קו ישר

מאשה גסן היא סופרת ועיתונאית נהדרת, יהודיה, ילידת 1967, מוסקבה, שהיגרה עם הוריה לארה"ב ואח"כ חזרה לרוסיה. היא מחזיקה באזרחות כפולה רוסית-אמריקאית, וכותבת באנגלית ורוסית. בעיקר היא כותכת, כמובן, על רוסיה. בכתבה בניו יורק טיימס היא שואלת בכותרת: "האם ברה"מ התפרקה במאת?". הנה קטעים - (תרגום מאנגלית ותמצות שלי).

ב 22 באוגוסט מציינים ברוסיה את יום נפילתה או התפרקותה של ברה"מ. ביום זה, לפני 25 שנה, בשנת 1991, נכשל נסיון ההפיכה של הגנרלים הקומוניסטים השמרנים במוסקבה נגד נשיא ברה"מ גורבצ'וב. בוריס יילצין, שנבחר קודם לכן לנשיא הפדרציה הרוסית (בתוך ברה"מ), מילא תפקיד מפתח בחיסול ניסיון ההפיכה, בעזרת התקוממות עממית במוסקבה. יילצין תפס את עמדת הכוח העליונה, על חשבון גורבצ'וב, והביא, כמה חודשים לאחר מכן, לביטל ברה"מ, ועימה המשטר הקומוניסטי. כול הרפובליקות של ברה"מ לשעבר, ובייחוד הגדולות - אוקריינה ובלרוס - הפכו מדינות עצמאיות. גורבצ'וב איבד את משרתו ויצא לפנסיה. הקומוניזם בוטל כשיטה וכדת של המדינה ברוסיה. מאז, רוסיה היא, לכאורה, דמוקרטית. אולי.

הקומוניסם נפל במזרח אירופה כשנתיים קודם, ב 1989, בעיקבות סדרה של הפיכות יחסית שקטות (בצ'כיה כינו זאת הפיכת הקטיפה the velvet revolution) . ברומניה היו כמה עשרות הרוגים. בנסיון הפיכת הנגד של הגנרלים הקומוניסטים הרוסים, במוסקבה, 1991, היו "רק" 3 הרוגים. המעבר העצום ממשטר דיכוי קומוניסטי למשטר יותר חופשי, שהיה שינוי היסטורי מהפכני ביותר, עבר יחסית ב"שלום" ללא שפיכות דמים נוראית, כנהוג במהפכות גדולות.

הדבר שתרם לשינוי ה"שקט" של המשטר (ללא שפיכות דמים) הייתה המדיניות שנקט יילצין: הוא שמר על מוסדות השלטון הקיימים (הקומוניסטיים), כמו צבא, משטרה, המשטרה החשאית, משרדי הממשלה וראשי הערים והמחוזות. בעלי התפקידים מימי המשטר הקומוניסטי והנהלים שהיו נהוגים נשארו. יילצין עצמו היה, כמובן, עסקן קומוניסטי שעלה לגדולה במוסדות השלטון הקומוניסטי. יילצין קיווה שיוכל לבצע מעבר הדרגתי מהשיטה הקומוניסטית לשיטה הליברלית, ולהחליף את האנשים ואת שיטות העבודה בהדרגה. אך למוסדות ולשיטה (הקומוניסטית) כוח אינרציה משלהם, הם החזיקו מעמד ללא שינוי יסודי, ב 10 שנות שלטונו של יילצין, ואחרי זה, תחת יורשו של יילצין - ולדימיר פוטין - חזרו למעשה לשיטה ואופי השלטון הקומוניסטי.

כיום - מה שמאפיין את החיים ברוסיה הוא שהכול פוליטי, הכול מתרכז סביב האישיות של המנהיג (פוטין) והאומה - רוסיה. הצנזורה והשלטון המרוכז של מפלגה אחת חזרו. החיים ברוסיה יותר דומים עכשיו למה שהיה תחת המשטר הקומוניסטי.

המצבה לשלושת האנשים שנהרגו בעת ההפיכה השקטה של 1991 (גיבורי ההפיכה השקטה) היא לוח זכרון קטן שאיש אינו זוכר את קיומו. הדיבורים על הקמת מצבה ראויה נשכחו. לעומת זאת הפסל של דז'רז'ינסקי, המייסד של ה KGB - (השב"כ של הרוסים) שאסר ורצח מיליונים של מתנגדי המשטר - הפסל הזה שוקם באהבה ומסירות ושוכן בכבוד בפרק ליד הקרמלין. הפסל הזה הוקם כמובן בזמן השלטון הקומוניסטי והוא היה הראשון שנותץ והופל, כמעשה סמלי, בעת ההפיכה השקטה של 1991. כעת הוא שוקם.

הערה: עד כה הטקסט של משה גסן. 

הערה שלי: ככול שהמשטר של פוטין הוא רודני, לאומני ומדכא ודומה מבחינות רבות למשטר הקומוניסטי - הוא בכול זאת שונה. יש הרבה יותר חופש ברוסיה עכשיו מאשר בימי המשטר הקומוניסטי - חופש דיבור (רחוק ממוחלט), חופש תנועה (אפשר לנסוע למערב), חופש עיסוק (יש עסקים פרטיים) והעיקר: הרבה פחות אסירים פוליטיים שנשלחים לסיביר והרבה פחות רציחות פוליטיות, הרבה פחות התעללות באנשים. 

יעקב

הנה שרות ל"דור שלא ידע את יוסף": החודש מלאו 50 שנה לתחילתה של "מהפכת התרבות"* בסין (Cultural revolution). זה היה אחד האסונות הגדולים של המאה ה20 - מאה עתירת אסונות. הנה העובדות הבסיסיות: המהפכה התרבותית החלה לאחר כישלון התכנית הקודמת של מאו טסה דונג, מנהיג סין, שקראו לה "הזינוק הגדול קדימה" (The great leap forward)* ונמשכה מ 1958-61. עיקרו של "הזינוק קדימה" היה הלאמה של האדמות לטובת קולקטיבים (קולחוזים). "הזינוק" הזה גרם למשהו בין 15 ל 30 מיליון מתים ברעב. חברים בהנהגת המפלגה הקומוניסטית ניסו לשנות כיוון על מנת לשים קץ לאסון, והטיחו ביקורת במאו. מעמדו של מאו התערער, והוא נדחק לשוליים.

כצעד נגד, כדי להשיב לעצמו את הכוח בשלטון, פנה מאו ישירות לנוער, לילדים, תלמידים וסטודנטים וקרא להם (מעל ראשי הנהגת המפלגה) להוקיע ולהרחיק את כול "מתנגדי המשטר", "הבורגנים", או כול אלה שאינם קומוניסטים מספיק טובים (לדבריו). כמובן, אצל הקומוניסטים, האשם בכשלונות לעולם לא טמון בשיטה הבלתי אפשרית שהם מנסים לכפות, ובמנהיג הבלתי מציאותי, תאב הכוח. לעולם האשמים הם "מתנגדי המשטר", ו"מתנגדי העם", "מתנגדי הקידמה", ה"ריאקציונרים", ו"משרתי האימפריאליזם"*. אז התלמידים והסטודנטים שקראו לעצמם "המשמרות האדומים"* לקחו את החוק לידיים והחלו להשתולל. הם תפסו כול מי שבא להם, מורים, פרופסורים, אנשי מקצועות חופשיים, חברי המפלגה, וסתם עוברי אורך, האשימו אותם ב"בגידה",  הוקיעו אותם, היכו ועינו, השפילו אותם, והרגו רבים מהם, חופשי, חופשי. מאו הורה לצעירים לעקור את ארבע הגישות ה"ישנות"*: רעיונות ישנים, תרבות ישנה, חשיבה ישנה, הרגלים ומנהגים ישנים. אצל הקומוניסטים - הכול "חדש", "מתקדם" "עתיד". כול מה שישן (לדעתם) הוא un-mentsh -פסול וראוי להשמדה. בקיצור: מאו הסית, והצעירים הניפו את הספר האדום שלו ורצחו והשמידו את מעמד הביניים, בעלי המקצוע, האינטלקטואלים, ולמעשה - כול מי שבא להם, בצורה שרירותית לחלוטין וללא שום הגיון. השתוללות לשמה. בשם "הקידמה". מספר הקורבנות - עשרות או מאות מיליונים, מספר הנרצחים - לא ידוע בדיוק - מעריכים שבין חצי מיליון ל 20 מיליון...

