קו ישר

שונאי השוק החופשי למדו היטב סיסמה אחת: "כשל שוק". כול פעם שחשקה נפשם בהתערבות ממשלתית, בזבוז כספי ציבור, והענקת הטבות לאנשי שלומנו הם שולפים את הסיסמה הנדושה "כשל שוק" כדי להצדיק מעשיהם. בסיסמאות הם חזקים.

מה זה "כשל שוק"? הציבור והפוליטיקאי רואים בעיני רוחם מצב אידאלי-דמיוני-אוטופי כולשהו – וכאשר מצב זה לא מתקיים במציאות הפוליטיקאי מכריז שהסיבה היא "כשל שוק". כאילו שהשוק החופשי מבטיח התגשמות כול המשאלות והאוטופיות – והנה הוא נכשל.  אבל, במציאות יש מגבלות, לא כול אוטופיה אפשרית, לא כול משאלה מתקיימת והשוק החופשי לא מבטיח כלום מלבד חופש. אם משאלה לא מתקיימת זה לא מצביע על "כשל שוק" – יותר סביר שזה מצביע על זה שלא כול משאלה אפשרית. כול הצועק "כשל שוק" מרמז שכאילו יש לו פתרון לבעיה (מבוסס על כפייה ממשלתית), כלומר שיש לו דרך יותר טובה להגיע לאוטופיה – אבל זו דמגוגיה. אין דרך כזו. גם התערבות ממשלתית אינה מביאה התגשמות כול המשאלות... רחוק מזה.

הנה דוגמה מתחום שהיה בחדשות לאחרונה: הוריקן הארווי וביטוח נגד שיטפונות בארה"ב.

השוק החופשי איננו עושה ביטוח נגד נזקי שיטפונות (לפחות לא במחיר סביר). מדוע? כי ביטוח נגד שיטפונות לא אפשרי – זה נוגד את מהות הביטוח. העיקרון של הביטוח הוא סיכון נפוץ החל על רבים, מול אסון נדיר הקורה למעטים. למשל – ביטוח נגד שריפה. שריפה היא סיכון הנופל על בסיס רחב מאד של אנשים – למעשה כול בית או עסק נתון לסכנה של שריפה – ולכן כולם מעוניינים לעשות ביטוח, ובסיס המבוטחים רחב מאד. לעומת זאת – אירוע השריפה הוא נדיר למדי, ונניח שאחד מ 10,000 בתים מבוטחים נשרף בשנה (סטטיסטית). אז הפרמיה הנמוכה למדי של 10,000 מבוטחים צוברת מספיק כסף כדי לשלם פיצוי לקורבן האחד של השריפה.

לא כך המצב בנושא השיטפונות. לא כולם נתונים בסכנת שיטפון – למעשה הסכנה חלה רק על בתים בשטח נמוך באזור מועד לשיטפון, הידוע מראש. כלומר – בסיס המבוטחים הפוטנציאליים הוא קטן. רוב גדול של בעלי הבתים לא יעשו ביטוח נגד שיטפונות כי בתיהם לא נתונים לסכנה זו. וכאשר מתרחש שיטפון הוא לא מכה בבית בודד אחד (כמו שריפה) אלא מכה בו זמנית בעשרות או מאות בתים באזור השיטפון – לכן הנזק גדול מאד. מסיבה זו – נזק גדול ובסיס מבוטחים קטן - נזקי שיטפונות הם סיכון שחברות הביטוח המסחריות לא יכולות לבטח (במחיר סביר).

למרות זאת השוק החופשי ממלא את תפקידו למופת. הוא מסמן בבירור לבעלי הבתים: אל תבנו שאזור מועד לשיטפון כי לא נוכל לבטח אתכם נגד הנזק. אם יהיה שיטפון ונזק – זה עליכם. בכך הוא עוזר להם, ולחברה בכלל, להימנע מנזקים גדולים, על ידי הקטנת הבנייה באזורים מועדים.

