בחודש יולי השנה כתבתי: "עמנואל מקרון, נשיאה החדש של צרפת, הוא נשיא חריג בהשקפותיו על מדינת הרווחה, הסקטור הציבורי ו"זכויות העובדים". האם יצליח להקטין את המפלצת הממשלתית בצרפת?"

לפני שבוע התפרסמה כתבה בניו יורק טיימס תחת הכותרת "הנשיא של העשירים – תואר הגנאי של מקרון". בלקסיקון (מילון) של הסוציאליסטים "עשיר" הוא שם גנאי. והסוציאליסטים, או בשמם המודרני יותר: "לוחמי הצדק החברתי" ("החברתיים" או SJW)  הם רוב רובו של הציבור ובוודאי וודאי של התקשורת והאקדמיה בארץ ובעולם.

מדוע עשיר הוא שם גנאי? כי, לפי ההשקפה הסוציאליסטית, העושר בעולם הוא גודל נתון (משמיים?) וקבוע, ואם אדם הוא עשיר הוא בוודאי נטל חלק גדול מדי, חלק "חזירי" מהעושר האוניברסלי  ששייך לכווו.ו..לם. כי הוא התעשר בוודאי מניצול העובדים (לפי תורת מרקס) או כי הוא התעשר בדרכי רמיה וגזלה. הסוציאליסטים לא מודעים לעובדה שאת העושר צריך לייצר, כול הזמן מחדש, באופן רצוף, ומי שמייצר הכי הרבה עושר הוא עשיר בזכות, וצריך לפרגן לו ולשמור על זכויותיו לא פחות (ואף יותר) מאשר על זכויותיו של העני (שהוא, הרבה פעמים, סתם בטלן). הסוציאליסטים רודפים את העשירים וסוגדים לעניים – פלא – אם כן – שבארצות סוציאליסטיות כולם עניים?

ונשיא צרפת מקרון מבקש כעת לבטל את "מס העשירים" הנגבה בצרפת. מס העשירים (זה שמו הרשמי) הוטל בצרפת בשנת 1982, על ידי הנשיא הסוציאליסטי דאז, פרנסוא מיטראן, במסגרת הלחימה האידאולוגית והתעמולתית של הסוציאליסטים נגד העשירים. כול צרפתי שהונו ונכסיו עולים על סף מסוים נדרש לשלם מס נוסף (מס רכוש) מעל למס ההכנסה וכול המיסים הרגילים שכולם משלמים. מס העשירים לא מכניס הרבה כסף לקופת האוצר. העשירים מצליחים לחמוק ממנו – או שהם מפזרים את הנכסים על שמות כול בני המשפחה שלהם, או שמעבירים את הכסף לחו"ל. מס העשירים הוא יותר כלי תעמולה אידאולוגי, כדי להראות לחסידים שהממשלה ה"מתקדמת" נאבקת נגד העשירים ולא מכשיר מעשי לגביית כסף לאוצר המדינה. מקרון מבקש לבטל מס זה – ולכן כונה, במה שהפך לשם גנאי, "נשיא של העשירים".

[דרך אגב, הנשיא מיטראן היה זה שהלאים (כלומר החרים), בשנת 1980, את כול הבנקים בצרפת ואת המפעלים הגדולים, כמו פז'ו-רנו-סיטרואן. אלה הופרטו חזרה בהמשך, אחרי תום כהונתו].

מעניין לציין גם את תגובתו של מקרון – הוא אמר: "אתה לא צריך לרגום באבנים את אלה העומדים ראשונים במשיכת החבל". משל יפה. אכן, העשירים (רובם, לא כולם) הם היזמים, הפעילים, היוצרים את העושר, היוצרים מפעלים ועסקים שמפרנסים את כולם. הם הנושאים הראשונים בנטל (ובסיכונים) של יצירת העושר – אתה לא רוגם באבנים את הנושאים בנטל... כי העושר לא נופל מהשמיים ולא נוצר יש מאין (על ידי ה"חברה"). עושר צריך לייצר. ולפני ש"מחלקים" אותו (כך או אחרת) צריך לייצר אותו, ומי שמייצרים את העושר זה היזמים. יזמים צריך לעודד ולשבח - למעשה צריך רק להניח להם לעבוד ולא לתקוע מקלות בגלגלים, להחרים רכושם ולרדוף אותם בשמות גנאי ("עשירים" רחמנא ליצלן).

עוד חטא גדול חוטא מקרון – בעיני ה"חברתיים" – כי הוא מנסה "לפגוע בזכויות עובדים". כלומר הוא מנסה לשנות את חוקי העבודה בצרפת, חוקים המקנים לעובדים קביעות ומונעים פיטורים. חוקים אלה מונעים בעצם הקמת מפעלים חדשים ויצירת מקומות עבודה, כי אם אינך יכול לפטר עובד לעולם אתה נזהר מאד לפני שאתה שוכר אותו. חוץ מזה – ה"קביעות" המופלגת לא הגיונית. נסיבות כלכליות משתנות, לפעמים אין עבודה ואי אפשר להחזיק עובדים ולשלם משכורת אם אין עבודה (אין יצירת עושר חדש). ועוד: בחסות ה"קביעות" עובדים רבים מפסיקים לעבוד, והעבודה לא נעשית. גמישות בחוקי העבודה היא תנאי חשוב לקיום כלכלה דינמית ויצרנית.

מקרון זוכה לכול הגידופים האפשריים והביקורת מהחשודים הרגילים, כלומר מכוחות ה"קידמה" ("החברתיים") שהנם חזקים וקולניים בצרפת ובכול העולם. הוא עלה לנשיאות בנסיבות מקריות, אבל עושה רושם שעושה עבודה טובה. זה מפתיע. לא ציפינו שזה יקרה בצרפת.

יעקב

שונאי השוק החופשי למדו היטב סיסמה אחת: "כשל שוק". כול פעם שחשקה נפשם בהתערבות ממשלתית, בזבוז כספי ציבור, והענקת הטבות לאנשי שלומנו הם שולפים את הסיסמה הנדושה "כשל שוק" כדי להצדיק מעשיהם. בסיסמאות הם חזקים.

מה זה "כשל שוק"? הציבור והפוליטיקאי רואים בעיני רוחם מצב אידאלי-דמיוני-אוטופי כולשהו – וכאשר מצב זה לא מתקיים במציאות הפוליטיקאי מכריז שהסיבה היא "כשל שוק". כאילו שהשוק החופשי מבטיח התגשמות כול המשאלות והאוטופיות – והנה הוא נכשל.  אבל, במציאות יש מגבלות, לא כול אוטופיה אפשרית, לא כול משאלה מתקיימת והשוק החופשי לא מבטיח כלום מלבד חופש. אם משאלה לא מתקיימת זה לא מצביע על "כשל שוק" – יותר סביר שזה מצביע על זה שלא כול משאלה אפשרית. כול הצועק "כשל שוק" מרמז שכאילו יש לו פתרון לבעיה (מבוסס על כפייה ממשלתית), כלומר שיש לו דרך יותר טובה להגיע לאוטופיה – אבל זו דמגוגיה. אין דרך כזו. גם התערבות ממשלתית אינה מביאה התגשמות כול המשאלות... רחוק מזה.

הנה דוגמה מתחום שהיה בחדשות לאחרונה: הוריקן הארווי וביטוח נגד שיטפונות בארה"ב.

השוק החופשי איננו עושה ביטוח נגד נזקי שיטפונות (לפחות לא במחיר סביר). מדוע? כי ביטוח נגד שיטפונות לא אפשרי – זה נוגד את מהות הביטוח. העיקרון של הביטוח הוא סיכון נפוץ החל על רבים, מול אסון נדיר הקורה למעטים. למשל – ביטוח נגד שריפה. שריפה היא סיכון הנופל על בסיס רחב מאד של אנשים – למעשה כול בית או עסק נתון לסכנה של שריפה – ולכן כולם מעוניינים לעשות ביטוח, ובסיס המבוטחים רחב מאד. לעומת זאת – אירוע השריפה הוא נדיר למדי, ונניח שאחד מ 10,000 בתים מבוטחים נשרף בשנה (סטטיסטית). אז הפרמיה הנמוכה למדי של 10,000 מבוטחים צוברת מספיק כסף כדי לשלם פיצוי לקורבן האחד של השריפה.

לא כך המצב בנושא השיטפונות. לא כולם נתונים בסכנת שיטפון – למעשה הסכנה חלה רק על בתים בשטח נמוך באזור מועד לשיטפון, הידוע מראש. כלומר – בסיס המבוטחים הפוטנציאליים הוא קטן. רוב גדול של בעלי הבתים לא יעשו ביטוח נגד שיטפונות כי בתיהם לא נתונים לסכנה זו. וכאשר מתרחש שיטפון הוא לא מכה בבית בודד אחד (כמו שריפה) אלא מכה בו זמנית בעשרות או מאות בתים באזור השיטפון – לכן הנזק גדול מאד. מסיבה זו – נזק גדול ובסיס מבוטחים קטן - נזקי שיטפונות הם סיכון שחברות הביטוח המסחריות לא יכולות לבטח (במחיר סביר).

למרות זאת השוק החופשי ממלא את תפקידו למופת. הוא מסמן בבירור לבעלי הבתים: אל תבנו שאזור מועד לשיטפון כי לא נוכל לבטח אתכם נגד הנזק. אם יהיה שיטפון ונזק – זה עליכם. בכך הוא עוזר להם, ולחברה בכלל, להימנע מנזקים גדולים, על ידי הקטנת הבנייה באזורים מועדים.

כאשר הוריקן בטסי היכה בחוף מפרץ מקסיקו ב 1968, הרג 76 בני אדם וגרם נזק גדול, ראו פתאום האנשים שאין מי שיפצה אותם על הנזק. כאן קפצו הפוליטיקאים האמריקאים (ליתר דיוק – הנשיא ג'ונסון והמפלגה הדמוקרטית) וצעקו "כשל שוק".  "למה חברות הביטוח לא מבטחות נגד שיטפונות? כשל שוק! הממשלה העשירה והכול-יכולה תקפוץ ותעמוד בפרץ, ותתקן את הכשל, ותציע ביטוח ממשלתי נגד שיטפונות". כך חוקק הקונגרס בשנת 1968 ה NFIP -   (National Flood Insurance Program). הממשלה תבטח נגד השיטפונות. בעל הבית ישלם פרמיה "ברת השגה" (נמוכה) והממשלה תכסה, מהמיסים, את הנזקים הגדולים שהפרמיות הנמוכות לא מכסות. התוצאה: האנשים בונים חופשי, חופשי, והרבה באזורים מועדים לשיטפונות, והנזקים עולים ועולים עם כול סערה חדשה.

יש פה עוד נקודה. אנו רחמנים בני רחמנים וכאשר אסון טבע (שיטפון) מכה לא יכולים לעמוד מנגד ולהגיד לנפגעים "אכלת אותה, למה בנית שם?". בעת אסון יש לחץ על הממשלה לסייע לנפגעי האסונות מכספי הציבור. אז חשבו החכמים בקונגרס: אם במילא עוזרים לנפגעים מכספי הציבור – בואו לפחות ניקח מהם פרמיה כולשהיא (אפילו נמוכה) במשך כול השנים, לפני האסון, כדי לכסות לפחות חלקית את הפיצו שבמילא נשלם בעת אסון. אולי היה זה ההיגיון  מאחורי ביטוח השיטפונות הממשלתי. אבל – האנשים חכמים יותר. אם במילא הממשלה עוזרת בעת חרום – מדוע לעשות ביטוח שיטפונות בכלל? כך יצא ש 80% מבעלי הבתים בהיוסטון (שהוצפה לאחרונה בעיקבות הוריקן, לא בפעם הראשונה בהיסטוריה), לא היה להם ביטוח נגד שיטפונות, למרות הפרמיות הממשלתיות הנמוכות והמסובסדות. בכול ארה"ב, רק כ 50% מבעלי הבתים באזורים מועדים לשיטפון טורחים לעשות ביטוח ממשלתי נגד שיטפונות (כלומר לשלם פרמיות שנתיות נמוכות).

צריך לציין שחלק גדול של בעלי הבתים שנפגעים בשיטפונות, בעיקר לאורך חופי הים, הם אנשים עשירים, והבית על החוף הוא הרבה פעמים הבית השני או השלישי שלהם (בית קייט שאינו מאוכלס ברציפות). בתים על החוף עולים ביוקר, והם לא בהישג ידם של עניים. אנשים עשירים יכולים בהחלט להרשות לעצמם לבנות את בית הקיט מחדש פעם ב 30 או 40 שנה, כאשר הוריקן פוגע באזור שלהם. הם לא מסכנים, וההנאה של מגורים על החוף אולי מצדיקה את ההשקעה. אין שום סיבה שהבנייה מחדש תיעשה על חשבון הציבור, כפי שנעשית היום.

