של כול מוצר נובע רק מהעבודה שהושקעה בייצורו (תיאוריית הערך של העבודה), ולכן, ערכם של מוצרי התעשייה (לדוגמה) נובע מערך חומרי הגלם (העבודה שהושקעה בחומרי הגלם) פלוס הערך של העבודה של העובדים במפעל הייצור. אבל, בעל המפעל, הקפיטליסט (בעל ההון) לא משלם לעובדיו שכר שמשקף את מלוא ערך המוצר שעבודתם יוצרת אלא הרבה פחות. ההפרש בין ערך העבודה וגובה השכר הוא הערך העודף שממנו מרוויח ומתעשר בעל המפעל (הקפיטליסט). לפיכך (לפי התיאוריה של מרקס) בעל המפעל (הקפיטליסט) הוא, לפי הגדרה, נצלן, רמאי ופושע, כי הוא שודד מעובדיו את מה שמגיע להם, ומתעשר על גבם. העובד השכיר הוא, לפי הגדרה, מנוצל, דפוק וקרבן רמאות, כי אין משלמים לו את מלוא הערך של עבודתו. זהו המקור התיאורטי של חוקי העבודה. העובד השכיר הוא בהכרח (לפי התיאוריה המרקסיסטית) מקופח, הוא מסכים לעבוד בתנאי ניצול ועושק כי הוא רעב ללחם ואין לו ברירה, הוא חלש ומסכן והמדינה חייבת להירתם ולעזור לו על חשבון הקפיטליסט ה"חזירי" והרשע. זו הסיבה שהקיבוצים סירבו (פעם, מזמן) להעסיק עובדים שכירים במפעליהם  - הם לא רצו להיות "מנצלים" (לפי התאוריה המרקסיסטית שהייתה התנ"ך שלהם). זו הסיבה שהרבה דוגלים ב"קואופרטיבים" - סוג של מפעל שבו העובדים הם גם הבעלים שלו. 

נחזור ל"חוקי העבודה": ברוח המרקסיסטית נחקקו חוקי השביתה וקראו להם, לפי שיטת התעמולה המרקסיסטית השקרית ההיפך מטבעם האמיתי: "חוקי העבודה" בעוד שבפועל הם חוקי השביתה או חוקי אי-העבודה. חוקי השביתה קובעים שה"פועלים" - כלומר השכירים, במפעל, יכולים להתארגן ולהפסיק לעבוד (להפסיק לייצר) - כאמצעי לחץ על בעל המפעל, כדי לגרום לו הפסדים וכך ללחוץ עליו לשלם להם שכר יותר גבוה שמגיע להם. כזכור, לפי האידאולוגיה המרקסיסטית, הפועל הוא תמיד דפוק, ותמיד מגיע לו יותר, לא חשוב כמה הוא מקבל. בעל המפעל, לעומת זאת (לפי החוקים האלה) אינו רשאי להמשיך ולהפעיל את המפעל על ידי העסקת עובדים אחרים שמוכנים לעבוד. חוקי השביתה, למעשה, מאפשרים את הפקעת המפעל מידי בעליו, ומסירתו לידי העובדים (לפחות זמנית). העובדים משתלטים על המפעל בכוח, והמדינה אינה מגינה על זכויות הקניין של הבעלים. חוקי השביתה מקדשים את הפקעת זכויות הקניין, הם מהווים החרמת רכוש (החרמת המפעל), הם מעודדים את ההשתלטות האלימה של הפועלים על המפעל. יש בשביתה בנוסף לאלימות נגד "הקפיטליסט הרשע", אלימות נוספת: אלימות של הוועדים (חלק מהפועלים) נגד שאר הפועלים, שחלקם, אולי, רוצה להמשיך לעבוד ולהתפרנס. בעבר מנעו פועלים שובתים, בכוח, (pickets) מפועלים אחרים לעבוד, והיכו או רצחו את אלה שרצו לעבוד ("מפירי שביתה") ובכך גם פגעו חמורות בגופם וזכויותיהם של העובדים האלה (בנוסף לפגיעה בזכויות הקניין של בעלי המפעל).

שיהיה ברור: הפועלים אינם עבדים, ואיש לא יכול ולא רוצה להכריח אותם לעבוד בניגוד לרצונם. כיבוד זכויות האדם (שהוא העקרון העליון במשנתנו) מחייב כיבוד הזכות לחופש, שכולל גם הזכות לא לעבוד בניגוד לרצוך. עובדים, ופועלים, רשאים, כמובן, כמו כול אדם, להתארגן בארגונים וולונטריים (למשל איגוד מקצועי או ארגון עובדים), והם רשאים בכול רגע להעמיד דרישות שכר בפני המעבידים, ורשאים גם לפרוש מהעבודה אם דרישותיהם לא יתמלאו (להכריז שביתה). הם רשאים ל"שבות" באופן פרטי ואינדיבידואלי וגם באופן מאורגן (על ידי איגוד מקצועי). כול זה תקין במסגרת זכויות האדם. מעביד עלול, כמובן, להינזק מפרישה המונית של כול עובדיו. מציאה והכשרה של עובדים חליפיים כרוכה בעלויות גדולות. עליו לקחת זאת בחשבון במו"מ השכר עם עובדיו. כול אלה דברים מובנים מאליהם, מעוגנים בחוקי המדינה ואינם זקוקים לתחיקה מיוחדת (תחיקת העבודה או השביתה). איני מציע לשלוח שובתים לכלא חו"ח. יש רק צורך לכבד גם את הזכויות של המעביד להתייחס לשביתה כעילה לפיטורין, כמו שכול סירוב של עובד להישמע להוראות המעביד בענייני עבודה נחשב לעילה לפיטורין.

מה שייחודי לחוקי השביתה הוא שהם נחוצים כי הם חורגים מעבר לחוקים הרגילים להגנת זכויות האדם, והם סותרים את זכויות האדם. חוקי השביתה מעניקים ל"עובדים" זכויות יתר שסותרות את זכויות האדם: הזכות להשתלט על מפעלים, למנוע את זכויות הקניים של בעלי המפעל, ולפגוע בזכויות האדם של עובדים אחרים (אלה שלא מעונינים לשבות). כך למשל השתלטו (בחסות חוקי השביתה) עובדי חברת החשמל על נכסי חברת החשמל, השייכים למדינה (לכול האזרחים), והם מנצלים את שליטתם על השאלטר כדי לסחוט בלי סוף משאר האזרחים (לא מקפיטליסטים רשעים אלא מכול שאר האזרחים, משלמי חשבון החשמל). הם העובדים הכי כוחניים וחזיריים במשק, שמרוויחים לפחות פי 2 עד פי 4 מעובדים אחרים בתפקידים דומים במגזר הפרטי, וכול זה בגלל מחדלי המדינה  שמעניקה להם יותר מדי כוח בחוקים רעים. החוקים נקראים "חוקי העבודה" במקום להיקרא "חוקי השביתה" ו"חוקי שוד הציבור".

התיאוריה המרקסיסטית שוללת מכול וכול את זכויות הקניין. הזכות הזאת לא קיימת אצל חסידי מארקס. כול הרכוש (שקוראים לו "אמצעי הייצור") הוא, לפי מרקס, צריך להיות שייך ל"כולם". חוקי השביתה הם, לכן, חוקים מרקסיסטיים, המבטאים את שלילת זכויות הקניין ברוח תורת מארקס. אנו, בחברתנו, דוחים את עקרונות המארקסיזם, וכן מכירים ומגינים על זכות הקניין המעוגנות גם בחוק ייסוד בישראל. ובכול זאת - כן אימצו את חוקי השביתות המבוססים על מארקס ושלילת זכות הקניין. אנו חיים תחת מערכת חוקים שיש בה סתירות פנימיות.

ליתר דיוק: "זכות השביתה" נחוצה, ומשמשת את העובדים המסכנים (לפי מארקס) רק בחברה קפיטליסטית, בה אמצעי הייצור הינם בבעלות פרטית, והקפיטליסט הרשע מנצל את העובדים. זכות השביתה לא נחוצה ולא קיימת (לפי מארקס) בחברה קומוניסטית, בה אמצעי הייצור הם בבעלות ציבורית (בעלות המדינה). המדינה (הקומוניסטית) בעלת טוב לב וחוכמה עילאיים, אינה מנצלת את העובדים אלא מעניקה להם את המלוא השכר המגיע להם. אכן, במדינות הקומוניסטיות לא קיימת זכות שביתה, ומי שהעז אפילו לחשוב על שביתה נחשב לאוייב העם ומצא עצמו בסיביר (במקרה הטוב) או 6 אמות באדמה, במקרה השכיח יותר. לא היו שביתות בגוש הקומוניסטי ולא "זכויות" שביתה.

וראו את האבסורד: אצלנו יש שביתות רבות, אבל הן כולן במגזר הציבורי. בחברת החשמל, רשות הנמלים, בתי חולים ובתי ספר, בגופים המנוהלים על ידי המדינה. אצלנו - העובדים הנועזים וה"מיואשים" נלחמים בחרוף נפש - לא נגד הקפיטליסט האכזר והרשע, אלא נגד המדינה, כלומר נגד "כולנו" - הם נלחמים כדי להתעשר בצורה מוגזמת ומלוכלכת, על חשבון שאר הציבור. השובתים (למשל בחברת החשמל) משתלטים לא על בית חרושת פרטי של קפיטליסט פרטי, אלא על נכסי המדינה, נכסי כולנו. והנפגע מהשביתה איננו הקפיטליסט (שזקוק ל"תמריץ" כדי לשלם שכר הוגן) אלא הציבור - שאין בידו להשפיע כהו זה על השכר. הפקידים שמנהלים מו"מ על שכר לא משלמים תוספות שכר מכיסם (כמו הקפיטליסט). לכן - שביתה במגזר הציבורי נוגדת לחלוטין את ההגיון ואת התיאוריה המרקסיסטית שהמציאה את "זכות השביתה". המדינה נותנת כוח בידי העובדים (בחוק) - בעיקר נגד עצמה ונגד שאר הציבור. ראינו את זה היטב כאשר המדינה המסכנה פנתה לבג"ץ כדי למנוע שביתה בחברת החשמל.