כאשר הוריקן בטסי היכה בחוף מפרץ מקסיקו ב 1968, הרג 76 בני אדם וגרם נזק גדול, ראו פתאום האנשים שאין מי שיפצה אותם על הנזק. כאן קפצו הפוליטיקאים האמריקאים (ליתר דיוק – הנשיא ג'ונסון והמפלגה הדמוקרטית) וצעקו "כשל שוק".  "למה חברות הביטוח לא מבטחות נגד שיטפונות? כשל שוק! הממשלה העשירה והכול-יכולה תקפוץ ותעמוד בפרץ, ותתקן את הכשל, ותציע ביטוח ממשלתי נגד שיטפונות". כך חוקק הקונגרס בשנת 1968 ה NFIP -   (National Flood Insurance Program). הממשלה תבטח נגד השיטפונות. בעל הבית ישלם פרמיה "ברת השגה" (נמוכה) והממשלה תכסה, מהמיסים, את הנזקים הגדולים שהפרמיות הנמוכות לא מכסות. התוצאה: האנשים בונים חופשי, חופשי, והרבה באזורים מועדים לשיטפונות, והנזקים עולים ועולים עם כול סערה חדשה.

יש פה עוד נקודה. אנו רחמנים בני רחמנים וכאשר אסון טבע (שיטפון) מכה לא יכולים לעמוד מנגד ולהגיד לנפגעים "אכלת אותה, למה בנית שם?". בעת אסון יש לחץ על הממשלה לסייע לנפגעי האסונות מכספי הציבור. אז חשבו החכמים בקונגרס: אם במילא עוזרים לנפגעים מכספי הציבור – בואו לפחות ניקח מהם פרמיה כולשהיא (אפילו נמוכה) במשך כול השנים, לפני האסון, כדי לכסות לפחות חלקית את הפיצו שבמילא נשלם בעת אסון. אולי היה זה ההיגיון  מאחורי ביטוח השיטפונות הממשלתי. אבל – האנשים חכמים יותר. אם במילא הממשלה עוזרת בעת חרום – מדוע לעשות ביטוח שיטפונות בכלל? כך יצא ש 80% מבעלי הבתים בהיוסטון (שהוצפה לאחרונה בעיקבות הוריקן, לא בפעם הראשונה בהיסטוריה), לא היה להם ביטוח נגד שיטפונות, למרות הפרמיות הממשלתיות הנמוכות והמסובסדות. בכול ארה"ב, רק כ 50% מבעלי הבתים באזורים מועדים לשיטפון טורחים לעשות ביטוח ממשלתי נגד שיטפונות (כלומר לשלם פרמיות שנתיות נמוכות).

צריך לציין שחלק גדול של בעלי הבתים שנפגעים בשיטפונות, בעיקר לאורך חופי הים, הם אנשים עשירים, והבית על החוף הוא הרבה פעמים הבית השני או השלישי שלהם (בית קייט שאינו מאוכלס ברציפות). בתים על החוף עולים ביוקר, והם לא בהישג ידם של עניים. אנשים עשירים יכולים בהחלט להרשות לעצמם לבנות את בית הקיט מחדש פעם ב 30 או 40 שנה, כאשר הוריקן פוגע באזור שלהם. הם לא מסכנים, וההנאה של מגורים על החוף אולי מצדיקה את ההשקעה. אין שום סיבה שהבנייה מחדש תיעשה על חשבון הציבור, כפי שנעשית היום.

כאן רואים את ה"באג הדמוקרטי". אנשים אוהבים לקבל "מתנות" מהממשלה, כלומר כסף של אחרים. הפוליטיקאים אוהבים גם הם לקחת כסף מאנשים (מיסים) ולחלק לאחרים (תומכיהם) וגם, בדרך, קצת לעצמם.  לאנשים "חברתיים" (סוציאליסטים) נוח להגיד "כשל שוק", ופחות נוח להגיד "הבאג הדמוקרטי". נוח להסתיר את הגניבה (גניבת כספי ציבור כדי לסייע לעשירים נפגעי שיטפונות) תחת סיסמה שקרית "כשל שוק".