כאן רואים את ה"באג הדמוקרטי". אנשים אוהבים לקבל "מתנות" מהממשלה, כלומר כסף של אחרים. הפוליטיקאים אוהבים גם הם לקחת כסף מאנשים (מיסים) ולחלק לאחרים (תומכיהם) וגם, בדרך, קצת לעצמם.  לאנשים "חברתיים" (סוציאליסטים) נוח להגיד "כשל שוק", ופחות נוח להגיד "הבאג הדמוקרטי". נוח להסתיר את הגניבה (גניבת כספי ציבור כדי לסייע לעשירים נפגעי שיטפונות) תחת סיסמה שקרית "כשל שוק".

יעקב

בקטע על "זכות" השביתה הגיב אבי כהן (דעה טיפוסית ורווחת): "במסגרת חוקי השביתה מאצילה המדינה לעובדים את הסמכות להפקיע זמנית את זכות הקניין של בעלי המפעל. מקובל להניח שזו "מטרה ראויה"".

למה זו "מטרה ראויה"? ברור וידוע, לא צריך להרחיב:  כי העובד דפוק ומסכן ומנוצל וחלש, והמעביד עשיר מנצל ורשע.  מאיפה יודעים? האם מישהו הסתכל בחוץ מה קורה במציאות? לא. יודעים מתוך הספר "הקפיטל" שכתב קארל מארקס לפני 150 שנה, ובו הסביר באריכות כי העובד מסכן ומנוצל ודפוק וזקוק להגנה. ואם אבי כהן לא קרא את הספר "הקפיטל" (מעטים יש להם סבלנות לקרוא אותו) הוא קלט את "הידע" (על חולשת העובד) ממקורות משניים (למשל בית הספר), שכולם מבוססים על קארל מרקס. איש לא מסתכל על העובדות בשטח.

בואו ונראה עד כמה חלשים ודפוקים העובדים – למשל – עובדי חברת החשמל. במסגרת הבג"ץ שהגיש המעביד (המעביד החלש – המדינה) נגד וועד העובדים הבריון והאלים (קרי "העובדים החלשים") נחשפו פרטים על המשכורות של עובדי חברת החשמל  (לא שלא היו ידועים קודם...).

"14 משכורות בשנה, 52 אלף ש"ח לחודש: חגיגת שכר שלא תיאמן בחברת החשמל, בונוסים בסך 176 מיליון שקל, חשמל חינם בשווי 121 מיליון שקל... פיצויי פרישה כפולים".

בעתירתה לבג"ץ ציינה המדינה כי עובדי חברת החשמל מוגנים מפני פיטורים. כלומר, לפי הסכמי העבודה שנחתמו מולם אין אפשרות לפטר עובד חברת החשמל, מכל עילה שהיא, אלא בהסכמת ארגון העובדים.

כמו כן, עובדי חברת החשמל הם היחידים במגזר הציבורי המקבלים עם פרישתם גם פנסיה תקציבית — וגם פיצויי פיטורים (בגובה 50% מזכאותם). יתר העובדים במגזר הציבורי מקבלים בדרך כלל אחד מהשניים.

אגב, ההפרשות לפנסיה התקציבית של עובדי דור א' ודור ב' בחברת החשמל מגולמת בתעריף החשמל הציבורי, ונצברות בקופה ייעודית שבה נאספו כבר כ–24 מיליארד שקל.

מעתירת המדינה לבג"ץ עולה כי ב–2016 זכו אלפים מעובדי חברת החשמל למשכורת 13 — מענק בגובה משכורת חודשית בסיסית. סך המענקים הסתכם באותה שנה ב–112 מיליון שקל. בחברת החשמל לא הסתפקו בכך וחילקו בשנה שעברה לכמה מאות מעובדי החברה כפל מענקים — כלומר משכורת 14, בסך 64 מיליון שקל נוספים. 

ויש עוד הטבות.... תקראו את הפירוט המלא במאמר בדה-מרקר.

העובדים המסכנים, החלשים והדפוקים, בנמלים גם כן משתכרים לא רע... (שוב: תודה לאלי בר-אלי ודה מרקר, ותקראו שם עוד פרטים מצמררי שיער. השכר בטבלה אינו כולל פרמיות, שעות נוספות, הטבות, פנסיות, סמינרים וכו')

הנה, אם כן, כמה מסכנים ודפוקים ה"עובדים" וכמה שהם זקוקים, וכמה שמגיע להם, "זכות" שביתה. כי קרל מרקס כתב לפני 150 שנה שהעובדים דפוקים, וכולם יודעים עד כמה הם חלשים ודפוקים...

הנה ווריאציה על ההצעה שלי לביטול "זכות" השביתה: עובדים שמרוויחים משכורת גבוהה מהמשכורת הממוצעת במשק (שהיא כ 9000 ש"ח לחודש) – תוסר מהם "זכות" השביתה. כאמור אי אפשר להכריח שום אדם לעבוד, והפירוש של ביטול "זכות" השביתה הוא: הסרת ההגנה החוקית על עובד שובת. מותר יהיה למעביד לראות בעובד שובת כעובד מתפטר. אם הנימוק האידאולוגי להצדקת "זכות" השביתה הוא הגנה על חלשים – יש להחיל את ה"זכות" הזאת רק על החלשים באמת – שאם לא כן החוק נותן בידי החזקים כוח לשדוד את החלשים - כלומר העובדים החזקים בגופים ציבוריים כגון חברת החשמל משיגים הטבות מפליגות על חשבון הציבור כולו, שמרוויח, בממוצע פי 3 פחות מהם. איפה צדק?

ועוד "הצעת ייעול"  באותה הזדמנות: יש לפרסם את כול המשכורות של כול העובדים של מוסדות ציבוריים ועובדי המדינה. כול המשכורות וכול ההטבות יפורטו באתר פתוח. זה מידע ששייך לציבור, מידע על כסף ציבורי, הוא חייב להיות גלוי וידוע, ושלא "יתפרו" עסקנים עסקאות אפלות במחשכים. לא צריך להיות תלויים בחסדים של גילויים אגב בג"ץ של המדינה המסכנה נגד בית הדין לעבודה שלה. זה כסף של כולנו!

יעקב

האידאולוגיה השלטת בימינו מיחסת קדושה מיוחדת ל"זכות השביתה", כזכות בסיסית של האדם (העובד). זאת טעות חמורה. "זכות" השביתה אינה זכות בסיסית אלא מוצר של האידאולוגיה המרקסיסטית המרושעת, שכוחה עדיין אדיר, למרות שאפסותה והנזקיה הוכחו מעל ומעבר.

עניין "זכות" השביתה מבוסס על תיאוריית הערך של העבודה, תיאוריה שהוצעה על ידי אדם סמית' במאה ה 18 ופותחה על ידי דיוויד ריקארדו במאה ה 19 ואומצה כחלק יסודי של התיאוריות של קארל מרקס. התיאוריה הזו טוענת שערכו של חפץ או מוצר נובע מכמות העבודה שהושקעה בייצורו. לא אכנס לדיון מעמיק על חולשות תיאוריית הערך, אבל היום כולם מסכימים שהיא שגויה לחלוטין. במחשבה קלה אפשר לראות עד כמה התיאוריה לחלוטין לא נכונה. הנה שתי דוגמאות פשוטות: שמלה אופנתית מסויימת נמכרת, נגיד, ב 500 ש"ח בתחילת העונה, אבל בסוף העונה מוכרים את אותה שמלה בהנחה של 50%, כלומר ב 250 ש"ח. כמות העבודה שהושקעה בייצור השמלה (אותה שמלה!) בוודאי לא פחתה בזמן הזה, בכול זאת הערך שלה נחתך לחצי. או ניקח שני סופרים הכותבים כל אחד ספר בגודל זהה. הספר הראשון מעניין ומוצלח ונמכר במיליון עותקים ומכניס לסופר מיליונים, השני נמכר בקושי במאות עותקים ומכניס לסופר  גרושים - הערך של הספרים לגמרה שונה למרות שכמות העבודה שהושקעה בהם זהה. אין שום קשר בין ערך של מוצר לכמות העבודה שהושקעה בייצורו, או, לפחות, הקשר הוא מאד חלש ורחוק.

קארל מרקס טען שהערך של כול מוצר נובע רק מהעבודה שהושקעה בייצורו (תיאוריית הערך של העבודה), ולכן, ערכם של מוצרי התעשייה (לדוגמה) נובע מערך חומרי הגלם (העבודה שהושקעה בחומרי הגלם) פלוס הערך של העבודה של העובדים במפעל הייצור. אבל, בעל המפעל, הקפיטליסט (בעל ההון) לא משלם לעובדיו שכר שמשקף את מלוא ערך המוצר שעבודתם יוצרת אלא הרבה פחות. ההפרש בין ערך העבודה וגובה השכר הוא הערך העודף שממנו מרוויח ומתעשר בעל המפעל (הקפיטליסט). לפיכך (לפי התיאוריה של מרקס) בעל המפעל (הקפיטליסט) הוא, לפי הגדרה, נצלן, רמאי ופושע, כי הוא שודד מעובדיו את מה שמגיע להם, ומתעשר על גבם. העובד השכיר הוא, לפי הגדרה, מנוצל, דפוק וקרבן רמאות, כי אין משלמים לו את מלוא הערך של עבודתו. זהו המקור התיאורטי של חוקי העבודה. העובד השכיר הוא בהכרח (לפי התיאוריה המרקסיסטית) מקופח, הוא מסכים לעבוד בתנאי ניצול ועושק כי הוא רעב ללחם ואין לו ברירה, הוא חלש ומסכן והמדינה חייבת להירתם ולעזור לו על חשבון הקפיטליסט ה"חזירי" והרשע. זו הסיבה שהקיבוצים סירבו (פעם, מזמן) להעסיק עובדים שכירים במפעליהם  - הם לא רצו להיות "מנצלים" (לפי התאוריה המרקסיסטית שהייתה התנ"ך שלהם). זו הסיבה שהרבה דוגלים ב"קואופרטיבים" - סוג של מפעל שבו העובדים הם גם הבעלים שלו. 

נחזור ל"חוקי העבודה": ברוח המרקסיסטית נחקקו חוקי השביתה וקראו להם, לפי שיטת התעמולה המרקסיסטית השקרית ההיפך מטבעם האמיתי: "חוקי העבודה" בעוד שבפועל הם חוקי השביתה או חוקי אי-העבודה. חוקי השביתה קובעים שה"פועלים" - כלומר השכירים, במפעל, יכולים להתארגן ולהפסיק לעבוד (להפסיק לייצר) - כאמצעי לחץ על בעל המפעל, כדי לגרום לו הפסדים וכך ללחוץ עליו לשלם להם שכר יותר גבוה שמגיע להם. כזכור, לפי האידאולוגיה המרקסיסטית, הפועל הוא תמיד דפוק, ותמיד מגיע לו יותר, לא חשוב כמה הוא מקבל. בעל המפעל, לעומת זאת (לפי החוקים האלה) אינו רשאי להמשיך ולהפעיל את המפעל על ידי העסקת עובדים אחרים שמוכנים לעבוד. חוקי השביתה, למעשה, מאפשרים את הפקעת המפעל מידי בעליו, ומסירתו לידי העובדים (לפחות זמנית). העובדים משתלטים על המפעל בכוח, והמדינה אינה מגינה על זכויות הקניין של הבעלים. חוקי השביתה מקדשים את הפקעת זכויות הקניין, הם מהווים החרמת רכוש (החרמת המפעל), הם מעודדים את ההשתלטות האלימה של הפועלים על המפעל. יש בשביתה בנוסף לאלימות נגד "הקפיטליסט הרשע", אלימות נוספת: אלימות של הוועדים (חלק מהפועלים) נגד שאר הפועלים, שחלקם, אולי, רוצה להמשיך לעבוד ולהתפרנס. בעבר מנעו פועלים שובתים, בכוח, (pickets) מפועלים אחרים לעבוד, והיכו או רצחו את אלה שרצו לעבוד ("מפירי שביתה") ובכך גם פגעו חמורות בגופם וזכויותיהם של העובדים האלה (בנוסף לפגיעה בזכויות הקניין של בעלי המפעל).