לכן - כצעד ראשון, חייבים לבטל את האבסורד הזה הנקרא "זכות השביתה" במגזר הציבורי. הדבר מתחייב מכול האידאולוגיות האפשריות - גם מהאידאולוגיה המרקסיסטית וגם מהקפיטליסטית. הבסיס האינטלקטואלי והרעיוני היחידי ל"זכות השביתה" במגזר הציבורי הוא הטעות והטפשות. חייבים למצוא מנגנון לקביעת שכר הוגן במגזר הציבורי ללא שביתות ואלימות. (בוררות חובה, בתי משפט או הליכה לרב). אין לסבול מאבק אלים (שביתות) של קבוצות "עובדים" נגד המדינה והציבור. צריך לשים קץ למצב שהציבור סובל לעיתים קרובות משביתות ללא צורך, וממצב שקבוצות חזקות של עובדים (חברת החשמל) לוקחים לעצמם כמה שבא להם על חשבון כלל הציבור. מי שירצה לעבוד במגזר הציבורי וליהנות מקביעות (בטחון בעבודה), שכר נאה, פנסיה והטבות, יתחייב בחוזה העבודה שלא לשבות. כול שביתה תיחשב להפרת חוזה ולהתפטרות (שהיא בהחלט מותרת).

צריך, אם כן, לשנות באופן דחוף את החקיקה הקיימת, ולאסור שביתות במגזר הציבורי (במגזר הפרטי במילא כמעט ואין שביתות). איסור כזה קיים (למשל) בארה"ב - בה אסור לעובדי הממשלה הפדראלית לשבות. (שביתות קיימות בארה"ב במגזרים אחרים). צריך להבין את הבסיס הרעיוני של חוקי השביתה (או את העדר הבסיס) ולבטל אותם. ""זכות השביתה" (שפירושו ה"זכות" להשתלט על נכסי המעביד) הוא מונח שקרי ומלאכותי - לא קיימת זכות כזו.

יעקב

"דה מרקר" מפרסם כתבה גדולה על הגרעון העצום של הביטוח הלאומי. הנה הכותרת:

אזרחי ישראל נפרדים מדי חודש מעד 20% משכרם לטובת הביטוח הלאומי, אף שהמוסד סובל מגירעון אדיר של 332 מיליארד שקל, וצופה שקופתו תתרוקן ב-2045 ■ הסיבות למשבר והפתרונות ברורים - אז למה ברשות שוק ההון והביטוח כל כך אדישים? 

הבעיה נכונה. הגרעון של הביטוח הלאומי גדול, כפי שרואים בגרף.

הסיפור פשוט: היום (ומאז יום היווסדו ב 1952) הביטוח הלאומי לוקח מאנשים יותר כסף מאשר הוא מחזיר (משלם) בצורת קצבאות ל"זכאים". את היתרה הוא לכאורה חוסך ב"קרן" – למעשה מעביר לממשלה לכיסוי הוצאות שוטפות (הוא מס הכנסה ב'). בשנת 2027 ישתנה המאזן (על פי התעריפים שבתוקף היום) וההכנסות ממיסי ביטוח לאומי לא יספיקו לתשלום הקצבאות, והביטוח הלאומי יצטרך לקחת מ"קרן החיסכון" שלו – שלא קיימת. כלומר – בשנת 2027 הממשלה תפסיק לקבל כסף מהביטוח הלאומי ותצטרך עוד להעביר לביטוח הלאומי כסף מהתקציב השוטף לתשלום הקצבאות. אותה "קרן" דמיונית תתרוקן בשנת 2045 (על פי תחזיות אקטואריות), ואז... אז מה? הממשלה תצטרך לקחת עוד יותר כסף מהציבור, ולהעביר עוד פחות לקצבאות... כלומר להמשיך לעשות מה שהיא עושה כול הזמן...

הכותב, יורם גביזון, טועה טעות יסודית ביותר כאשר הוא כותב "אז למה ברשות שוק ההון והביטוח כל כך אדישים"? הביטוח הלאומי אינו חברת ביטוח מסחרית, כגון אלה ש"רשות שוק ההון והביטוח" אמורה לפקח עליהן. הביטוח הלאומי הוא גוף ממשלתי, כמו משרד הבריאות, החינוך, או התחבורה. מאז ומתמיד ניסו למכור לציבור את ה"ספין" (השקר) שהמוסד הזה הוא כמו חברת ביטוח מסחרית (אתה משלם ביטוח תמורת כיסוי של סיכון), שזו חברה שמעניקה שרות. מהתחלה ניסו למכור את השקר השני שה"מוסד לביטוח לאומי" הוא גוף עצמאי. אין כזה דבר "גוף עצמאי" ולא יכול להיות. כול ה"רשויות" הממשלתיות למיניהן (רשות הנמלים, רשות השידור וכו' וכו') הכול גופים ממשלתיים (ולכן – פוליטיים), וכך גם הביטוח הלאומי.

הביטוח הלאומי הוא הזרוע של הממשלה לביצוע תשלומי העברה. תשלומי העברה פירושו – לוקחים מ א' ונותנים ל ב'. לוקחים בכוח מ א', בכוח הממשלה, כוח המיסוי שלה. זה לא כמו שירות מסחרי (ביטוח) שאתה רוכש אם כדאי לך ואם לא – לא. ב"ביטוח" לאומי אין לך אופציה לא להשתתף. לכן, אין כול הבדל בין תשלומי ביטוח לאומי ותשלומי מס הכנסה. זה מס וזה מס (גבייה בכוח). ההתעקשות של הממשלה להשתמש בכינוי השקרי "ביטוח" נובע מהרצון להמתיק את גלולת המס, באמצעות מריחתה בציפוי של שקר. ואם לוקחים ממך כסף בכוח, תמורת שרות כלשהו כביכול, תמיד יש לך הרגשה שמרמים אותך ושודדים אותך, והרגשה זו נכונה ומוצדקת מאד במקרה של ה"ביטוח" הלאומי. המגיבים לכתבה בדה-מרקר הדגישו כולם נקודה זו... רק דה מרקר לא מבין את הבעיה, ומתלונן על "גרעון אקטוארי". הסיפור על גרעון אקטוארי לא רלוונטי, כי הביטוח הלאומי אינו חברת ביטוח פרטית שמשאביה מוגבלים. הוא הממשלה. לממשלה אין, ולא יכול להיות גרעון אקטוארי, היא לא יכולה לפשוט את הרגל. אם נוצר מצב כזה, לכאורה, היא מעלה מיסים, מקטינה תשלומים ו/או מדפיסה כסף.

הביטוח הלאומי הוא, לכאורה, כלי לעזרה סוציאלית – להעברת כסף מהעשירים לעניים המסכנים. הוא עושה גם את זה, אבל זה לא עיקר העיסוק שלו, מבחינת נפח הכספים. הביטוח הלאומי משלם קצבאות זקנה, ילדים ונכות – לכול האוכלוסייה, כלומר גם לעשירים. מרבית האוכלוסייה אינם עניים, והכסף מועבר לכולם. מרבית הכסף מועבר לאנשים שאינם עניים.  הזקנים, מקבלי הקצבאות, הם בדרך כלל הרבה יותר עשירים ומבוססים מאשר הצעירים העובדים שמהם נלקח הכסף המועבר לזקנים. הרוב הגדול של תשלומי הביטוח הלאומי (אולי שלושה רבעים או יותר) הוא מעניים (צעירים) לעשירים (זקנים).

הביטוח הלאומי מרגיע את הצעירים: "עכשיו אתם משלמים אבל אל תדאגו, כאשר תהיו זקנים תקבלו גם אתם תשלומים מביטוח לאומי". כאן המקום להבהיר: הביטוח הלאומי אינו תכנית חיסכון או השקעה. הכסף ששילמת (בכפייה) אינו נשמר בקופת גמל שלך, לשימושך בעתיד. הכסף שאתה משלם היום מועבר, בקצבאות, לזקנים היום והוא מת, לא קיים יותר. מה שאתה מקבל זו הבטחה (באמצעות חקיקה) שתקבל קצבה בעתיד. האם תקבל, אכן, קצבת זקנה בעתיד? אולי. תלוי בממשלה, ביכולתה לשלם, ובחוקים שתעביר בעתיד.

אם מנסים להציג את הביטוח הלאומי כתכנית פנסיה שבה אתה חוסך היום כדי לקבל כספך בעת זקנה – צריך לשאול: האם זה כדאי. כלומר – מה היחס בין הכסף שאני משלם לביטוח לאומי במשך חיי, לכסף שאני צפוי לקבל חזרה בעתיד, בצורת קצבה? התשובה – למי שטורח לעשות את החשבון היא: כלום. הקצבאות הן נמוכות, ואדם רגיל, שעבד מרבית חייו אפילו במשכורת מינימום, מקבל, לעת זקנה הרבה פחות ממה שלקחו ממנו בחייו. כלומר: הביטוח הלאומי "עוזר" למרבית האנשים על ידי שלוקח מהם בכוח את הכסף שיכלו לחסוך לפנסיה, ומחזיר להם חלק קטן ממנו, בלבד, לעת זקנה.  הביטוח הלאומי "עוזר" לאנשים על ידי שלוקח את כספם...