יעקב

נתניהו שגה בגדול כאשר נפגש עם ארנון מוזס, מו"ל ידיעות אחרונות - ולא חשוב מה נאמר בפגישה. עצם הפגישה הייתה שגיאה. אין לנתניהו סיבה להפגש עם מוזס. אם נתניהו חפץ להבהיר עניינים מדיניים או כלכליים חשובים - עליו להפגש עם עורכי העיתונים (עורכי כול העיתונים, יחד) ולא עם המו"לים או המו"ל האחד. אם יש לו עניינים אחרים, פרטיים, יש לנתניהו מספיק עורכי דין או שליחים אחרים שיכולים לטפל בדיסקרטיות בעניינים כאלה, אסור היה לראש הממלשה לטפל בזה אישית. הוא גילה ליקוי חמור בשיקול הדעת.

אסור גם לראש הממשלה לדבר עם מו"ל העיתון על תוכן העיתון. עקרון חופש הביטוי (המעוגן גם בחוקי היסוד שלנו) קובע שלכול אחד (כולל מו"לים ועיתונאים) מותר להתבטא ולכתוב מה שהם רוצים. אם לראש הממשלה עצות או בקשות או ביקורת בנושא תוכן העיתון עליו לכתוב על כך ולפרסם מאמר פומבי. מותר לבקר עיתונים, צריך לבקר עיתונים. אבל כאשר ראש הממשלה נפגש בפגישה סודית עם מו"ל של עיתון הדבר מסריח מנסיון לא תקין להשפיע על המו"ל בנושא תכנים לפגוע בחופש הביטוי שלו באמצעים פסולים.

במדינות דיקטטוריות - הדיקטטור מנסה למנוע פירסומים שליליים על ממשלתו ולכן, לפעמים, סוגר עיתונים בצו ממשלתי, ולפעמים מאיים (בשקט) לסגור את העיתון אם הוא לא יחדל מפרסום ידיעות "לא תקינות". כאשר ראש הממשלה נפגש ביחידות ובחשאי עם מו"ל של עיתון יש חשש שינסה ללחוץ עליו לחץ שלא מתיישב עם חופש הדיבור. לכן נתניהו גילה חוסר הבנה וחוסר כיבוד של עקרון חופש הביטוי. וזה חמור. לא חשוב מה כן אמר ומה לא אמר ראש הממשלה בפגישה, אני לא הייתי נוכח ואיני יודע. עצם עריכת הפגישה הוא פסול, הוא פגיעה של הרשות (השלטון) בעקרון חופש הביטוי.

דווח גם שנתניהו הציע שבתנאים אלו או אחרים הוא יביא להפסקת הפצתו של העיתון "ישראל היום". אם כן - זה חמור שבעתיים. העיתון "ישראל היום" לא שייך לנתניהו, ואין לנתניהו סמכות להביא לסגירתו. אם הוא רמז משהו בכיוון זה - זה היה שימוש לרעה במעמדו וסמכויותיו (שאין לו). "ישראל היום" הוא עיתון ככול שאר העיתונים, וההחלטה אם לפרסמו או לא נתונה בלעדית בידי בעליו (המו"ל שלו). אסור לנתניהו "להביא לסגירת העיתון" ולא חשוב איך - אם באמצעים חוקיים (בקשה מנומסת למו"ל) או בלתי חוקיים (כול דרך אחרת). אם נתניהו הבטיח להעביר חקיקה בכנסת לסגירת "ישראל היום" הדבר חמור שבעתיים - הוא מנסה להעביר חקיקה בלתי חוקתית ונפשעת של סתימת פיות. עד כה לא עשה זאת ונקווה שימשיך למנוע חקיקת חוקים פסולים כאלה.