שיהיה ברור: הפועלים אינם עבדים, ואיש לא יכול ולא רוצה להכריח אותם לעבוד בניגוד לרצונם. כיבוד זכויות האדם (שהוא העקרון העליון במשנתנו) מחייב כיבוד הזכות לחופש, שכולל גם הזכות לא לעבוד בניגוד לרצוך. עובדים, ופועלים, רשאים, כמובן, כמו כול אדם, להתארגן בארגונים וולונטריים (למשל איגוד מקצועי או ארגון עובדים), והם רשאים בכול רגע להעמיד דרישות שכר בפני המעבידים, ורשאים גם לפרוש מהעבודה אם דרישותיהם לא יתמלאו (להכריז שביתה). הם רשאים ל"שבות" באופן פרטי ואינדיבידואלי וגם באופן מאורגן (על ידי איגוד מקצועי). כול זה תקין במסגרת זכויות האדם. מעביד עלול, כמובן, להינזק מפרישה המונית של כול עובדיו. מציאה והכשרה של עובדים חליפיים כרוכה בעלויות גדולות. עליו לקחת זאת בחשבון במו"מ השכר עם עובדיו. כול אלה דברים מובנים מאליהם, מעוגנים בחוקי המדינה ואינם זקוקים לתחיקה מיוחדת (תחיקת העבודה או השביתה). איני מציע לשלוח שובתים לכלא חו"ח. יש רק צורך לכבד גם את הזכויות של המעביד להתייחס לשביתה כעילה לפיטורין, כמו שכול סירוב של עובד להישמע להוראות המעביד בענייני עבודה נחשב לעילה לפיטורין.

מה שייחודי לחוקי השביתה הוא שהם נחוצים כי הם חורגים מעבר לחוקים הרגילים להגנת זכויות האדם, והם סותרים את זכויות האדם. חוקי השביתה מעניקים ל"עובדים" זכויות יתר שסותרות את זכויות האדם: הזכות להשתלט על מפעלים, למנוע את זכויות הקניים של בעלי המפעל, ולפגוע בזכויות האדם של עובדים אחרים (אלה שלא מעונינים לשבות). כך למשל השתלטו (בחסות חוקי השביתה) עובדי חברת החשמל על נכסי חברת החשמל, השייכים למדינה (לכול האזרחים), והם מנצלים את שליטתם על השאלטר כדי לסחוט בלי סוף משאר האזרחים (לא מקפיטליסטים רשעים אלא מכול שאר האזרחים, משלמי חשבון החשמל). הם העובדים הכי כוחניים וחזיריים במשק, שמרוויחים לפחות פי 2 עד פי 4 מעובדים אחרים בתפקידים דומים במגזר הפרטי, וכול זה בגלל מחדלי המדינה  שמעניקה להם יותר מדי כוח בחוקים רעים. החוקים נקראים "חוקי העבודה" במקום להיקרא "חוקי השביתה" ו"חוקי שוד הציבור".

התיאוריה המרקסיסטית שוללת מכול וכול את זכויות הקניין. הזכות הזאת לא קיימת אצל חסידי מארקס. כול הרכוש (שקוראים לו "אמצעי הייצור") הוא, לפי מרקס, צריך להיות שייך ל"כולם". חוקי השביתה הם, לכן, חוקים מרקסיסטיים, המבטאים את שלילת זכויות הקניין ברוח תורת מארקס. אנו, בחברתנו, דוחים את עקרונות המארקסיזם, וכן מכירים ומגינים על זכות הקניין המעוגנות גם בחוק ייסוד בישראל. ובכול זאת - כן אימצו את חוקי השביתות המבוססים על מארקס ושלילת זכות הקניין. אנו חיים תחת מערכת חוקים שיש בה סתירות פנימיות.

ליתר דיוק: "זכות השביתה" נחוצה, ומשמשת את העובדים המסכנים (לפי מארקס) רק בחברה קפיטליסטית, בה אמצעי הייצור הינם בבעלות פרטית, והקפיטליסט הרשע מנצל את העובדים. זכות השביתה לא נחוצה ולא קיימת (לפי מארקס) בחברה קומוניסטית, בה אמצעי הייצור הם בבעלות ציבורית (בעלות המדינה). המדינה (הקומוניסטית) בעלת טוב לב וחוכמה עילאיים, אינה מנצלת את העובדים אלא מעניקה להם את המלוא השכר המגיע להם. אכן, במדינות הקומוניסטיות לא קיימת זכות שביתה, ומי שהעז אפילו לחשוב על שביתה נחשב לאוייב העם ומצא עצמו בסיביר (במקרה הטוב) או 6 אמות באדמה, במקרה השכיח יותר. לא היו שביתות בגוש הקומוניסטי ולא "זכויות" שביתה.

וראו את האבסורד: אצלנו יש שביתות רבות, אבל הן כולן במגזר הציבורי. בחברת החשמל, רשות הנמלים, בתי חולים ובתי ספר, בגופים המנוהלים על ידי המדינה. אצלנו - העובדים הנועזים וה"מיואשים" נלחמים בחרוף נפש - לא נגד הקפיטליסט האכזר והרשע, אלא נגד המדינה, כלומר נגד "כולנו" - הם נלחמים כדי להתעשר בצורה מוגזמת ומלוכלכת, על חשבון שאר הציבור. השובתים (למשל בחברת החשמל) משתלטים לא על בית חרושת פרטי של קפיטליסט פרטי, אלא על נכסי המדינה, נכסי כולנו. והנפגע מהשביתה איננו הקפיטליסט (שזקוק ל"תמריץ" כדי לשלם שכר הוגן) אלא הציבור - שאין בידו להשפיע כהו זה על השכר. הפקידים שמנהלים מו"מ על שכר לא משלמים תוספות שכר מכיסם (כמו הקפיטליסט). לכן - שביתה במגזר הציבורי נוגדת לחלוטין את ההגיון ואת התיאוריה המרקסיסטית שהמציאה את "זכות השביתה". המדינה נותנת כוח בידי העובדים (בחוק) - בעיקר נגד עצמה ונגד שאר הציבור. ראינו את זה היטב כאשר המדינה המסכנה פנתה לבג"ץ כדי למנוע שביתה בחברת החשמל.

לכן - כצעד ראשון, חייבים לבטל את האבסורד הזה הנקרא "זכות השביתה" במגזר הציבורי. הדבר מתחייב מכול האידאולוגיות האפשריות - גם מהאידאולוגיה המרקסיסטית וגם מהקפיטליסטית. הבסיס האינטלקטואלי והרעיוני היחידי ל"זכות השביתה" במגזר הציבורי הוא הטעות והטפשות. חייבים למצוא מנגנון לקביעת שכר הוגן במגזר הציבורי ללא שביתות ואלימות. (בוררות חובה, בתי משפט או הליכה לרב). אין לסבול מאבק אלים (שביתות) של קבוצות "עובדים" נגד המדינה והציבור. צריך לשים קץ למצב שהציבור סובל לעיתים קרובות משביתות ללא צורך, וממצב שקבוצות חזקות של עובדים (חברת החשמל) לוקחים לעצמם כמה שבא להם על חשבון כלל הציבור. מי שירצה לעבוד במגזר הציבורי וליהנות מקביעות (בטחון בעבודה), שכר נאה, פנסיה והטבות, יתחייב בחוזה העבודה שלא לשבות. כול שביתה תיחשב להפרת חוזה ולהתפטרות (שהיא בהחלט מותרת).

צריך, אם כן, לשנות באופן דחוף את החקיקה הקיימת, ולאסור שביתות במגזר הציבורי (במגזר הפרטי במילא כמעט ואין שביתות). איסור כזה קיים (למשל) בארה"ב - בה אסור לעובדי הממשלה הפדראלית לשבות. (שביתות קיימות בארה"ב במגזרים אחרים). צריך להבין את הבסיס הרעיוני של חוקי השביתה (או את העדר הבסיס) ולבטל אותם. ""זכות השביתה" (שפירושו ה"זכות" להשתלט על נכסי המעביד) הוא מונח שקרי ומלאכותי - לא קיימת זכות כזו.

יעקב

במדינתנו מתנהל קירקס האבסורד - כאשר המדינה הגישה בג"צ נגד בית הדין לעבודה, בעניין השביתה שבית הדין אישר לוועד עובדי חברת החשמל.

הרקע די ידוע - הממשלה והמדינה והכנסת החליטו על רפורמה במשק החשמל, שכרורכה, בין השאר, בפיטורי עובדים (מיותרים) בחברת החשמל ובהקטנת המונופול של חברת החשמל ואחיזת החנק שיש לוועד העובדים על השאלטר (או על החיים) של המדינה.

ה"עובדים"  - "עובדים" במרכאות, כי מרבית עובדי חברת החשמל באים לעבודה ודופקים כרטיס [במקרה הטוב] אבל לא ממש עובדים. ה"עובדים" מתנגדים להרפות מהשאלטר ולוותר על ההטבות המפליגות שלהם, לכן הם נלחמים על "זכויות העובדים" (שפירושו הזכות לגנוב משאר הציבור כמה שבא להם). 

המדינה טוענת שבתור הריבון, היא (באישור הכנסת) רשאית ואף חייבת לעשות רפורמות לטובת המדינה וכלל אזרחיה, ובית הדין לעבודה לא יכול לפגוע ב"זכות ריבון" זו. "אין לעובדי חברת החשמל זכות וטו על רפורמות לטובת כלל הציבור" טוענת המדינה. טענה זו אולי הגיונית, אבל לא עומדת במבחן החוק ולא מבמבחן המציאות (וועד העובדים יותר חזק מהממשלה, ומצפצף עליה ועל חוקי הכנסת כבר זמן רב).

עצם הגשת "בג"צ" על ידי המדינה הוא אבסורד גדול: הבג"צ נועד להגן על אזרחים שנפגעו מפעולות של המדינה. ההנחה היא שהמדינה חזקה מאד ביחס לאזרח הקטן, ועלולה לפגוע בו (אולי בטעות) והבג"צ הוא כלי בידי האזרח הקטן להתגונן נגד פגיעה של "הריבון" (המדינה). פה דווקא ה"ריבון" (המדינה) הוא המסכן הנפגע ("שימשון דער נעבעכדיגר" - שימשון המסכן), והמדינה פונה לבג"צ שיגן עליה... זו שטות. אם לדעת המדינה בית הדין לעבודה טעה בפסיקתו היא יכולה להגיש ערעור לבית משפט גבוה יותר (ערעור רגיל, לא "בג"צ"). החטא הקדמון היה הקמת בית הדין לעבודה אשר מורכב על בסיס אידאולוגי (מרקסיסטי), ופוסק תמיד "לטובת העובדים".

שופט אמור לפסוק לפי החוק ("רק לפי החוק" אמר פעם גאון הדור, השופט אהרון ברק). בפועל אנו יודעים שהשופטים פוסקים לפי האידאולוגיה האישית שלהם ולפי איך שישנון בלילה. אבל, במקרה זה, השופט בבית הדין לעבודה אכן פסק לפי החוק. הוא כתב:

"אין לקבל שבישראל של היום תישלל עקרונית ומראש זכות השביתה במקום עבודה שעובדיו עומדים בפני פיטורים. הדברים אמורים ביחס לפיטורים צפויים עקב החלטת מעסיק, החלטת ממשלה או חוק הכנסת". 

השופט צודק, זה החוק במדינת ישראל, מבוסס על האידאולוגיה השלטת. זכות השביתה היא קדושה, היא עומדת מעל למדינה, מעל להגיון, מעל לכול. בחסות "זכות השביתה" מותר ואף רצוי להחזיק את היד על השאלטר ולשדוד במצח נחושה את אזרחי המדינה חסרי האונים. הפסיקה נוגדת את השכל הישר והצדק הטבעי. היא מגינה על קבוצת העובדים העשירה ביותר והחזירית ביותר במשק, ומעודדת אותם להמשיך ולשדוד את שאר האזרחים בלי בושה. אבל, מי אמר ששופט צריך או יכול להפעיל שכל ישר או חוש צדק? שופט פוסק "רק לפי החוק" (ולפי העיקרון: אנא כורדי).

במקום קירקס האבסוד של פניה לעוד ערכאה שיפוטית (לעוד שופטים, שצפויים לפסוק כמו השופט הראשון...) - על מדינת ישראל לשנות את החוק (ואת האידאולוגיה שביסודו). יש לחוקק חוק חדש האוסר לחלוטין כול שביתה במגזר הציבורי - לא רק בחברת החשמל - גם בנמלים, בבתי החולים, בבתי הספר ובאיסוף הזבל. מי שמקבל משכורת מהממשלה (גם בעקיפין) יסתפק נא במשכורת יפה ותנאי פנסיה טובים, וייאסר עליו לגרום סבל, בצורה שרירותית, לאזרחי המדינה התמימים שאינם צד בסכסוך העבודה.

יעקב

"דה מרקר" מפרסם כתבה גדולה על הגרעון העצום של הביטוח הלאומי. הנה הכותרת:

אזרחי ישראל נפרדים מדי חודש מעד 20% משכרם לטובת הביטוח הלאומי, אף שהמוסד סובל מגירעון אדיר של 332 מיליארד שקל, וצופה שקופתו תתרוקן ב-2045 ■ הסיבות למשבר והפתרונות ברורים - אז למה ברשות שוק ההון והביטוח כל כך אדישים? 