מאו והספר האדום

שער של ספר המספר את סיפור מהפכת התרבות.

הצבא, תחת פיקודו של לין פיאו - מקורב של מאו (שאת תמיכתו מאו הבטיח לעצמו מראש) עמד מנגד והניח להם להשתולל. הבלגן נמשך 10 שנים תמימות, עד שמתו, בזה אחר זה, צ'ו אן לאי, לין פיאו (מקורבי מאו) ומאו עצמו, ב 1976. רק אחרי מות מאו, שם המנהיג הבא קץ לשיגעון, והשליך לכלא את תומכי מאו שבהנהגה - "כנופיית הארבעה"* בראשות אלמנתו של מאו.

בתמונות: "סטודנטים" (המשמרות האדומים) משפילים פרופסורים ואנשי המקצועות החופשיים.

הנה, לדוגמה, סיפורו של שן שוקסיאנג, מורה בדימוס, מבייג'ינג, בן 72.  באוגוסט 66' תפסו המשמרות האדומים את אביו ואימו של שן, שהיו פועלים פשוטים, השפילו אותם והיכו אותם קשות. האב מת מהמכות, האם הצליחה להמלט. איש לא הסביר לשן שוקסיאנג, עד היום מדוע נטפלו לאביו, ומה קרה לגופתו שלא הוחזרה למשפחה, ומי היו האחראים. איש לא ניסה, עד היום, לזהות את התוקפים וקבל הסבר למעשיהם. ויש עוד סיפורים רבים...

שלטונות סין הנוכחיים (המשך ישיר למשטר ההוא) הוקיעו את מהפכת התרבות בצורה חד משמעית, בשנת 1981, ואמרו שהייתה אחראית ל"פגיעה חמורה במהפכה, ולאבדות הכי גדולות מאז המהפכה ב 1949". אבל - השלטונות מסרבים לחקור את מהפכת התרבות, את האירועים המדויקים, את האחראים, את המספרים והזהות של הנפגעים. מסך של שתיקה והשתקה הונהג בסין לגבי הקטע ההיסטורי הזה. מנהיגי המפלגה הקומוניסטית חוששים, בצדק, שהדימוי של המפלגה עלול להיפגע. המפלגה חשובה מהאמת ההיסטורית ומהסבל של מיליוני קורבנות. השקר, העיוות של ההיסטוריה נמשכים. הם היו מאז ומתמיד עיקרון הבסיס של כול משטר קומוניסטי.

באשר לקומוניסטים הרבים בארצות המערב ("האידיוטים המועילים" לפי הגדרה של לנין) - הם חשבו שמאו עשה דבר נהדר... קידמה, עתיד, מחר....

היו אלה שתי מילים על אחד האסונות הגדולים של המאה ה 20, במלאות 50 שנה.

יעקב

* הערת שוליים: שימו לב לסיסמאות, שמות ומונחים: בזה הקומוניסטים חזקים מאד: "קידמה", "עתיד", "מחר", "הזינוק קדימה", "המהפכה התרבותית"... הניגוד בין התעמולה, השמות המפוצצים, והמציאות של העוני, הדיכוי והרצח לא יכול להיות גדול יותר.

יעקב

היום נסגר בבריטניה מכרה הפחם התת קרקעי האחרון. זו נקודת ציון היסטורית.

הפחם עמד ביסודה של המהפכה התעשייתית, הפחם הוא שהפך את בריטניה למעצמה הגדולה בעולם במאות ה18 וה 19. הפחם הוא שהניע את גלגלי התעשייה ואת מנועי הקיטור של צי האוניות המסחריות והמלחמתיות הגדול בעולם.

 בסוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20 היו בבריטניה 3000 מכרות פחם, שייצרו כמעט 300 מיליון טון פחם בשנה. עבדו במכרות כמיליון כורים. בגרף למטה רואים את הירידה המתמדת בייצור הפחם בבריטניה.

היום, לאחר סגירת המכרה התת קרקעי האחרון נותרו בבריטניה רק מכרות על-קרקעיים (פתוחים) אחדים. בריטניה צורכת כעת כ 50 מיליון טון פחם, מתוכם כ 8 מיליון מייצור עצמי, ושאר 42 מיליון הטון מיובאים. בגרף הבא רואים את הירידה המתמדת במחיר הפחם בעולם, מ 68 דולר לטון בתחילת 2015, ל כ 44 דולר היום. זה גורם נוסף שהפך את ייצור הפחם בבריטניה לבלתי כדאי.

הסיבות לשינוי הגדול שהתחולל לאורך מעל 100 שנה הן רבות. ראשית - המעבר לשימוש בנפט ואח"כ בגז והגילוי של מרבצי נפט וגז בבריטניה, בים הצפוני. סיבה אחרת היא הגלובאליזציה. חלק גדול מהתעשייה הכבדה בבריטניה (אם לא כולה) ייוצאה לסין. מפעלים נסגרו בבריטניה, והסחורות מיובאות מאסיה. גם הפחם המיוצר בחו"ל (למשל אוסטרליה או אינדונזיה) הוא יותר זול מהפחם הבריטי - לכן בריטניה מייבאת פחם במקום לכרות אותו בשטחה. צריכת הפחם העולמית היום היא בסביבות 8000 מיליון טון פחם בשנה. אני מנחש שזה אולי פי 10 מאשר לפני 100 שנה. בריטניה לא מייצגת את העולם כולו, היא היום ארץ קטנה ולא הכי רלוונטית.

חסידים ירוקים ידברו גם על המלחמה באקלים והצורך להפסיק את השימוש בפחם. זה גם גורם, אבל, בינתיים מינורי. למרות שחוק האקלים בבריטניה, משנת 2008, מחייב סגירת תחנות כוח פחמיות. עד כה עוד לא סגרו הרבה, ולכן, עד כה, השפעת המלחמה האקלימית על קיטון השימוש בפחם עוד לא מורגשת. אדרבה, אנו רואים כיצד התפתחויות טכנולוגיות (תחילה בניית תחנות כוח גרעיניות ואח"כ גילוי נפט וגז בים הצפוני) וכלכליות (גלובאליזציה) משנות את פני הכלכלה הבריטית והעולמית. השינויים האלה הם שינויים טבעיים ורגילים. המצב הרגיל, שאידאולוגים מסוימים מכנים אותו לגנאי "עסקים כרגיל" הוא מצב מאד דינמי ומשתנה. 

בעוד 100 שנה יהיו פני החברה, הכלכלה והטכנולוגיה שונים לחלוטין מאשר הם היום, כפי שהמצב היום שונה לחלוטין למה שהיה לפני 100 שנה. כיצד תיראה החברה האנושית בעוד 100 שנה איש לא יכול לנבא, כפי שאיש לא ניבא לפני 100 שנה את פני החברה היום. למרות זאת המון "עתידנים" (מזבלים בשכל) שמתפרנסים היטב מהפצת תחזיות לעתיד.

יעקב

הנה סיפור זוועה מהמדור "המדינה היא האלוהים, היא הכול יכול, היא יודעת יותר טוב ממך מה טוב בשבילך" או מהמדור: זוועות הקולקטיביסם. הסיפור הזה מתרחש לא בארץ מזרחית חשוכה, או בגן העדן הקומוניסטי. הוא מתרחש באמצע אירופה הבורגנית, "התרבותית" והשלווה. הסיפור מתרחש בשוויץ, ומובא, באנגלית, על ידי ה BBC. יש שמביאים את שוויץ כדוגמה לארץ חופשית יותר מהרגיל - את זה עשים אנשים שיודעים מעט מאד על שוויץ.