מתנגדי נתניהו (המתנגדים הפוליטיים) טוענים ש"ישראל היום" הוא בעצם הבטאון של נתניהו על כי הוא מפיץ דעות ופרשנויות בקו התומך בנתניהו. נניח שכן - מה פסול בכך? האם חופש הביטוי פירושו שמותר לכתוב רק נגד נתניהו ואסור לכתוב בעדו? חופש הביטוי פירושו שמותר לכתוב הכול. "הארץ" למשל תומך אך ורק, ובאופן עיקבי וחזק מאד, רק במועמדי השמאל, ממלפגת העבודה ושמאלה. אם זה פסול? האם צריך לסגור את הארץ בגלל שהוא, כביכול, העיתון של בוז'י? חס וחלילה, וגם לא בגלל שהוא "עיתון של ביבי".

מתלוננים אנשי השמאל (בוז'י) ש"הארץ" הוא עסק מסחרי, בעוד ש"ישראל היום" מפסיד כסף, ולכן הוא לא עסק מסחרי, אלא "מתנה" (אסורה) לנתניהו. האם חופש הביטוי תלוי בריווחיות של עיתון? נניח ש"הארץ" מפסיד כסף (אני מניח שהוא מפסיד מדי פעם, אינני יודע) אז צריך לסגור אותו בטענה שהוא "מתנה" למפלגת העבודה ולמר"צ? האם עניין הרווח וההפסד הוא קריטריון לחופש הביטוי? מדוע מנסים להכתיב ל"ישראל היום" מודל עיסקי כזה או אחר (לגבות לפחות 1 ש"ח על כול גליון)? האם תפקיד המדינה לכפות מודלים עיסקיים על אזרחיה? אבל - חופש הביטוי אף פעם לא עמד בראש הדאגות של השמאל - הוא תמיד צידד ב"פראבדה" - אמת "מוסמכת" ממקורות גבוהים, ולא חופש ביטוי (ו"אמת לא מאושרת", הפקרות - רחמנא ליצלן).

"ישראל היום" הוא ברכה גדולה בישראל, כי הוא שובר את המונופול בעיתונות של מחנה אחד בעם (מחנה השמאל) ומביא נקודת השקפה נוספת לידיעת הציבור. הוא נותן ביטוי לדעות נפוצות שהעיתונות האחרת מסרבת לפרסם. פגיעה ב"ישראל היום" תהווה פגיעה חמורה בחופש הביטוי. התמרונים של נתניהו תמוהים, טיפשיים ופסולים.

יעקב

תןספת: ומי הצביע נגד החוק הבזוי להשתקת "ישראל היום" ובעד חופש הביטוי? זהבה גלאון. כול הכבוד לה. ומי הצביע בעד החוק הבזוי ההוא? העיתונאי בדימוס יאיר לפיד, שרצה לקנות את תמיכתו של מוזס בקריירה הפוליטית שלו (והצליח). מי שמדבר על מושחתים...

יעקב

עדכון נוסף: גירסת מוזס אומרת שמוזס יזם את הפגישה, ובא ל"הציל את מפעל החיים של המשפחה(ידיעות)" (כלומר לבקש מנתניהו לסגור או לסגור חלקית את "ישראל היום").  גם במקרה זה אסור היה לנתניהו לקבל את מוזס לפגישה, או לחלופין - לקבל אותו בנוכחות עוזרים ועורכי דין, ולהודיע לו מראש ש"חלק מהשיחות מוקלטות לצורך שיפור השירות". ולאחר שמוזס שיטח לפניו את בקשותיו היה על נתניהו לדחות אותן על הסף, ולהודיע שהוא מכבד את חופש הביטוי ואינו מתערב בנעשה בעיתונים, מפני שאינו מוסמך לכך. לא חשוב איזו גירסה נכונה - נתניהו שגה בגדול.

יעקב

תנועת מחאה ברשת קוראת לאסור על נסיעת רכבי השרד הממשלתיים של השרים, בשבת. זאת, במחאה על סירוב שר התחבורה, ישראל כץ הליכודניק להנהיג תחבורה ציבורית בשבת.