הבעיה נכונה. הגרעון של הביטוח הלאומי גדול, כפי שרואים בגרף.

הסיפור פשוט: היום (ומאז יום היווסדו ב 1952) הביטוח הלאומי לוקח מאנשים יותר כסף מאשר הוא מחזיר (משלם) בצורת קצבאות ל"זכאים". את היתרה הוא לכאורה חוסך ב"קרן" – למעשה מעביר לממשלה לכיסוי הוצאות שוטפות (הוא מס הכנסה ב'). בשנת 2027 ישתנה המאזן (על פי התעריפים שבתוקף היום) וההכנסות ממיסי ביטוח לאומי לא יספיקו לתשלום הקצבאות, והביטוח הלאומי יצטרך לקחת מ"קרן החיסכון" שלו – שלא קיימת. כלומר – בשנת 2027 הממשלה תפסיק לקבל כסף מהביטוח הלאומי ותצטרך עוד להעביר לביטוח הלאומי כסף מהתקציב השוטף לתשלום הקצבאות. אותה "קרן" דמיונית תתרוקן בשנת 2045 (על פי תחזיות אקטואריות), ואז... אז מה? הממשלה תצטרך לקחת עוד יותר כסף מהציבור, ולהעביר עוד פחות לקצבאות... כלומר להמשיך לעשות מה שהיא עושה כול הזמן...

הכותב, יורם גביזון, טועה טעות יסודית ביותר כאשר הוא כותב "אז למה ברשות שוק ההון והביטוח כל כך אדישים"? הביטוח הלאומי אינו חברת ביטוח מסחרית, כגון אלה ש"רשות שוק ההון והביטוח" אמורה לפקח עליהן. הביטוח הלאומי הוא גוף ממשלתי, כמו משרד הבריאות, החינוך, או התחבורה. מאז ומתמיד ניסו למכור לציבור את ה"ספין" (השקר) שהמוסד הזה הוא כמו חברת ביטוח מסחרית (אתה משלם ביטוח תמורת כיסוי של סיכון), שזו חברה שמעניקה שרות. מהתחלה ניסו למכור את השקר השני שה"מוסד לביטוח לאומי" הוא גוף עצמאי. אין כזה דבר "גוף עצמאי" ולא יכול להיות. כול ה"רשויות" הממשלתיות למיניהן (רשות הנמלים, רשות השידור וכו' וכו') הכול גופים ממשלתיים (ולכן – פוליטיים), וכך גם הביטוח הלאומי.

הביטוח הלאומי הוא הזרוע של הממשלה לביצוע תשלומי העברה. תשלומי העברה פירושו – לוקחים מ א' ונותנים ל ב'. לוקחים בכוח מ א', בכוח הממשלה, כוח המיסוי שלה. זה לא כמו שירות מסחרי (ביטוח) שאתה רוכש אם כדאי לך ואם לא – לא. ב"ביטוח" לאומי אין לך אופציה לא להשתתף. לכן, אין כול הבדל בין תשלומי ביטוח לאומי ותשלומי מס הכנסה. זה מס וזה מס (גבייה בכוח). ההתעקשות של הממשלה להשתמש בכינוי השקרי "ביטוח" נובע מהרצון להמתיק את גלולת המס, באמצעות מריחתה בציפוי של שקר. ואם לוקחים ממך כסף בכוח, תמורת שרות כלשהו כביכול, תמיד יש לך הרגשה שמרמים אותך ושודדים אותך, והרגשה זו נכונה ומוצדקת מאד במקרה של ה"ביטוח" הלאומי. המגיבים לכתבה בדה-מרקר הדגישו כולם נקודה זו... רק דה מרקר לא מבין את הבעיה, ומתלונן על "גרעון אקטוארי". הסיפור על גרעון אקטוארי לא רלוונטי, כי הביטוח הלאומי אינו חברת ביטוח פרטית שמשאביה מוגבלים. הוא הממשלה. לממשלה אין, ולא יכול להיות גרעון אקטוארי, היא לא יכולה לפשוט את הרגל. אם נוצר מצב כזה, לכאורה, היא מעלה מיסים, מקטינה תשלומים ו/או מדפיסה כסף.

הביטוח הלאומי הוא, לכאורה, כלי לעזרה סוציאלית – להעברת כסף מהעשירים לעניים המסכנים. הוא עושה גם את זה, אבל זה לא עיקר העיסוק שלו, מבחינת נפח הכספים. הביטוח הלאומי משלם קצבאות זקנה, ילדים ונכות – לכול האוכלוסייה, כלומר גם לעשירים. מרבית האוכלוסייה אינם עניים, והכסף מועבר לכולם. מרבית הכסף מועבר לאנשים שאינם עניים.  הזקנים, מקבלי הקצבאות, הם בדרך כלל הרבה יותר עשירים ומבוססים מאשר הצעירים העובדים שמהם נלקח הכסף המועבר לזקנים. הרוב הגדול של תשלומי הביטוח הלאומי (אולי שלושה רבעים או יותר) הוא מעניים (צעירים) לעשירים (זקנים).

הביטוח הלאומי מרגיע את הצעירים: "עכשיו אתם משלמים אבל אל תדאגו, כאשר תהיו זקנים תקבלו גם אתם תשלומים מביטוח לאומי". כאן המקום להבהיר: הביטוח הלאומי אינו תכנית חיסכון או השקעה. הכסף ששילמת (בכפייה) אינו נשמר בקופת גמל שלך, לשימושך בעתיד. הכסף שאתה משלם היום מועבר, בקצבאות, לזקנים היום והוא מת, לא קיים יותר. מה שאתה מקבל זו הבטחה (באמצעות חקיקה) שתקבל קצבה בעתיד. האם תקבל, אכן, קצבת זקנה בעתיד? אולי. תלוי בממשלה, ביכולתה לשלם, ובחוקים שתעביר בעתיד.

אם מנסים להציג את הביטוח הלאומי כתכנית פנסיה שבה אתה חוסך היום כדי לקבל כספך בעת זקנה – צריך לשאול: האם זה כדאי. כלומר – מה היחס בין הכסף שאני משלם לביטוח לאומי במשך חיי, לכסף שאני צפוי לקבל חזרה בעתיד, בצורת קצבה? התשובה – למי שטורח לעשות את החשבון היא: כלום. הקצבאות הן נמוכות, ואדם רגיל, שעבד מרבית חייו אפילו במשכורת מינימום, מקבל, לעת זקנה הרבה פחות ממה שלקחו ממנו בחייו. כלומר: הביטוח הלאומי "עוזר" למרבית האנשים על ידי שלוקח מהם בכוח את הכסף שיכלו לחסוך לפנסיה, ומחזיר להם חלק קטן ממנו, בלבד, לעת זקנה.  הביטוח הלאומי "עוזר" לאנשים על ידי שלוקח את כספם...

צריך להודות שיש מיעוט של אנשים שהביטוח הלאומי כן עוזר להם: העניים באמת, אלה שלא עבדו מרבית חייהם, החולים, הנכים או הבטלנים – אלה מקבלים מהביטוח הלאומי יותר מאשר שילמו לו. הם מקבלים את הכסף על חשבון ה"עשירים" ופראיירים הלא עשירים שעבדו כול חייהם. אבל, צריך להדגיש: העניים באמת הם חלק קטן מהאוכלוסייה. הביטוח הלאומי הוא מכבסת סרק לסכומי כסף אדירים, בלי קשר לעזרה הסוציאלית לעניים.

על שיטה אחרת ל"ביטוח לאומי" באמצעות קרנות חיסכון אישיות, שיטה שהונהגה במדינות אחדות (כולל שבדיה) אפשר לקרוא פה. קטעים קודמים כאן.

יעקב

כבר כתבנו על הצעת התקציב המהפכנית של הנשיא טראמפ שכוללת קיצוץ עמוק בתקציב האזרחי (וגידול בתקציב הצבאי), וביטול 66 תכניות ממשלתיות.

הנה פרטים על ההצעה לקיצוץ בתקציב הפדראלי של משרד החינוך: הוא מציע לקצץ את התקציב מ 68.3 ל 59.1 מיליארד דולר, קיצוץ של 13.5%. הקיצוץ הוא בסדרה ארוכה של תכניות שהוכח, בבדיקה אחר בדיקה, שהן אינן יעילות ואינן תורמות כלום לחינוך או לילדים. 

מבקרי טראמפ נזעקים בקול זעקה גדול: "לקצץ בחינוך?? השתגעתם??" "מכה קשה למערכת החינוך הציבורית". "מכה לחלום האמריקאי".

אצל מרבית האנשים יש תגובה אינסטינקטיבית: חינוך זה טוב, חינוך זה קדוש, כמה שיותר חינוך - יותר טוב. החינוך יפתור לנו את כול הבעיות בחברה. הממשלה צריכה לחנך את העם, וכמה שהממשלה מחנכת יותר (כלומר מוציאה יותר כסף) יותר טוב. צריך לשים את החינוך על ראש העדיפויות. כמה שיותר כסף למשרד החינוך - ככה המדינה יותר נאורה, כי הכסף של המדינה עושה רק טוב, ורק מחנך את העם הנבער.

רוב האנשים אינם מומחים בעינייני חינוך. הם לא יודעים כיצד מחנכים, ועל מה מוציאים בדיוק את הכסף (על איזה תכניות חינוך) ואיך זה עובד ומה זה עושה. הם גם לא רוצים לשמוע על זה. אל תבלבלו אותם עם פרטים או עובדות. חינוך זה טוב. נקודה. לא ניתן להתווכח על זה.

התכניות שטראמפ (כלומר הצוות שלו) מציע לקצץ צריך וראוי לקצץ. (למשל: תכנית לחוגי העשרה לילדים עניים בשעות אחרי בית הספר). מחקר אחרי מחקר של גורמים מומחים לחינוך, שבדקו את התוצאות של תכניות אלה הוכיחו שאין להן שום השפעה חיובית. הילדים שהשתתפו בתכניות אלה לא הראו שום תוצאות משופרות לעומת אלה שלא השתתפו. זהו בזבוז כסף לריק. ובכול זאת התקציבים לתכניות אלה (שחלקן הונהגו על ידי הנשיא בוש) הלכו וגדלו עם השנים. אנשים מאמינים אמונה אידיאולוגית שחינוך זה טוב. זאת אקסיומה שלא דורשת בדיקה והוכחה. מי שפוגע בחינוך  (כלומר בכסף הממשלתי לחינוך) הוא פושע.

טוב שיש בבית הלבן אדם שאינו שבוי בידי האידיאולוגיה הכוזבת שכול מה שהממשלה עושה הוא בהכרח לטובה, כי הממשלה היא האלוהים, וכמה שיותר ממשלה (כלומר יותר כסף לממשלה) ככה יותר טוב. טוב שיש מישהו שטורח לבדוק מה התועלת הממשית, ומה ההישגים הממשיים וכמה זה עולה, גם בתחום החינוך. טוב שיש בבית הלבן מישהו שאינו שבוי בידי האידאולוגיה ה"ליברלית" (הסוציאליסטית) השולטת.

בכלל - כול האידיאולוגיה ה"חינוכית" היא אבסודרדית. זו האידאולוגיה הדוגלת שאת כול הבעיות והצרות והתקלות ניתן לתקן על ידי חינוך. שהכול "חניך", ש"נחנך את העם מחדש" והכול יסתדר. כול המהפכנים והפרוגרסיביים למיניהם תמיד שואפים לחנך את העם מחדש, גם בכוח, אם צריך. ומי שלא מתחנך - אוי ואבוי לו, יש לנו מחנות "חינוך מחדש" בשבילו. כי הממשלה היא האלוהים, ואין דבר שהיא אינה יכולה לעשות, והיא תחנך את העם למצוות ומעשים טובים.

תרדו מהאשליות הטוטאליטריות האלה. בן האדם הוא מה שהוא. אולי אפשר לשפר אותו ואולי לא, זה לא ידוע. הכי חשוב - להניח לאנשים לנפשם, ולא להכות בהם עם חינוך בפקודה מלמעלה. שיתחנך כול אחד כמיטב יכולתו ורצונו, בלי כפיה ממשלתית. ושהממשלה לא תתעסק לנו בחינוך... המדינה אינה האלוקים. התפקיד לחנך את הילדים מוטל על ההורים, ואם התוצאה אינה מושלמת (לטעמם של מאמיני האוטופיות) זה בגלל שהאדם לא מושלם. תפסיקו לנסות להפוך את האדם, באמצעות כפייה מלמעלה, לייצור מושלם שאתם חולמים עליו, למשהו בלתי אפשרי. תקבלו את האדם כפי שהוא - רחוק ממושלם...