הסיפור פשוט. החל בערך ב 1850, ועד כמעט 1970 נהגו שרותי הרווחה בשוויץ להוציא, בכוח, ילדים עניים ממשפחתם, ולמסור אותם למשפחות אומנות, בכפרים. המשפחות האומנות השתמשו בילדים כעבדים והעבידו אותם בפרך בשדות, היכו אותם, התעללו בהם, הרעיבו אותם ומנעו מהם טיפול רפואי. הילדים נלקחו, בכוח, ממשפחות עניות, משפחות הרוסות וחד הוריות. שרותי הרווחה (של המדינה) ראו לעצמם זכות וחובה ל"טפל" בילדים אלה בלי להתחשב כלל ברצונם של הילדים או הוריהם. לילדים וההורים אין זכויות במקום שהמדינה היא האלוהים - למדינה יש זכות לעשות כראות עיניה. 

המשפחות האומנות, בכפרים, ניצלו את הילדים ככוח עבודה זול, בעידן שהחקלאות התנהלה בעבודת כפיים, ולא היה עדיין מיכון, ובעידן ששוויץ הייתה מדינה ענייה עדיין (היום היא העשירה ביותר בתבל). את כול הפרטים המדהימים על ההתעללות בילדים בחסות המדינה מומלץ לקרוא בכתבה. מעריכים שהיו מאות אלפים של ילדים כאלה. 

היום שוויץ, כמדינה הביעה חרטה, ויש חבר פרלמנט שמנסה להשיג פיצויים עבור כ 10 אלפים ילדים כאלה שעדיין בחיים. יש גם מוזיאון שמתעד את התופעה, וארכיון, בו השוויצרים המסודרים (היקים) מחזיקים תיק לכול ילד, ועכשיו היו מוכנים אפילו לחשוף אותם.

סמכויות יתר בידי המדינה זה דבר מאד מסוכן. הזוועות הגדולות ביותר מתרחשות כאשר המדינה רומסת את זכויות הפרט.

יעקב

לטביה היא רפובליקה קטנה על שפת הים הבאלטי (בירתה ריגה), אחת משלוש ה"רפובליקות הבלטיות" - לטביה, ליטה ואסטוניה. בכול אחת מהרפובליקות האלה חי עם קטן בצל העמים השכנים הגדולים והאימפריאליסטיים - גרמניה ורוסיה. העמים הבלטיים היו עצמאיים עד אמצע המאה ה 18, אולם נכבשו אז על ידי האימפריה הרוסית, שתחת שלטונה חיו עד מלחמת העולם הראשונה. עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית והחלשותה של רוסיה זכו הרבופליקות לעצמאות מחודשת ב 1918 (אחרי מלחה"ע הראשונה), אולם, בעיקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין רוסיה הסטאליניסטית וגרמניה הנאצית, נכבשו הרפובליקות מחדש על ידי ברה"מ, ב 1940. אחרי כיבוש גרמני-נאצי בין השנים 1941-43, חזרו הרפובליקות לשלטון ברה"מ עד 1991, עת התפרקה ברה"מ והרפובליקות זכו לעצמאות מחודשת.

תחת שלטון רוסי התרחש התהליך הרגיל של "רוסיפיקציה" - תושבים לטבים רבים ברחו לחו"ל, אחרים הוגלו לסיביר, וכמות גדולה של מתישבים רוסים ייושבו בארץ. השפה והתרבות הלטבית דוכאו, והלימודים בבתי הספר נערכו רק ברוסית. מיותר לציין שיש שנאה גדולה של העם הלטבי כלפי רוסיה בשל הדיכוי רב השנים ממנו סבלו. מאז העצמאות התהפך הגלגל, השפה הרשמית היחידה בממשלה ובמוסדות החינוך היא הלטבית.

אבל, המלחמה בין הרוסים (שמהווים עדיין, היום, יותר מ 1/4 מהאוכלוסיה) ללטבים לא מסתיימת במלחמת תרבות ושפה. הלטבים פשוט שללו (או נמנעו מלהעניק) את האזרחות הלבטית למי שאינו דובר את השפה הלטבית. כך מצאו עצמם כ 12% מהאוכלוסיה חסרי אזרחות במדינה בה חיו, ייתכן, כמה דורות. למי שאינו אזרח לטבי אין זכות הצבעה לפרלמנט, ואינו יכול להחזיק משרות רבות בממשלה או מערכת החינוך - כלומר - הוא אזרח סוג ב'.

יש לנו, בלטביה, דוגמה למדינה קטנה שחיה בצילו של שכן ענק (רוסיה) ממנו סבלה רבות במשך ההיסטוריה, ובה מיעוט גדול של רוסים, שחיו, חלקם, בלטביה במשך כמה דורות, ובכול זאת משוללים זכויות אזרח פוליטיות. אין פגיעה בחופש האישי או בזכויות הקניין שלהם - רק פגיעה בזכותם הפוליטית להשתתף בבחירות, ואפליה נגדם בכול הקשור למשרות והטבות.

לטביה היא, מאז 2004, חברה באיחוד האירופי, ויותר חשוב - חברה בנאטו, כלומר נאטו ערב לבטחונה.

לטביה היא רק דוגמה קטנה. כמעט בכול מקום בעולם קיימות בעיות דומות עם מיעוטים אלה או אחרים. (למשל: בגרמניה - 9% מהתושבים אין להם אזרחות גרמנית).

יעקב

אם כבר מדברים על חורבות - הנה סרטון מאלף על חורבות העיר דטרויט. זו העיר שנחרבה על ידי האיגודים המקצועיים, שהבריחו את תעשיית המכוניות למקומות אחרים. זו העיר שאוכלוסייתה ירדה מכ 2 מיליון למיליון, העיר שפשטה את הרגל. התמונות של השכונות והבניינים הריקים משרות אווירה של סוף העולם.

יעקב

השנה מציינים 100 שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. העיתונות העולמית מתחילה להיות מלאה בסיפורים עליה. היות וזה נושא שמעניין אותי, אני גם מלא סיפורים (ראו הקטע הקודם על ג'ון מונאש).

ה BBC מפרסם מאמר: 10 מיתוסים על מלחמת העולם הראשונה. הנה המיתוסים והניפוץ שלהם (בשביל מה יש מיתוסים - אם לא בשביל לנפץ?).

1. זה היה הסיכסוך הכי עקב מדם עד אז. לא נכון. כ מעל 700 אלף חיילים בריטיים נהרגו, מעל ל 17 מיליון חיילים ואזרחים בכול הארצות. ביחס לאוכלוסייה - האבידות היו פחות מ 2% מאוכלוסיית בריטניה. במלחמת האזרחים של בריטניה, באמצע המאה ה 17, נהרגו כ 4% מהאוכלוסייה אז.

2. מרבית החיילים נפגעו. רק כ 11.5% מהחיילים הבריטיים נפגעו, במלחמת קרים (1853-56) היה אחוז גבוה יותר של אבידות.

3.חיילים חיו בחפירות במשך שנים, בתנאים גרועים. לא נכון. היו סבבים, חיילים הוצבו כ 10 ימים בתעלות בחזית, ו 20 ימים במחנות בעורף, ואילו בתעלת הקו שראשון בחזית (המסוכנת ביותר) בדרך כלל לא שהו יותר מיום אחד רצוף.

