על פי האידאולוגיה הרווחת הממשלה היא האלוהים, היא כול יכולה, וכול חכמה, ולכן עליה לנהל את חיינו עד הפרטים הקטנים ביותר. כי הרי בני התמותה הרגילים (האזרחים, כלומר אנחנו) קצת חלשים וקצת חוטאים וקצת רשעים, והרבה טיפשים ולא מסוגלים לנהל חייהם כראוי. רק הממשלה היא בעלת חוכמה עילאית אינסופית, וגם טוב לב וכוונות טהורות וזכות, בקיצור - התגלמות הטוב, ולכן היא צריכה לנהל הכול.

קחו לדוגמה את שר התחבורה:

"על פי התקנות החדשות שאישר ישראל כץ, לראשונה בעלי רכב פרטי יוכלו לבצע שתי נסיעות שיתופיות ביום בתיאום מראש בלבד, שלא למטרות רווח, לעד ארבעה נוסעים מלבד הנהג, במחיר של שני שקלים לקילומטר לכל היותר. "

שמעתם את זה? מותר שתי נסיעות ליום בלבד!!! אם יראה אותכם השוטר שמוצב מול הבית מתניעים את האוטו שלוש פעמים תקבלו קנס. ורק 4 נוסעים! הנוסע החמישי הוא בלתי חוקי. ורק 2 ש"ח לק"מ... תמדדו היטב את המרחק. וחלילה שלא יהיה רווח. אם יתפסו אותכם מרוויחים - אוי ואבוי... תלכו ישר לכלא. השר כץ יעמוד בכול פינה ויבדוק כול רכב, שחלילה אף אחד לא ירוויח כלום... כי רווח זה פויה, זה מסריח (אצל כץ והאידאולוגיה הח"ברתית").

השר כץ רוצה להגן על פרנסתם של נהגי המוניות, וכך גם הבג"ץ שפסל את אובר. כול הכבוד לנהגי המוניות, זכותם להתפרנס. אבל גם לאחרים יש זכות להתפרנס, לכול אדם יש זכוות כזו. למה צריכה המדינה (החכמה) להעניק (ולהגן) זכויות יתר לקבוצה אחת (נהגי המוניות)?  איזו זכות יש לנהגי המוניות או לשר כץ למנוע מאנשים אחרים להתפרנס על ידי הסעת נוסעים? והעיקר: איזו זכות יש למדינה למנוע מהאנשים הזקוקים להסעות ליהנות מהשירות הטוב ביותר והזול ביותר האפשרי, שיינתן על ידי מי שהלקוח יבחר (ולא מי שהשר כץ בוחר)?

כמובן שהעסק התעקם עוד מזמן, כשהמדינה העדיפה לחסום את הענף לתחרות, להתנות את הסעת האנשים בקבלת רשיון מיוחד מהממשלה (רשיון למונית). זה מאפשר לה גם לגבות כסף עבור "המספר הירוק", גם להעניק טובות (רשיון למונית) למקורבים משפחתיים או פוליטיים, ולהגדיל את כוח הפוליטיקאים ותלות הציבור בהם. עיקרון דומה מופעל כמובן בהרבה תחומים בחיינו - הדורשים רשיון ממשלתי. 

התקנות על הסעות פרטיות שלמעלה מגוכחות במיוחד מפני שאין דרך לאכוף אותם. הרבה אנשים חושבים שהממשלה כוחה בלתי מוגבל (מפני שהיא יכולה להכניס אנשים לבית הסוהר), וכול חוק מספיק שיחוקקו אותו והוא יתבצע, אוטומטית. רק צץ רעיון מבריק בראשו של שר זה או אחר או ח"כ חרוץ, רצים לחוקק חוק, וחושבים העסק  פתור. אבל חוק  צריך לאכוף אחרת הוא חסר משמעות ולא כול דבר ניתן לאכוף. ידוע היום שההסעות בכפרים ערבים נעשות על ידי טנדרים פרטיים בתשלום. החוקים לא חלים על ערבים, המשטרה לא מתעסקת בשטויות כאלה. (אפילו במעשי רצח שכיחים במגזר הערבי אין המשטרה מצליחה להתעסק, אז בטנדרים תעסוק?) גם בישובים יהודיים יש קבוצות פייסבוק או וואטסאפ, ואתה יכול להשיג הסעה לכול מקום, חופשי, חופשי, תמורת "כיסוי הוצאות" (חלילה וחס שיהיה רווח).

בכפר פלוני יש זקן שמתקשה לנהוג, ויש פנסיונר אחר (פחות זקן) שזמנו פנוי, והוא מסיע את הראשון למרפאה בעיר או לבדיקות בבית החולים או לשמחה משפחתית או לשוק תמורת סכום "סמלי". זה מקבל שירות טוב וזה נהנה גם. לא חוקי? אולי. אבל הגיוני. מה שלא הגיוני זה החוק. 

השקת שני השירותים [של אובר] עוררה בעיה חוקית - כיוון שהסעת נוסעים בתשלום ללא רישיון מנוגדת לחוק בישראל. לכן אובר הגדירה את השירותים כ"לא למטרות רווח" אלא למטרת החזר הוצאות אחזקת רכב - כך שעקרונית הנהגים לא אמורים להרוויח כסף.

חוק שלא ניתן לאכוף לא מתקיים, בין אם מכבסים את ההפרה במילים יפות - "החזר הוצאות" ובין אם לא טורחים.

על המדינה להכיר במציאות, להוציא את 30 אלף נהגי המוניות לפנסיה (כנראה שצריך יהיה לתת להם פיצוי על המספר הירוק), ולבטל את חוק ההסעות. שהמדינה והממשלה לא יתעסקו בענייני נסיעות והסעות. כול אחד יוכל להסיע או לנסוע איך שהוא רוצה. הנוסעים והמסיעים יסתדרו ביניהם כמיטב יכולתם, ולממשלה תהיה פטורה מדאגה זו, ויהיה לה עיסוק אחד, פחות. (וגם מערכת המשפט וכבוד השופט אורנשטיין יהיו חופשיים מעיסוק זה).

"השתגעת יעקב??? שהממשלה תניח לאנשים לנפשם ולא תתדאג להם להסעות??? איך אפשר? איך אנשים בכלל יסעו ויגיעו למחוז חפצם בשלום?". האנשים יגיעו, הם תמיד מגיעים. הממשלה רק מפריעה.

יעקב

בקטע על "זכות" השביתה הגיב אבי כהן (דעה טיפוסית ורווחת): "במסגרת חוקי השביתה מאצילה המדינה לעובדים את הסמכות להפקיע זמנית את זכות הקניין של בעלי המפעל. מקובל להניח שזו "מטרה ראויה"".

למה זו "מטרה ראויה"? ברור וידוע, לא צריך להרחיב:  כי העובד דפוק ומסכן ומנוצל וחלש, והמעביד עשיר מנצל ורשע.  מאיפה יודעים? האם מישהו הסתכל בחוץ מה קורה במציאות? לא. יודעים מתוך הספר "הקפיטל" שכתב קארל מארקס לפני 150 שנה, ובו הסביר באריכות כי העובד מסכן ומנוצל ודפוק וזקוק להגנה. ואם אבי כהן לא קרא את הספר "הקפיטל" (מעטים יש להם סבלנות לקרוא אותו) הוא קלט את "הידע" (על חולשת העובד) ממקורות משניים (למשל בית הספר), שכולם מבוססים על קארל מרקס. איש לא מסתכל על העובדות בשטח.

בואו ונראה עד כמה חלשים ודפוקים העובדים – למשל – עובדי חברת החשמל. במסגרת הבג"ץ שהגיש המעביד (המעביד החלש – המדינה) נגד וועד העובדים הבריון והאלים (קרי "העובדים החלשים") נחשפו פרטים על המשכורות של עובדי חברת החשמל  (לא שלא היו ידועים קודם...).

"14 משכורות בשנה, 52 אלף ש"ח לחודש: חגיגת שכר שלא תיאמן בחברת החשמל, בונוסים בסך 176 מיליון שקל, חשמל חינם בשווי 121 מיליון שקל... פיצויי פרישה כפולים".

בעתירתה לבג"ץ ציינה המדינה כי עובדי חברת החשמל מוגנים מפני פיטורים. כלומר, לפי הסכמי העבודה שנחתמו מולם אין אפשרות לפטר עובד חברת החשמל, מכל עילה שהיא, אלא בהסכמת ארגון העובדים.

כמו כן, עובדי חברת החשמל הם היחידים במגזר הציבורי המקבלים עם פרישתם גם פנסיה תקציבית — וגם פיצויי פיטורים (בגובה 50% מזכאותם). יתר העובדים במגזר הציבורי מקבלים בדרך כלל אחד מהשניים.

אגב, ההפרשות לפנסיה התקציבית של עובדי דור א' ודור ב' בחברת החשמל מגולמת בתעריף החשמל הציבורי, ונצברות בקופה ייעודית שבה נאספו כבר כ–24 מיליארד שקל.

מעתירת המדינה לבג"ץ עולה כי ב–2016 זכו אלפים מעובדי חברת החשמל למשכורת 13 — מענק בגובה משכורת חודשית בסיסית. סך המענקים הסתכם באותה שנה ב–112 מיליון שקל. בחברת החשמל לא הסתפקו בכך וחילקו בשנה שעברה לכמה מאות מעובדי החברה כפל מענקים — כלומר משכורת 14, בסך 64 מיליון שקל נוספים. 

ויש עוד הטבות.... תקראו את הפירוט המלא במאמר בדה-מרקר.

העובדים המסכנים, החלשים והדפוקים, בנמלים גם כן משתכרים לא רע... (שוב: תודה לאלי בר-אלי ודה מרקר, ותקראו שם עוד פרטים מצמררי שיער. השכר בטבלה אינו כולל פרמיות, שעות נוספות, הטבות, פנסיות, סמינרים וכו')

הנה, אם כן, כמה מסכנים ודפוקים ה"עובדים" וכמה שהם זקוקים, וכמה שמגיע להם, "זכות" שביתה. כי קרל מרקס כתב לפני 150 שנה שהעובדים דפוקים, וכולם יודעים עד כמה הם חלשים ודפוקים...

הנה ווריאציה על ההצעה שלי לביטול "זכות" השביתה: עובדים שמרוויחים משכורת גבוהה מהמשכורת הממוצעת במשק (שהיא כ 9000 ש"ח לחודש) – תוסר מהם "זכות" השביתה. כאמור אי אפשר להכריח שום אדם לעבוד, והפירוש של ביטול "זכות" השביתה הוא: הסרת ההגנה החוקית על עובד שובת. מותר יהיה למעביד לראות בעובד שובת כעובד מתפטר. אם הנימוק האידאולוגי להצדקת "זכות" השביתה הוא הגנה על חלשים – יש להחיל את ה"זכות" הזאת רק על החלשים באמת – שאם לא כן החוק נותן בידי החזקים כוח לשדוד את החלשים - כלומר העובדים החזקים בגופים ציבוריים כגון חברת החשמל משיגים הטבות מפליגות על חשבון הציבור כולו, שמרוויח, בממוצע פי 3 פחות מהם. איפה צדק?

ועוד "הצעת ייעול"  באותה הזדמנות: יש לפרסם את כול המשכורות של כול העובדים של מוסדות ציבוריים ועובדי המדינה. כול המשכורות וכול ההטבות יפורטו באתר פתוח. זה מידע ששייך לציבור, מידע על כסף ציבורי, הוא חייב להיות גלוי וידוע, ושלא "יתפרו" עסקנים עסקאות אפלות במחשכים. לא צריך להיות תלויים בחסדים של גילויים אגב בג"ץ של המדינה המסכנה נגד בית הדין לעבודה שלה. זה כסף של כולנו!

יעקב

האידאולוגיה השלטת בימינו מיחסת קדושה מיוחדת ל"זכות השביתה", כזכות בסיסית של האדם (העובד). זאת טעות חמורה. "זכות" השביתה אינה זכות בסיסית אלא מוצר של האידאולוגיה המרקסיסטית המרושעת, שכוחה עדיין אדיר, למרות שאפסותה והנזקיה הוכחו מעל ומעבר.

עניין "זכות" השביתה מבוסס על תיאוריית הערך של העבודה, תיאוריה שהוצעה על ידי אדם סמית' במאה ה 18 ופותחה על ידי דיוויד ריקארדו במאה ה 19 ואומצה כחלק יסודי של התיאוריות של קארל מרקס. התיאוריה הזו טוענת שערכו של חפץ או מוצר נובע מכמות העבודה שהושקעה בייצורו. לא אכנס לדיון מעמיק על חולשות תיאוריית הערך, אבל היום כולם מסכימים שהיא שגויה לחלוטין. במחשבה קלה אפשר לראות עד כמה התיאוריה לחלוטין לא נכונה. הנה שתי דוגמאות פשוטות: שמלה אופנתית מסויימת נמכרת, נגיד, ב 500 ש"ח בתחילת העונה, אבל בסוף העונה מוכרים את אותה שמלה בהנחה של 50%, כלומר ב 250 ש"ח. כמות העבודה שהושקעה בייצור השמלה (אותה שמלה!) בוודאי לא פחתה בזמן הזה, בכול זאת הערך שלה נחתך לחצי. או ניקח שני סופרים הכותבים כל אחד ספר בגודל זהה. הספר הראשון מעניין ומוצלח ונמכר במיליון עותקים ומכניס לסופר מיליונים, השני נמכר בקושי במאות עותקים ומכניס לסופר  גרושים - הערך של הספרים לגמרה שונה למרות שכמות העבודה שהושקעה בהם זהה. אין שום קשר בין ערך של מוצר לכמות העבודה שהושקעה בייצורו, או, לפחות, הקשר הוא מאד חלש ורחוק.