התביעה היא, כמובן, דמאגוגית. השבתת תחבורה ציבורית (של האוטובוסים) בשבת נעשתה על ידי בן גוריון בזמנו, במסגרת ה"ססטוס קוו" הקדוש בענייני דת ומדינה, שהונהג על ידי ממשלות מפא"י והשמאל. מאז, שום כוח, אפילו לא הקב"ה, לא יכול לשנות את הסטטוס קוו. לא שאין תחבורה ציבורית בשבת - יש ובשפע - מוניות ומוניות שרות, ומיניבוסים. רק אוטובוסים ורכבות אין - וכנראה גם אין צורך בהם, כי, מאחר ואין עבודה בשבת, אין ביקוש להסעות המוניות בשבת. 

מאידך - אם התחבורה הציבורית (וגם חברת אל-על) מושבתת בשבת - הגיוני שגם כול רכב ממשלתי יושבת. אבל למה רק "רכב שרד" של השרים? למה לא כול "רכבי השרד" של כול חברי הכנסת גם? למה לא גם הרכבים של החברות הממשלתיות - למשל הרכבים הצמודים של מנהלי חברת החשמל?

אם ה"שמאל" רוצה להשבית רכבים ממשלתיים בשבת - אין בעיה: יעלה נא הצעת חוק כזו בכנסת. מובטח לה רוב מוצק של כול המפלגות הדתיות, ויחד עם קולות "המחנה הציוני", יש עתיד והרשימה המאוחדת - זה יעבור בלי בעיה. אני מת לראות את הח"כים של המחנה הציוני ויש עתיד מצביעים בעד השבתת רכבם הצמוד בשבת.

יעקב

הסקרים שהתפרסמו לקראת הבחירות, וגם המדגמים שהתפרסמו לאחר הבחירות נכשלו בגדול, כרגיל.

לפני הבחירות ניבאו הסקרים "מהפך" - 26 להרצוג, 19 לליכוד. מיותר לציין שזו הייתה שגיאה מהותית, נבואה שהפוכה לגמרה למה שהתרחש במציאות. קל להבין את ה"טעות" הזו. הסקרים שהתפרסמו לפני הבחירות (סקרים "מדעיים ואובייקטיביים" - מבטיחים לנו) לא היו אלא תעמולת בחירות. התקשרות ניסתה להשפיע על תוצאות הבחירות באמצעות הסקרים (בין השאר האמצעים). הם לא בחלו בשום אמצעי כדי להשפיע על הבחירות של פי ההשקפה האידאולוגית של העתונאים. העיתונאים רואים לעצמם חובה קדושה להציל את המדינה מידי ביבי, וחובה מוסרית לעשות כול שביכולתם כדי להפילו. זו זכותם, אבל אל נא ינסו למכור לוקשים על תקשורת אובייקטיבית. זאת תקשורת מגויסת.

יותר תמוה הכישלון החמור של המדגמים, שפורסמו לאחר סגירת הקלפיות. הם הראו 27-27 או 28-27 (לעומת תוצאה סופים 30-24). זו טעות מהותית - איך הם טעו כול כך? הן ברור שההסבר הראשון (תעמולת בחירות) לא תופס לגבי מדגמים שהתפרסמו אחרי סגירת הקלפיות. אני בטוח לגמרה ששלושת המשרדים שערכו את המדגמים (ושלושת ערוצי הטלוויזיה) עשו כול מה שביכולתם בכנות וברצינות, כדי להביא תוצאה מדויקת ככול האפשר, ולשפר את המוניטין שלהם ואת הרייטינג. בכול זאת נכשלו בגדול - איך מסבירים את זה? הסברים (ותירוצים) יש רבים. "אנשים שיקרו במדגם", "המדגם נסגר שעה וחצי לפני סגירת הקלפיות, והליכודניקים המשוגעים באו כולם להצביע ברגע האחרון, אחרי המדגם"..."התוצאות סבירות במסגרת מרווח השגיאה המקובל"... סיפורים לא חסר... ואם "בתוך מרווח השגיאה" - אז למה תמיד טועים לטובת השמאל, ואף פעם לא טעו לטובת הימין? יש בבירור בסיס ואופי אידאולוגי לטעות.