יעקב

 האם הממשלה צריכה לממן מחקרים בתחום הרפואה? שאלה קשה זו מתעוררת נוכח הצעת התקציב של הנשיא טראמפ המציעה, בין השאר, קיצוץ של כ 20% בתקציב ה NIH. ה  - National Institute of Health - הוא גוף ממשלתי בארה"ב העוסק מחקרים בתחום הרפואי. תקציבו הוא כ 32 מיליארד דולר לשנה, וההצעה של טראמפ היא לקצץ כ 5.8 מיליארד מתוך תקציב זה. ה NIH הוא פיל גדול, יש בו 27 מכוני מחקר, 9 מרכזי מחקר ואפילו בית חולים. הוא מעסיק ישירות 1200 מדענים וכ 4000 פוסט-דוקטורנטים חוקרים ולך תדע כמה אלפים של פקידים ואנשי אדמיניסטרציה ולוגיסטיקה. כולם עם תנאים סוציאליים ופנסיות וועדי עובדים וקביעות וכול הצ'ופרים של משרה ממשלתית. 80% מהתקציב מוצא על 50,000 מענקי מחקר התומכים בכ 300,000 מדענים ב 2500 אוניברסיטאות, הכול לפי קריטריונים אוביקטיביים לגמרה ומדעיים וטהורים מרבב, חי נפשי. (30% ממענקי המחקר שמועברים לאוניברסיטאות מיועדים לבניית בנינים ומתקנים ורכישת ציוד למחקר).  מיותר לציין שכול האנשים ה"טובים" צועקים געוואלד! טראמפ, הבור והרשע, רוצח את המחקר! "התוצאה של קיצוץ עמוק כזה תהיה קטלנית".

מדוע צריך מכון ממשלתי מיוחד, ממומן מיסים, לביצוע מחקר רפואי? הטענה היא שביצוע מחקר בסיסי, טהור, להבדיל ממחקר יישומי, אינו מניב מוצרים או תרופות חדשות, ולכן אינו מניב רווח, ולכן אין אפשרות לבצע אותו על ידי גופים פרטיים, רודפי בצע. החיפוש אחרי תרופות חדשות ואחרי מיכשור חדש מתבצע, לרוב, על ידי יזמים וחברות תרופות מסחריות שמצפות לגרוף רווחים מהמצאותיהן. המחקר הבסיסי, לעומת זאת (טוענים החסידים), הוא הבסיס לכול התרופות והטיפולים החדשים, אבל, הוא עצמו רק מקדם את הידע הרפואי הבסיסי ולא טיפולים או תרופות ספציפיות ואינו יוצר הכנסות, ולכן רק הממשלה יכולה לממן אותו.

כיצד מתנהל גוף ממשלתי גדול כזה, החי כולו מכסף של אחרים (כספי המיסים), כלומר כסף של אף אחד? כיצד מודדים את התועלת שהוא מביא מול העלות? כמה מהמחקרים שנעשים יש בהם ממש וחידוש וקידום הרפואה וכמה הינם סתם תירוצים כדי לחיות ברווחה על חשבון הציבור? איש אינו יכול לדעת או למדוד, ולכן החשש מפני חגיגת ניצול הכסף הציבורי (בתירוץ מעולה! "מחקר רפואי") היא עצומה. איש אינו מסוגל למדוד בצורה ברורה מה התועלת (אם בכלל) מכול הפעילות הענקית וההוצאה הגדולה הזאת. אנחנו יודעים כיצד עסק ממשלתי (בהכרח פוליטי) מתנהל. כאשר זקוקים לקולו של סנטור מאייובה כדי לאשר פרויקט כבישים באיידהו, מבטיחים לו בתמורה מכון למחקר רפואי באייובה, שיביא כסף, ג'ובים ותמיכה פוליטית למחוז הבחירה שלו. חצי מהעובדים, חוקרים ומנהלים, יושבים בוודאי על כס הקביעות, עושים מעט מאד, ומושכים משכורות גבוהות ותנאים מפליגים, כמו בכול גוף ממשלתי.

באשר למחקרים עצמם - קשה מאד לשפוט ולדעת כמה מהם באמת מועילים ומקדמים את הידע הרפואי וכמה מהם הם ריפוי בעיסוק ל"מדענים", עיסוק בנושאי סרק וסתם תירוצים להוצאת כסף על דברים שאין בהם ממש. ככה,למשל, ה NIH מימן מחקרים שנתנו קוקאין לעכברים ולחוגלות, או חקרו את חיי המין של דגי נוי. והמדע בכללו נמצא בבעיה: חלק גדול של המחקרים, בייחוד בתחום הרפואה לא ניתנים לשיחזור - כלומר אלה מחקרי סרק שאין בהם ממש (שלא לדבר על זיופים). דוגמה אחרת: הנחיות התזונה הממשלתיות התבררו כבלתי נכונות ומזיקות. "מחקר רפאוי" הוא שם גדול ומכובד מאד, אבל אם בודקים בפרטים ניתן לגלות שמאחורי סיסמא זו מסתתר הרבה זבל. בזבוז כספים של אחרים הוא עיסוק מפתה, ותמיד נוטים להסתירו מאחורי סיסמאות נשגבות.

האם באמת אין ברירה, וחייבים מכוני מחקר רפואי ממשלתיים, שמא, בהיעדרם לא ייעשה מחקר רפואי, ואנשים ימשיכו למות בהמוניהם? השאלה היא לא אם מחקר רפואי נחוץ, או רצוי, אין וויכוח על כך. השאלה היא האם הוא חייב להיות ממשלתי, ממומן מכספי מיסים שנלקחו בכפייה? ההנחה של חסידי הממשלות היא שאנשים הם, ברובם, נבערים, בורים וטיפשים, ולכן אינם יודעים מה טוב, ואינם מבינים ברפואה ואינם תופסים את חשיבות המחקר, לכן לא יתרמו את כספם למחקר רפואי מרצונם החופשי. אבל, אם מתארגנים "נכון" ומקימים ממשלה טובה וחכמה (וגם בעלת כוח), היא תיקח בכוח מהאנשים את הסכומים הדרושים (בדיוק), ותקדם את המחקר הרפואי לטובת כולם.

מסתבר שלא חייבים מימון ממשלתי. כ 65% מהמחקר הרפואי בארה"ב נעשה כבר כיום במימון "פרטי" (כלומר לא מימון ממשלתי - מימון מקרנות פרטיות). והקיצוץ המוצע של 20% מהתקציב הממשלתי אינו מהווה פגיעה כול כך גדולה במחקר. הוא בסך הכול מחזיר את המימון הממשלתי לרמה שלפני 15 שנה כי בשנים האחרונות היה גידול גדול בתקציב ה NIH. חסידי הממשלות הטובות (והפעולה באמצעות הכפייה) מצרים על כך שחלקה של הממשלה במימון המחקר הרפואי יקטן וחלקו של המימון ה"פרטי" יגדל. הם מאמינים, אידאולוגית, שכול דבר טוב יכול להיעשות רק על ידי הממשלה, שהמחקר הממשלתי הוא "טהור" ומחקר "פרטי" הוא פגום...

שאלה אחרת היא כמה מחקר רפואי צריך? כמה כסף צריך להשקיע במחקר רפואי? האנשים ה"טובים" יגידו: כמה שיותר! תשובה פשטנית... בעולם המציאות אנו בכול זאת מוגבלים באמצעים וצריך להכריע בין השקעה ב א' מול השקעה ב ב'. בעולם הפנטזיות השמאלניות יש לממשלה כסף בלי סוף, אבל במציאות - זהו כסף של אנשים והוא מוגבל. במישור העקרוני - אני חושב שמחקר רפואי, ככול שהוא מטרה נעלה וטובה, לא צריך להיעשות באמצעי כפייה, כלומר - במימון ממשלתי מהמיסים. שאנשים יממנו מרצונם (על ידי תרומות) את כול כמות המחקר שהם רוצים. לא צריך לקחת מהאנשים כסף בכוח בתירוץ של "מחקר רפואי". מסתבר שיש מספיק כסף "פרטי" (שלא ממיסים) למחקר רפואי, ובכול מקרה - היקף המחקר הרפואי שיעשה צריך להקבע על ידי רצונם של אנשים לממן ולא על ידי כפייה ממשלתית. שמירה על זכויות הפרט, ועל כספם של אנשים הוא ערך חשוב לא פחות ממחקר רפואי, ולא צריך לאלץ אנשים בכוח למממן מחקר רפואי.

לבסוף - אפשר להרגיע את האנשים ה"טובים" (חסידי הפעילות הקולקטיבית באמצעות כפייה ממשלתית) - לא יהיה קיצוץ בתקציב ה NIH. הפוליטיקאים כולם, דמוקרטים ורפובליקאים כאחד, נורא אוהבים להוציא כסף של אחרים, לשלוח יד לכיסם של האזרחים, ולצבור כוח אישי. דמוקרטיה שממוקרטיה... דמוקרטיה היא שילטון הפוליטיקאים, ולפוליטיקאים יש אינטרסים שונים מהאינטרסים של הציבור. מרבית הבנינים בקריית המחקר של ה NIH, ליד וואשינגטון (ששטחה 1240 דונם) נקראים על שם חברי קונגרס משתי המפלגות שהעבירו תקציבים למימון המחקר. הפוליטיקאים יכשילו בקונגרס את הצעת טראמפ לקיצוץ 20% בתקציב ה NIH. הסיסמה "מחקר רפואי" כוחה אדיר!

יעקב

לפני שאתם עושים צחוק מילדים שמאמינים בסנטה קלאוס, תזכרו שעדיין יש מבוגרים שמאמינים בסוציאליסם.

יעקב

וועדי עובדים, שיושבים עם "היד על השאלטר" במוסדות ציבוריים וחברות ממשלתיות, סוחטים הטבות מפליגות ובלתי צודקות על חשבון שאר האנשים.

הנה דוגמה מארה"ב. פועל ניקיון אחד בשם ליאנג ז'או ז'אנג, העובד ברכבת התחתית של סן פרנציסקו, הרוויח בשנה שעברה, 2015, 162 אלף דולר (בערך 52 אלף שקל לחודש) רק עבור "שעות נוספות". בתוספת המשכורת ה"רגילה" של 73 אלף דולר לשנה ( כ 23 אלף ש"ח לחודש) הוא הרוויח כ 235 אלף דולר ( כ 75 אלף שקל לחודש). עוד הוא קיבל "תנאים סוציאליים" (הפועל המסכן!), כמו פנסיה וביטוח בריאות, וס"ה הרוויח כ 270 אלף דולר בשנת 2015, שהם כ 87 אלף שקל לחודש. שנת 2015 לא הייתה יוצאת דופן עבור עובד חרוץ זה. בשלוש השנים האחרונות הוא הרוויח, (כולל תנאים סוציאליים) 682 אלף דולר, שהם שווים למשכורת ממוצעת של 227 אלף דולר לשנה (73 אלף שקל לחודש). לשם השוואה: משכורת ממוצעת במשק בארה"ב היא מתחת ל 50 אלף דולר לשנה. הכתב בדק עובד בעבודה דומה, גם כן במוסד ציבורי, שמש בבתי ספר ציבוריים בקליפורניה, ומצא שהם אכן מרוויחים כ 50 אלף דולר בשנה (שהם כ 16 אלף שקל לחודש). מר ליאנג הצליח להרוויח פי 4.5 או פי חמש מעובד רגיל (לא מקופח) בעבודה דומה. אם עיתונאי אצלנו היה טורח לנבור בספרים (כמו שעשה העיתונאי בארה"ב) היה מגלה תופעה דומה בחברת החשמל, רשות הנמלים, העיריות והאוניברסיטאות.

כיצד השיג ליאנג את ההכנסה המופלאה הזו? או - כמו ששאל אחד הנוסעים שהכתב ראיין - איפה נרשמים כדי להתקבל לעבודה זו? התשובה פשוטה וברורה לכול. רכבת התחתית בסן פרנציסקו מנוהלת על ידי גוף ציבורי (חברה עירונית), העובדים מאוגדים בוועד עובדים. הם דורשים תוספות שכר, ואם לא נותנים להם הם משביתים את השירות. הציבור והעירייה לא יכולים להרשות לעצמם שביתה בשרות חיוני זה - לכן נותנים לעובדים כול מה שהם דורשים, בייחוד שזה לא כסף של פקיד העירייה, זה כסף של ציבור הנוסעים. קל לפקידי העירייה להיות נדיבים על חשבון הציבור. והתיאבון של העובדים המסכנים אינו יודע שובא, והכוח שלהם בלתי מוגבל.

