קו ישר

על פי האידאולוגיה הרווחת הממשלה היא האלוהים, היא כול יכולה, וכול חכמה, ולכן עליה לנהל את חיינו עד הפרטים הקטנים ביותר. כי הרי בני התמותה הרגילים (האזרחים, כלומר אנחנו) קצת חלשים וקצת חוטאים וקצת רשעים, והרבה טיפשים ולא מסוגלים לנהל חייהם כראוי. רק הממשלה היא בעלת חוכמה עילאית אינסופית, וגם טוב לב וכוונות טהורות וזכות, בקיצור - התגלמות הטוב, ולכן היא צריכה לנהל הכול.

קחו לדוגמה את שר התחבורה:

"על פי התקנות החדשות שאישר ישראל כץ, לראשונה בעלי רכב פרטי יוכלו לבצע שתי נסיעות שיתופיות ביום בתיאום מראש בלבד, שלא למטרות רווח, לעד ארבעה נוסעים מלבד הנהג, במחיר של שני שקלים לקילומטר לכל היותר. "

שמעתם את זה? מותר שתי נסיעות ליום בלבד!!! אם יראה אותכם השוטר שמוצב מול הבית מתניעים את האוטו שלוש פעמים תקבלו קנס. ורק 4 נוסעים! הנוסע החמישי הוא בלתי חוקי. ורק 2 ש"ח לק"מ... תמדדו היטב את המרחק. וחלילה שלא יהיה רווח. אם יתפסו אותכם מרוויחים - אוי ואבוי... תלכו ישר לכלא. השר כץ יעמוד בכול פינה ויבדוק כול רכב, שחלילה אף אחד לא ירוויח כלום... כי רווח זה פויה, זה מסריח (אצל כץ והאידאולוגיה הח"ברתית").

השר כץ רוצה להגן על פרנסתם של נהגי המוניות, וכך גם הבג"ץ שפסל את אובר. כול הכבוד לנהגי המוניות, זכותם להתפרנס. אבל גם לאחרים יש זכות להתפרנס, לכול אדם יש זכוות כזו. למה צריכה המדינה (החכמה) להעניק (ולהגן) זכויות יתר לקבוצה אחת (נהגי המוניות)?  איזו זכות יש לנהגי המוניות או לשר כץ למנוע מאנשים אחרים להתפרנס על ידי הסעת נוסעים? והעיקר: איזו זכות יש למדינה למנוע מהאנשים הזקוקים להסעות ליהנות מהשירות הטוב ביותר והזול ביותר האפשרי, שיינתן על ידי מי שהלקוח יבחר (ולא מי שהשר כץ בוחר)?

כמובן שהעסק התעקם עוד מזמן, כשהמדינה העדיפה לחסום את הענף לתחרות, להתנות את הסעת האנשים בקבלת רשיון מיוחד מהממשלה (רשיון למונית). זה מאפשר לה גם לגבות כסף עבור "המספר הירוק", גם להעניק טובות (רשיון למונית) למקורבים משפחתיים או פוליטיים, ולהגדיל את כוח הפוליטיקאים ותלות הציבור בהם. עיקרון דומה מופעל כמובן בהרבה תחומים בחיינו - הדורשים רשיון ממשלתי. 

התקנות על הסעות פרטיות שלמעלה מגוכחות במיוחד מפני שאין דרך לאכוף אותם. הרבה אנשים חושבים שהממשלה כוחה בלתי מוגבל (מפני שהיא יכולה להכניס אנשים לבית הסוהר), וכול חוק מספיק שיחוקקו אותו והוא יתבצע, אוטומטית. רק צץ רעיון מבריק בראשו של שר זה או אחר או ח"כ חרוץ, רצים לחוקק חוק, וחושבים העסק  פתור. אבל חוק  צריך לאכוף אחרת הוא חסר משמעות ולא כול דבר ניתן לאכוף. ידוע היום שההסעות בכפרים ערבים נעשות על ידי טנדרים פרטיים בתשלום. החוקים לא חלים על ערבים, המשטרה לא מתעסקת בשטויות כאלה. (אפילו במעשי רצח שכיחים במגזר הערבי אין המשטרה מצליחה להתעסק, אז בטנדרים תעסוק?) גם בישובים יהודיים יש קבוצות פייסבוק או וואטסאפ, ואתה יכול להשיג הסעה לכול מקום, חופשי, חופשי, תמורת "כיסוי הוצאות" (חלילה וחס שיהיה רווח).