קארל מרקס טען שהערך של כול מוצר נובע רק מהעבודה שהושקעה בייצורו (תיאוריית הערך של העבודה), ולכן, ערכם של מוצרי התעשייה (לדוגמה) נובע מערך חומרי הגלם (העבודה שהושקעה בחומרי הגלם) פלוס הערך של העבודה של העובדים במפעל הייצור. אבל, בעל המפעל, הקפיטליסט (בעל ההון) לא משלם לעובדיו שכר שמשקף את מלוא ערך המוצר שעבודתם יוצרת אלא הרבה פחות. ההפרש בין ערך העבודה וגובה השכר הוא הערך העודף שממנו מרוויח ומתעשר בעל המפעל (הקפיטליסט). לפיכך (לפי התיאוריה של מרקס) בעל המפעל (הקפיטליסט) הוא, לפי הגדרה, נצלן, רמאי ופושע, כי הוא שודד מעובדיו את מה שמגיע להם, ומתעשר על גבם. העובד השכיר הוא, לפי הגדרה, מנוצל, דפוק וקרבן רמאות, כי אין משלמים לו את מלוא הערך של עבודתו. זהו המקור התיאורטי של חוקי העבודה. העובד השכיר הוא בהכרח (לפי התיאוריה המרקסיסטית) מקופח, הוא מסכים לעבוד בתנאי ניצול ועושק כי הוא רעב ללחם ואין לו ברירה, הוא חלש ומסכן והמדינה חייבת להירתם ולעזור לו על חשבון הקפיטליסט ה"חזירי" והרשע. זו הסיבה שהקיבוצים סירבו (פעם, מזמן) להעסיק עובדים שכירים במפעליהם  - הם לא רצו להיות "מנצלים" (לפי התאוריה המרקסיסטית שהייתה התנ"ך שלהם). זו הסיבה שהרבה דוגלים ב"קואופרטיבים" - סוג של מפעל שבו העובדים הם גם הבעלים שלו. 

נחזור ל"חוקי העבודה": ברוח המרקסיסטית נחקקו חוקי השביתה וקראו להם, לפי שיטת התעמולה המרקסיסטית השקרית ההיפך מטבעם האמיתי: "חוקי העבודה" בעוד שבפועל הם חוקי השביתה או חוקי אי-העבודה. חוקי השביתה קובעים שה"פועלים" - כלומר השכירים, במפעל, יכולים להתארגן ולהפסיק לעבוד (להפסיק לייצר) - כאמצעי לחץ על בעל המפעל, כדי לגרום לו הפסדים וכך ללחוץ עליו לשלם להם שכר יותר גבוה שמגיע להם. כזכור, לפי האידאולוגיה המרקסיסטית, הפועל הוא תמיד דפוק, ותמיד מגיע לו יותר, לא חשוב כמה הוא מקבל. בעל המפעל, לעומת זאת (לפי החוקים האלה) אינו רשאי להמשיך ולהפעיל את המפעל על ידי העסקת עובדים אחרים שמוכנים לעבוד. חוקי השביתה, למעשה, מאפשרים את הפקעת המפעל מידי בעליו, ומסירתו לידי העובדים (לפחות זמנית). העובדים משתלטים על המפעל בכוח, והמדינה אינה מגינה על זכויות הקניין של הבעלים. חוקי השביתה מקדשים את הפקעת זכויות הקניין, הם מהווים החרמת רכוש (החרמת המפעל), הם מעודדים את ההשתלטות האלימה של הפועלים על המפעל. יש בשביתה בנוסף לאלימות נגד "הקפיטליסט הרשע", אלימות נוספת: אלימות של הוועדים (חלק מהפועלים) נגד שאר הפועלים, שחלקם, אולי, רוצה להמשיך לעבוד ולהתפרנס. בעבר מנעו פועלים שובתים, בכוח, (pickets) מפועלים אחרים לעבוד, והיכו או רצחו את אלה שרצו לעבוד ("מפירי שביתה") ובכך גם פגעו חמורות בגופם וזכויותיהם של העובדים האלה (בנוסף לפגיעה בזכויות הקניין של בעלי המפעל).

שיהיה ברור: הפועלים אינם עבדים, ואיש לא יכול ולא רוצה להכריח אותם לעבוד בניגוד לרצונם. כיבוד זכויות האדם (שהוא העקרון העליון במשנתנו) מחייב כיבוד הזכות לחופש, שכולל גם הזכות לא לעבוד בניגוד לרצוך. עובדים, ופועלים, רשאים, כמובן, כמו כול אדם, להתארגן בארגונים וולונטריים (למשל איגוד מקצועי או ארגון עובדים), והם רשאים בכול רגע להעמיד דרישות שכר בפני המעבידים, ורשאים גם לפרוש מהעבודה אם דרישותיהם לא יתמלאו (להכריז שביתה). הם רשאים ל"שבות" באופן פרטי ואינדיבידואלי וגם באופן מאורגן (על ידי איגוד מקצועי). כול זה תקין במסגרת זכויות האדם. מעביד עלול, כמובן, להינזק מפרישה המונית של כול עובדיו. מציאה והכשרה של עובדים חליפיים כרוכה בעלויות גדולות. עליו לקחת זאת בחשבון במו"מ השכר עם עובדיו. כול אלה דברים מובנים מאליהם, מעוגנים בחוקי המדינה ואינם זקוקים לתחיקה מיוחדת (תחיקת העבודה או השביתה). איני מציע לשלוח שובתים לכלא חו"ח. יש רק צורך לכבד גם את הזכויות של המעביד להתייחס לשביתה כעילה לפיטורין, כמו שכול סירוב של עובד להישמע להוראות המעביד בענייני עבודה נחשב לעילה לפיטורין.

מה שייחודי לחוקי השביתה הוא שהם נחוצים כי הם חורגים מעבר לחוקים הרגילים להגנת זכויות האדם, והם סותרים את זכויות האדם. חוקי השביתה מעניקים ל"עובדים" זכויות יתר שסותרות את זכויות האדם: הזכות להשתלט על מפעלים, למנוע את זכויות הקניים של בעלי המפעל, ולפגוע בזכויות האדם של עובדים אחרים (אלה שלא מעונינים לשבות). כך למשל השתלטו (בחסות חוקי השביתה) עובדי חברת החשמל על נכסי חברת החשמל, השייכים למדינה (לכול האזרחים), והם מנצלים את שליטתם על השאלטר כדי לסחוט בלי סוף משאר האזרחים (לא מקפיטליסטים רשעים אלא מכול שאר האזרחים, משלמי חשבון החשמל). הם העובדים הכי כוחניים וחזיריים במשק, שמרוויחים לפחות פי 2 עד פי 4 מעובדים אחרים בתפקידים דומים במגזר הפרטי, וכול זה בגלל מחדלי המדינה  שמעניקה להם יותר מדי כוח בחוקים רעים. החוקים נקראים "חוקי העבודה" במקום להיקרא "חוקי השביתה" ו"חוקי שוד הציבור".

התיאוריה המרקסיסטית שוללת מכול וכול את זכויות הקניין. הזכות הזאת לא קיימת אצל חסידי מארקס. כול הרכוש (שקוראים לו "אמצעי הייצור") הוא, לפי מרקס, צריך להיות שייך ל"כולם". חוקי השביתה הם, לכן, חוקים מרקסיסטיים, המבטאים את שלילת זכויות הקניין ברוח תורת מארקס. אנו, בחברתנו, דוחים את עקרונות המארקסיזם, וכן מכירים ומגינים על זכות הקניין המעוגנות גם בחוק ייסוד בישראל. ובכול זאת - כן אימצו את חוקי השביתות המבוססים על מארקס ושלילת זכות הקניין. אנו חיים תחת מערכת חוקים שיש בה סתירות פנימיות.

ליתר דיוק: "זכות השביתה" נחוצה, ומשמשת את העובדים המסכנים (לפי מארקס) רק בחברה קפיטליסטית, בה אמצעי הייצור הינם בבעלות פרטית, והקפיטליסט הרשע מנצל את העובדים. זכות השביתה לא נחוצה ולא קיימת (לפי מארקס) בחברה קומוניסטית, בה אמצעי הייצור הם בבעלות ציבורית (בעלות המדינה). המדינה (הקומוניסטית) בעלת טוב לב וחוכמה עילאיים, אינה מנצלת את העובדים אלא מעניקה להם את המלוא השכר המגיע להם. אכן, במדינות הקומוניסטיות לא קיימת זכות שביתה, ומי שהעז אפילו לחשוב על שביתה נחשב לאוייב העם ומצא עצמו בסיביר (במקרה הטוב) או 6 אמות באדמה, במקרה השכיח יותר. לא היו שביתות בגוש הקומוניסטי ולא "זכויות" שביתה.

וראו את האבסורד: אצלנו יש שביתות רבות, אבל הן כולן במגזר הציבורי. בחברת החשמל, רשות הנמלים, בתי חולים ובתי ספר, בגופים המנוהלים על ידי המדינה. אצלנו - העובדים הנועזים וה"מיואשים" נלחמים בחרוף נפש - לא נגד הקפיטליסט האכזר והרשע, אלא נגד המדינה, כלומר נגד "כולנו" - הם נלחמים כדי להתעשר בצורה מוגזמת ומלוכלכת, על חשבון שאר הציבור. השובתים (למשל בחברת החשמל) משתלטים לא על בית חרושת פרטי של קפיטליסט פרטי, אלא על נכסי המדינה, נכסי כולנו. והנפגע מהשביתה איננו הקפיטליסט (שזקוק ל"תמריץ" כדי לשלם שכר הוגן) אלא הציבור - שאין בידו להשפיע כהו זה על השכר. הפקידים שמנהלים מו"מ על שכר לא משלמים תוספות שכר מכיסם (כמו הקפיטליסט). לכן - שביתה במגזר הציבורי נוגדת לחלוטין את ההגיון ואת התיאוריה המרקסיסטית שהמציאה את "זכות השביתה". המדינה נותנת כוח בידי העובדים (בחוק) - בעיקר נגד עצמה ונגד שאר הציבור. ראינו את זה היטב כאשר המדינה המסכנה פנתה לבג"ץ כדי למנוע שביתה בחברת החשמל.

לכן - כצעד ראשון, חייבים לבטל את האבסורד הזה הנקרא "זכות השביתה" במגזר הציבורי. הדבר מתחייב מכול האידאולוגיות האפשריות - גם מהאידאולוגיה המרקסיסטית וגם מהקפיטליסטית. הבסיס האינטלקטואלי והרעיוני היחידי ל"זכות השביתה" במגזר הציבורי הוא הטעות והטפשות. חייבים למצוא מנגנון לקביעת שכר הוגן במגזר הציבורי ללא שביתות ואלימות. (בוררות חובה, בתי משפט או הליכה לרב). אין לסבול מאבק אלים (שביתות) של קבוצות "עובדים" נגד המדינה והציבור. צריך לשים קץ למצב שהציבור סובל לעיתים קרובות משביתות ללא צורך, וממצב שקבוצות חזקות של עובדים (חברת החשמל) לוקחים לעצמם כמה שבא להם על חשבון כלל הציבור. מי שירצה לעבוד במגזר הציבורי וליהנות מקביעות (בטחון בעבודה), שכר נאה, פנסיה והטבות, יתחייב בחוזה העבודה שלא לשבות. כול שביתה תיחשב להפרת חוזה ולהתפטרות (שהיא בהחלט מותרת).

צריך, אם כן, לשנות באופן דחוף את החקיקה הקיימת, ולאסור שביתות במגזר הציבורי (במגזר הפרטי במילא כמעט ואין שביתות). איסור כזה קיים (למשל) בארה"ב - בה אסור לעובדי הממשלה הפדראלית לשבות. (שביתות קיימות בארה"ב במגזרים אחרים). צריך להבין את הבסיס הרעיוני של חוקי השביתה (או את העדר הבסיס) ולבטל אותם. ""זכות השביתה" (שפירושו ה"זכות" להשתלט על נכסי המעביד) הוא מונח שקרי ומלאכותי - לא קיימת זכות כזו.

יעקב

 האם הממשלה צריכה לממן מחקרים בתחום הרפואה? שאלה קשה זו מתעוררת נוכח הצעת התקציב של הנשיא טראמפ המציעה, בין השאר, קיצוץ של כ 20% בתקציב ה NIH. ה  - National Institute of Health - הוא גוף ממשלתי בארה"ב העוסק מחקרים בתחום הרפואי. תקציבו הוא כ 32 מיליארד דולר לשנה, וההצעה של טראמפ היא לקצץ כ 5.8 מיליארד מתוך תקציב זה. ה NIH הוא פיל גדול, יש בו 27 מכוני מחקר, 9 מרכזי מחקר ואפילו בית חולים. הוא מעסיק ישירות 1200 מדענים וכ 4000 פוסט-דוקטורנטים חוקרים ולך תדע כמה אלפים של פקידים ואנשי אדמיניסטרציה ולוגיסטיקה. כולם עם תנאים סוציאליים ופנסיות וועדי עובדים וקביעות וכול הצ'ופרים של משרה ממשלתית. 80% מהתקציב מוצא על 50,000 מענקי מחקר התומכים בכ 300,000 מדענים ב 2500 אוניברסיטאות, הכול לפי קריטריונים אוביקטיביים לגמרה ומדעיים וטהורים מרבב, חי נפשי. (30% ממענקי המחקר שמועברים לאוניברסיטאות מיועדים לבניית בנינים ומתקנים ורכישת ציוד למחקר).  מיותר לציין שכול האנשים ה"טובים" צועקים געוואלד! טראמפ, הבור והרשע, רוצח את המחקר! "התוצאה של קיצוץ עמוק כזה תהיה קטלנית".