חברה לא יכולה להתקיים אם צריך לשלם לכול עובד ניקיון 73 אלף ש"ח לחודש. כבר כתבנו על העיר דטרויט בארה"ב שנחרבה על ידי האיגודים המקצועיים. אצלנו יש, כמובן, בעיה דומה עם חברת החשמל, הנמלים, הרכבות, רשות שדות התעופהף העיריות ועוד. זה לא תקין ולא צודק שכול עובד בשרותים ציבוריים חיוניים ירוויח משכורת (והטבות) של, למשל, כ 30-40 אלף שקל לחודש (בחברת החשמל) - על חשבון הציבור, וזאת מבלי לעבוד קשה במיוחד, כי ידוע שמצבת העובדים בחברות אלה מנופח מעל ומעבר והעובדים לא ממש הורגים עצמם בעבודה קשה.  לא בסדר ולגמרה לא צודק. ויש עשרות אלפים רבים של עובדים כאלה.

הדבר נובע מאידאולוגיה סיציאליסטית מעוותת הנותנת כוח סחיטה בלתי הגיוני, בלתי מוצדק ובלתי מוגבל בידי הוועדים המושחתים - בדמות "זכות השביתה" הקדושה.

מה שצריך הוא להטיל איסור מוחלט על שביתות בשרות הציבורי. המשכורות בשירות הציבורי צריכות להיקבע על ידי וועדה ציבורית "אובייקטיבית ובלתי תלויה, בראשות האלוהים" או על ידי מוישה. לא חשוב על ידי מי - רק לא באמצעות שביתות. ככה יוכלו עובדי החברות הציבוריות להינות ממשכורת הוגנת מבלי לחגוג בצורה מוגזמת וחזירית על חשבון שאר הציבור. אין סיבה ואין צדק שעובד חברת החשמל ירוויח פי שניים או פי שלוש יותר מהשכר הממוצע במשק עבור עבודה ברמה מקצועית דומה.

דבר שני שדרוש הוא חוק משכורת מקסימום, לכול עובדי הציבור. הציעו הגבלת משכורות המנהלים בחברות (ממשלתיות ועירוניות). כן - צריך חוק כזה. לא טוב ש"מנהלים" בחברות כאלה יקבלו משכורות מוגזמות ולא צודקות, על חשבון הקופה הציבורית. זה כולל את מנהלי הבנקים, שמתקיימים, ומנוהלים, על ידי בנק ישראל (הממשלה). זה כולל את בנק ישראל עצמו, שיאן שכר במשק הישראלי. זה כולל את האוניברסיטאות, בתי החולים, העיריות, והכול. אבל, מנהלים יש יחסית מעטים. מי ששורף כסף ציבורי גדול זה העובדים בגופים ציבוריים. כאלה יש מאות אלפים, ובעזרת הוועדים והשביתות - החגיגה שלהם גדולה. 

הנה, סיכום הפתרונות: ביטול זכות השביתה בשרותים ציבוריים, קביעת משכורות מקסימום בשרותים אלה, והחושב מכול: צימצום (ככול האפשר) של השרותים הניתנים על ידי גופים ציבוריים. פירושו - הפרטה של מה שניתן לספק באמצעות חברות פרטיות בשוק תחרותי (למשל הנמלים).

אני לא רואה כיצד ניתן להפריט את הרכבת התחתית בסן פרנציסקו, או את רכבת ישראל. או את רכבת התחתית הבאה עלינו לטובה בת"א. בחברות כאלה צריך להשליט סולמות שכר הגיוניים באמצעות החוק (הגבלת תקרת השכר), ולאסור כליל את השביתות.

יעקב

הכותרת קצת פרובוקטיבית, אבל ביסודה היא מציינת עובדה נכונה. זה לא שהסוציאליסטים הם רשעים המוציאים להורג תינוקות. לא. זה רק שהוסציאליזם מוביל לעוני, ובארצות עניות תמותת התינוקות יותר גדולה.

מסתבר שבוונצואלה הסוציאליסטית תמותת התינוקות גבוהה יותר אפילו מאשר בסוריה, שסועת המלחמה. למעשה, החל משנת 2008 תמותת התינות בוונצאולה גבוהה יותר מאשר בסוריה. שנת 2008 זה לפני שמחירי הנפט ירדו מאד (בשנת 2014) והחריפו את המשבר הכלכלי בוונצואלה. וזה לפני שהמלחמה החלה בסוריה (ב 2011).

בשנה האחרונה, 2015, תמותת התינוקות בוונצואלה זינקה ל 18.6 מ 12.9 קודם. התמותה בסוריה זינקה מ 11.1 ל 15.4, בגלל המלחמה, אבל היא עדיין נמוכה מזו של וונצואלה. (תמותת תינוקות היא מספר התינוקות שמתים לפני הגיעם לגיל שנה אחת, ביחס לכול 1000 תינוקות שנולדו).

להיות עשיר יותר טוב (מכול הבחינות) מאשר להיות עני, ומצב שלום יותר טוב ממלחמה. גם מבחינת תמותת תינוקות.

יעקב

אוניברסיטת קליפורניה בברקלי ידועה מימים ימימה כמתקדמת ביותר, ה"חברתית" ביותר, ובקיצור: הכי שמאלנית בארה"ב. אני זוכר היטב את מהומות הסטודנטים ה"מתקדמים" משנות ה 1960 (בייחוד מאורעות 1968), מאורעות שבהן ברקלי הובילה. (חבר שלי למד שם באותן השנים).

גם היום אונ' ברקלי לא מביישת את הפירמה, ונמצאת בחזית המלחמות החברתיות. פרופסורים מכובדים דואגים כול העת לחקור ולפרסם את הנתונים על חוסר הצדק החברתי בארה"ב, על הפערים הגדולים (וההולכים וגדלים) בין העשירים לעניים. ראו את המחקר של פרופ' עמנואל סאיז, וגם כאן.

אבל, ארה"ב מדינה מתוקנת מהרבה בחינות, ולפי חוקי השקיפות בארה"ב המשכורות של כול 35 אלף המועסקים על ידי אונ' ברקלי (מוסד ציבורי-ממשלתי) גלויות לציבור. 

מסתבר שמדד הג'יני (מדד אי השיוויון) בין עובדי ברקלי הוא 0.66 - זה יותר גרוע מהמדינה הענייה והמושחתת ביותר בעולם (האיטי).

פרופ' סאיז, ראש המרכז לחקר אי השיוויון, מרוויח ממשכורת בברקלי 349,350 דולר לשנה - הוא כנראה מרוויח עוד ממתן הרצאות ופרסום ספרים. 4 הפרופסורים המכהנים במועצה המיעצת של המכון מרוויחים בין 300 ל 330 אלף דולר לשנה. [לשם השוואה: המשכורת הממוצעת בארה"ב היא בערך 50 אלף דולר לשנה, משכורת המינימום בערך 20-25 אלף]. פרופ' סאיז נמצא בתוך ה 1% העליון של משכורות בברקלי, וחבריו כולם בתוך ה 2% העליונים.

הבנת את זה, ברוך? כנראה המשכורת הגבוהה מאד, והמעמד בראש פירמידת אי השיוויון מאפשרת להם להעריך יותר טוב את חוסר הצדק החברתי שבפערים ואת מגרעות החברתיות של אי השיוויון.

יעקב

הנה שרות ל"דור שלא ידע את יוסף": החודש מלאו 50 שנה לתחילתה של "מהפכת התרבות"* בסין (Cultural revolution). זה היה אחד האסונות הגדולים של המאה ה20 - מאה עתירת אסונות. הנה העובדות הבסיסיות: המהפכה התרבותית החלה לאחר כישלון התכנית הקודמת של מאו טסה דונג, מנהיג סין, שקראו לה "הזינוק הגדול קדימה" (The great leap forward)* ונמשכה מ 1958-61. עיקרו של "הזינוק קדימה" היה הלאמה של האדמות לטובת קולקטיבים (קולחוזים). "הזינוק" הזה גרם למשהו בין 15 ל 30 מיליון מתים ברעב. חברים בהנהגת המפלגה הקומוניסטית ניסו לשנות כיוון על מנת לשים קץ לאסון, והטיחו ביקורת במאו. מעמדו של מאו התערער, והוא נדחק לשוליים.

כצעד נגד, כדי להשיב לעצמו את הכוח בשלטון, פנה מאו ישירות לנוער, לילדים, תלמידים וסטודנטים וקרא להם (מעל ראשי הנהגת המפלגה) להוקיע ולהרחיק את כול "מתנגדי המשטר", "הבורגנים", או כול אלה שאינם קומוניסטים מספיק טובים (לדבריו). כמובן, אצל הקומוניסטים, האשם בכשלונות לעולם לא טמון בשיטה הבלתי אפשרית שהם מנסים לכפות, ובמנהיג הבלתי מציאותי, תאב הכוח. לעולם האשמים הם "מתנגדי המשטר", ו"מתנגדי העם", "מתנגדי הקידמה", ה"ריאקציונרים", ו"משרתי האימפריאליזם"*. אז התלמידים והסטודנטים שקראו לעצמם "המשמרות האדומים"* לקחו את החוק לידיים והחלו להשתולל. הם תפסו כול מי שבא להם, מורים, פרופסורים, אנשי מקצועות חופשיים, חברי המפלגה, וסתם עוברי אורך, האשימו אותם ב"בגידה",  הוקיעו אותם, היכו ועינו, השפילו אותם, והרגו רבים מהם, חופשי, חופשי. מאו הורה לצעירים לעקור את ארבע הגישות ה"ישנות"*: רעיונות ישנים, תרבות ישנה, חשיבה ישנה, הרגלים ומנהגים ישנים. אצל הקומוניסטים - הכול "חדש", "מתקדם" "עתיד". כול מה שישן (לדעתם) הוא un-mentsh -פסול וראוי להשמדה. בקיצור: מאו הסית, והצעירים הניפו את הספר האדום שלו ורצחו והשמידו את מעמד הביניים, בעלי המקצוע, האינטלקטואלים, ולמעשה - כול מי שבא להם, בצורה שרירותית לחלוטין וללא שום הגיון. השתוללות לשמה. בשם "הקידמה". מספר הקורבנות - עשרות או מאות מיליונים, מספר הנרצחים - לא ידוע בדיוק - מעריכים שבין חצי מיליון ל 20 מיליון...

מאו והספר האדום

שער של ספר המספר את סיפור מהפכת התרבות.

הצבא, תחת פיקודו של לין פיאו - מקורב של מאו (שאת תמיכתו מאו הבטיח לעצמו מראש) עמד מנגד והניח להם להשתולל. הבלגן נמשך 10 שנים תמימות, עד שמתו, בזה אחר זה, צ'ו אן לאי, לין פיאו (מקורבי מאו) ומאו עצמו, ב 1976. רק אחרי מות מאו, שם המנהיג הבא קץ לשיגעון, והשליך לכלא את תומכי מאו שבהנהגה - "כנופיית הארבעה"* בראשות אלמנתו של מאו.

בתמונות: "סטודנטים" (המשמרות האדומים) משפילים פרופסורים ואנשי המקצועות החופשיים.

הנה, לדוגמה, סיפורו של שן שוקסיאנג, מורה בדימוס, מבייג'ינג, בן 72.  באוגוסט 66' תפסו המשמרות האדומים את אביו ואימו של שן, שהיו פועלים פשוטים, השפילו אותם והיכו אותם קשות. האב מת מהמכות, האם הצליחה להמלט. איש לא הסביר לשן שוקסיאנג, עד היום מדוע נטפלו לאביו, ומה קרה לגופתו שלא הוחזרה למשפחה, ומי היו האחראים. איש לא ניסה, עד היום, לזהות את התוקפים וקבל הסבר למעשיהם. ויש עוד סיפורים רבים...

שלטונות סין הנוכחיים (המשך ישיר למשטר ההוא) הוקיעו את מהפכת התרבות בצורה חד משמעית, בשנת 1981, ואמרו שהייתה אחראית ל"פגיעה חמורה במהפכה, ולאבדות הכי גדולות מאז המהפכה ב 1949". אבל - השלטונות מסרבים לחקור את מהפכת התרבות, את האירועים המדויקים, את האחראים, את המספרים והזהות של הנפגעים. מסך של שתיקה והשתקה הונהג בסין לגבי הקטע ההיסטורי הזה. מנהיגי המפלגה הקומוניסטית חוששים, בצדק, שהדימוי של המפלגה עלול להיפגע. המפלגה חשובה מהאמת ההיסטורית ומהסבל של מיליוני קורבנות. השקר, העיוות של ההיסטוריה נמשכים. הם היו מאז ומתמיד עיקרון הבסיס של כול משטר קומוניסטי.

באשר לקומוניסטים הרבים בארצות המערב ("האידיוטים המועילים" לפי הגדרה של לנין) - הם חשבו שמאו עשה דבר נהדר... קידמה, עתיד, מחר....

היו אלה שתי מילים על אחד האסונות הגדולים של המאה ה 20, במלאות 50 שנה.