האמת, לדעתי, יש לחפש בתחום אחר, בתחום הטבע האנושי, בתחום הפסיכולוגיה אולי. מקובל לחשוב שהאנשים יצורים רציונליים, המסוגלים להבחין בצורה אובייקטיבית ונכונה בעובדות. זו אידיאליזציה, זה לא נכון. האנשים נשלטים על ידי אמונות, דעות, רגשות ואידיאולוגיה, ולא מסוגלים להבחין בצורה נכונה ובלתי משוחדת בעובדות המציאות. במקרה של סקרים, מדגמים ותחזיות המציאות לא ברורה וחד משמעית, הסימנים חלשים וניתנים לפירוש, הנתונים רבים ומסובכים וקשה להבינם. האדם מפעיל הערכות "שיקול דעת", ניחוש מולמד (או בלתי מלומד). האדם תמיד פועל, וחייב לפעול, בתנאי חוסר וודאות, או אפילו חוסר ידע. בכול המצבים האלה, אמונות הבטן, התחושות, הרגשות, האינסטינקטים פועלים ומשפיעים, אפילו מבלי שנהיה מודעים לחלוטין על מידת השפעתם. וגם פועל אפקט העדר - בן אדם נוטה להיות מושפע מאחרים, וליחס חשיבות למה ש"כולם אומרים" - לדעה המקובלת הרווחת, האופנתית, גם אם הדעה הזו בעצמה אינה אובייקטיבית או מבוססת. 

בקיצור: הסקרים והמדגמים מבוססית במקצת על נתונים, עובדות, ידע, ובמקצת על הערכות ותחושות בטן של הסוקר, ו"דעת הרחוב". זה לא מדע, זה לא אובייקטיבי, זה ניחוש. לפעמים זה מצליח ולרוב לא כול כך.

תופעה דומה מתרחשת גם בתחומים רבים אחרים, כמו למשל תחום המלצות התזונה, או תחום האקלים (האמונה בהתחממות הגלובאלית). גם בתחומים אלה - הרבה טענות שמוצגות כ"אמת מדעית בלתי מעורערת" אינם אלא (במידה רבה) ביטוי של אמונות ודעות קדומות (אפילו בלתי מודעות) ושל האופנה (אפקט העדר). ראו, הוזהרתם!

יעקב 

ה"ליברלים" (אנשי השמאל בארה"ב) חושבים, כמו אחיהם בכול העולם, שהכול בחיים צריך להיות מוסדר, ונשלט ומכוון על ידי החוק. כבר אי אפשר (ולא צריך) לעשות שום דבר מבלי לקבל רישיון או היתר מוקדם מהרשויות. כמה שיותר חוקים - יותר טוב.

השטות האחרונה היא החוק החדש שהתקבל בקליפורניה. 

Under the California law, signed by Gov. Jerry Brown on Sunday night, colleges must require “affirmative, conscious and voluntary agreement to engage in sexual activity,”

החוק נחקק נוכח הטענות שיש יותר מדי פעילות מינית באוניברסיטאות (הממשלתיות) בקליפורניה (וכול ארה"ב), והרבה טענות שזה לא תמיד היה "בהסכמה". החוקים הרגילים נגד מקרי אונס כבר לא מספיקים, לדעתם.

מעכשיו דורש החוק ששלטונות האוניברסיטה יוודאו שיש הסכמה מפורשת ומודעת של הצדדים לכול פעילות כזו. איך עושים זאת לא ברור, אבל, אל דאגה, הם ימצאו דרך. מעכשיו כול בחור ובחורה יצטרכו להביא את בן זוגם אל משרדי הדיקאן, ולהחתימם על טופס, בשלושה עותקים, מאושר על ידי פקידי האוניברסיטה, על הסכמה מלאה, מפוקחת ומודעת. רק אחרי זה מותר להתחיל עם בחורה.

מעכשיו, כאשר אתה רואה בחורה מושכת במועדון באוניברסיטה, משפט הפתיחה (pick up line) הוא "את מוכנה לבוא למשרד הדיקן לחתום על טופס?"

יעקב

תוספת: יש גם הצעה, שכדי להסיר ספקות, הדיקן יפרסם באתר מיוחד את שמות כול הזוגות שחתמו על טפסים.