מדוע צריך מכון ממשלתי מיוחד, ממומן מיסים, לביצוע מחקר רפואי? הטענה היא שביצוע מחקר בסיסי, טהור, להבדיל ממחקר יישומי, אינו מניב מוצרים או תרופות חדשות, ולכן אינו מניב רווח, ולכן אין אפשרות לבצע אותו על ידי גופים פרטיים, רודפי בצע. החיפוש אחרי תרופות חדשות ואחרי מיכשור חדש מתבצע, לרוב, על ידי יזמים וחברות תרופות מסחריות שמצפות לגרוף רווחים מהמצאותיהן. המחקר הבסיסי, לעומת זאת (טוענים החסידים), הוא הבסיס לכול התרופות והטיפולים החדשים, אבל, הוא עצמו רק מקדם את הידע הרפואי הבסיסי ולא טיפולים או תרופות ספציפיות ואינו יוצר הכנסות, ולכן רק הממשלה יכולה לממן אותו.

כיצד מתנהל גוף ממשלתי גדול כזה, החי כולו מכסף של אחרים (כספי המיסים), כלומר כסף של אף אחד? כיצד מודדים את התועלת שהוא מביא מול העלות? כמה מהמחקרים שנעשים יש בהם ממש וחידוש וקידום הרפואה וכמה הינם סתם תירוצים כדי לחיות ברווחה על חשבון הציבור? איש אינו יכול לדעת או למדוד, ולכן החשש מפני חגיגת ניצול הכסף הציבורי (בתירוץ מעולה! "מחקר רפואי") היא עצומה. איש אינו מסוגל למדוד בצורה ברורה מה התועלת (אם בכלל) מכול הפעילות הענקית וההוצאה הגדולה הזאת. אנחנו יודעים כיצד עסק ממשלתי (בהכרח פוליטי) מתנהל. כאשר זקוקים לקולו של סנטור מאייובה כדי לאשר פרויקט כבישים באיידהו, מבטיחים לו בתמורה מכון למחקר רפואי באייובה, שיביא כסף, ג'ובים ותמיכה פוליטית למחוז הבחירה שלו. חצי מהעובדים, חוקרים ומנהלים, יושבים בוודאי על כס הקביעות, עושים מעט מאד, ומושכים משכורות גבוהות ותנאים מפליגים, כמו בכול גוף ממשלתי.

באשר למחקרים עצמם - קשה מאד לשפוט ולדעת כמה מהם באמת מועילים ומקדמים את הידע הרפואי וכמה מהם הם ריפוי בעיסוק ל"מדענים", עיסוק בנושאי סרק וסתם תירוצים להוצאת כסף על דברים שאין בהם ממש. ככה,למשל, ה NIH מימן מחקרים שנתנו קוקאין לעכברים ולחוגלות, או חקרו את חיי המין של דגי נוי. והמדע בכללו נמצא בבעיה: חלק גדול של המחקרים, בייחוד בתחום הרפואה לא ניתנים לשיחזור - כלומר אלה מחקרי סרק שאין בהם ממש (שלא לדבר על זיופים). דוגמה אחרת: הנחיות התזונה הממשלתיות התבררו כבלתי נכונות ומזיקות. "מחקר רפאוי" הוא שם גדול ומכובד מאד, אבל אם בודקים בפרטים ניתן לגלות שמאחורי סיסמא זו מסתתר הרבה זבל. בזבוז כספים של אחרים הוא עיסוק מפתה, ותמיד נוטים להסתירו מאחורי סיסמאות נשגבות.

האם באמת אין ברירה, וחייבים מכוני מחקר רפואי ממשלתיים, שמא, בהיעדרם לא ייעשה מחקר רפואי, ואנשים ימשיכו למות בהמוניהם? השאלה היא לא אם מחקר רפואי נחוץ, או רצוי, אין וויכוח על כך. השאלה היא האם הוא חייב להיות ממשלתי, ממומן מכספי מיסים שנלקחו בכפייה? ההנחה של חסידי הממשלות היא שאנשים הם, ברובם, נבערים, בורים וטיפשים, ולכן אינם יודעים מה טוב, ואינם מבינים ברפואה ואינם תופסים את חשיבות המחקר, לכן לא יתרמו את כספם למחקר רפואי מרצונם החופשי. אבל, אם מתארגנים "נכון" ומקימים ממשלה טובה וחכמה (וגם בעלת כוח), היא תיקח בכוח מהאנשים את הסכומים הדרושים (בדיוק), ותקדם את המחקר הרפואי לטובת כולם.

מסתבר שלא חייבים מימון ממשלתי. כ 65% מהמחקר הרפואי בארה"ב נעשה כבר כיום במימון "פרטי" (כלומר לא מימון ממשלתי - מימון מקרנות פרטיות). והקיצוץ המוצע של 20% מהתקציב הממשלתי אינו מהווה פגיעה כול כך גדולה במחקר. הוא בסך הכול מחזיר את המימון הממשלתי לרמה שלפני 15 שנה כי בשנים האחרונות היה גידול גדול בתקציב ה NIH. חסידי הממשלות הטובות (והפעולה באמצעות הכפייה) מצרים על כך שחלקה של הממשלה במימון המחקר הרפואי יקטן וחלקו של המימון ה"פרטי" יגדל. הם מאמינים, אידאולוגית, שכול דבר טוב יכול להיעשות רק על ידי הממשלה, שהמחקר הממשלתי הוא "טהור" ומחקר "פרטי" הוא פגום...

שאלה אחרת היא כמה מחקר רפואי צריך? כמה כסף צריך להשקיע במחקר רפואי? האנשים ה"טובים" יגידו: כמה שיותר! תשובה פשטנית... בעולם המציאות אנו בכול זאת מוגבלים באמצעים וצריך להכריע בין השקעה ב א' מול השקעה ב ב'. בעולם הפנטזיות השמאלניות יש לממשלה כסף בלי סוף, אבל במציאות - זהו כסף של אנשים והוא מוגבל. במישור העקרוני - אני חושב שמחקר רפואי, ככול שהוא מטרה נעלה וטובה, לא צריך להיעשות באמצעי כפייה, כלומר - במימון ממשלתי מהמיסים. שאנשים יממנו מרצונם (על ידי תרומות) את כול כמות המחקר שהם רוצים. לא צריך לקחת מהאנשים כסף בכוח בתירוץ של "מחקר רפואי". מסתבר שיש מספיק כסף "פרטי" (שלא ממיסים) למחקר רפואי, ובכול מקרה - היקף המחקר הרפואי שיעשה צריך להקבע על ידי רצונם של אנשים לממן ולא על ידי כפייה ממשלתית. שמירה על זכויות הפרט, ועל כספם של אנשים הוא ערך חשוב לא פחות ממחקר רפואי, ולא צריך לאלץ אנשים בכוח למממן מחקר רפואי.

לבסוף - אפשר להרגיע את האנשים ה"טובים" (חסידי הפעילות הקולקטיבית באמצעות כפייה ממשלתית) - לא יהיה קיצוץ בתקציב ה NIH. הפוליטיקאים כולם, דמוקרטים ורפובליקאים כאחד, נורא אוהבים להוציא כסף של אחרים, לשלוח יד לכיסם של האזרחים, ולצבור כוח אישי. דמוקרטיה שממוקרטיה... דמוקרטיה היא שילטון הפוליטיקאים, ולפוליטיקאים יש אינטרסים שונים מהאינטרסים של הציבור. מרבית הבנינים בקריית המחקר של ה NIH, ליד וואשינגטון (ששטחה 1240 דונם) נקראים על שם חברי קונגרס משתי המפלגות שהעבירו תקציבים למימון המחקר. הפוליטיקאים יכשילו בקונגרס את הצעת טראמפ לקיצוץ 20% בתקציב ה NIH. הסיסמה "מחקר רפואי" כוחה אדיר!

יעקב

ד"ר שמואל גולדמן מלגלג על הנשיא הנבחר של ארה"ב דונלד טראמפ, על הבטחות הבחירות שלו לבנות חומה בגבול מקסיקו לחסימת כניסה של מסתננים, ולגרש מארה"ב את אלה שכבר הסתננו אליה.

קל ללגלג, אבל הבעיה אמתית, ובעיה אמתית צריך לנסות לפתור, כמיטב היכולת המוגבלת. לגלוג אינו פתרון.

חשבו על עשרות אלפי המהגרים האפריקניים שנכנסו לישראל בשנים 2012-14. ככול שאנו רחמנים בני רחמנים, ולבנו כואב את כאבם של הפליטים, ברור לכולם שהייתה לנו בעיה. אנו פשוט לא יכולים לקלוט פליטים אפריקניים (או אחרים) ללא הגבלה, בקצב שהם הסתננו לארץ באותו זמן. אז בנינו חומה (יותר נכון: גדר) לאורך 280 ק"מ של הגבול עם מצריים. למזלנו, ארץ ישראל קטנה והגבול הוא רק 280 ק"מ. אני חושב שהייתה הסכמה כלל לאומית (כולל חרות ומק"י) שהקמת הגדר היה מעשה הכרחי וטוב, יעלה כמה שיעלה, פשוט לא הייתה ברירה. וזה  עובד, פחות או יותר - כלומר המצב עם הגדר, ללא ספק, טוב בהרבה מקודם.

כנ"ל ארה"ב. יש להם בעיה של מהגרים, מעריכים שיש כבר היום כ 11 מיליון מהגרים בלתי חוקיים, כלומר מסתננים. מאות אלפים נוספים מסתננים כול שנה. כמה אפשר? ארה"ב הייתה ארץ של הגירה חופשית (אליה) עד לפני יותר מתשעים שנה. בשנות ה 1920 חוקקו מכסות להגירה, חוקים שהמסתננים מפרים. הקונצנזוס הוא שהגירה בלתי מוגבלת אינה אפשרית, איש אינו טוען (בארה"ב) לבטל את כול חוקי ההגירה ולאפשר כניסה חופשית כמו שהיה לפני 1920, בייחוד שהיום, בעידן של מדינת הסעד חברתית נדיבה, רוצים לספק למהגרים שרותים בסיסיים - מזון, מגורים, עבודה, חינוך ובריאות. אז מה עושים? כמה אפשר?

ארה"ב קצת גדולה מישראל, יש להם 5000 ק"מ גבול עם מקסיקו (לא 280), קשה להקים גדר באורך כזה.  הם כבר התחילו, בקטעים אחדים כבר הוקמה גדר. היא לא 100% יעילה, אבל יותר טוב מכלום. אז טראמפ הציע להקים עוד גדר (להמשיך את הגדר), וד"ר גולדמן מלגלג. מה מציע גולדמן? מה הציעו הדמוקרטים ומה עשו בימי אובמה? כלום. שאלה לגולדמן ולקלינטון: אתם בעד הגירה חופשית ובלתי מוגבלת? תציעו את זה בפה מלא ובמפורש, זה לא רעיון כול כך רע. מה עושים במקום זה? צועקים "גזענים!" ומלגלגים על טראמפ. צבועים.

עכשיו כבר חיים בארה"ב, כאמור, 11 מיליון מהגרים לא חוקיים. (לא "מתועדים" כלומר ללא תעודות - un-documented - בלשון תקינה פוליטית - כלומר לשון השקר - הם מפירי חוק). מה עושים איתם? אפשר לגרש 11 מיליון בני אדם? זה אכזרי ולא אנושי וגם לא מעשי. אז הנשיא אובמה הורה לא לגרש אף אחד, כלומר להמנע מלאכוף את חוקי ההגירה. מאד נדיב ורחב לב מצדו (וקצת לא חוקי). אבל הבעיה עדיין קיימת.

טראמפ יגרש 11 מיליון? ספק אם ינסה, אין ספק שזה לא מעשי. אבל אפשר, למשל, כמו שהציע טראמפ, להתחיל בלגרש כמה מאות אלפים מסתננים שנתפסו והורשעו בעבירות פליליות בארה"ב (חלקן עבירות אלימות). אובמה הורה בפירוש לרשויות הפדראליות למנוע מהמדינות והערים לגרש מסתננים (גם פושעים). לא בטוח שטראמפ יצליח לעשות הרבה בנושא המסתננים, אבל משהו צריך לנסות לעשות.

צריך לציין שמספר מפתיע של היספנים הצביעו עבור טראמפ. היספנים וותיקים, שהתאזרחו בארה"ב (חוקיים) לא דוגלים בהגירה חופשית ובלתי מוגבלת. כול מדינות העולם מגבילות את ההגירה, מרביתן חוסמות אותה באופן קיצוני. כמות המהגרים בסין היא בערך אפס, כנ"ל יפן, ואוסטרליה - ארץ הגירה נאורה - חוסמת בצורה הרמטית ואכזרית כול הסתננות, ומגלה מסתננים למחנות מעצר באיים נידחים, בהם היא מספקת להם מחנות ריכוז ומזון ותו לאו. 

יש בעולם - כרגע - כ 60 מיליון עקורים, לפי רשות הפליטים של האו"מ - ואלה הפליטים ממלחמות ואלימות ולא פליטי הרעב. פליטי רעב יש, בקלות, איזה מיליארד בני אדם, שאין להם כוח פיזי כדי לקום ולנסות להסתנן למקום יותר טוב. אין לבעיה פתרון. אבל, לגלגלג עליה, כמו גולדמן, זה טפשי ונבזי בצורה מדהימה.