בכפר פלוני יש זקן שמתקשה לנהוג, ויש פנסיונר אחר (פחות זקן) שזמנו פנוי, והוא מסיע את הראשון למרפאה בעיר או לבדיקות בבית החולים או לשמחה משפחתית או לשוק תמורת סכום "סמלי". זה מקבל שירות טוב וזה נהנה גם. לא חוקי? אולי. אבל הגיוני. מה שלא הגיוני זה החוק. 

השקת שני השירותים [של אובר] עוררה בעיה חוקית - כיוון שהסעת נוסעים בתשלום ללא רישיון מנוגדת לחוק בישראל. לכן אובר הגדירה את השירותים כ"לא למטרות רווח" אלא למטרת החזר הוצאות אחזקת רכב - כך שעקרונית הנהגים לא אמורים להרוויח כסף.

חוק שלא ניתן לאכוף לא מתקיים, בין אם מכבסים את ההפרה במילים יפות - "החזר הוצאות" ובין אם לא טורחים.

על המדינה להכיר במציאות, להוציא את 30 אלף נהגי המוניות לפנסיה (כנראה שצריך יהיה לתת להם פיצוי על המספר הירוק), ולבטל את חוק ההסעות. שהמדינה והממשלה לא יתעסקו בענייני נסיעות והסעות. כול אחד יוכל להסיע או לנסוע איך שהוא רוצה. הנוסעים והמסיעים יסתדרו ביניהם כמיטב יכולתם, ולממשלה תהיה פטורה מדאגה זו, ויהיה לה עיסוק אחד, פחות. (וגם מערכת המשפט וכבוד השופט אורנשטיין יהיו חופשיים מעיסוק זה).

"השתגעת יעקב??? שהממשלה תניח לאנשים לנפשם ולא תתדאג להם להסעות??? איך אפשר? איך אנשים בכלל יסעו ויגיעו למחוז חפצם בשלום?". האנשים יגיעו, הם תמיד מגיעים. הממשלה רק מפריעה.

יעקב

בניגוד לבנין הסינרמה המכוער, שנהרס לאחרונה בת"א, יש דברים יפים, בני אותו גיל בערך, שלא מתים.

זוהי מכונית פונטיאק פיירבירד, דגם 1968.

יש בארה"ב תעשייה שלמה שתומכת בחידוש מכוניות ישנות, ניתן להשיג את כול החלפים הנחוצים, ואף להרכיב רכיבים מודרניים משופרים כמו בלמי דיסק. הכול במחיר סביר, שווה לכול כיס.

כי דברים יפים לא מתים.

יעקב

הנה וידיאו המסכם 70 שנים של פרסומות למכוניות.

קאדילק קופה 1960 . עוד תמונות כאן.

יעקב

כולם יודעים שאני חובב אומנות גדול. הנה תמונה המחממת את הלב. אני מצטער להודיע שאין לי קשר אישי לנושא.

יעקב

המכונית שבתמונה היא פונטיאק פיירו מודל 1986.

הנער שבתמונה התאהב במכונית מדגם זה וקנה אחדות מהן. הוא אהב להתעסק איתן, לתקן, לשפץ ולהביאן למצב כמו חדש.

הבחור חלה בסרטן ונפטר בגיל 18.