יעקב

* הערת שוליים: שימו לב לסיסמאות, שמות ומונחים: בזה הקומוניסטים חזקים מאד: "קידמה", "עתיד", "מחר", "הזינוק קדימה", "המהפכה התרבותית"... הניגוד בין התעמולה, השמות המפוצצים, והמציאות של העוני, הדיכוי והרצח לא יכול להיות גדול יותר.

יעקב

וונצואלה מתפרקת לחלוטין, ובמהירות. הכלכלה קורסת, האלימות גואה.

הנשיא מדורו הכריז על משטר חרום ל 60 יום, שפירושו סמכויות בלתי מוגבלות לכוחות הבטחון, והשעיה של זכויות האדם. האופוזיציה מפגינה ברחובות ומתעמתת עם המשטרה והצבא. טנקים מפטרלים ברחובות, 4 נהרגו, 1200 נעצרו. שודדים עוצרים משאיות בדרכים ומחפשים בהן מזון. סופו של המשטר והנשיא מדורו קרוב, כי, מן הסתם, הוא לא הצליח לארגן ולשכלל מנגנוני ביטחון רצחניים כמו אלה שהחזיקו את שליטי רוסיה בשלטון 70 שנה או שליטי קובה וצפון קוריאה תקופה דומה. אני מניח שאין לו את הכישורים המיוחדים בתחום אירגון כוחות ביטחון רצחניים שהיו ללנין או לקאסטרו.

מדורו משתמש, כמובן, בכול השקרים והסיסמאות הרגילות שבספר הלימוד הסוציאליסטי: מתנגדיו הם, לדבריו, סוכני ה CIA והקאפיטליזם העולמי וכול כשלונות הסוציאליסם בוונצואלה נובעים מהמלחמה שהעשירים, בתמיכת ה CIA, הכריזו על ה"משטר המתקדם של העם".

הנה תקרית אופיינית: מבשלת הבירה הגדולה, שמספקת כ 80% מהבירה, נסגרה, בגלל היעדר שעורה, שממנה עושים בירה. אין לוונצואלה את המטבע הזר הנחוץ לקניית שעורה. מדורו האשים מייד את בעל המבשלה, המיליארדר לורנצו מנדוסה, שהוא מחבל בכוונה במשטר הסוציאליסטי, שהוא סוכן של ה CIA והאימפריאליזם העולמי, ושהממשלה תשתלט על המפעלים, ותדאג לייצר בעצמה את הבירה. מדורו לא סיפר בנאומו כיצד הממשלה תייצר בירה ללא שעורה... הוא גם איים שישליך את המיליארדר החבלן לכלא. מדורו סתם פטפטן, תחת מנהיג כמו לנין או קאסטרו, המיליארדר המסכן היה מזמן "נעלם" (נרצח), או נידון למוות על ידי "בית דין עממי", ואחרי זה כול שאר המפעלים היו ננטשים וכול שאר התעשיינים בורחים מהמדינה כהרף עין (מי שיכול וזריז מספיק).

יגידו הסוציאליסטים החברתיים המערביים, הרגילים: מדורו וצ'אבס הם לא דוגמה לסוציאליזם "אמיתי". וכי חסרים קוקואים המשתלטים על מדינה בעולם השלישי ? ולא היא: צ'אבס היה חביבם של כול מנהיגים סוציאליסטים בעולם המערבי המפותח והנאור.

צ'אבס ואובמה נפגשו בוועידת הפיסגה של האמריקות בטרינידאד, ב 2009. בשנה זו, 2016, הנשיא אובמה גם עשה עלייה לרגל לקובה, כדי להוקיר את הדיקטטרוה הסוציאליסטית הרצחנית של האחים קאסטרו השלטת שם מאז 1959.

האתר "סאלון" בארה"ב פרסם בשנת 2013 מאמר המשבח את ה"פלא הכלכלי" שצ'אבס חולל, עלייה בתוצר הלאומי, ירידה בעוני. זה התבסס כנראה על סטטיסטיקות שקר - עוד אחד ממאפייני המשטרים הסוציאליסטיים: אם המציאות אינה משתפת פעולה ואינה מתנהגת לפי החזון הסוציאליסטי הנעלה, הם "מתקנים" את המציאות באמצעות שקרים. יש עוד נקודה: אם אתה משתלט על כול הרכוש במדינה (שודד או "מלאים" אותו) ומדפיס כסף בסיטונות אפשרית עלייה זמנית ולמראית עיין של הרווחה. מה שבטוח: המצב הכלכלי של השליטים הסוציאליסטיים-חברתיים ומקורביהם משתפר פלאים, ללא ספק. עלייה כזו נגמרת תוך זמן קצר, כמו שקורה בוונצואלה וקרה בכול המדינות הסוציאליסטיות. זהו מותה של אומה, שהייתה פעם העשירה והמשגשגת בדרום אמריקה, בזכות הנפט.

ובכול זאת, מנהיגים רבים במערב, כמו ברני סנדרס בארה"ב וג'רמי קורבין - מנהיג הלייבור בבריטניה וראש האופוזיציה, ששיבחו את צ'אבס בעבר, מציעים ברצינות לתושבי מדינותיהם (ארה"ב ובריטניה) ליישם את השיטה הסוציאליסטית.

יעקב

כתבנו בקטע הקודם על האסון הסוציאליסטי בוונצואלה - לא ניתן להשיג שם כלום... לא אוכל.. לא תרופות... לא מים... וגם לא נייר טואלט. 

תור ללחם בוונצואלה.

בית מרקחת סוציאליסטי בוונצואלה - מדפים ריקים.

עכשיו שימעו סיפור על נייר טואלט (סיפור אמתי). במפעל תעשייה פרטי בוונצואלה מצאו העובדים סעיף בחוזה העבודה הקיבוצי, המחייב את המעביד לספק לעובדים חדרי נוחיות, מצוידים בכול הדרוש - כמו סבון ונייר טואלט. אבל ... נייר טאולט לא ניתן להשיג! אין בחנויות, נישט-טו. מה עושים? "לא מעניין אותנו" אמר וועד העובדים, אם לא יהיה נייר טואלט בשירותים ייחשב הדבר להפרה חמורה של חוזה העבודה הקיבוצי. המפעל יושבת לאלתר, ותביעה נגד בעליו תוגש לבית הדין לעבודה.

בעל המפעל רצה להציל את מפעלו (ואת מקור הפרנסה של עובדיו), ועשה מאמצים גדולים להשיג נייר טואלט. בסוף הוא מצא מחסן נידח, שהייתה לו עדיין כמות טובה של נייר, וקנה ממנו את כול הכמות, במחיר שוק שחור, כמובן, פי כמה מהמחיר הרשמי שבפיקוח ממשלתי. לא ניתן להשיג נייר בדרך אחרת. בעל בעל המפעל היה מוכן לשאת בעלות, ובלבד שלא יושבת מפעלו.

כאן נכנסו לפעולה מייד פקחי משרד המסחר והתעשייה. נגד בעל המפעל הוגשה תלונה פלילית חמורה על מסחר בשוק השחור, ספסרות, הפרת צוו פיקוח המחירים, וחבלה בכלכלת המדינה והעם. יש לשער שבעל המפעל נאלץ לשלם שוחד ביד רחבה לפקחים ולשופטים, כדי להמנע מלשבת לכלא.

ומה קרה במפעל? האם נהנו הפועלים מנייר הטואלט שהושג בעמל רב (ועלות גבוהה)? כן. הם נהנו מאד, במשך יום או יומיים. אח"כ אזל הנייר, הפועלים גנבו אותו, כול אחד לקח כמות כפי יכולתו הביתה, כי גם בבית לא היה נייר...

יעקב

וונצואלה אימצה את הסוציאליסם כשיטה לניהול המדינה, תחת שליטה הקודם, הוגו צ'אבס (אשר נפטר ב 2013) וסגנו וממשיכו - ניקולס מדורו. המפלגה השולטת היא PSUV - המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של וונצואלה, והאידאולוגיה השולטת היא "סוציאליסם של המאה ה 21", שאינו שונה במאום מהסוציאליסם של המאה ה 19 - שמו הנכון: מארקסיזם (על שם קרל מרקס). המאמר הארוך בקישור, מהוויקיפדיה, הוא מפורט וממצה.

המשטר הסוציאליסטי בוונצואלה מתאפיין בכול המאפיינים הרגילים של הסוציאליסם. עסקים רבים, בייחוד הגדולים שבהם (כמו תעשיית הנפט) הולאמו. הוטל פיקוח על המחירים ועל המטבע הזר. מפעלים רבים (בינוניים וקטנים) הועברו לידי "וועדי העובדים". קרקעות הולאמו, או "חולקו מחדש" - לנאמני המשטר. הטבות בדיור, בריאות וחינוך ניתנו לכול האוכלוסייה, ללא תשלום - על ידי הממשלה. התוצאה של הנדיבות הממשלתית: אינפלציה של מאות אחוזים.

בניגוד למודל המזרח-אירופאי של הלאמה של כול העסקים והרכוש הפרטי - בוונצואלה לא הייתה הלאמה גורפת, ועדיין יש עסקים פרטיים, שפועלים בתנאים קשים מאד, כשהאיום בהלאמה או "מסירה לפועלים" מרחף עליהם כול הזמן. 

מצב זכויות האדם בוונצואלה לא טוב - עוד מאפיין טיפוסי של המשטרים הסוציאליסטיים. מאסרים שרירותיים, הכאות של אסירים, איסור הפגנות, צנזורה, התנקלות למתבטאים נגד המשטר, מערכת שיפוטית המשרתת את השלטון ולא את האזרח - אלה מאפיינים את המשטר. יש גם מעשי רצח של מתנגדים, אם כי לא בקנה מידה המוני כמו שהיו במזרח אירופה או בסין. המשטר אינו לגמרה דיקטטורי, עדיין יש בחירות מדי פעם ובית נבחרים, אבל - חסרי סמכויות.

התוצאה של המדיניות הסוציאליסטית של וונצואה - מבחינה כלכלית ומבחינת רווחת התושבים וניהול אורך חיים רגיל - היא דומה לשאר המשטרים הסוציאליסטיים: אסון מוחלט. וונצואלה הייתה פעם מדינה עשירה, הודות למרבצי הנפט שלה, מהגדולים בעולם. הנה תמונות מהאסון שמתרחש בוונצואלה: החנויות ריקות, אנשים עומדים בתור ללחם, גם מים אין - מביאים מים בדליים. חשמל אין - הנהיגו שבוע עבודה של יומיים כי אין חשמל יותר. התרופות אזלו בבתי החולים, אנשים מתים בגלל מחסור בתרופות או בטיפול רפואי בסיסי. הטיפול הוא חינם - אלא שאין טיפול, אין ציוד ואין תרופות.

הפשיעה גואה, הכול גונבים ושודדים. מאמר ארוך של משה נעים מדווח על האסון המתרחש בוונצואלה.

וונצואלה היא מדינה סוציאליסטית טיפוסית: אין מזון, אין מים, אין חשמל, אין תרופות. אנשים מתים. המדינה מתפרקת לחלוטין. 

יעקב

ברני סנדרס הוא הסוציאליסט היהודי הזקן (74, אפילו זקן ממני) שעדיין מתמודד מול הילרי קלינטון במוקדמות הדמוקרטיות לנשיאות בארה"ב. הוא הפתיע את כולם בהישגיו בקלפי עד כה, אבל זה לא כול כך מפתיע אם חושבים על המועמדת הבלתי נסבלת שנגדה הוא מתמודד. 

לברני ולליצן העשיר והערמומי מניו יורק (טראמפ) יש לפחות נקודת הסכמה משותפת אחת: שניהם מדברים בגנות ה"גלובליזציה" (כלומר הסחר החופשי), ומאשימים את סין בצרות של ארה"ב. הם טוענים שהייבוא הזול ממנה הורס את מפעלי התעשייה בארה"ב, גורם לאבטלה, ופוגע ב"מעמד הפועלים". זה, כמובן לא נכון, אבל הרבה אמריקאים, בייחוד העניים, שמחים להאשים מישהו אחר בצרותיהם (הסינים או המקסיקנים), ושמחים לתת את קולם לאבא הגדול והמיטיב שמבטיח ש"שיעשה את ארה"ב שוב לגדולה" (שיהפוך אותה שוב לגן עדן).  זו סיסמת הבחירות של טראמפ.

זה פשוט לא נכון, מסביר קווין וויליאמסון. 

התעשייה האמריקאית פורחת ומשגשגת. זו עובדה כלכלית ברורה ובלתי ניתנת לערעור, אך היא, משום מה, לא ידועה בציבור הרחב. כולם חושבים שהתעשייה מתדרדרת והמפעלים נסגרים וזה לא נכון.