יעקב

תוספת: הנה מבזק מהיום (17.1.2017):

מנהלת הגבולות במשרד הביטחון השלימה את הגבהת גדר הגבול עם מצרים, ומספר המסתננים מסיני ירד מ-213 בשנת 2015 ל-11 בלבד בכל 2016. 17 קילומטרים של גדר הוגבהו לגובה של שמונה מטרים, וכן הוצבו אמצעים לגילוי נתיבי חדירה בכדי לעצור את המסתננים דרך גבול זה.

יעקב

הכנסת העבירה בקריאה ראשונה הצעת חוק ממש מפגרת, אותה יזם ח"כ איציק שמולי: לאסור את השימוש במילה "מפגר". במקום זה מוצע המוח "מוגבלות שכלית התפתחותית".

ההצעה מפגרת ומגוכחת וזוועתית בכמה וכמה מישורים, כפי שאפרט בהמשך. אומר שמולי: "המילה מפגר היא פוגענית ומעליבה". נכון. אז מה? זה נכון שלא יפה לנבל את הפה ולהשתמש במילים לא יפות ומילים גסות בשיח הציבורי. תפקידם של ההורים בעיקר, ושל מערכת החינוך, לחנך את הידלים לדבר יפה.

אין זה תפקידה של הכנסת להכתיב לאנשים מבוגרים, ועוד בחוק, באיזה מילים להשתמש. ח"כ שמולי נבחר להיות ח"כ, הוא לא נבחר להיות האבא המחנך שלנו. הנסיון להכתיב בחוק לאזרחים איזה מילים מותר להגיד ואיזה אסור נודף ממנו ריח טוטאליטרי חזק. במדינה חופשית מכבדים את זכות חופש הביטוי, שמובטח גם לפי חוקי היסוד שלנו. "חופש הביטוי" זו לא מילה מתה שמכניסים בחוקי היסוד לקישוט. חופש הביטוי פירושו שיש לאדם זכות לאמור מה שהוא רוצה, כולל מילים שח"כ שמולי חושב שאינן יפות. חופש הביטוי פירושו - שהמדינה והכנסת לא צריכים להתערב ולהכתיב לאנשים מה מותר ומה אסור לאמור. חופש הביטוי פירושו, במיוחד, חופש לאמור מה שמישהו אחר לא אוהב (בשביל לדקלם סיסמאות שכולם אוהבים לא צריך לעגן בחוקה את עיקרון חופש הביטוי.)

ח"כ שמולי וחבריו חושבים שהיותם ח"כים הופכת אותם לאלוהים - שמותר להם הכול, לדחוף אפם לכול עניין ולחוקק כול דבר, ולכפות על אנשים צורות דיבור תקינות פוליטית. תכונת ייסוד של כול משטר טוטאליטרי היא שהוא מנסה להכתיב לאדם מה מותר ומה אסור לחשוב. הנסיון להכתיב את השימוש במילים הוא נסיון להכתיב מחשבות. בספר 1984 מספר ג'ורג' אורוול כיצד השלטון מנסה לשלוט על האנשים על ידי אכיפת שפת דיבור חדשה - שפת התקינות הפוליטית שנקראה Newspeak. 

ההצעה הזו היא גם מפגרת ואידיוטית במישור נוסף - בחוסר התועלת שלה לשגת המטרה "הנעלה" כביכול. שמולי אומר שהמילה "מפגר" פוגעת בדימוי העצמי של הילד וביכולתו להשתלב ולחיות חיים רגילים ככול האפשר. אכן היא פוגעת. אבל מעכשיו והלאה יקראו לו "מוגבל שכלית". מילה אחת הוחלפה במילה אחרת. מעכשיו והלאה המילה הפוגענית והמורידה דימוי עצמי היא "מוגבל שכלית". שמולי מנסה לטעון שמוישה (המפגר) ייפגע פחות, מעתה, אם איציק יקרא לו "מוגבל שכלית" (ביטוי התקין לפי החוק המוצע) במקום להשתמש במילה הוותיקה והשימושית "מפגר". זו טענה מפגרת ואידיוטית. המילה "מוגבל שכלית" היא פוגענית ומעליבה בדיוק כמו המילה "מפגר".

מוטב שחברי הכנסת ירדו מהצעה רעה זו, פן יחזקו את הדימוי המפגר שכבר יש להם בציבור.

יעקב

מאשה גסן היא סופרת ועיתונאית נהדרת, יהודיה, ילידת 1967, מוסקבה, שהיגרה עם הוריה לארה"ב ואח"כ חזרה לרוסיה. היא מחזיקה באזרחות כפולה רוסית-אמריקאית, וכותבת באנגלית ורוסית. בעיקר היא כותכת, כמובן, על רוסיה. בכתבה בניו יורק טיימס היא שואלת בכותרת: "האם ברה"מ התפרקה במאת?". הנה קטעים - (תרגום מאנגלית ותמצות שלי).

ב 22 באוגוסט מציינים ברוסיה את יום נפילתה או התפרקותה של ברה"מ. ביום זה, לפני 25 שנה, בשנת 1991, נכשל נסיון ההפיכה של הגנרלים הקומוניסטים השמרנים במוסקבה נגד נשיא ברה"מ גורבצ'וב. בוריס יילצין, שנבחר קודם לכן לנשיא הפדרציה הרוסית (בתוך ברה"מ), מילא תפקיד מפתח בחיסול ניסיון ההפיכה, בעזרת התקוממות עממית במוסקבה. יילצין תפס את עמדת הכוח העליונה, על חשבון גורבצ'וב, והביא, כמה חודשים לאחר מכן, לביטל ברה"מ, ועימה המשטר הקומוניסטי. כול הרפובליקות של ברה"מ לשעבר, ובייחוד הגדולות - אוקריינה ובלרוס - הפכו מדינות עצמאיות. גורבצ'וב איבד את משרתו ויצא לפנסיה. הקומוניזם בוטל כשיטה וכדת של המדינה ברוסיה. מאז, רוסיה היא, לכאורה, דמוקרטית. אולי.

הקומוניסם נפל במזרח אירופה כשנתיים קודם, ב 1989, בעיקבות סדרה של הפיכות יחסית שקטות (בצ'כיה כינו זאת הפיכת הקטיפה the velvet revolution) . ברומניה היו כמה עשרות הרוגים. בנסיון הפיכת הנגד של הגנרלים הקומוניסטים הרוסים, במוסקבה, 1991, היו "רק" 3 הרוגים. המעבר העצום ממשטר דיכוי קומוניסטי למשטר יותר חופשי, שהיה שינוי היסטורי מהפכני ביותר, עבר יחסית ב"שלום" ללא שפיכות דמים נוראית, כנהוג במהפכות גדולות.

הדבר שתרם לשינוי ה"שקט" של המשטר (ללא שפיכות דמים) הייתה המדיניות שנקט יילצין: הוא שמר על מוסדות השלטון הקיימים (הקומוניסטיים), כמו צבא, משטרה, המשטרה החשאית, משרדי הממשלה וראשי הערים והמחוזות. בעלי התפקידים מימי המשטר הקומוניסטי והנהלים שהיו נהוגים נשארו. יילצין עצמו היה, כמובן, עסקן קומוניסטי שעלה לגדולה במוסדות השלטון הקומוניסטי. יילצין קיווה שיוכל לבצע מעבר הדרגתי מהשיטה הקומוניסטית לשיטה הליברלית, ולהחליף את האנשים ואת שיטות העבודה בהדרגה. אך למוסדות ולשיטה (הקומוניסטית) כוח אינרציה משלהם, הם החזיקו מעמד ללא שינוי יסודי, ב 10 שנות שלטונו של יילצין, ואחרי זה, תחת יורשו של יילצין - ולדימיר פוטין - חזרו למעשה לשיטה ואופי השלטון הקומוניסטי.

כיום - מה שמאפיין את החיים ברוסיה הוא שהכול פוליטי, הכול מתרכז סביב האישיות של המנהיג (פוטין) והאומה - רוסיה. הצנזורה והשלטון המרוכז של מפלגה אחת חזרו. החיים ברוסיה יותר דומים עכשיו למה שהיה תחת המשטר הקומוניסטי.

המצבה לשלושת האנשים שנהרגו בעת ההפיכה השקטה של 1991 (גיבורי ההפיכה השקטה) היא לוח זכרון קטן שאיש אינו זוכר את קיומו. הדיבורים על הקמת מצבה ראויה נשכחו. לעומת זאת הפסל של דז'רז'ינסקי, המייסד של ה KGB - (השב"כ של הרוסים) שאסר ורצח מיליונים של מתנגדי המשטר - הפסל הזה שוקם באהבה ומסירות ושוכן בכבוד בפרק ליד הקרמלין. הפסל הזה הוקם כמובן בזמן השלטון הקומוניסטי והוא היה הראשון שנותץ והופל, כמעשה סמלי, בעת ההפיכה השקטה של 1991. כעת הוא שוקם.

הערה: עד כה הטקסט של משה גסן. 

הערה שלי: ככול שהמשטר של פוטין הוא רודני, לאומני ומדכא ודומה מבחינות רבות למשטר הקומוניסטי - הוא בכול זאת שונה. יש הרבה יותר חופש ברוסיה עכשיו מאשר בימי המשטר הקומוניסטי - חופש דיבור (רחוק ממוחלט), חופש תנועה (אפשר לנסוע למערב), חופש עיסוק (יש עסקים פרטיים) והעיקר: הרבה פחות אסירים פוליטיים שנשלחים לסיביר והרבה פחות רציחות פוליטיות, הרבה פחות התעללות באנשים. 

יעקב

תוצאות משאל העם בבריטניה, בו ניצחו המבקשים לפרוש מהאיחוד האירופי (ברקזיט), הפתיעו את האליטות והתקשורת בבריטניה ובעולם. הן הפתיעו מפני שהאילטות והתשורת מנותקת מהעם ולא ערה לרחשי ליבו. עובדה. כעת, לאחר מעשה, מתחילה מערכת הפרשנויות. כול אחד מפרשן את התוצאות לפי האידאולוגיה שהוא מאמין בה, לפי הלך מחשבתו. 

האליטות מאשימות את העם, את ה"רחוב", את הצ'חצ'חים. האליטות הם האקדמיה, התקשורת, האינטלקטואלים (כביכול) והפוליטיקאים ה"תקינים פוליטית" - כלומר כול הדבקים בסיסמאות אופנתיות וריקניות (כמו "החברתיים"). העם החליט לא נכון. העם אשם. צריך להחליף את העם. "אנחנו" הרי יודעים יותר טוב מהם, יודעים יותר טוב מה טוב בשבילם. הם מאשימים שהתוצאה (ברקזיט) הושגה בגלל הזקנים מטומטמים (בלתי משכילים) וגזעניים. כול מי שלא מתלהב מספיק מהרעיונות האופנתיים של האליטות (השמאליות) ומצביע נגדם הוא בהכרח בור, מטומטם, גזעני או סתם בלתי שפוי. 

האמת היא כמובן אחרת. הברקזיט היה במידה רבה מרד נגד רגולציה כבדה, מחניקה, חסרת מעצורים של הבירוקרטיה האירופית, הבלתי נבחרת, בבריסל. יושבים בבריסל עדר גדול של פקידים פרזיטים, המרוויחים משכורות ופנסיות ענקיות על חשבון הציבור ושוברים את הראש איך לנהל את חיי האנשים, ולהכתיב להם חוקים ותקנות בכול פרט, עד הקטן והאווילי ביותר. "אותנו משח האל לנהל את חיי ההדיוטות" הם משוכנעים. אנשים אמרו: די! תניחו לנו. תנו לנו לחיות.

דוגמה: פקידי הוועדה האירופית בבריסל הכינו תקנות המכתיבות מה העוצמה המירבית של מכשירי חשמל ביתיים, כמו קומקום חשמלי או מצנם (טוסטר). "זה יביא לחסכות משמעותי  בחשמל וזה טוב למלחמה באקלים" הם אומרים. אפילו חכמי אירופה הרגישו שתקנות אלו קצת מוגזמות ועלולות להרגיז את הבריטים, לכן הם דחו את הדיון המסכם בהחלת תקנות אלה עד לאחר משאל העם. עכשיו, משהוסר המכשול של הבריטים המעצבנים, הם ניגשו בהחלטיות לאישור התקנות מצילות העולם. הם הרי יודעים יותר טוב מאיתנו מה הקומקום החשמלי המתאים לנו ביותר...

דוגמה אבסורדית אחרת: הם פרסמו תקנות מדויקות בדבר הצורה והמשקל של הירקות שמותר לשווק באיחוד האירופי. למשל: מה זווית הכיפוף המירבית המותרת לבננות. פקידי בריסל אצו להגן על ההדיוטות מפני אכילת בננות מכופפות מדי. הרי משהו צריכים הפקידים לעשות. הם צריכים להפיק תוצרת (תקנות) אחרת עלול מישהו לחשוב שהכסף העתק שמוציאים על משכורותיהם והפנסיות שלהם מבוזבז לריק.

דוגמה אחרת, פחות קיקיונית, היא עניין המידות והמשקלות. כידוע אוהבים הבריטים את המיילים, האינצ'ים, הפאונדים (ליטראות) ואת האונקיות. לעומת זאת אוהבים הצרפתים דווקא את קילומטרים, סנטימטרים וקילוגרמים. בשנת 2000 העביר האיחוד האירופי חוק שכול המידות והמשקולות חייבים להיות מוצגים בשיטה המטרית, בכול הארצות, כולל בריטניה. (כמובן שתקנה זאת יועדה אך ורק לבריטניה). כול החנויות חויבו בחוק להשתמש בשיטה המטרית. חכמי בריסל החליטו שטוב שכולם ישתמשו במידות אחידות. אין מחלוקת שזה טוב, ואף רצוי, שכול המידות והמשקולות יהיו אחידים. השאלה היא האם כול מה שרצוי (בעיני מישהו) צריך לכפות אותו בכוח על כול אנשים. אם האנשים בבריטניה רגילים לשיטה הבריטית שישתמשו במה שהם רגילים ומה שנוח להם. מדוע לכפות עליהם משהו אחר? כעת, אחרי הצבעת הברקזיט, החליטה רשת של קצבים לחזור ולציין מחירים בפאונדים ואונקיות. "זה מה שלקוחותינו מבקשים" הם אומרים. הלקוח תמיד צודק, חוץ מאשר בעיני הפקידות הממשלתית - להם יש סיסמה אחרת "אנחנו תמיד צודקים".