צריך להודות שיש מיעוט של אנשים שהביטוח הלאומי כן עוזר להם: העניים באמת, אלה שלא עבדו מרבית חייהם, החולים, הנכים או הבטלנים – אלה מקבלים מהביטוח הלאומי יותר מאשר שילמו לו. הם מקבלים את הכסף על חשבון ה"עשירים" ופראיירים הלא עשירים שעבדו כול חייהם. אבל, צריך להדגיש: העניים באמת הם חלק קטן מהאוכלוסייה. הביטוח הלאומי הוא מכבסת סרק לסכומי כסף אדירים, בלי קשר לעזרה הסוציאלית לעניים.

על שיטה אחרת ל"ביטוח לאומי" באמצעות קרנות חיסכון אישיות, שיטה שהונהגה במדינות אחדות (כולל שבדיה) אפשר לקרוא פה. קטעים קודמים כאן.

יעקב

ד"ר שמואל גולדמן מלגלג על הנשיא הנבחר של ארה"ב דונלד טראמפ, על הבטחות הבחירות שלו לבנות חומה בגבול מקסיקו לחסימת כניסה של מסתננים, ולגרש מארה"ב את אלה שכבר הסתננו אליה.

קל ללגלג, אבל הבעיה אמתית, ובעיה אמתית צריך לנסות לפתור, כמיטב היכולת המוגבלת. לגלוג אינו פתרון.

חשבו על עשרות אלפי המהגרים האפריקניים שנכנסו לישראל בשנים 2012-14. ככול שאנו רחמנים בני רחמנים, ולבנו כואב את כאבם של הפליטים, ברור לכולם שהייתה לנו בעיה. אנו פשוט לא יכולים לקלוט פליטים אפריקניים (או אחרים) ללא הגבלה, בקצב שהם הסתננו לארץ באותו זמן. אז בנינו חומה (יותר נכון: גדר) לאורך 280 ק"מ של הגבול עם מצריים. למזלנו, ארץ ישראל קטנה והגבול הוא רק 280 ק"מ. אני חושב שהייתה הסכמה כלל לאומית (כולל חרות ומק"י) שהקמת הגדר היה מעשה הכרחי וטוב, יעלה כמה שיעלה, פשוט לא הייתה ברירה. וזה  עובד, פחות או יותר - כלומר המצב עם הגדר, ללא ספק, טוב בהרבה מקודם.

כנ"ל ארה"ב. יש להם בעיה של מהגרים, מעריכים שיש כבר היום כ 11 מיליון מהגרים בלתי חוקיים, כלומר מסתננים. מאות אלפים נוספים מסתננים כול שנה. כמה אפשר? ארה"ב הייתה ארץ של הגירה חופשית (אליה) עד לפני יותר מתשעים שנה. בשנות ה 1920 חוקקו מכסות להגירה, חוקים שהמסתננים מפרים. הקונצנזוס הוא שהגירה בלתי מוגבלת אינה אפשרית, איש אינו טוען (בארה"ב) לבטל את כול חוקי ההגירה ולאפשר כניסה חופשית כמו שהיה לפני 1920, בייחוד שהיום, בעידן של מדינת הסעד חברתית נדיבה, רוצים לספק למהגרים שרותים בסיסיים - מזון, מגורים, עבודה, חינוך ובריאות. אז מה עושים? כמה אפשר?

ארה"ב קצת גדולה מישראל, יש להם 5000 ק"מ גבול עם מקסיקו (לא 280), קשה להקים גדר באורך כזה.  הם כבר התחילו, בקטעים אחדים כבר הוקמה גדר. היא לא 100% יעילה, אבל יותר טוב מכלום. אז טראמפ הציע להקים עוד גדר (להמשיך את הגדר), וד"ר גולדמן מלגלג. מה מציע גולדמן? מה הציעו הדמוקרטים ומה עשו בימי אובמה? כלום. שאלה לגולדמן ולקלינטון: אתם בעד הגירה חופשית ובלתי מוגבלת? תציעו את זה בפה מלא ובמפורש, זה לא רעיון כול כך רע. מה עושים במקום זה? צועקים "גזענים!" ומלגלגים על טראמפ. צבועים.

עכשיו כבר חיים בארה"ב, כאמור, 11 מיליון מהגרים לא חוקיים. (לא "מתועדים" כלומר ללא תעודות - un-documented - בלשון תקינה פוליטית - כלומר לשון השקר - הם מפירי חוק). מה עושים איתם? אפשר לגרש 11 מיליון בני אדם? זה אכזרי ולא אנושי וגם לא מעשי. אז הנשיא אובמה הורה לא לגרש אף אחד, כלומר להמנע מלאכוף את חוקי ההגירה. מאד נדיב ורחב לב מצדו (וקצת לא חוקי). אבל הבעיה עדיין קיימת.

טראמפ יגרש 11 מיליון? ספק אם ינסה, אין ספק שזה לא מעשי. אבל אפשר, למשל, כמו שהציע טראמפ, להתחיל בלגרש כמה מאות אלפים מסתננים שנתפסו והורשעו בעבירות פליליות בארה"ב (חלקן עבירות אלימות). אובמה הורה בפירוש לרשויות הפדראליות למנוע מהמדינות והערים לגרש מסתננים (גם פושעים). לא בטוח שטראמפ יצליח לעשות הרבה בנושא המסתננים, אבל משהו צריך לנסות לעשות.

צריך לציין שמספר מפתיע של היספנים הצביעו עבור טראמפ. היספנים וותיקים, שהתאזרחו בארה"ב (חוקיים) לא דוגלים בהגירה חופשית ובלתי מוגבלת. כול מדינות העולם מגבילות את ההגירה, מרביתן חוסמות אותה באופן קיצוני. כמות המהגרים בסין היא בערך אפס, כנ"ל יפן, ואוסטרליה - ארץ הגירה נאורה - חוסמת בצורה הרמטית ואכזרית כול הסתננות, ומגלה מסתננים למחנות מעצר באיים נידחים, בהם היא מספקת להם מחנות ריכוז ומזון ותו לאו. 

יש בעולם - כרגע - כ 60 מיליון עקורים, לפי רשות הפליטים של האו"מ - ואלה הפליטים ממלחמות ואלימות ולא פליטי הרעב. פליטי רעב יש, בקלות, איזה מיליארד בני אדם, שאין להם כוח פיזי כדי לקום ולנסות להסתנן למקום יותר טוב. אין לבעיה פתרון. אבל, לגלגלג עליה, כמו גולדמן, זה טפשי ונבזי בצורה מדהימה.

יעקב

תוספת: הנה מבזק מהיום (17.1.2017):

מנהלת הגבולות במשרד הביטחון השלימה את הגבהת גדר הגבול עם מצרים, ומספר המסתננים מסיני ירד מ-213 בשנת 2015 ל-11 בלבד בכל 2016. 17 קילומטרים של גדר הוגבהו לגובה של שמונה מטרים, וכן הוצבו אמצעים לגילוי נתיבי חדירה בכדי לעצור את המסתננים דרך גבול זה.

יעקב

התחזיות שוב נכשלו בחיזוי תוצאות משאל העם בבריטנה.

בימים שלפני ההצבעה חזו מרבית התחזיות יתרון קל ל"נשארים".

אתמול בלילה, בשעה 1.00 אחר חצות, אחרי סגירת הקלפיות, כאשר כבר היו מדגמים עדיין אמרו: "4% יתרון לנשארים".

אל תאמינו לתחזיות פוליטיות, משאלי דעת קהל ומדגמים. העושים את התחזיות מושפעים ממה שהם רוצים לראות, מהתוצאה הרצויה להם, מבחינה אידאולוגית. אין כזה דבר "תחזית אובייקטיבית". וכול החזאים למיניהם נמצאים בצד אחד בלבד של המחלוקת האידאולוגית. אחידות הדעין האידאולוגית של התקשורת, האקדמיה והאליטות (המנותקים מהעם) היא תופעה מוזרה ומדהימה.

כול משאלי דעת הקהל והתחזיות הן חרטא-ברטא, כלומר - ניחוש מבוסס על נטיות אידאולוגיות. (ראו גם כאן)

יעקב

אידיוטים מועילים היה כינוי, המיוחס ללנין, למבקרים מעריצי השיטה הסובייטית מן המערב. אין עדות חותכת לכך שלנין אכן אמר את הדברים, ואפשר שהאמירה יוחסה לו בגלל יחס הזלזול שלו לאנשי שמאל שאינם בולשביקים. "מועילים" הכוונה: מועילים לתעמולה הסובייטית. 

בשנים הראשונות למשטר הסובייטי, נהגו מנהיגיו לארגן סיורים מודרכים לאישים מן המערב שרחשו אהדה למהפכה הסובייטית כה.ג. וולס, ג'ון דיואי, ג'ורג' ברנרד שו ואחרים, כדי להציג בפניהם את "הישגי" המהפכה הסובייטית. אותם אישים שבו למערב והיללו את פלאי המהפכה, את אנושיותו הרבה של סטלין ואת ההצלחות הרבות של הקולקטיביזציה, תוך התעלמות מרצון מפגמיה.  מיותר לציין שהביקורים נערכו ב"קולחוז לדוגמא" או "בית חרושת לדוגמא", שהיו כולו תפאורה וזיוף - היו הצגה. כול ה"פועלים" וה"איכרים", המאושרים שהרבו לשבח את המשטר ואת תנאי החיים שלהם היו סוכנים של הק.ג.ב. ששיחקו תפקיד. המבקרים לוו תמיד על ידי סוכנים "מתרגמים" ולא הורשו לדבר חופשית עם אף אדם רגיל. מאידך, אדם מן הישוב שהיה מעז לדבר עם הזרים ללא אישור ונוכחות סוכן היה מסכן את ראשו. את כול זה האידיוטים המועילים לא ידעו ולא הרגישו (מכאן "אידיוטים").