לפני זה הספיק להקדיש הרבה זמן לתחביבו של טיפול ושיפוץ המכונית. כאשר נודע בקרב קהיליית חובבי המכונית על מצבו של הנער, טיילר שיפמן, הם התגייסו בהמוניהם ותוך סוף שבוע אחד שיפצו וסידרו את המכונית ועשוה כחדשה.

אחרי מותו התקיימה תערוכת מכוניות פונטיאק-פיירו לזכרו, וכול החובבים מתקבצים מרחבי ארה"ב ומשתתפים באירוע.

קיראו את הסיפור המרגש מפי אימו.

יעקב

ביום כיפור נפטר התעשיין אפרים אילין ז"ל, בגיל 98. הוא היה הראשון שהקים תעשיית רכב בארץ.

אני שמעתי עליו רבות בשנים שעברו אבל מעולם לא ידעתי פרטים עליו.

בכתבה בynet מספר צבי לביא על הראיון האחרון שאילין נתן לו לפני 3 שנים.

מסתבר שאילין היה תלמיד וחבר של זאב ז'בוטינסקי וחבר אצ"ל, ובתור שכזה סבל מרדיפות מטעם שלטון מפא"י הרודני. הוא הקים את מפעליו מכספו הפרטי, אותו הרוויח בעיסקאות שונות לפני קום המדינה. לדבריו - אנשי מפא"י, ובראשם פנחס ספיר האגדי העדיפו להעניק הקלות וסובסידיות לאנשים שמקורבים אליהם פוליטית. הם חנקו את מפעלי אילין. אילין לא היה פעיל פוליטית, כלומר לא הצטרף ל"חרות", אבל בכול זאת, ספיר וגולדה לא סלחו לו על השקפת עולמו.

מתוך ויקיפדיה:

"בשנים 1950 - 1955 היוו מפעלי "קייזר-אילין" כ-28% מכלל היצוא התעשייתי של מדינת ישראל ועל כך קיבל המפעל תעודת הוקרה ממשרד המסחר והתעשייה, כיצואן מצטיין. בשנת 1952 קיבל המפעל אות הצטיינות משר המסחר והתעשייה, דב יוסף."

"במשך 18 השנים שהמפעל פעל הוא ייצר למעלה ממאה אלף מכוניות, שכשני שליש מהן יועדו ליצוא. הוא הרכיב דגמים של הינו, רנו, קייזר, סטודיבייקר-לארק ואחרים."

אני לא מכיר את האיש ועסקיו מקרוב, ולא יכול להשבע שכול מה שהוא מספר אכן כך היה (יש גירסאות שונות), אבל זה נשמע לי הגיוני. בתחילת ימי המדינה היא נשלטה ביד ברזל על ידי השלטון הסוציאליסטי-הרודני של מפא"י. בנקים ותעשיות (למשל חברת החשמל) הולאמו. אני שמעתי סיפורים של יזמים ואנשי עסקים שטענו שהתנקלו להם בגלל שלא היו "מאנשי שלומנו".

המטרה הראשית של מנהלי הכלכלה מטעם המדינה לא הייתה להביא לרווחה ושיגשוג אלא לקדם את כוחם ואחיזתם בשלטון על ידי עידוד "אנשי שלומנו". מי שלא היה שייך למחנה הפוליטי הנכון לא היה לו סיכוי.

בשנות ה 50 וה 60 הדבר היה ברור ובוטה.

אבל, גם היום, כול פעולה של פוליטיקאי בתחום הכלכלה נועדה בהכרח לקדם את האינטרסים של הפוליטיקאי ואחיזתו בשלטון או התעשרותו. לכן, אנו חייבים לשאוף להתערבות מעטה ככול האפשר של פוליטיקאים (קרי של הממשלה) בכלכלה.

קוראים היודעים פרטים או זוטות על אפריים אילין ז"ל, או מאמרים שנכתבו עליו מוזמנים להביא קישוריות בהערות.

יעקב