אז, ההצבעה בעד הברקזיט הייתה הצבעה נגד דיכוי רגולטורי חסר מעצורים של פקידות בלתי נבחרת ופרזיטית. 

האיחוד האירופי, בגדול, הוא רעיון טוב. תנועה חופשית של אנשים וסחורות בכול הארצות זה דבר רצוי. אולם כדי שהאיחוד יעבוד חייבים לשמור על מסגרת כללית חופשית, ולהמנע מהדיכוי המחניק של רגולציית יתר, והנטיה להתעלם מהזכויות והרצונות של האנשים כפרט, ולכפות עליהם רגולציה פקידותית מדכאת בכול פרט ופרט, עד הקטן ביותר בחייהם.

יעקב

תוספת: עוד פרטים על רגולציית יתר באיחוד האירופי - כאן.

אידיוטים מועילים היה כינוי, המיוחס ללנין, למבקרים מעריצי השיטה הסובייטית מן המערב. אין עדות חותכת לכך שלנין אכן אמר את הדברים, ואפשר שהאמירה יוחסה לו בגלל יחס הזלזול שלו לאנשי שמאל שאינם בולשביקים. "מועילים" הכוונה: מועילים לתעמולה הסובייטית. 

בשנים הראשונות למשטר הסובייטי, נהגו מנהיגיו לארגן סיורים מודרכים לאישים מן המערב שרחשו אהדה למהפכה הסובייטית כה.ג. וולס, ג'ון דיואי, ג'ורג' ברנרד שו ואחרים, כדי להציג בפניהם את "הישגי" המהפכה הסובייטית. אותם אישים שבו למערב והיללו את פלאי המהפכה, את אנושיותו הרבה של סטלין ואת ההצלחות הרבות של הקולקטיביזציה, תוך התעלמות מרצון מפגמיה.  מיותר לציין שהביקורים נערכו ב"קולחוז לדוגמא" או "בית חרושת לדוגמא", שהיו כולו תפאורה וזיוף - היו הצגה. כול ה"פועלים" וה"איכרים", המאושרים שהרבו לשבח את המשטר ואת תנאי החיים שלהם היו סוכנים של הק.ג.ב. ששיחקו תפקיד. המבקרים לוו תמיד על ידי סוכנים "מתרגמים" ולא הורשו לדבר חופשית עם אף אדם רגיל. מאידך, אדם מן הישוב שהיה מעז לדבר עם הזרים ללא אישור ונוכחות סוכן היה מסכן את ראשו. את כול זה האידיוטים המועילים לא ידעו ולא הרגישו (מכאן "אידיוטים").

יש שמכנים אותם גם "אידיוטים שימושיים".  מסתבר שאידיוטים מועילים לא מתים, בכול דור ודור יש להם נציגות מכובדת.

הדברים אמורים בביקור של שלושה חתני נובל בצפון קוריאה, החודש. ביניהם היה גם הישראלי, ד"ר אהרון צ'חנובר (משמאל בתמונה).

צ'חנובר (והאחרים) הרצו בפני "סטודנטים" - כך היה נדמה לו. הוא לא הרגיש שהם סוכני המשטר. הם ביקרו ב"מוסדות מדעיים" (בתפאורות).

האם צ'חנובר לא יודע על האופי הרצחני והמטורף של המשטר בצפון קוריאה? לא היו אנשים נורמליים שהיה יכול להתייעץ איתם לפני שנסע? מה הוא מיהר להשתתף בהצגת תעמולה מטורפת של שליט בלתי שפוי ורצחני? איזה עניין יש לנובליסטים לחזק את המשטר הרחצני על ידי השתתפות בהצגות הבל תעמולתיות? מזל שיצא משם ללא פגע. יש לציין שזו לא יוזמה פרטית של צ'חנובר, והוא יצא מטעם "אירגון השלום העולמי", שבו משתתפים מאות חתני נובל. בכול זאת - כול אדם אחראי למעשיו שלו.

"נראה שהצפון קוריאנים צמאים לשלום", אמר צ'חנובר עם שובו. "צמאים לשלום" ?? הם קודם כול רעבים ללחם, ואח"כ הם צמאים לקצת חירות ורווחה, ולכיבוד מינימלי של זכויות האדם שלהם על ידי השלטון שאירח את צ'חנובר.  את הדבר הזה לא הראו המארחים (מטעם המשטר) לתיירים הנובליסטים, ואלה לא ראו, כי לא הראו להם, והם לא התעניינו במיוחד. "לא ניפגשנו עם שום גורם בהנהגה העליונה" טורח להסביר צ'חנובר, הם רק נפגשו עם פקידי משטר מדרגה בינונית ומטה. הם לא נפגשו עם אף אדם שאינו נציג המשטר. אולי הם לא מודעים לכך.

השליט הקוריאני אירגן את הביקור כדי שה"מועילים" יפיצו תעמולה במערב בגנות הסנקציות שהוטלו על צפון קוריאה על ידי האו"מ בגין פיתוח הנשק הגרעיני. פרופ' צ'חנובר מילא תפקידו כנדרש, ודיבר על ה"צמא לשום" של הצפון קוריאנים, אבל שכח להתייחס לפצצות האטום שבהם הם מאיימים להפציץ את שאר העולם (את קוריאה הדרומית וארה"ב למשל). אכן... "מועיל" מאד. 

הנה סיפור של עיתונאי בריטי של ה BBC (אירגון תקין-פוליטית לחלוטין), שנסע לכסות את האירוע, ונעצר (אומנם רק ל 10 שעות) בידי המשטר המטורף.

יעקב

וונצואלה מתפרקת לחלוטין, ובמהירות. הכלכלה קורסת, האלימות גואה.

הנשיא מדורו הכריז על משטר חרום ל 60 יום, שפירושו סמכויות בלתי מוגבלות לכוחות הבטחון, והשעיה של זכויות האדם. האופוזיציה מפגינה ברחובות ומתעמתת עם המשטרה והצבא. טנקים מפטרלים ברחובות, 4 נהרגו, 1200 נעצרו. שודדים עוצרים משאיות בדרכים ומחפשים בהן מזון. סופו של המשטר והנשיא מדורו קרוב, כי, מן הסתם, הוא לא הצליח לארגן ולשכלל מנגנוני ביטחון רצחניים כמו אלה שהחזיקו את שליטי רוסיה בשלטון 70 שנה או שליטי קובה וצפון קוריאה תקופה דומה. אני מניח שאין לו את הכישורים המיוחדים בתחום אירגון כוחות ביטחון רצחניים שהיו ללנין או לקאסטרו.

מדורו משתמש, כמובן, בכול השקרים והסיסמאות הרגילות שבספר הלימוד הסוציאליסטי: מתנגדיו הם, לדבריו, סוכני ה CIA והקאפיטליזם העולמי וכול כשלונות הסוציאליסם בוונצואלה נובעים מהמלחמה שהעשירים, בתמיכת ה CIA, הכריזו על ה"משטר המתקדם של העם".

הנה תקרית אופיינית: מבשלת הבירה הגדולה, שמספקת כ 80% מהבירה, נסגרה, בגלל היעדר שעורה, שממנה עושים בירה. אין לוונצואלה את המטבע הזר הנחוץ לקניית שעורה. מדורו האשים מייד את בעל המבשלה, המיליארדר לורנצו מנדוסה, שהוא מחבל בכוונה במשטר הסוציאליסטי, שהוא סוכן של ה CIA והאימפריאליזם העולמי, ושהממשלה תשתלט על המפעלים, ותדאג לייצר בעצמה את הבירה. מדורו לא סיפר בנאומו כיצד הממשלה תייצר בירה ללא שעורה... הוא גם איים שישליך את המיליארדר החבלן לכלא. מדורו סתם פטפטן, תחת מנהיג כמו לנין או קאסטרו, המיליארדר המסכן היה מזמן "נעלם" (נרצח), או נידון למוות על ידי "בית דין עממי", ואחרי זה כול שאר המפעלים היו ננטשים וכול שאר התעשיינים בורחים מהמדינה כהרף עין (מי שיכול וזריז מספיק).

יגידו הסוציאליסטים החברתיים המערביים, הרגילים: מדורו וצ'אבס הם לא דוגמה לסוציאליזם "אמיתי". וכי חסרים קוקואים המשתלטים על מדינה בעולם השלישי ? ולא היא: צ'אבס היה חביבם של כול מנהיגים סוציאליסטים בעולם המערבי המפותח והנאור.

צ'אבס ואובמה נפגשו בוועידת הפיסגה של האמריקות בטרינידאד, ב 2009. בשנה זו, 2016, הנשיא אובמה גם עשה עלייה לרגל לקובה, כדי להוקיר את הדיקטטרוה הסוציאליסטית הרצחנית של האחים קאסטרו השלטת שם מאז 1959.

האתר "סאלון" בארה"ב פרסם בשנת 2013 מאמר המשבח את ה"פלא הכלכלי" שצ'אבס חולל, עלייה בתוצר הלאומי, ירידה בעוני. זה התבסס כנראה על סטטיסטיקות שקר - עוד אחד ממאפייני המשטרים הסוציאליסטיים: אם המציאות אינה משתפת פעולה ואינה מתנהגת לפי החזון הסוציאליסטי הנעלה, הם "מתקנים" את המציאות באמצעות שקרים. יש עוד נקודה: אם אתה משתלט על כול הרכוש במדינה (שודד או "מלאים" אותו) ומדפיס כסף בסיטונות אפשרית עלייה זמנית ולמראית עיין של הרווחה. מה שבטוח: המצב הכלכלי של השליטים הסוציאליסטיים-חברתיים ומקורביהם משתפר פלאים, ללא ספק. עלייה כזו נגמרת תוך זמן קצר, כמו שקורה בוונצואלה וקרה בכול המדינות הסוציאליסטיות. זהו מותה של אומה, שהייתה פעם העשירה והמשגשגת בדרום אמריקה, בזכות הנפט.

ובכול זאת, מנהיגים רבים במערב, כמו ברני סנדרס בארה"ב וג'רמי קורבין - מנהיג הלייבור בבריטניה וראש האופוזיציה, ששיבחו את צ'אבס בעבר, מציעים ברצינות לתושבי מדינותיהם (ארה"ב ובריטניה) ליישם את השיטה הסוציאליסטית.

יעקב

סוגייה מאד מעניינת התעוררה לאחרונה הקשורה בזכויות האדם - בייחוד הזכות לפרטיות - מול סמכויות הממשלה. היא באה לידי ביטוי במאבק המשפטי והחוקי של ה FBI נגד חברת אייפל. והנשיא אובמה קפץ לתוך הוויכוח והתבטא, כמובן, בעד הממשלה, ה FBI ונגד זכויות הפרט. הוא שייך למחנה האידאולוגי שחושב שהמדינה היא מעל לכול, היא האלוהים.

הסיפור הוא פשוט: בדצמבר 2015 הייתה מתקפת טרור איסלמי בסן ברננדינו בקליפורניה, בה נהרגו 14 איש. הטרוריסטים, סעיד פארוק ואישתו נהרגו לאחר מכן בקרב עם המשטרה. האייפון של פארוק נמצא על ידי השוטרים, אבל הם לא ידעו להפעיל אותו והוא ננעל - כלומר נמנעה מהם גישה לתוכנו. ה FBI והמשטרה הוציאו צו חיפוש נגד אייפל (יצרנית המכשיר) המחייב את אייפל למסור למשטרה את כול המידע ששייך לפארוק. אייפל נענתה לצו החוקי ומסרה את המידע של פארוק שהיה שמור בענן (בשרתים של אייפל), אבל טענה שהמידע במכשיר האייפון עצמו מוצפן, ואין לאייפל "מפתח רזרבי" או אפשרות לגשת למידע זה. ה FBI הגיש תביעה בבית המשפט כדי לאלץ את אייפל להושיב צוות מומחים כדי לפענח את הצופן ולהשיג את המידע עבור הממשלה. כמו כן דרשה הממשלה (על ידי ה FBI) שאייפל תשנה את המוצר שלה (האייפון) כך שיהיה קיים "מפתח רזרבי" שבעזרתו ניתן יהיה בעתיד להיכנס לכול המידע המוצפן בכול המכשירים.

בעיה דומה מתעוררת עם אפליקציית המסרים "וואטסאפ". שופטים הוציאו צוו ציתות, המאפשר למשטרה לצותת למסרים של חשודים, אבל מסתבר שהמסרים מוצפנים. האם יכולה המדינה (המשטרה) לחייב את "וואטסאפ" (השייכת לחברת פייסבוק) לפענח עבורה את המסרים המוצפנים? האם מסוגלת וואטסאפ לפענח מסרים מוצפנים? האם ניתן לחייב את וואטסאפ למנוע הצפנת המסרים?

יש פה סוגייה מעניינת (אך משנית): האם יש זכות לממשלה לאלץ את אייפל לעבוד בשבילה - להשקיע עבודה של צוות מומחים, בהיקף לא מבוטל, כדי לפרוץ את ההצפנה.