בברזיל שולטת מאז 2003 ממשלה של שמאל-מרכז. ראשית היה הנשיא לולה (איגנציו דה סילבה) בין השנים 2003-10, ועכשיו הנשיאה וילמה רוסף, בת חסותו של לולה. לולה היה פעיל באיגודים המקצועיים בברזיל (משהו כמו עמיר פרץ שלנו) לפני שנבחר לנשיא. הוא היה נשיא ופולרי, ודי סביר, בזמנו שיגשגה ברזיל ונהנתה מצמיחה כלכלית אדירה - לא כול כך בזכות לולה כמו בזכות הבועה הכלכלית העולמית ועליית המחירים הכללית של סחורות בסיסיות כמו מחצבים ותבואות - אותן מייצרת ברזיל. לזכותו של לולה יאמר שהוא נקט במדיניות סבירה, כלומר, לא אץ להרוס את השיגשוג עם צעדים אידאולוגיים-פופוליסטיים. הוא הניח לכלכלה לזרום. מאז המשבר העולמי מגמגמת הכלכלה הברזילאית וצומחת בקצב קטן, שלא כול כך מספיק כדי לחלץ את האוכלוסיה האדירה מהעוני האדיר בו רובה שרוי.

אבל, ממשלות שמאל (וגם פוליטיקאים מהימין) אוהבים פרויקטים גרנדיוזיים, גדולים ויקרים, ממומנים על ידי הממשלה, שלא תמיד נחוצים או מועילים. פרוקיט כזה מאדיר ומנציח את התהילה של הנשיא, מספק משרות שמנות לכול מקורביו הפוליטיים, והרבה הזדמנות לכסף קל ליזמים מקורבים פוליטית לשלטון. גם הרבה הזדמנויות לשחיתות. העיקר - הם ממומנים מכסף קל, כסף ממשלתי, כסף של אחרים.

המאמר הבא, בניו יורק טיימס מספר על מספר פרויקטים כאלה שעלו מיליארדי דולרים, ונזנחו והפכו לפילים לבנים - או פילים שחורים. (פיל לבן זה מבנה גדול שהושלם, אך אין בו צורך ושימוש, פיל שחור הוא מבנה גדול שבנייתו הופסקה באמצע, והוא עומד כגרוטאה המהווה מפגע ויזיאלי ותברואתי).

בתמונה הזו רואים גשר השייך למסילת ברזל בת 1600 ק"מ שבנייתה החלה בשנת 2006, היא הייתה מתוכננת להסתיים ב 2010, ולעלות 1.6 מיליארד דולר. היום היא כבר עלתה 3.2 מיליארד (כפול) ותאריך הסיום המשוער הוא 2016, אבל איש לא מאין שהיא תסתיים אי פעם או תגיע לפעול. קטעים רבים, כמו הגשר שבתמונה, נזנחו, והפכו ללחם עבור גונבי מתכות. כול הפרויקט מומן על ידי הבנק הממשלתי.

בתמונה הזו רואים את פרויקט הרכבת התחתית בסלבדור, ברזיל, שהחל לפני 10 שנים, אך נזנח. מזכיר קצת את רכבת התחתית של ת"א.

יש עוד פרויקטים - כמו מוזיאון לחייזרים שנזנח, פארקים שנזנחו אחרי השקעות אדירות, ועוד...

לולה מצדיק את הפרויקטים באומרו שהם סיפקו מקומות עבודה, והיוו תמריץ לכלכלה. איך ניתן להצדיק, באופן הגיוני, שריפת כסף על גרוטאות שאין בהן שימוש - נשגב מבינתי, למרות שאני יודע שיש הרבה אנשים וגם כלכלנים (פול קרוגמן) שמאמינים בדברים כאלה. כול זה אופייני לפרויקטים ממשלתיים, הנעשים ממניעים פוליטיים וגם ממניעים של רדיפת בצע של פוליטיקאים.