4. פשוטי העם (החיילים הפשוטים) סבלו הכי הרבה, האצילים לא נפגעו. רק כ 12% מהחיילים נפגעו, לעומת כ 17% מהקצינים (שהיו מהמעמדות הגבוהים) הקצינים הובילו את ההתקפות וספגו הרבה אבדות, גם הגנרלים ביקרו כמעט יום-יום בחזית. רבים מראשי האומה, ביניהם ראש הממשלה, איבדו בנים ואחים במלחמה.

5. במלחמה זו נלחמו אריות תחת הנהגה של חמורים. האמרה מתיחסת לאומץ הלב של החיילים (האריות) לעומת אזלת היד של הגנרלים (החמורים). ה BBC אומר - לא נכון. נכון הוא (לדעתי) שמרבית הגנרלים לא הצטיינו. כ 200 גנרלים נהרגו או נפלו בשבי במלחמה. לבסוף - השכילו הגנרלים הבריטיים להתאים עצמם לתנאים החדשים ולהוביל לנצון (אומר ה BBC). אני לא בטוח... הגנרל הגדול מכולם היה יהודי-אוסטרלי ממוצא גרמני, ולא בריטי.

6. בגליפולי נלחמו בעיקר ניו-זילנדים ואסטרלים. לא נכון. הבריטים איבדו פי 4 חיילים מאנז"ק (אוסטרלים וניו זלנדים). גם לצרפתים היו יותר חיילים. (וגם אנו תרמנו משהו: גדוד נהגי הפרדות עם יוסף טרומפלדור).

7. הטקטיקטת הצבאיות לא השתנו למרות הכשלונות (לא למדו לקחים). לא נכון - אומר ה BBC - שינויים התרחשו בקצב מסחרר. הטנקים פותחו לראשונה, המטוסים שופרו, וכו'. 

8.אף אחד לא ניצח. זה כמובן לא נכון, מבחינה פורמלית. בנות הברית ניצחו, הגרמנים נכנעו. הנכון הוא שלמרות הנצחון, בנות הברית - בריטניה וצרפת, נפגעו מאד קשה ואיבדו הרבה מכוחן. 

9.הסכם וורסאי (שאמור היה להסדיר את אירופה שלאחר המלחמה) היה קשוח או אכזרי מדי כלפי הגרמנים - דבר שהוביל למלחמת העולם השנייה. זה לא נכון. הסכם וורסאי היה פחות חמור, אכזר או קשה מהסכמים אחרים, למשל זה שהטילו הגרמנים על הצרפתים אחרי המלחמה ב 1870. המיתוס על ההסכם האכזר נוצל על ידי היטלר כדי לעלות לשלטון. אבל הדעה הזו הופצה על ידי ג'ון מיינרד קיינס, כלכלן בריטי מפורסם. לדעתי - הסכם וורסאי היה קל מדי, הסכם חמור יותר, כמו פירוק גרמניה למדינות קטנות (כפי שהיה עד 1870), היה יכול, אולי, למנוע את מלחה"ע השנייה.

10.כולם שנאו את המלחמה. לא נכון. חיילים רבים נהנו דווקא. לא כולם שירתו בחזית, או לא שירתו הרבה בחזית, כולם קיבלו משכורות יפות, ואוכל טוב, וחיו חיים יותר טובים מאשר באזרחות. והייתי מציין שב 1914, לפני שהזוועה התרחשה, התגייסו מרבית החיילים בהתלהבות למלחמה, בכול הארצות (אנגליה, צרפת וגרמניה לפחות).

יעקב

אחרי שסיפרנו את הסיפור על מוישה "שני אקדחים" כהן, גנרל בצבא סין, אני רוצה לספר סיפור נוסף על גנרל יהודי הרבה יותר ידוע ומפורסם, הגנרל המעולה ביותר בחזית המערבית באירופה, במלחמת העולם הראשונה - הגנרל האוסטרלי-יהודי ג'ון מונש, על שמו נקרא המושב כפר מונש בשרון.

ג'ון מונש נולד בשנת 1865, במלבורן, אוסטרליה. הוריו, יהודים מגרמניה (פרוסיה באותו זמן) היגרו לאוסטרליה שנתיים לפני לידתו. מונש התגלה בצעירותו ככשרוני, סיים בחינות בגרות בבית ספר תיכון במלבורן בגיל 14, וסיים את התיכון בגיל 16, כתלמיד הראשון בכיתתו. הוא עשה תואר ראשון ושני בהנדסה אזרחית באונ' מלבורן, אותם סיים ב 1893. עד 1895 צבר עוד שני תארי ב"א, באומנויות ומשפטים. הוא עשה קריירה בהנדסה אזרחית, היה שותף בחברות הנדסה וקבלנות, היה מחלוצי המשתמשים בבטון מזוין באוסטרליה (טכנולוגיה חדשה באותו זמן). היה גם נשיא אגודת המהנדסים במדינת ויקטוריה, וחבר באגודת המהנדסים הלונדונית.

ג'ון מונש לא היה איש צבא, אבל, עוד בזמן לימודיו באוניברסיטה התגייס למיליציה האוסטרלית (צבא המילואים שלהם), בשנת 1884. עם הזמן עלה בסולם הדרגות, במיליציה (במילואים), עד שהגיע לדרגת קולונל בשנת 1912, ומונה מפקד בריגדת החי"ר מס' 13. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, באוגוסט 1914, התגייס מונש בפעם הראשונה לצבא הסדיר (צבא קבע), בהיותו בן 49. הוא מונה לצנזור הראשי של הצבא, אבל תפקיד המטה לא קסם לו, הוא דרש וקיבל פיקוד על יחידת שדה לוחמת, הבריגדה הרביעית. מינויו עורר התנגדות בגלל יהדותו, ומוצאו הגרמני - הוא היה דובר (וקורא וכותב) גרמנית, אותה למד מהוריו.

בינואר 1915 הגיע עם יחידתו לקהיר, ובמשך השנה השתתף במבצע גליפולי - נסיון בריטי לכיבוש חצי האי גליפולי מידי הטורקים. יחידתו השתתפה במספר קרבות, אך המבצע כולו נוהל בצורה כושלת והסתיים בכשלון ונסיגה בדצמבר. ביולי אותה שנה, 1915, הועלה מונש לדרגת בריגדיר-גנרל, אך נאלץ להתמודד עם שמועות עקשניות שהפיצו יריביו על היותו מרגל גרמני.

ביוני 1916 הגיעה יחידתו לחזית המערבית, בצרפת, וביולי אותה שנה הועלה לדרגה של מייג'ור-גנרל, וקיבל פיקוד על הדיביזיה האוסטרלית ה 3. הוא השתתף במספר קרבות, עם הצלחה לא מועטה, והרשים את הממונים עליו, הבריטיים, ביכולתו והתלהבותו. במאי 1918 הועלה לדרגת לויטננט-גנרל, ומונה למפקד הקורפוס האוסטרלי - הקורפוס הגדול ביותר בחזית המערבית.

מתנגדיו של מונש המשיכו לחתור תחתיו, ואף שיכנעו את ראש ממשלת אוסטרליה, בילי היוז, לפטר אותו. הם אמרו: "לא מתאים שצבא אוסטרליה יהיה תחת פיקוד של אדם זר שנדחף, בזכות הכשרון המולד שלו כיהודי". אך, כאשר בילי היוז ביקר בחזית, ושמע את ההערכה הרבה שרחשו למונש מפקדיו ופיקודיו כאחד, הוא חזר בו והשאירו בתפקידו.