אבל הסוגייה העיקרית היא: האם יש לאדם, כפרט, זכות לשמור על פרטיותו על ידי הצפנת המידע שלו? האם הממשלה יכולה לחייב את אייפל לשנות את המוצר, כך שלכול המכשירים יהיה קיים "מפתח רזרבי" שמאפשר גישה למידע מוצפן? האם הממשלה יכולה, או צריכה, לחוקק חוק הקובע שכול מכשיר ללא "מפתח רזרבי" הוא בלתי חוקי? האם כול יצרני המחשבים והטלפונים הניידים חייבים להפקיד בידי הממשלה "מפתח רזרבי" לכול הצופנים שבמכשירים שהם מוכרים לציבור? האם קיימת בכלל זכות לפרטיות? כי הרי - אם קיים מפתח רזרבי שנמצא בידי אחרים - אז חסל סדר פרטיות. 

אין וויכוח על כך שלממשלה ולמשטרה עניין, ואף זכות וחובה, לגשת למידע של טרוריסט רוצח, ובייחוד שהוא מת. המידע עשוי לעזור למנוע פשעים בעתיד ולהציל חיים. אבל הממשלה רוצה להטיל איסור מוחלט על החזקת מידע מוצפן, כלומר על הפרטיות, של כול האנשים כולם שאינם פושעים - בגלל המקרה הזה של הרוצח אחד. הממשלה אומרת: לא - אנו לא כופרים בזכות הפרטיות וההצפנה. מותר לכם להצפין את המידע, אבל אתם חייבים ליצור מפתח רזרבי שיהיה נגיש לממשלה באמצעות צו חיפוש של שופט. אבל, מרגע שקיים מפתח רזרבי - אין איש יכול להבטיח שאכן הוא יישמר בכספת ויהיה נגיש "רק לממשלה הטובה, ורק לפי צו של שופט". ברגע שקיים מפתח רזרבי אין לאיש שליטה מי יכול לגנוב מפתח זה ומי לא, והמידע הפרטי שלך הרבה פחות מוגן. הממשלה רוצה שלאזרחים לא יהיו סודות המוסתרים ממנה. 

הבעיה של זכויות האדם היא בעיה קשה במיוחד מול הממשלה. הממשלה היא הגוף החזק, הכוחני, הגדול, המפלצתי, שמפניו יש לאדם הצורך הגדול ביותר להתגונן. זכויותיו של אדם יכולות להירמס או להיפגע על ידי אנשים אחרים (פושעים) - ובקטע זה הוא זקוק לעזרה והגנה מצד הממשלה (המשטרה). אבל, באותה מידה, ואולי יותר, יכולות זכויותיו של אדם להיפגע ולהירמס על ידי הממשלה עצמה, אם הממשלה אינה מקפידה על סייגים וכיבוד זכויות האדם.

בעלי השקפות טוטאליטריות - כמו הנשיא אובמה - חושבים שהמדינה (או הממשלה) הוא גורם טהור וטוב, שפועל אך ורק לטובת האזרחים, ולכן - סמכויותיה של הממשלה צריכות להיות בלתי מוגבלות (המדינה היא האלוהים) - כי הוא עושה רק טוב. כלל לא חודר לתודעתם הרעיון שהמדינה יכולה להיות גוף מדכא (כפי שכול המדינות תמיד היו לאורך כול ההיסטוריה), ובמדינה "טובה" חייבים להבטיח את זכויות האדם, כפרט (זכויות הפרט) גם כנגד סמכות מוגזמת של המדינה. המדינה צריכה למצוא דרך למלא את תפקידיה המוצדקים (מלחמה בפשע), מבלי לפגוע בזכויות כלל האזרחים (שרובם ככולם אינם פושעים).

יעקב

מסתבר שיש במדינת ישראל חוק הנקרא "חוק הסטטיסטיקה" הנותן ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה סמכות וחובה לאסוף הנתונים, לערוך ולפרסם נתונים סטטיסטיים על ישראל.

ברוח הבולשביסטית השוררת במדינתנו, מטיל חוק זה חובה על האזרחים לשתף פעולה ולמסור נתונים ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אם בא סורק אדיב ונחמד של הלשכה לביתך ושואל אותך בנימוס רב: "תספר לי על מקורות ההכנסה שלך ועל הקניות שעשית בשבוע האחרון" אתה לא יכול לענות: "זה לא עיסקך, אנא תעזוב את ביתי, בבקשה". אם תענה כך אתה צפוי לשלושה חודשי מאסר. חוק הוא חוק. אם הממשלה שואלת אתה חייב לענות. אצלנו - לאזרח יש אולי זכויות מול אזרחים אחרים אבל לא מול הממשלה. הממשלה מעל לכול. הממשלה היא האלוהים.

במקרה של חשד לעבירה פלילית רגילה (נגיד גניבה), אם המשטרה חוקרת אותך - עומדת לך "זכות השתיקה" - אתה לא חייב לענות. לא כן במקרה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אם היא שואלת - אוי לך ואבוי לך אם לא תענה (שלושה חודשי מאסר).  הלשכה מבטיחה לך שהמידע שתמסור יהיה אנונימי ולא ישמש לפגיעה בך. זה יפה מאד. אז הממשלה מבטיחה - מה אתה לא מאמין לממשלה? איך אתה מעז?? שלושה חודשים בפנים על ת'חצפות. הכי טוב לאמץ את השיטה של הדתיים - להמנע מעימות חזיתי עם השלטונות ולהסתפק בתשובות מפוברקות.

למזלנו, יש מי שדואג לזכויות הפרט. ח"כ ישראל אייכלר הגיש הצעה לתיקון חוק הסטטיסטיקה. לדעתו עונש של שלושה חודשים בפנים מוגזם (לא מידתי), מספיק עונש של 200 ש"ח קנס. גם ח"כ אייכלר לא מודע לעקרון זכויות האדם, ואינו מאמין בו. פגיעה בזכויות האדם היא בסדר, כול עוד היא "מידתית".

לפי התיקון הזה עלול להתרחש התסריט הבא: סוקר אדיב בא לביתי ושואל בנימוס:

"כמה כסף הרווחת בשנה האחרונה?". אני: "אה... בה... אני לא בדיוק זוכר, נשבע שלא יותר מדי". סוקר: "זאת התחמקות. 200 שקל קנס!" שאלה שנייה: "כמה שעונים קנית מתנה לבני משפחתך?" אני: "לא זוכר, אולי שניים, אולי שלושה, אבל אני נשבע, הם היו שעונים פושטים, ב 50 ש"ח". סוקר: "כמה בדיוק? לא זוכר? אתה צוחק ממני? עוד 200 ש"ח קנס!"

הנה התיקון שאני מציע לחוק הסטטיסטיקה: לסוקר מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יהיו בדיוק אותן זכויות כמו לסוקר מכול גוף (פרטי) או אדם פרטי אחר - למשל: מכונים לסקרי דעת קהל. לכול אזרח תהיה הזכות האלמנטרית להגיד: "לא מעוניין לענות" ובזה נגמר העניין. (יש כמובן גם זכות להגיד "עוף לי מהעניים" אבל אי אפשר לחייב אדם להשתמש בנוסח זה).

יעקב

כותרות גדולות מכריזות "היסטוריה - סין מבטלת את מדיניות הילד האחד". מאז 1979 התירה ממשלת סין לכול זוג להוליד רק ילד אחד, כעת הם היודיעו על שינוי המדיניות - המדינה תתיר כעת הולדת שני ילדים.

זהו שינוי מספרי, ושינוי קוסמטי - לא שינוי מהותי, רעיוני, מחשבתי. סין הייתה ונשארה מדינה קומוניסטית - המבוססת על האידאולוגיה הקומוניסטית-מרקסיסתית. האידאולוגיה הזו כופרת בהיות האדם (כפרט) יישות עצמאית, בעלת ייחוד וזכויות. רק הקולקטיב קיים, והקולקטיב - המיוצג על ידי המדינה. המדינה היא הריבון, היא האלוהים. הפרט הוא גרגיר אבק, חסר חשיבות וזכויות, הוא לא-יישות, הוא כלום, לא קיים.

סין אומנם סטתה סטייה מהותית מהאידאולוגיה המרקסיסטית, בזאת שהתירה בעלות פרטית על אמצעי הייצור, בעצם בעלות פרטית על כול דבר חומרי. בכך היא יצרה כלכלה מאד קפיטליסטית ומאד פורייה ומצליחה. אבל סין רחוקה מלהיות מדינה של כלכלה חופשית - מרבית החברות הגדולות והבנקים הם ממשלתיים, והממשלה עדיין מנהלת את הכלכלה מלמעלה, עם תכניות חומש. היא לא שינתה את האמונה הבסיסית והעיקרית של המרקסיסם - שהמידנה היא מעל לכול, והאדם, כפרט חסר חשיבות, חסר זכויות, חסר ערך.

הדבקות האידאולוגית באפסות האדם מתבטא גם בהחלטה החדשה להתיר לזוגות להביא שני ילדים - לעומת ילד אחד בעבר. במדינה חופשית, המאמינה בעליונותו של הפרט, ובזכויותיו - עניין המשפחה, היחסים בני בני הזוג והילודה הוא כולו בתחום ההכרעה הבלעדית של הפרט. זכותו של הפרט לחיות מבלי שמישהו - בייחוד לא המדינה - יכתיב לו את התנהגותו בעניינים פרטיים אלה. זכותו של הפרט לחתור לאושרו בדרכו שלו, ללא הפרעה וכפייה מצד אחרים. עיקרון זה, הסותר את הגישה הקולקטיביסטית-קומוניסטית לא מקובל על מנהיגי סין.

את החוק הראשון, הדרקוני, בדבר ילד אחד - הנהיג רודן סין, דנג שאופינג, ב 1979 מתוך רצון להקל על העוני הנוראי של הסינים. הוא חשב שהעוני נגרם על ידי ריבוי האוכלוסייה (באותו זמן - ממצוע הילידים למשפחה היה 3), ובעיית העוני תיפתר אם יהיה פחות ילדים (ופחות אנשים). האנשים היו לדעתו הבעיה - והפתרון - להקטין את כמות האנשים, בכוח. כמו הקומוניסטיים בכול הארצות (בייחוד ברה"מ) עסקו גם הסינים ב"פתרון" בעיית "האנשים" (העוני) על ידי רצח של עשרות מיליוני בני אדם, וכאשר זה לא הספיק ולא שיפר את העוני - החליטו על אכיפת חוק הילד האחד. זו שיטה אכזרית של פלישה לבטן האישה, ביצוע הפלות בכפייה, ורצח האנשים בטרם נולדו. הכול בשם "טובת הכלל" ועל סמך החוכמה האינסופית והסמכות האינסופית של "המדינה" - כלומר של הרודן התורן, שהוא, בשם המדינה, האלוהים.

בברה"מ נלחמו בבעיית העוני, והמחסור בדיור, באותה שיטה - שליחה של עשרות מיליוני בני אדם למחנות של עבודות כפייה בסיביר (לגולאג), ולמוות. הרצח שימש כמכשיר להקלה של מצוקות כלכליות, מתוך אמונה אידאולוגית שבני האדם (רבים מהם) מיותרים, והעושר והאושר יגיעו כאשר ידללו את האנשים, ויהיו פחות אנשים.

הם לא הבינו שהעוני נובע בדיוק מהשיטה הקומוניסטית - שיטה שמרכזת את כול הסמכויות בידי רודן אחד, ולא מאפשרת לבני אדם לפעול בצורה חופשית למען התפתחותם ורווחתם. הם לא הבינו שהעוני הוא תוצאה ישירה של השיטה  שלא מאפשרת לבני האדם לפעול ולהתקיים בכוחות עצמם. דנג שיאופינג הבין זאת במקצת, והנהיג את הרפורמות הקפיטליסטיות בסין, שהתירו לאנשים פעילות כלכלית יותר חופשית (ובעלות על קניין), יחד עם זאת הוא הנהיג את מדיניות הילד האחד, כי חשב שגם זה יעזור. מיותר לציין שכול האנשים ה"מתקדמים" במערב (השמאל) מחאו כפיים והריעו תרועות גדולות של תמיכה במדיניות ה"חכמה" וה"מתקדמת" (והאכזרית בצורה קיצונית) של ילד אחד.  

לחוק הילד האחד היו גם תוצאות "לא צפויות", "לא מכוונות" - unintended consequences - כמו שיש לכול שיגעון. התוצאה היא שבסין, היום, יש אוכלוסייה מזדקנת, ואין מי שיתמוך בזקנים - אין מי שיעבוד ויחזיק את מערכת הכלכלה והייצור. מעריכים שעד שנת 2050 יהיו יותר זקנים בסין מאשר צעירים. יש גם חוסר איזון בין נשים לגברים. יש בסין 25 מיליון יותר גברים מאשר נשים - זה נובע מכך שהמשפחות העדיפו שהילד האחד שלהם יהיה בן ולא בת. כול הגברים האלה נידונו לחיי בדידות ללא יכולת להקים משפחה. [הם ייאלצו לאמץ את האופנה המערבית של נישואים חד מיניים].

גם כאשר הבינו את הבעיות המעשיות (מעבר לבעיית האכזריות מהותית) של חוק הילד האחד, לא נסוגו הסינים מהעמדה המרכזית - האידאולוגיה הקולקטיביסטית, והותירו על כנו את העקרון שהמדינה מעל לכול, והמדינה תתערב בנעשה ברחמה של האישה, והמדינה תקבע הכול. הם רק מתירים עכשיו, ברוב טובם ורוחב ליבם - הם מתירים ללדת שני ילדים. אחרי הילד השני - חזרה להפלות, בכוח.