יש שמכנים אותם גם "אידיוטים שימושיים".  מסתבר שאידיוטים מועילים לא מתים, בכול דור ודור יש להם נציגות מכובדת.

הדברים אמורים בביקור של שלושה חתני נובל בצפון קוריאה, החודש. ביניהם היה גם הישראלי, ד"ר אהרון צ'חנובר (משמאל בתמונה).

צ'חנובר (והאחרים) הרצו בפני "סטודנטים" - כך היה נדמה לו. הוא לא הרגיש שהם סוכני המשטר. הם ביקרו ב"מוסדות מדעיים" (בתפאורות).

האם צ'חנובר לא יודע על האופי הרצחני והמטורף של המשטר בצפון קוריאה? לא היו אנשים נורמליים שהיה יכול להתייעץ איתם לפני שנסע? מה הוא מיהר להשתתף בהצגת תעמולה מטורפת של שליט בלתי שפוי ורצחני? איזה עניין יש לנובליסטים לחזק את המשטר הרחצני על ידי השתתפות בהצגות הבל תעמולתיות? מזל שיצא משם ללא פגע. יש לציין שזו לא יוזמה פרטית של צ'חנובר, והוא יצא מטעם "אירגון השלום העולמי", שבו משתתפים מאות חתני נובל. בכול זאת - כול אדם אחראי למעשיו שלו.

"נראה שהצפון קוריאנים צמאים לשלום", אמר צ'חנובר עם שובו. "צמאים לשלום" ?? הם קודם כול רעבים ללחם, ואח"כ הם צמאים לקצת חירות ורווחה, ולכיבוד מינימלי של זכויות האדם שלהם על ידי השלטון שאירח את צ'חנובר.  את הדבר הזה לא הראו המארחים (מטעם המשטר) לתיירים הנובליסטים, ואלה לא ראו, כי לא הראו להם, והם לא התעניינו במיוחד. "לא ניפגשנו עם שום גורם בהנהגה העליונה" טורח להסביר צ'חנובר, הם רק נפגשו עם פקידי משטר מדרגה בינונית ומטה. הם לא נפגשו עם אף אדם שאינו נציג המשטר. אולי הם לא מודעים לכך.

השליט הקוריאני אירגן את הביקור כדי שה"מועילים" יפיצו תעמולה במערב בגנות הסנקציות שהוטלו על צפון קוריאה על ידי האו"מ בגין פיתוח הנשק הגרעיני. פרופ' צ'חנובר מילא תפקידו כנדרש, ודיבר על ה"צמא לשום" של הצפון קוריאנים, אבל שכח להתייחס לפצצות האטום שבהם הם מאיימים להפציץ את שאר העולם (את קוריאה הדרומית וארה"ב למשל). אכן... "מועיל" מאד. 

הנה סיפור של עיתונאי בריטי של ה BBC (אירגון תקין-פוליטית לחלוטין), שנסע לכסות את האירוע, ונעצר (אומנם רק ל 10 שעות) בידי המשטר המטורף.

יעקב

במדינת ניו יורק בארה"ב העבירו חוק שכר המינימום בשיעור 15 דולר לשעה. זו המדינה השנייה שמאמצת חוק "מתקדם" וחברתי זה, אחרי שקליפורניה העבירה חוק דומה שעות ספורות קודם. שכר המינימום הנוכחי הוא 9 דולר לשעה, והוא יעלה, בהדרגה, בעיר ניו יורק עצמה, עד 15 דולר בשנת 2018. בשאר המחוזות במדינת ניו יורק העלייה תהיה איטית יותר ותגיע רק ל 12.5 דולר לשעה. בעיר ניו יורק יתחשבו בעסקים קטנים שמעסיקים פחות מ 10 עובדים, ויאפשרו להם להגיע לשכר של 15 דולר לשעה עד 2020 (במקום 2018).

בשביל מה צריך שכר מינימום? ולמה הוא כול כך פופולרי (בייחוד אצל ה"חברתיים")?  לכאורה זה ברור לחלוטין. כי יוקר המחייה גואה ועולה והפועלים המסכנים כבר לא יכולים להתקיים "בכבוד" משכר של 9 דולר לשעה. ניטיב עם כן עם העם, ונעלה את שכר המינימום ובא לציון הגואל, ולפוליטיקאי הקול בבחירות.

עניין שכר המינימום הוא הונאה ענקית. האיגודים המקצועיים בארה"ב מצאו פטנט - הם הצמידו את שכר העובדים המאוגדים לשכר המינימום החוקי. כאשר מעלים את שכר המינימום בעצם מעלים את שכר כול העובדים המאוגדים - הווה אומר - שכר העובדים בכול הגופים ציבוריים. מיותר לציין שיש בלי סוף גופים ציבוריים - העיריות, המשטרה (שהיא עירונית בארה"ב), התחבורה הציבורית, שרותי הבריאות והחינוך, שירותי הרווחה - חלק מהאוניברסיטאות, הדואר ומה לא. העלאת שכר מינימום פירושה העלאה כללית של כול השכר במגזר הציבורי. והעלאה מ 9 דולר ל 15 היא העלאה רצינית של 66% בשכר. זו לא העלאה רק עבור הפועלים המסכנים, מזי הרעב, שמרוויחים שכר מינימום של 9 דולר לשעה, זו העלאה לכוווולם!

מן המפורסמות הוא שהשכר ותנאי העבודה במגזר הציבורי הם גבוהים עד כדי שערורייתיים. במשך השנים ידעו האיגודים המקצועיים במגזר הציבורי לסחוט עוד ועוד הטבות, וכיום הם נהנים גם משכר גבוה, בשמיים, גם מתנאים מפליגים כמו חופש שנתי גדול, פרישה לפנסיה מלאה בגיל מוקדם (55 או 60), פנסיות נדיבות, ביטוחי בריאות ומה לא. אילו דנו על העלאה כללית בשכר במגזר הציבורי היה ציבור הבוחרים מתרעם על הפרות השמנות, על האיגודים החזיריים שלא יודעים שובע וסוחטים עוד ועוד הטבות על חשבון שאר הציבור (באמצעות איומי שביתה). אז מצאו פטנט. פטנט נהדר! לא מעלים את השכר במגזר הציבורי, "רק" מצמידים אותו לשכר המינימום. יא-עני - עכשיו לא נאבקים על העלאת שכר אלא רק על שכר המינימום, רק לטובת המסכנים, רק לטובת הפועלים מזי הרעב...

הבלוף הזה הוא שעומד מאחורי המאבק של האיגודים המקצועיים ושל הפוליטיקאים הפופוליסטים וה"חברתיים" למען העלאת שכר המינימום. כנאמר במקורות "בתחבולות תגנוב מהציבור".

כמובן, העלאת שכר המינימום בחוק גוררת אחריה עלייה בכול המחירים של כול השרותים, כלומר עלייה ביוקר החיים, שנגדו, כביכול, בא שכר המינימום להלחם.

תוצאה נוספת היא סגירת עסקים, בעיקר עסקים קטנים, שלא יכולים לעמוד בנטל הנוסף (העלאה של 66% בשכר העבודה). גם עסקים גדולים סובלים מכול זה, וחברות שרק יכולות בורחות (עם מפעליהן) למדינות אחרות (בתוך ארה"ב או מחוצה לה) בהן אין תולים על צווארן אבן ריחיים זו. בריחת מקומות עבודה פירושה - גידול באבטלה. יותר ויותר אנשים שרוצים לעבוד (בעיקר צעירים) לא מוצאים עבודה כי למעסיקים לא משתלם להעסיקם בשכר המינימום הגבוה. 

מי שאין לו עבודה - שכר המינימום שלו הוא אפס. זהו שכר המינימום האמיתי.

יעקב

המשך:

בריטניה העלתה אף היא את שכר המינימום ל 7.20 שטרלינג לשעה (10.36 דולר), ותמשיך להעלותו ל 9 שטרלינג עד 2020. 25 ערים בארה"ב העלו את שכר המינימום מאז 2014, וכך עשתה גם גרמניה. הדבר מאד אופנתי... הדבר אופנתי כי זה מעניק הטבות (לכאורה) לאנשים (שכר יותר גבוה) ללא עלות לכאורה - כלומר ללא עלות בהוצאה הממשלתית - כמו במקרה של מתן קיצבאות - ללא העלאת מיסים או יצירת גרעונות. אבל, כמו שאמרו חז"ל, אין ארוחות חינם. מישהו משלם בסוף עבור ההטבות... כי העלאת שכר המינימום מעלה את עלות כול המוצרים והשרותים והנה, לכן, דומה למס המוטל על כול האנשים - אבל - מוטל בסתר, בהחבא, ברמייה, ללא דיון או הצבעה מפורשת. 

יעקב

.

מכוני הסקרים, שמנפקים תחזיות על תוצאות הבחירות, רשמו עוד כישלון מחפיר ביוון. כול המכונים פרסמו תחזיות של "תיקו" במשאל העם - שיוויון, פחות או יותר בין תומכי ה"כן" ותומכי ה"לאו". הם טענו, לפני המשאל, שאי אפשר לדעת מה תהיה התוצאה... גם בזמן המשאל, לפי תוצאות המדגם הם טעו בגדול. אומנם ידעו להגיד שה"לאו" ניצח, אבל אמרו בהפרש של אחוז או אולי עד 3%. בפועל יצא 61-39%.