מונש הצטיין בתכנון מדוקדק את הקרבות בהם השתתף, ובשילוב של כול הכוחות, חי"ר, ארטילריה, טנקים ומטוסים. הוא היה מאבות ה"קרב המשולב". בזכות כשרונותיו הוא היה המתכנן הראשי של הקרב המכריע, החשוב ביותר בחזית המערבית - קרב אמיין, ב 8 באוגוסט 1918. המפקד הכללי היה המפקד העליון הבריטי, סיר דוגלס הייג, והשתתפו כוחות בריטיים אוסטרליים ואמריקאיים, אך כוח החלוץ היה הקורפוס האוסטרלי תחת גנרל מונש. זה היה הנצחון המכריע הראשון של בנות הברית בחזית המערבית. המפקד העליון הגרמני, גנרל לודנדורף, כתב יותר מאוחר שזה היה היום השחור של גרמניה, היום בו היא נוצחה סופית במלחמה. ב 12 באוגוסט מונש קיבל, בשדה,  את תואר הכבוד אביר-מפקד במסדר באת' מידי מלך בריטניה, המלך ג'ורג' ה 5, שבא במיוחד לשדה הקרב להעניק לו את העיטור - מחווה ראשון מסוגו של מלך בריטי אחרי 200 שנה. מונש הספיק להשתתף, עם יחידותיו, בעוד מספר קרבות בספטמבר ואוקטובר, עד שגרמניה נכנעה וביקשה הפסקת אש.

מונש זכה למוניטין בתור בעל כושר חשיבה יוצא דופן, קסם אישי, יכולת אירגון ותושייה. הוא הוערך מאד על ידי עמיתיו הבריטיים שהעניקו לו הרבה כבוד. הוא גם היה חביב על חייליו, שלשלומם ונוחותם תמיד דאג. פילד מרשל מונטגומרי, המצביא הבריטי הדגול של מלחמת העולם השנייה, כתב עליו (יותר מאוחר): "אני בדעה שגנרל מונש היה הגנרל הטוב ביותר בחזית המערבית, באירופה". מונש זכה בעיטורים הגדולים ביותר ממספר מדינות, כולל לגיון הכבוד הצרפתי, קצין במסדר הכתר של בלגיה, ומדיליית השרות מצטיין של ארה"ב.

אחרי המלחמה חזר מונש, בסוף 1919 לאוסטרליה, השתחרר מהצבא, ומילא מספר תפקידים אזרחיים חשובים, ביניהם ראש חברת החשמל של מדינת ויקטוריה, וסגן נשיא האוניברסיטה של מלבורן. בין השנים 1927-1931 (עד מותו) שימש כיו"ר ההסתדרות הציונית של אוסטרליה וניו זילנד.

הוא נפטר מהתקף לב, בשנת 1931, בהיותו בן 66. הוענקה לו הלווייה צבאית-ממלכתית מלאה, וטכס השכבה יהודי. בהלוויתו חלקו לו כבוד 300 אלף איש, ההלוויה הגדולה ביותר בתולדות אוסטרליה, רבים בוודאי חייליו מהמלחמה. הוא נחשב (כנראה עד היום) לגדול החיילים והמצביאים של אוסטרליה. פסלים ואנדרטאות לכבודו מצויים במקומות רבים. העיירה בה גדל שינתה שמה למונש, וכך גם אוניבסריטת מונש נקראת על שמו. רחובות רבים ושכונה אחת נקראות על שמו, באוסטרליה, וגם אצלנו - ישנו המושב כפר מונש, ו 3 רחובות (בערים שונות) שנקראים על שמו.

יעקב

הנרי פורד נולד היום לפני 150 שנה, ב 30 ליולי 1863. הוא נודע כבונה המכונית המודרנית, וגם כאנטישמי גדול (שונא יהודים). פעם, כאשר כבר היה זקן, ראיין אותו תלמיד לעיתון בית הספר. פורד סיפר בנוסטלגיה על יתרונות החיים הפשוטים בחווה. התלמיד אמר לו: "אבל הזמנים השתנו - אנו עכשיו בעידן המודרני" פורד קטע אותו ואמר: "ידידי הצעיר, את העולם המודרני אני המצאתי". זה נכן! פורד עיצב את החיים המודרניים באינספור דרכים שאנו אפילו לא מודעים לכולן.

פורד עצמו אכן נולד, וחי בצעירותו, בחווה חקלאית מצליחה, בקרבת דטרויט. אבל הוא לא אהב את העבודה החקלאית בחווה, וחיפש דרכים להחליף עבודת שרירים בעבודת מכונות. בניגוד לנערי כפר טיפוסיים, הוא גם שנא סוסים, ועוד מגיל צעיר חלם על כלי רכב שנע בכוחות עצמו, ללא סוסים. בגיל 17 עזב את החווה, ועבר לדטרויט, ללמוד ולעבוד בבתי המלאכה המכניים הרבים בעיר. את "השכלתו" רכש כשוליה בבתי מלאכה. פורד החליט שהיעוד שלו בחיים זה לבנות מכונית מונעת במנוע בנזין. כפי שאמר מאוחר יותר: לא היה ביקוש אז למכונית, אף פעם אין ביקוש למוצר שאינו קיים. את הביקוש יוצר מי שיוצר את המוצר. (אנו לא ידענו שאנו אוהבים סמארטפונים עד שלא בא מישהו, סטיב ג'ובס, וייצר אותם בשבילנו).

הוא בנה את המכונית הראשונה שלו ב 1896, ייסד חברה, ופשט את הרגל.

פורד החל להבין שמה שדרוש זו מכונית אמינה וזולה, שתהיה נגישה (מבחינת המחיר) לקהל הרחב, והדרך להשיג זאת היא על ידי ייצור סדרתי של הרבה מכוניות זהות בדיוק. כך נוצר המודל טי model T - המכונית האגדתית המוצלחת הראשונה, ב 1908. המכונית הזאת שינתה את החיים, בייחוד של תושבי הכפרים, וגאלה אותם מהניתוק והבדידות הכפרית. "המכונית שלך הרימה אותנו מהבוץ, הביאה שמחה לחיינו" כתבה אישה כפרית להנרי פורד באותה עת.

ב 1912 פורד ייצר כבר בקצב 340 מכוניות ליום, וגילה בכך כושר שליטה ואירגון יוצאים מהכלל. אבל הוא, ועוזריו, המשיכו לשכלל את השיטה של פס הייצר. בשנות ה 1920 הם כבר ייצרו מכוניות בקצב של אחת כול 10 שניות! הרווחים גדלו בהתאם. אבל פורד לא היה חמדן. בשנת 1914 הוא העלה את המשכורות של פועליו ל 5 דולר ליום, פי שניים מהמשכורת הקודמת המקובלת בשוק. ככה הפכו עובידו לקליינטים שלו כי הוא נתן להם מספיק כסף כדי שיוכלו להרשות לעצמם לקנות מכונית. זהו ראשית עידן הצרכנות, עדין בו אנשים קונים יותר ויותר מוצרים, ומעודדים בכך יותר ויותר ייצור, והעושר עולה.

בהמשך, עם התבגרו, פורד שקע במרירות ויאוש. תעשיית המכוניות השתנתה, מתחריו ייצרו מכוניות מעוצבות, מכוניות יוקרה יפות. פורד סגר את קו הייצור של מודל טי ב 1927, אחרי שייצר 15 מיליון מכוניות, אולם זה היה מאוחר. מתחריו השאירו אותו מאחור. בתחילת שנות ה 20 פורד ייצר ומכר כמחצית מהמכוניות בארה"ב, אבל נתח השוק שלו הלך וקטן בהמשך הוא ראה והבין את השינוי המתחולל, אבל לא אהב אותו.

אפילו היום עוד מוקדם להעריך את מלוא ההשפעה ההיסטורית של הנרי פורד. אחד העובדים שלו תיאר אותו כך: "הוא היה כמו מגנט". אנו מרגישים את המגנט הזה עד היום.

יעקב

דטרויט הייתה המרכז של תעשיית הרכב האמריקאית, בימי הזוהר של תעשייה מפוארת (לשעבר) זו. דטרויט הייתה עיר גדולה ומפוארת בעבר, הרביעית בגודלה בארה"ב עם כמעט שני מיליון תושבים, בשנת 1950.