כול הפרשנים המלומדים והחכמים במערב - המסבירים את הסיבות לשינוי החוק מילד אחד לשני ילדים (הזדקנות האוכלוסייה). איש מהם לא כותב על האכזיות הקיצונית של התערבות המדינה בענייני המשפחה, על הכפייה הכוחנית הזוועתית נגד האדם, על האופי הרצחני של הקולקטיביסם הקומוניסטי. איש מהם לא מבין בכלל את הבעיה המהותית ולא מגנה את האידאולוגיה הקולקטיביסטית העושה מהמדינה אלוהים ומהאדם אפס. איש מהם לא מבין שזו בעיה של זכויות אדם, וזכויות הפרט - ולא בעיה של "מה טוב למדינה".

יעקב

"בזיון לאומי" מכריזה כותרת בוואינט על הפסקות החשמל. זה בזיון אידאולוגי - תוצאה של האידאולוגיה השלטת במדינה - האידאולוגיה הסוציאליסטית.

עשרות אלפים מתושבי ישראל סבלו ועדיין סובלים, השבוע, מהפסקות חשמל שערוריתיות, שנמשכות לעיתים 3 יממות. הנזקים עצומים. מפעלים ומשרדים לא עובדים, אוכל התקלקל במקררים, נכים לא יכולים להגיע הביתה או לצאת ממנו בגלל עצירת המעליות, רמזורים לא עובדים, אנדרלמוסיה גמורה.

זה מהשמיים, אומרים בחברת החשמל - פגע טבע, כוח עליון. לא נכון אומר מנכ"ל חברת החשמל: "ארגון העובדים הפעיל עיצומים". וועדת הכנסת קיימה ישיבת חרום, ראשי הערים שיגרו מכתבים לראש הממשלה, מבקר המדינה חוקר.

אין פה הרבה מה לחקור, העניין ברור לגמרה וכול אדם בישראל יודע בדיוק את הסיבה לשערורייה: ההשתוללות חסרת הרסן של עובדי חברת החשמל. אומנם החוטים נקרעו בעיקבות הסופה (פגע טבע), אבל האיטיות בה מתבצעים התיקונים היא פגע של עובדי חברת החשמל לא של הטבע. 

אנו, במדינת ישראל, שבויים בידי אידיאולוגיה סוציאליסטית מיושנת ומשחיתה, שרואה ב"עובדים" דבר קדוש, לא חשוב כמה עשירים, חזיריים, פוגעניים ומושחתים הם. האידיולוגיה רואה ב"שביתה" דבר קדוש (שבוייה בידי מושגים מהמאה ה 19) בעוד השביתה אינה אלא כלי בידי השכבה הכי עשירה וחזירית במדינה (וועדי העובדים הגדולים) כדי להתעלל בכלל הציבור. המידנה - שאמורה להגן על הזכויות של כול תושבי המדינה ניצבת חסרת אונים מול חבורת הבריונים המשתוללת.

אנו צריכים לעשות סוויצ' אידאולוגי חד, ולשנות, בעיקבות זאת את חוקי המדינה והתנהלות הממשלות.

במדינות הקומוניסטיות, בברה"מ לשעבר, מדינות מזרח אירופה וקובה (עדיין היום) לא הייתה קיימת זכות השביתה. איש לא יכל לשבות, מי  ששבת נשלח לסיביר או הוצא להורג. ההגיון היה פשוט (וגם נכון): כול המפעלים (אמצעי הייצור) היו של העם (של הממשלה). לא ייתכן לשבות נגד העם. אנו חייבים לאמץ עקרון נכון זה במדינתנו: חברת החשמל איננה חברה פרטית השייכת לקפיטליסט חזירי ונצלן, שמתעשר מניצול הפועלים המסכנים והעניים של חברת החשמל. חברת החשמל היא ממשלתית. היא שייכת לעם. אסור לשבות נגד העם. אסור לעשות נזקים שערורייתיים לעם. ה"פועלים" של חברת חשמל אינם עניים ומנוצלים, הם השכבה העשירה ביותר בישראל, מרוויחים לפחות פי 10 משכר מינימום, עם משכורות והטבות בשמיים, ושום דבר לא מספיק להם - תמיד הם דורשים יותר ומצפצפים על חוקי הכנסת וצווים של בתי המשפט כדי להגן על "זכויותיהם" הקדושות - קרי הזכות לסחוט מהציבור כמה שבא להם.

צריכים לחוקק חוק האוסר לחלוטין שביתות במגזר הציבורי והממשלתי. אסור לשבות בחברת החשמל, בבתי חולים, בבתי ספר, בביטוח הלאומי או בלשכת העבודה, או בנמלים ושדות התעופה, או בעיריות ובאיסוף הזבל. אסור לשבות נגד העם, ולגרום סבל שרירותי לאנשים חלשים וחסרי אונים (חולים, תלמידים, עניים) אנשים שאין בידם כוח או סמכות לטפל בדרישות העובדים. אסור לשבש בצורה שרירותית וחסרת רסן את חיי כול העם. כדי לחוקק חוק כזה צריך התפקחות אידאולוגית.

זכות השביתה אינה אותה פרה קדושה שהמצאיו במאה ה 19. זכות השביתה הפכה כלי בידי גופים כוחניים ואלימים כדי לסחוט עוד ועוד הטבות חזיריות מציבור אנשים חסר אונים. שימוש בכלי השביתה היא אלימות נגד אנשים חסרי ישע. המדינה אמורה להגן על זכויות האדם, תפקידה להגן על אזרחיה נגד אלימות. המדינה צריכה להפעיל את כוחה וסמכותה להגנת האיש הפשוט (כולנו). אבל כדי שתוכל לעשות זאת דרוש קודם כול  מהפך אידאולוגי - ואח"כ מהפך תחיקתי שיאסור שביתות בגופים ציבוריים. עובדים הרוצים לעבוד בשירות הציבורי יהנו מתנאי תעסוקה משופרים, ביטחון תעסוקתי (קביעות), תנאים סוציאליים (פנסיות, חופושת) טובים, אבל הם יצטרכו לוותר על שימוש באלימות השביתה. תביעות שכר יתבררו בפני "וועדה ציבורית" שתוקם לקביעת השכר במנגנון הציבורי, והחלטתיה יחייבו הן את המעסיק הציבורי והן את העובדים.

חקיקת החוק לאיסור שביתות במגזר הציבורי לא תספיק. חבורות העובדים האלימות מצפצפות על החוק, על כול חוק. חוק צריך לאכוף. השביתות לא תיעלמה לבד, ללא צעדי אכיפה תקיפים. לא ניתן למגר את תופעת האלימות של השביתות ללא שימוש בכוח המדינה. עובד שישבות (כולל שביתה איטלקית או עיצומים או "עבודה לפי הספר") יפוטר מיידית (אחרי אזהרה), על סמך תצהירים שיגישו מנהליו. [אין צורך לשלוח אותו לסיביר]. בתי המשפט ידונו על תביעות בגין פיטורים לא מוצדקים, לכאורה. יש לבטל את בתי הדין לעבודה, שמאויישים על ידי אידאולוגים סוציאליסטים, הפוסקים תמיד לטובת ה"עובד" - לא חשוב כמה עשיר, חזירי או אלים הוא, וכמה נזקים הוא גורם לחסרי ישע.

כול עוד לא יתבצע המהפך האידאולוגי-תחיקתי-ביצועי הזה - אנו נמשיך לשבת בחושך לפי שרירות ליבם של וועדי חברת החשמל.

תוספת:

יום (ג') פורסם כי עולה כי ועד חברת החשמל הורה לעובדים במטות החירום שהקימה ההנהלה לסיים את משמרתם ב–17:00 ולעזוב את המקום. כמו כן, אסר הוועד על ניוד עובדי תחזוקה בין מחוזות שונים. הוא לא אפשר לעובדים מאשדוד, למשל, לנסוע לרעננה כדי לסייע לחבריהם שקרסו תחת עומס התקלות בשרון. נוסף על כך, מנע הוועד מעובדי תחזוקה לסייע בחיבור חשמל לבתים, היות שזו לכאורה לא בליבת תפקידם.

כאילו שהיה למישהו ספק קל שבקלים שזאת התעללות בציבור מצד הוועדים של חברת החשמל...

עו"ד דן לפידור טוען שניתן לתבוע את הוועד והעובדים על הנזקים שגרמו אגב השביתה הבלתי חוקית. נו טוב... שיתבע... אני רוצה לראות את השופט שפוסק נגד "עובדים"... אני רוצה לראות את המדינה מוציאה לפועל פסק דין שכזה, ומחייבת את אנשי הוועד לשלם פיצויים מכספם הפרטי. אין מצב. אנו שבויים בידי חבורה של בריונים אלימים שמשתוללים ללא רסן, והמדינה חסרת אונים, כי היא שבויה בידי אידיאולוגיה מטורפת.

יעקב

סיסמאות אידאולוגיות ופטפוטי סרק בלתי רציניים ובלתי מציאותיים הם הדרך האופיינית שבה מטפלות ממשלות המערב בכול הבעיות – הדוגמה האחרונה היא הבעיה האקטואלית של הפליטים. (דוגמאות אחרות – בעיית האקלים, או החוב היווני).

ממשלת הונגריה, ה"מפגרת" (בלתי תקינה פוליטית) סירבה לקבל את הפליטים, וטענה שהם עלולים לפגוע בצביונה התרבותי והחברתי של הונגריה (הפליטים הם מוסלמים). ממשלת יוון טענה, בצדק, שאין לה אפשרות כלכלית לקלוט את כול הפליטים. ממשלות גרמניה וצרפת ה"נאורות" הצהירו בשם עקרונות ההומניזם, שכול פליט הוא בן אדם, ויש חובה מוסרית לעזור לפליטים בלי הבדל גזע או דת. יופי של הצהרה! הם גם החליטו לקלוט את 160 אלף הפליטים שכבר נמצאים באירופה – על ידי חלוקתם בין מדינות אירופה לפי מכסות. גרמניה קלטה 20 אלף... הנשיא אובמה שיחרר הצהרת כוונות לפיה גם ארה"ב תקלוט 10 אלפים פליטים סוריים בשנה הקרובה... יפה מאד...

בתמונה: עיר טיפוסית בסוריה...

אלא, שבעולם יש 59.5  מיליון פליטים כרגע – לפי דו"ח נציב הפליטים של האו"מ. אז הבעיה של 160 אלף נפתרה, נשארה רק בעיה של עוד 59 מיליון ו 340 אלף פליטים.... בסוריה לבד יש כ 11 מיליון פליטים, 7 מיליון בתוך סוריה, שנעקרו מבתיהם ומחייהם, ו 4 מיליון מחוץ לסוריה, במחנות פליטים (ערי אוהלים במדבר, בחסות האו"מ) בירדן, טורקיה ולבנון. מה יהיה איתם? האו"מ מתריע שהתקציב להספקת מזון לפליטים אלה נגמר...

וחכו ותראו מה יקרה בשנה הבאה... אחרי שהידיעה נפוצה שמדינות אירופה קולטות פליטים יזרמו מיליונים, בים, ביבשה ובאוויר, ויפלשו לאירופה. מה תעשה אירופה אז? זו בעיה שאין לה סוף ואין לה פתרון.

טוני אבוטט, ראש ממשלת אוסטרליה (לשעבר), השמרני והבלתי תקין פוליטית, מצא שיטה משלו לטפל בפליטים – שום פליט לא יתקבל באוסטרליה, הוא הצהיר. (אוסטרליה היא מדינה ענקית המאוכלסת בדלילות). הוא הגביר את הסיורים הימיים לאורך חופיה הארוכים של אוסטרליה, והורה לצי לחסום כול ספינת פליטים, לעצור אותה מחוץ למים הטריטוריאליים, ולגרור אותה ללב ים. שום פליט לא יורשה לנחות בחופי אוסטרליה. המעטים שכן מצליחים לחדור מוגלים לאיים מרוחקים ומוחזקים במחנות מעצר. (ומה עם בג"ץ?). טוני אבוטט אמר שאם יוודע שאפשר לפלוש לאוסטרליה יגיעו לחופיה מיליונים רבים של פולשים (בעיקר מאינדונזיה הסמוכה), וייצרו בעיה שאוסטרליה לא תוכן ולא תרצה להתמודד אתה. זו גישה אכזרית, בלתי אנושית, אבל – לפחות – מציאותית – המכירה בעובדות החיים ולא מתעלמת מהן באמצעות סיסמאות ריקניות.

הפליטים הם בסך הכול בני אדם. אנחנו, היהודים, שרבים מאבותינו היו פליטים שחיפשו באופן נואש חוף מבטחים, לא יכולים להסכים לגישה האכזרית והבלתי אנושית של חסימת הפליטים וסירוב לקבלם או לעזור להם. במסגרת גישה רגשנית (ונכונה, וטובה) זו שיחרר בוז'י שלנו משאלה על קליטת 1000 פליטים מסוריה בישראל. הוא לא אמר מה לעשות ב 59 מיליון 499 אלף הנותרים...

בעיית הפליטים אין לה פתרון.... עובדה אכזרית – אבל עובדה... פטפוטי סרק צדקניים אינם הפתרון. מה תעשה גרמניה עם מיליון הפליטים (ערבים וכושים) שימשיך לנחות בחופי אירופה כול שנה, בשנים הבאות? תיק"ו.

צריך גם לזכור שאותם 59 מיליון פליטים רשמיים הם החלק החזק, העשיר, העליון, של העניים בעולם. אלו האנשים שיש להם כוח ויוזמה, וכסף כדי לברוח מארצותיהם, לשכור ספינות מבריחים, ולחפש באופן אקטיבי גורל יותר טוב. אבל, בשכונות העוני בעולם יש מאות מיליונים, אולי מיליארדים של בני אדם שחיים בתנאים עוני חמורים. הם לא פליטים כי אין להם כוח (בגלל תת תזונה) ובטח לא כסף – כדי לנסות לברוח למקום יותר טוב.