יעקב

גם בבריטניה כשלו הסקרים שנועדו לנבא תוצאות הבחירות. גם שם הם ניבאו תיקו ו "קשה לדעת" - כשלבסוף היה ניצחון שמרני גדול, עם הישג של רוב מוחלט.

גם שם התברר שהסקרים אינם אלא ניחוש על פי תחושת הבטן של הסוקרים, וגם שם, כמו אצלנו, הסוקרים הם אנשי שמאל, שמנבאים על פי האומנות האידיאולוגיות שלהם.

זה שאנשים מושפעים, ומתנהגים, על פי הרגש - על פי הקשר הרגשי שלהם לאידיאולוגיה זו או אחרת - זה ידוע, ומובן מאליו. הסיפור על "אובייקטיביות" הוא רק זה - סיפור אגדה. אין דבר כזה.

הטענות של הסוקרים למיניהם שהסקרים הם מדעיים כביכול - זה לוקשים - sales talk - פירסום עצמי למטרות פרנסה. 

יעקב 

הנשיא שלנו, ריבלין, והנשיא אובמה גינו את ביבי על שהאימרה שלו נגד הערבים היא גזענית.

"ריבלין על סערת "הערבים נוהרים לקלפי": אין מקום לאמירות פוצעות שכאלה"

ומה עם שלטי תעמולת הבחירות שלמטה? זה לא גזעני? 

אבל, כמובן, כולם יודעים שה"מחנה הציוני" (מפלגת העבודה) לא יכולים להיות גזעניים! רק ביבי יכול, ורק ביבי ראוי לגינוי משני הנשיאים היקרים שלנו, ריבלין ואובמה. ה"מחנה הציוני" הם נשמות טהורות (בעיני עצמם).

בברזיל שולטת מאז 2003 ממשלה של שמאל-מרכז. ראשית היה הנשיא לולה (איגנציו דה סילבה) בין השנים 2003-10, ועכשיו הנשיאה וילמה רוסף, בת חסותו של לולה. לולה היה פעיל באיגודים המקצועיים בברזיל (משהו כמו עמיר פרץ שלנו) לפני שנבחר לנשיא. הוא היה נשיא ופולרי, ודי סביר, בזמנו שיגשגה ברזיל ונהנתה מצמיחה כלכלית אדירה - לא כול כך בזכות לולה כמו בזכות הבועה הכלכלית העולמית ועליית המחירים הכללית של סחורות בסיסיות כמו מחצבים ותבואות - אותן מייצרת ברזיל. לזכותו של לולה יאמר שהוא נקט במדיניות סבירה, כלומר, לא אץ להרוס את השיגשוג עם צעדים אידאולוגיים-פופוליסטיים. הוא הניח לכלכלה לזרום. מאז המשבר העולמי מגמגמת הכלכלה הברזילאית וצומחת בקצב קטן, שלא כול כך מספיק כדי לחלץ את האוכלוסיה האדירה מהעוני האדיר בו רובה שרוי.

אבל, ממשלות שמאל (וגם פוליטיקאים מהימין) אוהבים פרויקטים גרנדיוזיים, גדולים ויקרים, ממומנים על ידי הממשלה, שלא תמיד נחוצים או מועילים. פרוקיט כזה מאדיר ומנציח את התהילה של הנשיא, מספק משרות שמנות לכול מקורביו הפוליטיים, והרבה הזדמנות לכסף קל ליזמים מקורבים פוליטית לשלטון. גם הרבה הזדמנויות לשחיתות. העיקר - הם ממומנים מכסף קל, כסף ממשלתי, כסף של אחרים.

המאמר הבא, בניו יורק טיימס מספר על מספר פרויקטים כאלה שעלו מיליארדי דולרים, ונזנחו והפכו לפילים לבנים - או פילים שחורים. (פיל לבן זה מבנה גדול שהושלם, אך אין בו צורך ושימוש, פיל שחור הוא מבנה גדול שבנייתו הופסקה באמצע, והוא עומד כגרוטאה המהווה מפגע ויזיאלי ותברואתי).

בתמונה הזו רואים גשר השייך למסילת ברזל בת 1600 ק"מ שבנייתה החלה בשנת 2006, היא הייתה מתוכננת להסתיים ב 2010, ולעלות 1.6 מיליארד דולר. היום היא כבר עלתה 3.2 מיליארד (כפול) ותאריך הסיום המשוער הוא 2016, אבל איש לא מאין שהיא תסתיים אי פעם או תגיע לפעול. קטעים רבים, כמו הגשר שבתמונה, נזנחו, והפכו ללחם עבור גונבי מתכות. כול הפרויקט מומן על ידי הבנק הממשלתי.

בתמונה הזו רואים את פרויקט הרכבת התחתית בסלבדור, ברזיל, שהחל לפני 10 שנים, אך נזנח. מזכיר קצת את רכבת התחתית של ת"א.

יש עוד פרויקטים - כמו מוזיאון לחייזרים שנזנח, פארקים שנזנחו אחרי השקעות אדירות, ועוד...

לולה מצדיק את הפרויקטים באומרו שהם סיפקו מקומות עבודה, והיוו תמריץ לכלכלה. איך ניתן להצדיק, באופן הגיוני, שריפת כסף על גרוטאות שאין בהן שימוש - נשגב מבינתי, למרות שאני יודע שיש הרבה אנשים וגם כלכלנים (פול קרוגמן) שמאמינים בדברים כאלה. כול זה אופייני לפרויקטים ממשלתיים, הנעשים ממניעים פוליטיים וגם ממניעים של רדיפת בצע של פוליטיקאים.

כאן תמצאו עוד סיפור של גשר שנזנח, שמוביל לשום מקום, והיה אמור להיות חלק מכביש גדול, שבנייתו החלה ונזנחה. יש בברזיל מאות פרויקטים כאלה, שנזנחו, איש אינו יודע כמה, ברזיל מדינה גדולה... הכתב מאשים בהפקרות את ממשלות הגנראלים ששלטו לפני לולה דה סילבה. בברזיל, לא חשוב מי שולט, ימין או שמאל, דיקטטורה או דמוקרטיה, הברדק חוגג.

יעקב

נהגי הקטרים החליטו לשבות תוך ציפצוף על כול הנהלים והחוקים והצווים של בתי המשפט.

זו הזדמנות פז לעשות קצת סדר ביחסי העבודה ולהפסיק את ההפקרות הזאת, בה קבוצות לחץ של עובדים (כביכול) מפרים את החוק אבל נהנים מחסינות "פועלית".

אין יותר חסינות מיוחדת למפירי חוק וצווים של בתי משפט... צריך להפסיק את הפטפטת ולעבור למעשים.

מי שמפר את החוק צריך להיענש. המינימום הוא פיטורין. יפוטרו לאלתר 40 הנהגים האלה, ולצמיתות - כלומר ייאסר עליהם להיות אי פעם מועסקים ברכבת ישראל. אח"כ ניתן גם להטיל עליהם קנסות או מאסר על ביזוי בית המשפט. אבל - קודם כול לפטר.

זו הזדמנות לממשלה להוכיח רצינות בנסיונה להנהיג רפורמות שישחררו את נכסי המדינה מידי קבוצות לחץ שהשתלטו עליהם וגובות מהציבור "דמי חסות" - כלומר הטבות מפליגות תוך איום מתמיד של שימוש בכוח (כוח השביתה).

המדינה רוצה וצריכה, או ממש חייבת, להנהיג רפורמות מרחיקות לכת בחברת החשמל, בנמלים, ברשות שדות התעופה ועוד חברות ממשלתיות. היא לא תצליח לעשות כולום, אם לא תלחם בנחישות נגד המאפיה של הוועדים. העברת חוקים כאלה או אחרים בכנסת לא תעזור, הם מצפצפים על חוקים וחוזים, וראינו זאת כבר בחברת החשמל וברשות הנמלים.

רכבת ישראל זה מקום טוב להתחיל בו ולהראות נחישות, ולהראות דוגמה, ולהתחיל בתהליך חילוץ המדינה משעבוד לוועדים גדולים ועשירים.

יעקב

תוספת: הנהגים טוענים שתנאי עבודתם קשים ובלתי סבירים. זו סיבה טובה להתפטר. איש אינו יכול להכריח אדם לעבוד בתנאים שאינם לרוחו. זו לא סיבה לטעון טענת שקר "אני חולה". זיוף תעודת מחלה, לבד, היא עילה מספקת לפיטורין.

יעקב 

פרופסור ליידרמן עשה טובה למדינת ישראל בכך שהסיר מועמדותו ממשרת הנגיד, הוא לא היה מתאים לתפקיד. איך יודעים שלא? נתניהו שאל אותו ביום רביעי: אתה רוצה להיות נגיד, אתה מקבל על עצמך את המינוי? הוא ענה כן! ב"כף" רבתי. אחרי יומיים, ביום שישי, שינה את דעתו ואמר לא! מה נודע לו ביום שישי שלא ידע ביום רביעי? כלום. הבן אדם ישב וחשב, ושינה את דעתו. קורה. למה לא ישב וחשב ביסודיות והגיע למסקנה הנכונה והסופית קודם שנתן תשובה חיובית? כי הוא פרטצ'ניק. אז הוא לא מתאים להיות נגיד.

תגובת לפיד: "שנשכור משרד חקירות?" כן. לפיד. יש פה מינוי חשוב. תעשה שיעורי בית. תשכור משרד חקירות, אם צריך, מה הבעיה? מה שחשוב הוא לבחור אדם טוב לנגיד, לא לחסוך כסף על חקירות.