אולם, מאז, החלה התדרדרות איטית אך מתמשכת ובטוחה של תעשיית הרכב, ובייחוד של העיר דטרויט עצמה. הסיבה העיקרית לכך הם האיגודים המקצועיים שהשתלטו על התעשייה, בחסות חוקי עבודה מתקדמים שנתנו להם כוח בלתי מוגבל, שחוקק הנשיא רוזבלט, המתקדם, בשנות ה 1930.

האיגודים השתמשו בכוח שניתן להם, כמו שהם תמיד עושים. הם ערכו שביתות חוזרות ונישנות, באופן קבע, מדי שנה או שנתיים, כול פעם במפעל אחר. הם קיבלו כול הזמן העלאות שכר, עד שהשכר של פועלי הרכב הגיע לרמות אסטרונומיות של כ 75 דולר לשעה, שזה הרבה מעבר למה שמפעלי הרכב יכלו להרשות לעצמם. כאשר לא יכלו יותר לתת העלאות שכר - נתנו חברות הרכב העלאות בהטבות סוציאליות, בייחוד פנסיות וביטוחים רפואיים, כי אלה הוצאות שלא צריך לשלם מייד, אלא בעוד עשר, עשרים שנה, ונוח למנהלי המפעלים להבטיח הטבות שלא ישלומו בקדנציה שלהם, אלא בעתיד. אבל העתיד הגיע, בהכרח, והנטל הכספי על חברות הרכב היה גדול, והן לא יכלו לעמוד בתחרות מול היפאנים.

בשנות ה 1970 הציל הנשיא קארטר את חברת קרייזלר מפשיטת רגל, על ידי הלוואה ממשלתית (שהוחזרה בהמשך). בשנות ה 1980 הציל הנשיא רייגן את תעשיית הרכב כאשר הטיל מגבלות ייבוא על היפאנים והכריח אותם (ב"הסכמתם"), לבנות מכוניות בארה"ב כתנאי למכירת מכוניות בארה"ב.

היכן, בארה"ב, הקימו היפאנים את מפעליהם? היכן ששכנו מרבית מפעלי הרכב האמריקאיים, והיכן שהייתה תשתית של שירותים וקבלני משנה לתעשיים הרכב, כלומר בדטרויט? לא, ולא. היפאנים לא פראיירים. הם הקימו מפעליהם במדינות אחרות בארה"ב, בעיקר מדינות הדרום הנחשלות, שהבטיחו גם הטבות רבות, וגם חופש מאימתם של האיגודים המקצועיים.

היצרנים האמריקאיים למדו במהרה את הפטנט, והחלו להקים מפעלים חדשים במדינות "נוחות" יותר, ולא בדטרויט, או במישיגן, מרכז תעשיית הרכב. כך התיישנו ונסגרו, לאט, לאט, המפעלים בדטרויט. עם פשיטת הרגל של המפעלים הגדולים (ג'נרל מוטורס וקרייזלר) במשבר של 2008, נחלץ מחדש הממשל הפדראלי להצילם. כול חובות הפנסיה והביטוח הרפואי המופליגים הועברו לחשבון הממשלה הפדראלית. מפעלים רבים נוספים נסגרו. החברות החדשות (לאחר ההצלה) נשארו עם מספר קטן של מפעלים, רובם מחוץ לדטרויט.

בינתיים, העיר דטרויט ממשיכה ומתדרדרת. אוכלוסייתה ירדה לפחות ממיליון בשנת 2000, ומאז ממשיכה להתדרדר, לכ 680 אלף, היום. עיריית דטרויט, שגם היא הייתה נתונה לחסדי האיגודים הימקצועיים, פשטה את הרגל, ואין לה מאיפה לשלם, לא את הפנסיות, ולא את הביטוח הרפואי של הפנסיונרים, לא את המשכורות של העובדים הנוכחיים, שמספרם הצטמצם מאד, ולא את האג"חים שהם הנפיקו ביד רחבה.

לעיר מונה מנהל חיצוני, משהו כמו "וועדה קרואה" או כונס נכסים. הנה כאן הדו"ח של הכונס על מצבה של דטרויט. המצב גרוע. יש לה 20 מיליארד דולר חובות שאין סיכוי להחזיר, וגרעון שוטף של 380 מיליון דולר בתקציב, שאין לה איך לממן. אין ספק שכולם יסבלו - הפנסיונרים יצטרכו לוותר על חלק מהפנסיות - וזה כולל פנסיונרים של המשטרה טמכבי האש, שהם עובדי עיריה בארה"ב. הם יצטרכו לוותר על חלק מהביטוח הרפואי. הנושים (מחזיקי האג"חים) יסבלו תספורת. העיריה תתקשה למכור אג"חים חדשים כדי לגלגל את החוב הישן.

חוסר הפרעון של דטריוט מטיל צל גדול על כול שוק האג"חים העירוניים בארה"ב שמגלגל כמעט 4 טריליארד דולר... זה כבר כסף גדול, גדול גם במונחים של הכלכלה האמריקאית... ודטרויט איננה, כמובן, העיריה היחידה שנמצאת בגרעונות ענקיים, ומתקשה לעמוד בהתחייבויותיה. הכול מאותה סיבה: המשכורות הענקיות, הפנסיות וההטבות שסוחטים האיגודים המקצועיים, בייחוד ממוסדות ציבור כמו העיריות. וגם, יש להודות, נטייתם הטבעית של פוליטיקאים עירוניים, כמו של כול הפוליטיקאים, לבזבז כסף גדול בלי חשבון. 

בינתיים, איכות החיים בדטרויט מתדרדרת, והאוכלוסייה ממשיכה לברוח. יש בדטרויט 78 אלף מבנים נטושים, כמחציתם מבנים מסוכנים, שאין לאיש כסף להרסם. יש 60 מגרשים נטושים שהפכו למזבלות. שכונות שלמות שוממות ונטושות. הפשיעה גואה, בגלל שאין כסף להעסיק מספיק שוטרים. האבטלה בשמיים. החינוך - על הפנים. בקיצור - עיר נחרבת. ראו כאן סדרת צילומים על הבניינים החרבים, כולל מלונות פאר, תיאטראות ומפעלים.

מי שחושב שהרעיון הקומוניסטי-סוציאליסטי החריב רק את רוסיה ומזרח אירופה - יעיין נא בערך "דטרויט".

זו תחנת רכבת שהייתה פעם מפוארת ועכשיו היא חרבה, בדטרויט.

יעקב

הנה הסיפור של המופלא של האישה היהודיה, שבזכותה מכירה חוקת יפאן בשיוויון זכויות לנשים.

ביטאה סירוטה גורדון, שהלכה אתמול לעולמה בגיל 89, נולדה בווינה, בשנת 1923, להורים יהודים, יוצאי רוסיה. אביה, לאו סירוטה, היה מוזיקאי, פסנתרן קונצרטים, מעולה. כאשר ביאטה הייתה בת 5 הוא קיבל משרה באקדמיה למוזיקה ביפאן, ועבר עם משפחתו לטוקיו, שם נשאר זמן רב. ביאטה למדה בבית ספר גרמני בטוקיו, ואח"כ, בגלל האווירה הנאצית, עברה לבית ספר אמריקאי. ב 1939 נסעה ללמוד בקולג' בארה"ב.

ב 1941, כאשר פרצה המלחמה בין יפאן וארה"ב נותק הקשר בינה לבין הוריה בטוקיו, והיא נותרה ללא כסף. היא ניצלה את כשרונה לשפות כדי להשיג עבודה. באותו זמן, בגיל 18 היא שלטה בשפות יפאנית, גרמנית, אנגלית, צרפתית, ספרדית ורוסית.

בזמן המלחמה היא עבדה במודיעין האמריקאי, בזכות שליטתה ביפאנית. אחרי המלחמה היא רצתה לחפש את הוריה, ומאחר ולא הייתה אפשרות לנסוע ליפאן באופן פרטי, היא חיפשה, וקיבלה משרה של מתורגמנית ליפאנית, במטה של גנרל מקארתור, המושל הצבאי האמריקאי, של יפאן, אחרי המלחמה. את הוריה היא מצאה, אחרי חיפושים, הם שהו במחנה הסגר יפאני בעת המלחמה.