העולם מקום קשה. פטפוטי סרק צדקניים ומחוות סמליות – זה כול מה שאפשר לעשות. בני האדם הם בני אדם – ובתור כאלה צריך לעזור להם ככול האפשר, אבל האפשרויות מוגבלות... לא לכול בעיה יש פתרון (מרבית הבעיות אין להן פתרון).

יעקב

תנועת מחאה ברשת קוראת לאסור על נסיעת רכבי השרד הממשלתיים של השרים, בשבת. זאת, במחאה על סירוב שר התחבורה, ישראל כץ הליכודניק להנהיג תחבורה ציבורית בשבת.

התביעה היא, כמובן, דמאגוגית. השבתת תחבורה ציבורית (של האוטובוסים) בשבת נעשתה על ידי בן גוריון בזמנו, במסגרת ה"ססטוס קוו" הקדוש בענייני דת ומדינה, שהונהג על ידי ממשלות מפא"י והשמאל. מאז, שום כוח, אפילו לא הקב"ה, לא יכול לשנות את הסטטוס קוו. לא שאין תחבורה ציבורית בשבת - יש ובשפע - מוניות ומוניות שרות, ומיניבוסים. רק אוטובוסים ורכבות אין - וכנראה גם אין צורך בהם, כי, מאחר ואין עבודה בשבת, אין ביקוש להסעות המוניות בשבת. 

מאידך - אם התחבורה הציבורית (וגם חברת אל-על) מושבתת בשבת - הגיוני שגם כול רכב ממשלתי יושבת. אבל למה רק "רכב שרד" של השרים? למה לא כול "רכבי השרד" של כול חברי הכנסת גם? למה לא גם הרכבים של החברות הממשלתיות - למשל הרכבים הצמודים של מנהלי חברת החשמל?

אם ה"שמאל" רוצה להשבית רכבים ממשלתיים בשבת - אין בעיה: יעלה נא הצעת חוק כזו בכנסת. מובטח לה רוב מוצק של כול המפלגות הדתיות, ויחד עם קולות "המחנה הציוני", יש עתיד והרשימה המאוחדת - זה יעבור בלי בעיה. אני מת לראות את הח"כים של המחנה הציוני ויש עתיד מצביעים בעד השבתת רכבם הצמוד בשבת.

יעקב

יוחאי רוס מעין גדי שואל (בא-מייל לא הכי מנומס):

"מדוע תאגיד המשלם שכר מינימום לעובדיו מרשה לעצמו לשלם שכר מיליוני ₪ למנהליו"

שאלה טובה.

הקריטריון לתשלום שכר בתאגיד צריך להיות תרומתו של העובד להפקת הרווחים, שמהם ניתן לשלם שכר. אם החברה לא מצליחה, לא מייצרת ומוכרת, ורק מפסידה כסף אז אין מה לחלק. לכן קודם כול: הייצור והרווח. יש לשער שבעל המפעל, החברה או התאגיד, לא היה משלם למנהל משכורת גבוהה אם היה יכול למצוא מנהל אחר שמצליח לנהל באותה צורה (טובה) ולהפיק אותו רווח ומסתפק במשכורת יותר נמוכה. בעל מפעל לא משלם משכורת גבוהה רק בזכות העיניים היפות של המנהל. אם בעל העסק משלם משכורת גבוהה למנהל זה כנראה כי הוא מעריך שהמנהל "שווה את זה" כלומר - הוא מפיק עבורו רווח - ומנהל אחר, יותר "זול" לא היה מצליח לייצר אותו רווח.

כנ"ל העובד. בעל המפעל או העסק משלם משכורות לעובדים במקצועות השונים ובדרגות השונות (לאו דווקא תמיד שכר מינימום) לפי הידע והמיומנות שלהם והתרומה שהם תורמים לשגשוג המפעל ויצירת רווחים. אין לו סיבה לשלם משכורת גבוהה לעובד שאינו תורם הרבה למפעל - רק בגלל שהעובד "זקוק לכסף" (מי לא זקוק?). העובד - שחושב שהוא אינו מקבל מספיק, על פי תרומתו למפעל, יכול לבקש תוספת ולאיים לעזוב. בעל המפעל צריך לשקול אם "שווה לו" (מבחינת עבודת המפעל וריווחיותו) לשלם את המשכורת הגבוהה יותר - או שמא כדאי לו לחפש עובד אחר... (עובד חדש צריך להכשיר, ולעולם לא יודעים מראש כמה הוא באמת יתרום).

החופש הזה נתון לעובד ולמנהל כאחד - אם הוא מרגיש שלא מעריכים את עבודתו מספיק - הוא יכול לחפש עבודה אחרת שבה ירוויח יותר.

גם בעל המפעל וגם העובד הם גורמים אוטונומיים, עצמאיים, ובעלי זכויות אדם. כול אחד יש לו זכות מלאה לעשות מה שהכי טוב בשבילו. שכר משלמים לא לפי מה שנראה ליוחאי רוס מעין גדי כ"הוגן" אלא לפי התרומה לרווח המפעל - שזה המקור שממנו משלמים משכורות. אם אין רווח אין משכורת ואין מפעל.

כול זה נכון למפעלים ותאגידים מסחריים בתנאי כלכלה חופשית ותחרות. במפעלים ממשלתיים הכללים שונים: שם מקבלים משכורת לפי ההשתייכות הפוליטית והקשרים האישיים עם המנהלים הציבוריים של התאגיד, וגם - לפי הכוח והיכולת להזיק למפעל ולחברה בכלל. מי שיש לו הכוח להזיק הכי הרבה - כמו עובדי חברת החשמל שמחזיקים ביד את השאלטר (המפסק) - הוא מרוויח הכי הרבה. מי שלוקח לעצמו משכורות עתק ותנאים נלווים (לעיתים לא חוקיים) - תחת איום להוריד את השאלטר - הוא עובד חזירי. החזירות מתחלקת שווה בשווה בין כול בני האדם, חזירים יש בקרב ה"עובדים" לא פחות מאשר בקרב ה"קפיטליסטים", בקרב העניים לא פחות מאשר בקרב העשירים... 

במפעלים פוליטיים הכוח הוא הקריטריון הקובע והחזירות חוגגת. לכן צריך כמה שפחות מפעלים פוליטיים או ציבוריים או ממשלתיים או איך שלא תקראו להם.

יעקב

אנו מרבים לכתוב על רגולציה, כלכלה, פיקוח על מחירי מוצרים וכאלה דברים מעשיים ויום-יומיים. אבל, כדאי מדי פעם גם לחשוב על עקרונות יותר כלליים. הנה בהמשך כמה עקרונות, או כללים המאפיינים את החשיבה של השמאל החברתי-סוציאליסטי-ליברלי (ליברלי במובן המקובל בארה"ב שזה – שמאל).

1. אין כזה דבר "אמת"  - רק אג'נדות מתחרות.

2.כול הטענות של המערב (ובייחוד ארה"ב וישראל) לעליונות מוסרית על הקומוניזם/פשיזם/איסלם מתבטלות נוכח ההיסטוריה של המערב הכוללת גזענות ואימפריאליזם.

3.לא קיימים קני מידה אובייקטיביים לפיהם ניתן לשפוט אם תרבות מסוימת עדיפה על אחרת. כול מי שטוען שיש סטנדרטים כאלה הוא מדכא רשע.

4.השיגשוג של המערב בנוי על ניצול חסר מעצורים של העולם השלישי, לכן, אנשי המערב מגיע להם שיהיו עניים ואומללים.

5. הפשיעה הוא אשמת החברה, ולא אשמת הפושע האינדיבידואלי. הפושעים העניים מגיע להם לקחת את אשר הם לוקחים (גונבים או שודדים). להיכנע לפושע המסכן יותר מוסרי מאשר להילחם בו.

6. העניים הם קורבנות [של החברה]. הפושעים הם קורבנות. רק הקורבנות יכולים להיות מוסריים. רק העניים והפושעים הם מוסריים. (העשירים יכולים להיות קצת מוסריים גם כן, על ידי שיזדהו עם העניים והפושעים)

7. הקפיטליסטים (היזמים, בעלי מפעלים) הם חזיריים. העניים הם תמיד בלתי-חזיריים – דהיינו נשמות טהורות. (כולל וועדי העובדים של חברת החשמל והנמלים – כי הם "עובדים").

8.לאדם מוסרי – אלימות ומלחמה לעולם אינם מוסריים או מוצדקים. תמיד עדיף להיות קורבן, מאשר להילחם ולהגן על עצמך. אבל, העמים המדוכאים רשאים להיאבק ולהשתמש באלימות – הם רק נדחפים לכך על ידי הרשע של המדכאים.

9. כאשר אתה ניצב מול טרור – הדרך המוסרית של איש המערב היא להתנצל על חטאי העבר, להבין את נפשו של הטרוריסט, לעשות וויתורים.

הכללים האלה נכתבו על ידי אמריקאים, בהקשר של ארה"ב והמערב (חוץ מסעיף 7 שאני הוספתי), אבל הם תקפים גם לגבינו. חומר למחשבה...

יעקב

הנה סיפור זוועה מהמדור "המדינה היא האלוהים, היא הכול יכול, היא יודעת יותר טוב ממך מה טוב בשבילך" או מהמדור: זוועות הקולקטיביסם. הסיפור הזה מתרחש לא בארץ מזרחית חשוכה, או בגן העדן הקומוניסטי. הוא מתרחש באמצע אירופה הבורגנית, "התרבותית" והשלווה. הסיפור מתרחש בשוויץ, ומובא, באנגלית, על ידי ה BBC. יש שמביאים את שוויץ כדוגמה לארץ חופשית יותר מהרגיל - את זה עשים אנשים שיודעים מעט מאד על שוויץ.

הסיפור פשוט. החל בערך ב 1850, ועד כמעט 1970 נהגו שרותי הרווחה בשוויץ להוציא, בכוח, ילדים עניים ממשפחתם, ולמסור אותם למשפחות אומנות, בכפרים. המשפחות האומנות השתמשו בילדים כעבדים והעבידו אותם בפרך בשדות, היכו אותם, התעללו בהם, הרעיבו אותם ומנעו מהם טיפול רפואי. הילדים נלקחו, בכוח, ממשפחות עניות, משפחות הרוסות וחד הוריות. שרותי הרווחה (של המדינה) ראו לעצמם זכות וחובה ל"טפל" בילדים אלה בלי להתחשב כלל ברצונם של הילדים או הוריהם. לילדים וההורים אין זכויות במקום שהמדינה היא האלוהים - למדינה יש זכות לעשות כראות עיניה. 

המשפחות האומנות, בכפרים, ניצלו את הילדים ככוח עבודה זול, בעידן שהחקלאות התנהלה בעבודת כפיים, ולא היה עדיין מיכון, ובעידן ששוויץ הייתה מדינה ענייה עדיין (היום היא העשירה ביותר בתבל). את כול הפרטים המדהימים על ההתעללות בילדים בחסות המדינה מומלץ לקרוא בכתבה. מעריכים שהיו מאות אלפים של ילדים כאלה. 

היום שוויץ, כמדינה הביעה חרטה, ויש חבר פרלמנט שמנסה להשיג פיצויים עבור כ 10 אלפים ילדים כאלה שעדיין בחיים. יש גם מוזיאון שמתעד את התופעה, וארכיון, בו השוויצרים המסודרים (היקים) מחזיקים תיק לכול ילד, ועכשיו היו מוכנים אפילו לחשוף אותם.

סמכויות יתר בידי המדינה זה דבר מאד מסוכן. הזוועות הגדולות ביותר מתרחשות כאשר המדינה רומסת את זכויות הפרט.

יעקב

ה"ליברלים" (אנשי השמאל בארה"ב) חושבים, כמו אחיהם בכול העולם, שהכול בחיים צריך להיות מוסדר, ונשלט ומכוון על ידי החוק. כבר אי אפשר (ולא צריך) לעשות שום דבר מבלי לקבל רישיון או היתר מוקדם מהרשויות. כמה שיותר חוקים - יותר טוב.

השטות האחרונה היא החוק החדש שהתקבל בקליפורניה. 

Under the California law, signed by Gov. Jerry Brown on Sunday night, colleges must require “affirmative, conscious and voluntary agreement to engage in sexual activity,”

החוק נחקק נוכח הטענות שיש יותר מדי פעילות מינית באוניברסיטאות (הממשלתיות) בקליפורניה (וכול ארה"ב), והרבה טענות שזה לא תמיד היה "בהסכמה". החוקים הרגילים נגד מקרי אונס כבר לא מספיקים, לדעתם.

מעכשיו דורש החוק ששלטונות האוניברסיטה יוודאו שיש הסכמה מפורשת ומודעת של הצדדים לכול פעילות כזו. איך עושים זאת לא ברור, אבל, אל דאגה, הם ימצאו דרך. מעכשיו כול בחור ובחורה יצטרכו להביא את בן זוגם אל משרדי הדיקאן, ולהחתימם על טופס, בשלושה עותקים, מאושר על ידי פקידי האוניברסיטה, על הסכמה מלאה, מפוקחת ומודעת. רק אחרי זה מותר להתחיל עם בחורה.

מעכשיו, כאשר אתה רואה בחורה מושכת במועדון באוניברסיטה, משפט הפתיחה (pick up line) הוא "את מוכנה לבוא למשרד הדיקן לחתום על טופס?"

יעקב

תוספת: יש גם הצעה, שכדי להסיר ספקות, הדיקן יפרסם באתר מיוחד את שמות כול הזוגות שחתמו על טפסים.