בארה"ב, לפני שהנשיא ממנה מישהו למשרה חשובה, הוא שולח את העוזרים שלו לחקור, לראיין ביסודיות את המועמד, לראיין את כול הממונים עליון לאורך הקריירה, את כול חבריו לעבודות השונות, בני המשפחה, והמקורבים. זה נקרא בדיקת רקע. מה כול כך קשה? כעת הנשיא אובמה מחפש מועמד למשרה המקבילה (ראש הפד) - והוא הודיע שלא יפרסם את מועמדו לפני חודש ספטמבר. הוא צריך זמן, כדי לחושב טוב, לבדוק את הרקע, לעשות עבודה יסודית. לא שזה מבטיח מינוי  טוב, אבל בכול זאת צריך לעשות בדיקת רקע ולא למרוח חפיף.

אלא שלפיד פרטצ'ניק, הוא לא מבין מה לא בסדר, גם אחרי שהפאשלה התרחשה. מצבו חמור.

ומה עם נתניהו? פארטאצ'ניק לא פחות.

יעקב

אחד הדברים המאפיין - בהכרח - את מדינת הסעד היא תרבות הקיצבאות. אם מחלקים קיצבאות - אנשים רבים מעדיפים לחיות מקיצבאות במקום מעבודה. זה רק טבעי: תחלק סוכריות, על חשבון אחרים, והתור לסוכריות הולך וגדל כול הזמן. הקיצבאות יוצרות תרבות של תלות בקיצבאות, ושל דרישה הולכת וגוברת ליותר קיצבאות. זה כדור שלג. כול אחד אומר: אם נותנים לפלוני, מגיע גם לי.

הקיצבה שאתמקד בה הפעם היא קיצבת הנכות (או קיצבת אובדן כושר עבודה), בארה"ב.

בבריטניה עשו לפני זמן קצר ניסוי: כול מקבלי קיצבת הנכות נדרשו לעבור בדיקות רפואיות, לאישור קיום הנכות (והקיצבה). וראו זה פלא - שליש ממקבלי הקצבה לא טרחו להופיע לבדיקות וויתרו על הקיצבה. חצי מהנבדקים נמצאו כשרים לעבודה, ועוד רבע נמצאו כשרים לעבודה חלקית.

בשנת 1960 עבדה מרבית האוכלוסייה בארה"ב בעבודות פיסיות (גופניות). בכול זאת רק 0.65% מהאנשים בגיל העבודה (18-65) קיבלו קיצבאות נכות (אובדן כושר עבודה) מהביטוח הלאומי שם. היום, אחרי 50 שנה, כשרמת הבריאות של האוכלוסייה גדלה מאד, ושיעור העבודות הקשות ירד - מקבלים 5.6% קיצבאות נכות. בשנת 1960, היה מקבל קיצבה אחד על כול 134 עובדים. אחרי 50 שנה היחס הוא 1:16. מספר מקבלי הקיצבאות הוכפל כול 15 שנה, וגיל מקבלי הקיצבאות הולך ויורד. 8.6 מיליון אמריקאים קיבלו קיצבאות נכות ב 2011. 250 אלף בקשות חדשות לקיבצאות נכות מוגשות כול חודש (אבל, רק כ 150 אלף מקומות עבודה חדשים נוצרים בחודש...).

הרבה גורמים מעורבים בתופעה. עורכי דין מגישים תביעות לקיצבאות, ונהנים מתשלום כבד, מתוך הקיצבה, אם תביעתם מצליחה. הרואפים נעשו רחמנים בני רחמנים, ומה אכפת להם שהמבקשים יקבלו כסף מהמדינה? הם מנפיקים אישורים בקלות. ומעל לכול - נמצאת מאחורי המגמה המדינה. (בארה"ב המדינות השונות). מקבל קיצבת נכות נמחק מרשימת דורשי העבודה, הסטטיסטיקה של האבטלה משתפרת, והתעמולה הכוזבת על ההבראה הכלכלית מתגברת. 

לצד הגידול של הקיצבאות גדל הצורך לייבא עובדים זרים לעשות עבודות שהמקומיים "לא רוצים" לעשות, כמו עבודה בחקלאות, בבניין או בסיעוד - העבודות היצרניות והנחוצות. (בארה"ב יש מהגרים לא חוקיים כעובדים זרים). למה שהמקומיים ירצו? יותר נוח לחיות מקיצבה, בלי לעבוד.

מדינה לא יכולה להתקיים מקצבאות אלא רק מעבודה יצרנית. הגידול המתמיד בקיצבאות הוא כמו סרטן ממאיר, שהורס את המדינה מבפנים. גם אם לא ניתן לבטל קיצבאות כליל, וגם אם יש צורך לעזור למי שבאמת נזקק, צריך בכול זאת להגביל בצורה ברורה את הקיבצאות.

יעקב

במסגרת בחינה של קלישאות נפוצות אבחן הפעם את הטענות (הבלתי נכונות) על עלות הוצאות הבריאות של המעשנים.

הרבה אנשים מחזיקים בדעותיהם על בסיס אמוציונאלי, על פי הרגשות בטן או אמונה או אידיאולוגיה, ולאו דווקא על בסיס רציונאלי - שכולל בחינה אובייקטיבית של עובדות. בין ה"אידאולוגיות" או האומנות האלה נמצאת השנאה התהומית לעישון.

העישון בהחלט מזיק, אין ספק בכך, מזיק למעשן. עישון פירושו קיצור תוחלת החיים של המעשן ב 10 שנים, אבל, זאת לא בעיה ציבורית. כול אדם יש לו זכות לחיות את חייו כפי שהוא מבין, וגם יש לו זכות לקצר את חייו ב 10 שנים, זה לא עסק של הציבור או הממלשה. הממשלה לא צריכה לנסות להכריח את האנשים לחיות חיים יותר בריאים או יותר ארוכים. בכול זאת, אנו עדים לאופנה של לחימה בעישון ולמסע ציבורי נרחב המביא כול יום חוקים חדשים, ומחמירים יותר, בנושא איסור העישון. הצעת החוק האחרונה, אם איני טועה, דיברה אפילו על איסור עישון בפארקים וגנים ציבוריים.

כדי להצדיק את המלחמה הציבורית המוגזמת נגד העישון מחפשים שונאי העישון נימוקים שישמעו כאילו ראציונאליים, כלכליים, ונבונים. למשל:

נזקי העישון למשק הישראלי נאמדים בכ-8 מיליארד שקל בשנה, כך אמר מנהל המחלקה לקידום בריאות במשרד הבריאות, חיים גבע הספיל, בוועדת הבריאות של הכנסת שקיימה היום דיון מיוחד בנושא נזקי העישון. הנזק הנאמד כולל בין השאר הוצאות בגין טיפולים, אשפוזים, תשלומי קצבאות נכות לחולים, ירידה בהכנסות ממסים בגלל עובדים שחלו ונפלטו משוק העבודה, ירידה בתפוקת עבודה כתוצאה מהפסקות עישון, שריפות שנגרמות מסיגריות לא כבויות ועוד.

הם אומרים: המעשנים נוטים לחלות במחלות, הטיפול בהם יקר, ומעמיס הוצאות רבות על מערכת הבריאות הציבורית. נימוק סביר לכאורה - אלא שבחינה קצרה מגלה שאין בו ממש. המעשנים נוטים לחלות? נכון, אז מה? האנשים הלא-מעשנים לא לוקים במחלות? כול אדם, בין אם הוא מעשן ובין אם לאו, נוטה לחלות במחלות לקראת סוף חייו, ולהעמיס על מערכת הבריאות. מעטים האנשים שמתחשבים בטובת הציבור ומתים באופן פתאומי, ללא מסכת מחלות וטיפולים לפני הפטירה. המעשן עובר את תהליך החולי והמוות 10 שנים מוקדם יותר, אבל כולם עוברים אותו תהליך. אם בכלל - אז המעשן רק חוסך כסף למערכת הבריאות כי הוא מת מוקדם יותר, אחרי פחות שנים של טיפולים. ככול שאדם חי יותר שנים, הסיכוי יותר גדול שבסוף חייו ילקה במחלות כרוניות ויהיה כמה שנים במצב אישפוז סיעודי, המצב המעמיס הכי הרבה הוצאות על מערכת הבריאות. 

אז הקלישאה "המעשן מעמיס הוצאות על מערכת הבריאות הציבורית" היא מאד נפוצה אבל אינה מחזיקה מים, והיא נובעת כולה מרצון לראציונאליזציה של שונאי העישון, של עמדתם הרגשית-אינסטינקטיבית. הייתי קורא לזה דמאגוגיה - שימוש בנימוקים שאתה ממציא, שאין בהם ממש, כדי להצדיק את האמונה שלך, לפעמים זו אפילו הונאה עצמית (אתה עצמך מאמין בנימוק מופרך). אני בטוח שכול שונאי העישון יודעים היטב למה הם שונאים אותו (אני גם שונא עישון), אבל השנאה הזו לא צריכה להעביר אנשים על דעתם עד כדי הזדקקות לדמאגוגיה.

עוד אומרים בכתבה:

בישראל מושלכים מדי שנה 6 מיליארד בדלי סיגריות שלא בפחי אשפה או במאפרות וכי בשנת 2011 אושפזו בבתי החולים בארץ 64 ילדים מתחת לגיל 6, שהורעלו כתוצאה מבליעת בדלים שהושלכו ברחוב.

עוד שטות דמאגוגית. בישראל גם מושלכים לרחוב 10 מיליארד ניירות של מסטיקים ומצופים, שקיות של סנדוויצ'ים ובקבוקי משקה. אז בגלל זה נאסור לעיסת מסטיק (עוד הרגל גועלי) או אכילת מצופים? וילידים גם בולעים פקקים, ג'ולות, מקלות ארטיק ואפילו חצצים או בלוטים...