בשנת 1946 כינס מקארתור 22 יועצים מומחים כדי לנסח חוקה חדשה ליפאן, החוקה שבתוקף עד היום. ביאטה, בת 22, הייתה האישה היחידה בקבוצה זו ובאופן טבעי הטילו לעיה לנסח את הסעיפים הדנים בזכויות הנשים. הזמן היה קצר. היא למדה את החומר, ואת התוכן של חוקות אחרות, והיא אחראית לניסוח שני סעיפים בחוקה. מתוך נסיון של 10 שנות חיים ביפאן היא ידעה שלנשים לא היו כלל זכויות ביפאן האימפריאלית, והתייחסו אליהן כאל שפחות.

 ביאטה ניסחה את סעיף 14 בחוקה המעניק לכול האזרחים זכויות שוות בלי הבדל מין גזע ודת, ואת הסעיף 24 המעניק לנשים באופן מפורש זכות לבחור בן זוג, זכויות רכוש, ירושה, בחירת מגורים, גירושין ועוד. אישה יהודיה בת 22 העניקה זכויות לנשות יפאן, בפעם הראשונה בהיסטוריה.

יש לציין שהמושל הצבאי האמריקאי, גנרל מקארתור, הכיר היטב את אורח החיים היפאני עוד מלפני המלחמה בשל שנות שירות ארוכות במזרח הרחוק, והוא עצמו גם הדגיש את הצורך להבטיח את זכויות הנשים בחוקה היפאנית.

ביאטה לא פירסמה את תפקידה בניסוח החוקה אלא בשנות ה 1980, כאשר כתבה ספר זכרונות. הספר זכה לתפוצה גדולה ביפאן, והסיפור הפך גם למחזה וגם לסרט. היא הפכה לסלבריטי, הרבתה להרצות והייתה מאד פופולארית בייחוד בקרב הנשים. ב 1998, העניק לה הפארלמנט היפאני את תואר הכבוד היפאני הגבוה ביותר.

סיפור יפה

יעקב

הזמן עמד מלכת בקובה, כמו בכול הארצות הקומוניסטיות. תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים - ראו תמונה מקובה, עם המיבנים והמכוניות משנות ה 1950, לפני עליית הקומוניזם לשלטון.

כאשר קומוניסטים עולים לשלטון הם אוסרים הכול, הכול אסור. אסור לבנות, אסור לקנות, למכור, אפילו לדבר אסור. רק לממשלה מותר. תחת משטר של איסור גורף, האנשים יורדים למצב של קפאון ואדישות, ולא עושים כלום. במצב זה שום דבר לא קורה, שום דבר לא נבנה ולא מתחדש.

בקובה גרים באותם בניינים ישנים מלפני 1959 (שנת המהפכה) ונוסעים באותן מכוניות אמריקאיות נהדרות מאז, שנבנו איתן, ומחזיקות הרבה שנים (שלא כמו המכוניות המודרניות).

בשנתיים האחרונות הייתה קצת התגמשות של המשטר בקובה. פידל קסטרו, בן 86, עדיין חי, אבל פרש מהשלטון לפני כ 6 שנים. השליט כעת הוא אחיו, ראול קסטרו בן 81. כעת הממשלה מתירה קיומם של עסקים פרטיים קטנים. הדבר קצת דומה לרפורמה NEP של לנין בשנת 1921.

לאחרונה החלו להופיע מודעות על מכירת דירות. במודעה מציינים את הפרטים הרגילים: מיקום, גודל הדירה, מצב השיפוץ וכדומה, אבל הפרט החשוב ביותר הוא השנה שבה נבנה המבנה. מסתבר שמבנים שנבנו לפני 1959 מקבלים מחירים יותר גבוהים מאשר המבנים הסוציאליסטיים. הקפיטליזם החזירי לפחות בנה בתים טובים...

אני חוזר וממליץ על הבלוג "דור וואי" של עיתונאית קובנית, המספרת על החיים בקובה.

יעקב

הסופר הסיני יאנג ג'ישנג מזכיר לנו פשע שלא כול כך ידוע או לא מפורסם במערב: רצח העם של הקומוניסטים הסינים בראשות מאו-טסה-דונג. רצח עם נחשב לפשע זוועתי במיוחד כאשר עם אחד רוצח עם אחר, אבל, משום מה, כאשר בני עם אחד רוצחים המונים מבני עמם זה פחות חודר לתודעה. בייחוד אם הרוצחים הם קומוניסטים - שהם, כידוע, אידיאליסטים ששואפים לחברה יותר טובה, כביכול.

בין השנים 1958-62 מתו בסין, ברעב, 36 מיליון בני אדם. 36 מיליון! לא 6 מיליון - 36 מיליון! יותר מאשר פי שניים מכול ההרוגים במלחמת העולם הראשונה. הסיבה הישירה לרעב: השלטון הטוטאליטרי של המפלגה הקומוניסטית בסין, בראשות מאו-צה-דונג, והמדיניות שכפה שנקראה בשם היפה "הזינוק הגדול קדימה". הקומוניסטים תמיד היו חזקים במלל סיסמאות. הכלכלנית אמרטיה סן ציינה, בהקשר זה, שבארצות דמוקראטיות במעולם לא היה רעב המוני, הרעב הוא תמיד תוצאה של מעשה האדם, או יותר נכון - השליטים.

הרעב נגרם על ידי מדיניות אכזרית של קולקטיביזציה של החקלאות - שפירושו החרמת האדמות שבבעלות האיכרים, והעברתן לקולחוזים שבניהול המפלגה הקומוניסטית. כדי להטיל מרות, ולהלחם במתנגדים, החרים מאו את התבואה, והניח לאיכרים למות ברעב. בנוסף, ראשי הקולחוזים הקומוניסטים לא היו מסוגלים לעבד את האדמה בצורה יעילה, הייצור החקלאי ירד מאד, אבל ראשי הקולוחוזים פחדו לדווח על כך, ודיווחו על יבולים טובים שלא היו ולא נבראו. התבואה המעטה שהייתה באסמים חולקה אך ורק לפעילים הקומוניסטים ששירתו את המטרה של מאו של ביסוס שילטון ללא מצרים.

המפלגה הקומוניסטית, השלטת עד היום בסין, מכחישה את הזוועה, מכחישה שהיה בכלל רעב, ובוודאי את ההיקף הבלתי נתפס שלו. השקר וההכחשה הם אבן היסוד של כול משטר קומוניסטי. בסין עצמה אסור להזכיר זאת ואסור לכתוב על זה. יאנג ג'שנג, שקרובי משפחתו מתו ברעב, הקדיש יותר מ 20 שנה לנושא, וערך מחקר היסטורי מעמיק. הוא ראיין אישית יותר ממאה עדים במחוזות השונים של סין, ונבר שנים בארכיונים במסווה של מחקר על תולדות החקלאות. הספר שכתב על הנושא "המצבה" נאסר כמובן לפרסום בסין, ופורסם רק בהונג קונג, ביפאן ובמערב.

יעקב

המשורר היהודי-רוסי המפורסם אוסיפ (יוסף) מנדלשטאם הואשם על ידי סטאלין בבגידה, ב 1938, ונשלח לגלות בסיביר. הוא מת בדרך לשם.

הוא זכה לרהביליטציה שלמה (ביטול כול ההאשמות נגדו) ראשית תחת חרושצ'וב, ב 1956, ופעם נוספת תחת גורבצ'וב ב 1987.

הנה אימרה יפה שלו:

"רק ברוסיה מכבדים את השירה. הורגים אנשים בגללה. היש עוד מקום בעולם ששירה מהווה סיבה לרצח?"