כאן תמצאו עוד סיפור של גשר שנזנח, שמוביל לשום מקום, והיה אמור להיות חלק מכביש גדול, שבנייתו החלה ונזנחה. יש בברזיל מאות פרויקטים כאלה, שנזנחו, איש אינו יודע כמה, ברזיל מדינה גדולה... הכתב מאשים בהפקרות את ממשלות הגנראלים ששלטו לפני לולה דה סילבה. בברזיל, לא חשוב מי שולט, ימין או שמאל, דיקטטורה או דמוקרטיה, הברדק חוגג.

יעקב

הנשיא אובמה הודיע בנאום לאומה על "תכנית" לצימצום הגרעון הממשלתי, הכוללת צימצום בהוצאות וגם העלאת מיסים. - הרפובליקאים מתנגדים לחלק של העלאת המיסים. להצדקת המיסוי "על עשירים" אמר אובמה: "אני חושב שרוב העשירים יסכימו איתי. הם רוצים לתת חזרה לאומה עבור כול מה שהיא עשתה למענם. מה שחסר הוא שוואשינגטון (הממשלה) תבקש זאת מהם."

קבוצה של מיליונרים אמריקאיים, הקוראת לעצמה "המיליונרים הפטריוטיים" היגבה וכתבה מכתב לנשיא אובמה וראשי הקונגרס, בו הם מודיעים שהם תומכים בהעלאת מיסים למיליונרים ואנשים עשירים המרוויחים יותר ממליון דולר לשנה. הקבוצה כוללת אמנים, במאים, מהנדסים בגוגל ועוד. הם כותבים:

"ארצנו הייתה טובה אלינו. היא סיפקה את הבסיס שעליו בנויה ההצלחה שלנו. עכשיו אנו רוצים לתרום את חלקנו כדי לשמור על הבסיס החזק ולאפשר לאחרים להצליח גם כן." "הקורבן הכספי הקטן הוא גם מוסרי וגם פטריוטי, הוא נועד לשמור על מעמדה של ארה"ב כאומה מובילה מבחינה פוליטית, כלכלית ומוסרית".

על זה אומר האינסטפונדיט: צבועים.

כול אחד יכול לשלם מיסים כמה שהוא רוצה בארה"ב (מעל לשעור שבחוק), או במילים אחרות - לתרום לאוצר המדינה מעבר למיסים שהוא חייב לשלם. אם ארה"ב יקרה למיליונרים הפטריוטיים - שיתרמו, אף אחד לא מונע מהם את התענוג. מה שהם רוצים הוא "להתרים" בכוח, אנשים אחרים. להטיל מיסים על אנשים אחרים. להיות פטריוטיים על חשבון אחרים. וגם כאשר אובמה אומר "וואשינגטון לא ביקשה זאת" הוא מתכוון: וואשינגטון לא אילצה אותם. הליבראלים מבינים רק את שפת הכוח של הכפייה באמצעות חוקים.

זה מזכיר את האימרה המפורסמת "הפטריוטיות היא מקלטו האחרון של הנוכל". אני לא אומר שהמיליונרים האלה נוכלים, אבל, הם יכלו לציין במכתב שלהם מה הייתה תרומתם הוולונטרית למס הכנסה, כדי לחזק את המסר שלהם. נראה שהרעיון של תרומה וולונטארית לא עלה בדעתם. אצלם, כמו אצל רבים אחרים מהאסקולה הזאת, הכול צריך להיות בכפיה.

מקרה הקשור לנושא היה במדינת מסצ'וסטס, מדינה ליבראלית (סוציאליסטית) מאד, בין מדינות ארה"ב. שם הורידו את שיעור מס ההכנסה של המדינה מ 5.8% ל 5.3% , אבל המדינה ביקשה מאזרחיה לתרום למען כיסוי הגרעונות, והוסיפה לשאלון מס ההכנסה משבצת בה האזרח יכול לסמן "5.8%" ולשלם מס לפי שיעור זה. מבין אלה שעשו שימוש באופציה זו ותרמו כסף למדינתם - הרוב היו אנשים בעלי הכנסות ממוצעות ומטה. המיליונרים לא טרחו.

יעקב