באשר ל"נזקים למשק": המספר 8 מיליארד שצויין מצוץ מהאצבע, הוא מספר אידאולוגי שנועד לקדם את המטרה. הנזק מהעישון הוא בעיקר נזק עצמי, לא נזק לאחרים.

זה בסדר אם אדם שונא עישון ומעשנים, זה אפילו טבעי. אבל זה לא בסדר שעושים חוקים נגד דבר שאנו שונאים, תוך פגיעה באחרים, ושימוש בנימוקים שקריים ודמאגוגיים. 

יעקב

דה מרקר יצא במאמר תחת הכותרת המפוצצת: "המהפכה החברתית הגדולה בישראל". [דוגמה טובה ל"צניעות" ולחוש הפרופורציה של עיתונאים].

במה הדברים אמורים?

"אחד המהלכים הכלכליים הגדולים ביותר שיזמה מדינת ישראל זה עשורים, ובוודאי אחד המהלכים הבולטים במחשבה לטווח הרחוק, יובא בקרוב לאישור הממשלה: הבטחת תשלום קצבאות הביטוח הלאומי לדורות הבאים." [עוד כותרת "צנועה" של אותה כתבת].

עיקר ההצעות שהובאו לדיון בממשלה הוא: לחייב את הממשלה והכנסת לדאוג שלביטוח הלאומי יהיה הכסף לשלם את הקיבצאות המובטחות - או במילים אחרות - אם מקטינים את דמי הביטוח הלאומי (כפי שהממשלה עשתה בעבר) או מגדילים את הקיצבאות (כפי שדורשים החברתיים) יוקצו למוסד הביטוח הלאומי כספים בהתאם. אם לא תהיה הקצבה, יינקט תהליך אוטומטי של הקטנת קיצבאות והגדלת מיסים עד להשגת איזון.

המטרה של ההצעה היא, כמו שנאמר:  "הבטחת תשלום קצבאות הביטוח הלאומי לדורות הבאים" מטרה ראויה, אבל לא ניתנת להשגה.

האם ההצעות האלה מהוות "מהפכה"? האם הן ישנו בכלל משהו מהמצב הקיים, גם אם נניח שתתקבלנה? לא.

מאז הקמתו של המוסד לביטוח לאומי בארץ, בשנת 1952, (ובארה"ב ב 1933 ) - מסבירים לנו את ההיגיון, את המהות, שלו, בהסבר מטעה ולא נכון (בכוונה). אומרים שהוא "עוזר" לנו לחסוך לפנסיה ומבטיח לנו בעצם פנסיה. שהוא עוזר לנו יותר טוב מאשר אנו מסוגלים לעזור לעצמנו. הם אומרים: הכספים שאנו (המוסד לביטוח לאומי) גובים - אנו חוסכים בשבילך - כאשר תגיע לגיל פנסיה תקבל מאיתנו פנסיה מובטחת. המוסד לביטוח לאומי הוא מוסד "עצמאי" לחסכון פנסיוני - מנותק משאר הפעילות הממשלתית, הוא עוסק רק בפנסיות (ושאר קיצבאות), הכסף שהוא גובה מיועד רק לזה. הממשלה לא לוקחת כספים אלה למטרות אחרות.

זהו מקסם שווא. המוסד לביטוח לאומי הוא מוסד ממשלתי, הוא הממשלה. אין כזה דבר "מוסד ממשלתי" שאינו מוסד ממשלתי.

במישור המעשי המוסד לביטוח לאומי גובה כסף מכול האנשים שעובדים עכשיו, ומשלם כסף זה לכול הזקנים, זכאי הקיבצה, עכשיו. הכסף שלך ניגבה, והוצא עכשיו. אין שום "חסכון פנסיוני" שממנו יתנו לך פנסיה בעתיד. מה שיש לך, לכיסוי הפנסיה העתידית, הוא הבטחה (חוק) שהממשלה תעשה אותו דבר גם בעתיד, כאשר תגיעה לגיל פנסיה - שתיקח כסף מאחרים ותעביר לך.

כלומר: לוקחים ממך (בכוח) כסף של ממש, היום ונותנים לך תמורתו הבטחת ממשלה. את ההבטחה הממשלה תקיים (אולי) בעתיד, כפוף לכול הנעלמים שהעתיד טומן בחובו - אם הממשלה תהיה קיימת בעתיד, תרצה לקיים את ההבטחה הזאת, אם יהיה כסף בעתיד, אם לא ישונה החוק בעתיד, , אם תהיה לה אפשרות לשלם בעתיד (כלומר אם יהיו מספיק אנשים שמוכנים לממן את הממשלה בשיעור הנדרש). קשה להעריך מה ערכה של הבטחת ממשלה (או חוק). זה לא שהיא חסרת ערך, אבל האמת היא זאת: הכסף שלך נעלם ואיננו (הועבר לאחרים), מה שיש בידך זאת הבטחה, שאולי, הממשלות בעתיד תקיימנה, ואולי לא, או אולי תקיימנה אבל בתנאים (סכומים) אחרים. 

בנוסף ישנה ההונאה השנייה, המשנית: המוסד לביטוח לאומי גובה מהעובדים יותר כסף מאשר הוא מוציא לתשלום הפנסיות. העודף הזה הולך ישירות למימון הפעולות השוטפות של הממשלה. חלק מהכספים שנגבים משמשים לתשלומי העברה (הממשלה לוקחת כסף מ א' ומעבירה ל ב'), וחלק נבלע בתקציב המדינה. כדי לקיים את הפיקציה שהמוסד לביטוח לאומי הוא מוסד עצמאי שרק דואג לפנסיות מקיימים אצלני התחשבנות של כמה כסף המוסד העביר לממשלה, וכמה כסף הממשלה חייבת למוסד - כאילו שמדובר בשני גופים שונים, כלומר מה שהממשלה חייבת לביטוח לאומי היא בעצם חייבת לעצמה, כול החשבון הוא פיקציה. אח"כ מוסיפים נדבך נוסף לפיקציה (פיקציה בריבוע) ומחשבים את "הגרעון האקטוארי" - כלומר הגרעון העתידי שיווצר כתוצאה מתשלום קיצבאות לפי החוק. זהו משחק בנדמה לי.

האמת הפשוטה היא זאת: הממשלה גובה היום כמה שהיא גובה (כ 15% מהשכר, עד תקרה מסויימת), ומשלמת קיצבאות כמה שהיא משלמת ( כ1300 ש"ח לחודש - קיצבת זיקנה בסיסית). את העודף היא מכניסה לכיס.

מה יהיה בעתיד? רק אלוהים יודע.

אפשר היום לחוקק חוקים כאלה או אחרים ("מהפיכה חברתית"), שינסו לקבוע היום מה ייעשה בעתיד. לחוקק אפשר, לקבוע את העתיד לא. בעתיד, או שהממשלה תכבד את החוק של היום או תשנה אותו.

למה לא אומרים לציבור את האמת: הממשלה (באמצעות המוסד לביטוח לאומי) מעבירה כספים מ א' ל ב', היום.  אם אתם מסכימים - טוב ויפה, אם לא - נעשה משהו אחר (שבדמוקרטיה זקוק להסכמת הבוחרים). הממשלה של היום לא יכולה להתחייב בשם ממשלה עתידית. שום חוק לא יעזור. למה מנסים למכור לנו לוקשים כאילו הביטוח הלאומי מבטיח פנסיות לעתיד? הביטוח הלאומי משלם פנסיות עכשיו, ההבטחה לעתיד היא מילים ריקות.

"המהפכה החברתית הגדולה" היא בסך הכול עוד הצעת חוק. יכול להיות שזהו חוק טוב, יכול להיות שהוא רע, יכול להיות שיכבדו אותו בעתיד ויכול להיות שלא יכבדו אותו. אנו לא שולטים על העתיד. המהות הבסיסית של המוסד לביטוח לאומי לא השתנתה: לוקחים בכוח כסף מא' ומעבירים ל ב'.

בינתיים התברר שהמהפכה החברתית הגדולה" לא תתרחש (בגלל פיזור הכנסת), ושהעמידה בהבטחות בעתיד לא תהיה אפשרית, בגלל התפתחויות דמוגרפיות (פרישת הבייבי-בומרס לגימלאות).

יעקב

בארה"ב התגלה מקרה של הונאה מדעית.

ד"ר דיפק דאס מאונ' קונקטיקוט היה חוקר מאד פורה. הוא פירסם אולי 588 מאמרים בכתבי עת המדעיים בתחום הרפואה. הוא חקר את החומר רסברטרול שמצוי ביין אדום. הוא מצא שיש לחומר, ולכן ליין האדום, השפעה חיובית על הבריאות.

עכשיו האוניברסיטה בדקה 26 ממחקריו ופירסמה דו"ח בן 60,000 עמודים על החקירה. מסתבר שהתגלו מקרים רבים של התנהלות בלתי תקינה, או בשפה פשוטה פיברוק נתונים. האיש פשוט זייף. הז'ורנלים מקצועיים, האמורים לבדוק את המחקרים באמצעות מנגנון ביקורת העמיתים לא עלו על הזיופים. החקירה נפתחה לאחר שהתקבלה תלונה אנונימית על זיופים.

המחקרים מומנו ברובם על ידי המכון הלאומי ללב-ריאות ודם שליד משרד הבריאות האמריקאי - כלומר על ידי הממשלה.