(אבל זה לא חוכמה, ברוסיה הסובייטית רצחו גם בלי סיבה).

יעקב

השבוע, לפני 45 שנה, צ'ה גווארה קיבל מנה גדושה של התרופה שהוא נהג לתת לאחרים. הוא הוכרז כרוצח, בלי משפט, הועמד לקיר ונורה. התגשמות הצדק הפואטי - עשו לו מה שהוא נהג לעשות לאחרים.

למי שלא בדיוק יודע מי היה צ'ה גווארה (חוץ מציור על חולצות T), הנה כמה עובדות אודותיו.

"כשראית את הקרינה של האושר בפניו של צ'ה גווארה כאשר קורבנותיו נקשרו לעמוד ונורו, הבנת שיש משהו מאד לא תקין איתו". זאת אמר לסופר אסיר קובני לשעבר, שראה את הפנים של גווארה.

צ'ה גווארה היה עוזרו של פידל קסטרו בעת המהפכה הקומוניסטית בקובה, ב1959, ואח"כ היה ראש השרות החשאי של קאסטרו בקובה, האחראי על מאסרם והוצאתם להורג של אלה שנטען שהם אוייבי המהפכה.

גווארה היה המפקד של מתחם ההוצאות להואג, "לה קבנה", ולעיתים קרובות היה מבצע בעצמו את יריית החסד לווידוא ההריגה, היה תוקע כדור בראש, מאקדחו, לקורבן. הוא הורה לפתוח חלון בקיר משרדו כדי שיוכל לצפות בהוצאות להורג. עיתונאי רומני (כשרומניה הייתה קומוניסטית), סטפן באצ'י, התקבל במשרדו של צ'ה שניאות להעניק ראיון. כאשר נכנס, לקח אותו צ'ה אל החלון, כדי לצפות בהוצאה להורג. העיתונאי המזועזע ברח. יותר מאוחר כתב שיר: "אני לא אשיר לצ'ה, כמו שלא אשיר לסטאלין" הייתה אחת השורות בשיר.

אפילו בצעירותו כבר ניכר שצ'ה לוקה במחלת נפש. הוא כתב: "הנחיריים שלי מתרחבים [בהנאה] כאשר אני מריח את ריח אבק השריפה והדם. מטורף מזעם, אכתים את הרובה שלי בדמו של כול אוייב מובס שיפול בידי. במות אוייבי אני מכין עצמי למאבק הקדוש ואני מצטרף לפרולטריון המנצח באגה חייתית".

הקטע הזה מ"יומני האופנוען" שלו, נשמט משום מה מהסרט המתקתק עליו שהכין רוברט רדפורד.

כול אלה הלובשים את החולצות או תולים את הפוסטר של צ'ה גווארה, ראוי שידעו קצת היסטוריה.

על המתרחש בקובה היום ניתן לקרוא בבלוג של העיתונאים הקובנית יואני סאנצ'ז, (באנגלית, או כול שפה אחרת...).

יעקב

ארתור אוכס שולצברגר ז"ל (1926-2012), שנפטר שלשום, היה הבעלים (יחד עם משפחתו המורחבת) והמו"ל של הניו יורק טיימס במשך 36 שנה. כעת העיתון ממשיך להיות בשליטה מלאה של משפ' שולצברגר, וארתור שולצברגר הבן הוא המו"ל.

העיתון, שנוסד ב 1851, נרכש בשנת 1896 על ידי איש העסקים היהודי, אדולף אוכס, אשר ניהל אותו עד מותו ב 1935. אביו של אדולף אוכס היגר לארה"ב מבווריה (גרמניה) ב 1845. אדולף, שנולד בארה"ב ב 1858, החל לעבוד בגיל 11 כנער מחלק עיתונים, ועלה בסולם הדרגות עד שקנה את העיתון ב 1896. הוא היה יהודי גאה שנלחם, גם מעל דפי הניו יורק טיימס, נגד האנטישמיות שהיתה נפוצה אז בארה"ב. כשקנה את העיתון הכריז שהעיתון יהיה "נקי, מכובד, אמין וחסר פניות". אכן כך היה. הוא יצר את המוניטין של הניו יורק טיימס, כעיתון אובייקטיבי וישר, ללא פשרות, בעידן שבו רמת העיתונים לא הייתה גבוהה, והצליח במידה רבה בזכות זה. 

זהו סיפור מופלא על משפחה יהודיה גאה שתמיד שמרה על יהדותה, וגם על הצניעות, העבודה הקשה, היושר, ושאר הערכים ה"ייקים". היא גם הצליחה לשמור על שליטה מלאה בעיתון במשך 4 דורות עד כה, ולהרחיב ולהגדיל את העסק ולהפכו אולי לעיתון החשוב בעולם. במשך הרבה שנים, הדמות הדומיננטית בעיתון, מאחורי הקלעים, היתה בתו של אדולף אוכס, ואימו של ארתור ז"ל - איפיגניה אוכס שולצברגר, שנפטרה, בגיל 97, בשנת 1990.

יש גם סיפור קטן: בשנות ה 1980 הוזמן ארתור לארוחה בבית הלבן, על ידי הנשיא רייגן. הוא צילצל לאימו ואמר לה: את יודעת איפה אני? אני בבית הלבן, סועד עם הנשיא, סגן הנשיא ושר החוץ. יפה מאד! היא ענתה, ומה הם רוצים ממך?

שווה לקרוא את הסיפור על משפחה מופלאה זו. הניו יורק טיימס פירסם, כיאה, הספד ומאמר ארוך בן 10 עמודים על ארתור אוכס שולצברגר, אבל הצליח, לפי מיטב המסורת של התקינות הפוליטית לא להזכיר אפילו במילה אחת את הדת של משפחת שולצברגר. המילה "יהודי" לא מופיעה כלל במאמר. אני לא יודע מה דעתכם, אבל לדעתי יש פה שמץ של אנטישמיות, לצד מנה גדושה של צביעות ותקינות פוליטית. 

יש להצטער על הקו האידיאולוגי השמאלני החד צדדי, שמאפיין את הניו יורק טיימס בשני העשורים האחרונים לפחות.

יחד עם זאת אי אפשר שלא להתפאל מהמפעל המופלא של משפחה יהודית.

תוספת: אחד המתחרים הגדולים של הניו יורק טיימס, ובעליו, אדולף אוכס, בשנותיו הראשונות בניו יורק, היה יהודי אחר, האדון יוסף פוליצר.

יעקב

כשאומרים "ישראל" בהוואי מתכוונים לא למדינת ישראל אלא למוזיקאי פופולרי שהחייה את המוזיקה האוטנטית של הילידים בהוואי, שקראו לו ישראל קמקויוואולה.

המוזיקאי הזה היה אסיר משוחרר שנפטר בשנת 1997. הוא לא היה יהודי. 

אבל, לא חסרים יהודים בהוואי. המושלת של מדינת הוואי בין השנים 2002 ו 2010 הייתה הגב' לינדה לינגל, יהודיה.

הייתה גם הסופרת אלגרה גודמן, יהודייה דתיה מהוואי, שכתבה בין השאר על החיים של יהודים בהוואי.

יעקב

There's no sense in being precise when you don't even know what you're talking about" (ג'ון פון נוימן)

תרגום: "אין טעם לדייק, כאשר אין לך מושג מה אתה מדבר".

משפט מאד יפה שמצאתי כאן (בלוג על מתמטיקה). (לא שאני ממש שורץ שם ומבין מה הוא כותב...).

ג'ון פון נוימן, מתמטיקאי ממוצא יהודי-הונגרי, שברח לארה"ב והיה, בין השאר, מפתח תורת הקבוצות, תורת המשחקים, המחשב המודרני וגם פצצת האטום הראשונה. אולי המטתמטיקאי הגדול ביותר של המאה ה 20.

יעקב