בימנו נוטות הממשלות להוציא יותר ויותר כסף למחקרים. כתוצאה מכך יש מבול של מחקרים מכול המינים והסוגים. מרבית המחקרים הם מחקרי זבל - דהיינו חוקרים נושאים בלתי חשובים, מוצאים מימצאים טריוויאליים (מובנים מאליהם), או טוענים למימצאים מעניינים בלי ביסוס מספיק. מקרים של הונאה ברורה כמו במקרה זה פחות נפוצים, אבל יש גם כן. לא כול מה שהשם הקדוש "מחקר" מודבק עליו הוא חשוב, מעניין, נכון או שווה להוציא עליו כסף. בייחוד במנגנונים ממשלתיים למימון מחקר יש חשש לשיקולים זרים - העברת כספים למקורבים לביצוע מחקרי זבל. (לא דווח על חשד כזה בפרשייה של ד"ר דאס).

לכן - הממשלה לא צריכה להתעסק במימון מחקרים. רוב הכסף הזה מתבזבז לריק.

יעקב

מחקר של מכון ירושליים לחקר השווקים חושף בצורה ברורה ומתועדת, מה שכולנו שיערנו. המדען הראשי מחלק כסף שלנו לטייקונים.

כלומר - מרבית הכסף שהמדען הראשי מחלק (1.6 מיליארד שקל לשנה - לא כסף קטן בכלל) הולך לחברות גדולות או חברות בת של קונצרנים גדולים. הקונצרנים הגדולים יש להם מספיק כסף משלהם, אפילו הרבה יותר מאשר הממשלה, כדי לממן מחקרים ופיתוחים טכנולוגיים שעשויים בעתיד להניב רווחים יפים.

גם יזמים צעירים, חדשים ועניים לא יתקשו למצוא מממנים מקרנות הון סיכון, אם יש להם רעיון לפיתוח טכנולוגי מבטיח. אז בשביל מה צריכים "מדען ראשי" ליד משרד המסחר והתעשייה? בשביל שיעשה מה שכול הגופים הממשלתיים האלה עושים: מחלקים כסף טוב שלנו למקורבים מבחינה פוליטית וכלכלית.

נושא אחר הוא הפתיחות והשקיפות. המדען הראשי מסרב לפרסם את הסכום המענק שניתן לכול חברה. למה מסרב? יותר קל לבצע את חלוקת הכספים למקורבים בסתר.

המדען הראשי מיותר לחלוטין (בדיוק כמו הרב הראשי) - הממשלה לא צריכה להתעסק במדע, ולא בחלוקת כספי ציבור לחברות פרטיות בטוענה זו או אחרת. אם ביבי מחפש מקורות מימון - הנה מצאתי בשבילו 1.6 מיליארד שקל לשנה. ועוד לא התחלתי כלל לספר על "עידוד התעשייה" (שלא באמצעות ה"מדען" הראשי - שהוא פקיד ממשלתי למרות התארים) - כלומר - כסף ממשלתי רב מועבר למקורבים "לעידוד התעשייה" - שלא באמצעות המדען הראשי, אלה מתקציב אחר של התמ"ת.

יעקב

מבקר המדינה כותב בדו"ח שלו על הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים:

"הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים הוקמה ב-2007, כדי לשנות את המדיניות להפחתת תאונות הדרכים בישראל ולרכז את הפעולות של הגופים השונים- משטרה, משרד התחבורה, בתי המשפט, העיריות וכוחות ההצלה. זאת, באמצעות פיקוח, ביקורת, ואחריות על התקציב לו הן זוכות ומועבר דרכה. "

הגברת הבטיחות בדרכים היא מטרה ראויה, אבל אין זה אומר שלכול מטרה ראויה צריכים לרוץ להקים "רשות לאומית" עם מנגנונים, וכוח אדם, ותקציב, ורכבים צמודים, ונסיעות לכנסים בחו"ל. הרשות, כמו מרבית הרשויות במדינה (רשות השידור, רשות החשמל) אינה אלא מקור לג'ובים ותנאים טובים של מקורבים פוליטיים. זה אופייה של המערכת הפוליטית שלנו - שהרוצים להבחר לתפקידי מפתח במדינה צריכים לבנות לעצמם צבא של תומכים פוליטיים באמצעות חלוקת ג'ובים על חשבון הציבור.

תאונות דרכים תמיד תהיינה, שום דבר לא יעזור. תאונות הדרכים לא תיעלמנה פתאום בצפרירי הבוקר.

ניתן אולי להפחית מעט את מספר התאונות. כדי להפחית מספיק שמשרד התשתיות, הממונה על בניית כבישים, יקבל מהמחשב של המשטרה את הסטטיסטיקות על התאונות, יזהה  המקומות שבהם היו הרבה תאונות, ויכוון תקציב לשיפור הבטיחות באותם כבישים - כמו לבנות כבישים כפולים עם אי הפרדה באמצע. בשביל לעשות העבודה החשובה הזאת, צריך מהנדס אחד בלבד, במשרה חלקית (תוך העשרות המועסקים במילא במשרד התשתיות).

אנו לא צריכים "רשות לאומית לבטיחות בדרכים" שהיא רשות לאומית לחלוקת ג'ובים. (זוכרים את צחי הנגבי?).

המבקר, כרגיל, ממליץ תמיד ל"תקן" את אשר אינו ניתן לתיקון, ולעולם לא ימליץ לשנות משהו ממשי. בס"ה גם לו יש ג'וב טוב, וגם את זה חשוב לשמור.

יעקב

קטע זה ממשיך את הסידרה על ביטוח לאומי, ראו חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4.

הצהרת הכוונות של הביטוח הלאומי אומרת: 

"הכספים שמשלמים האזרחים לביטוח הלאומי הם דמי ביטוח סוציאליים, והם נועדים לבטח את הפרט, ולהעניק לו רשת תומכת על ידי תשלום קצבאות בזמנים של משבר ומצוקה כלכלית"

 הכוונות יפות, אבל זה לא מה שהוא עושה בפועל.

"הרשת התומכת" של הביטוח לאומי מורכבת משני סוגים של קיצבאות - קיצבאות זיקנה וקיצבאות נכות. העירבוב הכספי והמושגי ביניהן גורם לבילבול, שהוא feature בתכנית - (כלומר - יתרון מבחינת הביטוח הלאומי ולא חסרון). כמה שהפעילות יותר מורכבת ומבולבלת קל יותר להסתתר מאחורי הצהרות כוללניות כמו למעלה, להמנע מחשבון ברור, ולהסתיר את הפגמים שנעוצים בעלות לעומת תועלת, לציבור שמשלם ביטוח לאומי (לכולנו).

היום נתרכז בביטוח נכות.

יש שלושה סוגים של נכים, שלא יכולים לפרנס עצמם וזקוקים לעזרה: נכים מלידה, נכים מתאונה ונכים ממחלה.

נכים מתאונה מקבלים תמיכה מחברות ביטוח, ואין צורך בתמיכה של הביטוח הלאומי. נכים ממחלה - היו צריכים לעשות ביטוח אובדן כושר עבודה. יש הגיון לדרוש שכול האוכלוסיה, אולי במסגרת ביטוח בריאות חובה, יבוטחו גם נגד אבדן כושר עבודה. אין סיבה שאנשים שעובדים ומרוויחים לא יקחו אחריות על עצמם ולא יבטחו את עצמם. מרבית האנשים אכן מבטחים את עצמם, באופן וולונטרי ופרטי, ויש להם הכנסה גם לאחר אובדן כושר עבודה.

המקרה של נכים מלידה יותר קשה. הנכה אינו מסוגל לדאוג לעצמו אבל המשפחות צריכות לדאוג לנכים, ורק אם המשפחה חסרת אמצעים צריך הביטוח הלאומי להתערב ולתת לנכה קצבה.

אנו רואים שיש כאן את אותה שיטה אוניברסלית כמו בקיצבאות זיקנה - שיטה שמשלמים קיצבה לכולם, בין אם עני ובין אם עשיר. אין בזה שום הגיון. הביטוח הלאומי צריך להיות מפלטם האחרון של העניים באמת - רק מי שעני באמת, ואין לו שום מקור אחר, רק הוא צריך ליפול לנטל על הציבור, ורק לו צריך לתת קיצבאות.

את הבעיות הרגילות (השכיחות) של אובדן כושר עבודה יש לפתור באמצעות ביטוח פרטי בחברת ביטוח. ביטוח פרטי הוא תמיד יותר יעיל ויותר זול מביטוח דרך גוף ממשלתי גדול, מסורבל, ועתיר שביתות כמו הביטוח הלאומי. היום אנו משלמים מחיר יקר עבור תועלת מעטה - קיצבאות הנכון הנמוכות - שרובן כלל לא נחוצות - כי הן ניתנות לאנשים שאינם נזקקים.

בכול אופן - הנכים הם (ברוך השם) רק אחוז די קטן באוכלוסיה (לא כולל את נכי צהל שמטופלים במסגרת משרד הביטחון), והנכים הנזקקים הם אחוז עוד יותר קטן. אז - כן - אנו צריכים ביטוח לאומי וקיצבאות, אבל בהיקף (ובגביית מס ביטוח לאומי) הרבה יותר קטן.

עיקר הפעילות - מבחינת ההיקף הכספי וכמות האנשים המקבלים קיצבאות - הן קיצבאות הזיקנה.

בפרק המשך אבחן את החשבון ואת השיטה לפיה מתנהל הביטוח הלאומי, בנושא קיצבאות זיקנה, ואראה שהיא אינה כדאית.

הביטוח הלאומי לוקח מאיתנו כספים במשך כול חיינו. לו לא לקח - היינו מסדרים לעצמנו קיצבאות זיקנה הרבה יותר טובות מאשר אלו שהוא "מעניק" לנו (מהכסף שלקח מאיתנו).

יעקב