האמונה השגויה נובעת מכמה סיבות: אחת: התעשייה העכשווית אכן מעסיקה פחות עובדים, אבל זה בזכות האוטומציה, ובזכות העלייה בפריון העבודה, ולא בגלל ירידה בהיקפי הייצור. שנית: התעשייה לא מייצרת מוצרי צריכה, את רוב המוצרים האלה, אותם רואים בעין על מדפי החנויות, מייבאים מסין. התעשייה האמריקאית מייצרת מוצרי הון: מכונות מתוחכמות, מוצרים גדולים בעלי ערך מוסף גבוה (למשל מטוסי נוסעים, רובוטים תעשייתיים וכדומה). באשר לסין - אכן יש לארה"ב גרעון גדול במסחר עם סין (היא קונה הרבה יותר מאשר היא מוכרת). הסיבה לכך היא העוני של הסיני הממוצע, המרוויח רק כ 9000 דולר לשנה (לעומת כ 50,000 בארה"ב). לסינים פשוט אין כסף כדי לקנות הרבה מוצרים בארה"ב. (הם כן קונים הרבה תוצרת חקלאית, כמו פולי סויה). 

תוסיפו לכך את הרומנטיקה מוטעית על אותם "ימי זוהר" של העבר (כאשר אמריקה הייתה גדולה). אם אתם רוצים את אותם משכורות שהתעשייה שילמה לעובדיה בימי הזוהר של שנות החמישים - אתם תחזרו לרמת החיים של שנות החמישים... בטח לא "עתיד מזהיר". זה בערך המקום אליו מובילה הנוסטלגיה של ברני והדמאגוגיה של הדונלד.

הגלובליזציה והסחר החופשי הביא לעלייה גדולה ברמת החיים בעשורים האחרונים. המוצרים הזולים, מסין, הגבירו את כוח הקנייה של האמריקאי, והעלו את רמת חייו. פגיעה בסחר החופשי רק תגביר את העוני. יש אנשים שנפגעים מהשינויים הדינמיים והתמידיים של הנוף הכלכלי, אבל אלה שנהנים מכך רבים הרבה יותר. 

קל למכור אנשים לוקשים. קל למכור את האשלייה שהאבא הטוב והמיטיב (ברני או דונלד) "יעשה סדר בברדק" ויבוא ויפתור להם את כול הבעיות. קל להאשים את ה"אחרים" (הסינים ו/או המקסיקנים). הכוח האדיר של הדמגוגיה הוא מאפיין יסודי של "הבאג הדמוקרטי".

יעקב

במדינת ניו יורק בארה"ב העבירו חוק שכר המינימום בשיעור 15 דולר לשעה. זו המדינה השנייה שמאמצת חוק "מתקדם" וחברתי זה, אחרי שקליפורניה העבירה חוק דומה שעות ספורות קודם. שכר המינימום הנוכחי הוא 9 דולר לשעה, והוא יעלה, בהדרגה, בעיר ניו יורק עצמה, עד 15 דולר בשנת 2018. בשאר המחוזות במדינת ניו יורק העלייה תהיה איטית יותר ותגיע רק ל 12.5 דולר לשעה. בעיר ניו יורק יתחשבו בעסקים קטנים שמעסיקים פחות מ 10 עובדים, ויאפשרו להם להגיע לשכר של 15 דולר לשעה עד 2020 (במקום 2018).

בשביל מה צריך שכר מינימום? ולמה הוא כול כך פופולרי (בייחוד אצל ה"חברתיים")?  לכאורה זה ברור לחלוטין. כי יוקר המחייה גואה ועולה והפועלים המסכנים כבר לא יכולים להתקיים "בכבוד" משכר של 9 דולר לשעה. ניטיב עם כן עם העם, ונעלה את שכר המינימום ובא לציון הגואל, ולפוליטיקאי הקול בבחירות.

עניין שכר המינימום הוא הונאה ענקית. האיגודים המקצועיים בארה"ב מצאו פטנט - הם הצמידו את שכר העובדים המאוגדים לשכר המינימום החוקי. כאשר מעלים את שכר המינימום בעצם מעלים את שכר כול העובדים המאוגדים - הווה אומר - שכר העובדים בכול הגופים ציבוריים. מיותר לציין שיש בלי סוף גופים ציבוריים - העיריות, המשטרה (שהיא עירונית בארה"ב), התחבורה הציבורית, שרותי הבריאות והחינוך, שירותי הרווחה - חלק מהאוניברסיטאות, הדואר ומה לא. העלאת שכר מינימום פירושה העלאה כללית של כול השכר במגזר הציבורי. והעלאה מ 9 דולר ל 15 היא העלאה רצינית של 66% בשכר. זו לא העלאה רק עבור הפועלים המסכנים, מזי הרעב, שמרוויחים שכר מינימום של 9 דולר לשעה, זו העלאה לכוווולם!

מן המפורסמות הוא שהשכר ותנאי העבודה במגזר הציבורי הם גבוהים עד כדי שערורייתיים. במשך השנים ידעו האיגודים המקצועיים במגזר הציבורי לסחוט עוד ועוד הטבות, וכיום הם נהנים גם משכר גבוה, בשמיים, גם מתנאים מפליגים כמו חופש שנתי גדול, פרישה לפנסיה מלאה בגיל מוקדם (55 או 60), פנסיות נדיבות, ביטוחי בריאות ומה לא. אילו דנו על העלאה כללית בשכר במגזר הציבורי היה ציבור הבוחרים מתרעם על הפרות השמנות, על האיגודים החזיריים שלא יודעים שובע וסוחטים עוד ועוד הטבות על חשבון שאר הציבור (באמצעות איומי שביתה). אז מצאו פטנט. פטנט נהדר! לא מעלים את השכר במגזר הציבורי, "רק" מצמידים אותו לשכר המינימום. יא-עני - עכשיו לא נאבקים על העלאת שכר אלא רק על שכר המינימום, רק לטובת המסכנים, רק לטובת הפועלים מזי הרעב...

הבלוף הזה הוא שעומד מאחורי המאבק של האיגודים המקצועיים ושל הפוליטיקאים הפופוליסטים וה"חברתיים" למען העלאת שכר המינימום. כנאמר במקורות "בתחבולות תגנוב מהציבור".

כמובן, העלאת שכר המינימום בחוק גוררת אחריה עלייה בכול המחירים של כול השרותים, כלומר עלייה ביוקר החיים, שנגדו, כביכול, בא שכר המינימום להלחם.

תוצאה נוספת היא סגירת עסקים, בעיקר עסקים קטנים, שלא יכולים לעמוד בנטל הנוסף (העלאה של 66% בשכר העבודה). גם עסקים גדולים סובלים מכול זה, וחברות שרק יכולות בורחות (עם מפעליהן) למדינות אחרות (בתוך ארה"ב או מחוצה לה) בהן אין תולים על צווארן אבן ריחיים זו. בריחת מקומות עבודה פירושה - גידול באבטלה. יותר ויותר אנשים שרוצים לעבוד (בעיקר צעירים) לא מוצאים עבודה כי למעסיקים לא משתלם להעסיקם בשכר המינימום הגבוה. 

מי שאין לו עבודה - שכר המינימום שלו הוא אפס. זהו שכר המינימום האמיתי.

יעקב

המשך:

בריטניה העלתה אף היא את שכר המינימום ל 7.20 שטרלינג לשעה (10.36 דולר), ותמשיך להעלותו ל 9 שטרלינג עד 2020. 25 ערים בארה"ב העלו את שכר המינימום מאז 2014, וכך עשתה גם גרמניה. הדבר מאד אופנתי... הדבר אופנתי כי זה מעניק הטבות (לכאורה) לאנשים (שכר יותר גבוה) ללא עלות לכאורה - כלומר ללא עלות בהוצאה הממשלתית - כמו במקרה של מתן קיצבאות - ללא העלאת מיסים או יצירת גרעונות. אבל, כמו שאמרו חז"ל, אין ארוחות חינם. מישהו משלם בסוף עבור ההטבות... כי העלאת שכר המינימום מעלה את עלות כול המוצרים והשרותים והנה, לכן, דומה למס המוטל על כול האנשים - אבל - מוטל בסתר, בהחבא, ברמייה, ללא דיון או הצבעה מפורשת. 

יעקב

.

שמעו סיפור אמיתי. באחד הימים האחרונים התקשרה פקידה מחברת אשראי, במסגרת מסע קידום מכירות, והציעה לי הלוואה בתנאים אלה: עד 50 אלף ש"ח, לתקופה של עד 5 שנים, להחזיר בהחזר חודשי של 968 שקל לחודש, שהם, בסיכומו של דבר - להחזיר 58,008 ש"ח. הריבית הגלומה בהלוואה זו היא כ 6.2%. זו ממש מציאה! אותה הלוואה בבנק רגיל נושאת ריבית של 9% והחזר חודשי של 997 ש"ח.

זה שוד בצהרי היום, זו ריבית שערורייתית, ריבית נשך. אתם יודעים כמה ריבית משלמים הבנקים למפקידים על פקדונות שקליים? בערך אפס. ליתר דיוק: אפס בריבוע. אם תפקיד 50 אלף שקל בבנק לחמש שנים תקבל בסוף חזרה בערך 50 אלף ש"ח. אולי תקבל 50 אלף ועוד 10 ש"ח ריבית....

חברות כרטיסי האשראי אינם בנקים. אבל הן נמצאות בבעלות מלאה של הבנקים. הריבית בבנקים גבוהה יותר. הבעיה אינה בחברת כרטיסי האשראי אלא במערכת הבנקאות, קרי בבנק ישראל.

הנקודה שאני רוצה להדגיש זה ההפרש בין ריבית החובה וריבית הזכות ( spread בלע"ז).

במדינה נורמלית, בה יש תחרות בין הבנקים, יש תמיד הפרש נורמלי של בין 1-2% בין ריבית הזכות (אותה מקבל אדם שמפקיד כסף בבנק) לבין ריבית החובה (אותה משלם אדם שלוקח הלוואה בבנק). הבנק הוא בעצם מתווך - מתווך בין אנשים שיש להם עודף כסף לזמן מה ומפקידים אותו בבנק, לבין אנשים שזקוקים להלוואות, ורוצים להשתמש בינתיים בעודף זה. בתור מתווך ומפגיש בין שני סוגי האנשים, כלומר בתור נותן שרות, "מגיע" לבנק להרוויח אותו הפרש בריבית - שבאופן נורמלי מסתובב סביב 2%.

זה קורה במדינה נורמלית, בה יש בנקים פרטיים ותחרות בין בנקים רבים.

אצלנו זה לא קיים. אצלנו אין בנקים, אלא "כאילו בנקים". הבנקים אינם אלא אירגונים של פקידים הפועלים תחת ניהול ומרות בנק ישראל. בנק ישראל מנהל את מערכת הבנקאות ביד רמה. ה"מערכת" מורכבת ממספר זעיר של בנקים ("כאילו"בנקים) וכדי להקל על שליטתו לא מאפשר בנק ישראל הקמה והפעלה של בנקים נוספים, חדשים. הוא לא מאפשר לבנקים זרים לפעול בארץ. הוא לא מאפשר תחרות חופשית בין ה"בנקים" המעטים הקיימים בארץ. בנק ישראל מנהל את הבנקאות ברגולציה קשיחה עד הפרט האחרון. הדבר היחידי בו הבנקים מתחרים ביניהם הוא רוחב החיוך (המלאכותי והמאולץ) של הפקידות בבנק. בשום פרט אחר אין תחרות בין הבנקים, הרגולציה מפורטת, ומקיפה את כול הנושאים המהותיים. אין שום חופש עסקי לבנקים, הכול מנוהל ונכפה על ידי בנק ישראל, בצורה אחידה, בירוקרטית, מחניקה.

בחסות המערכת הזאת שודדים את האזרח, כול יום ביד רמה. המפקידים מקבלים אפס ריבית בבנק. זה פוגע בייחוד באנשים מבוגרים (כמוני) שחסכונותיהם נשחקים ונושאים תשואות נמוכות מאד עד שליליות. לעומת זאת - מי שנזקק להלוואה, כולל יזמים או בעלי עסקים, משלמים ריביות ענקיות. (הריבית על אוברדראפט או משיכת יתר בכרטיסי האשראי היא לא 6.1% אלא 13.5%). הבנקים הפכו למסחטה של כסף מהציבור - זו התוצאה של המדיניות של בנק ישראל, זה נוח לו. זה תואם את השקפת העולם ה"חברתית" לפיה בעלי עסקים (ובייחוד בנקאים) הם רשעים, לפי הגדרה, ורק פקידי בנק ישראל הם מלאכים טהורים, שיודעים יותר טוב מה טוב לכולם, ויש להם הסמכות החוקית והמוסרית לכפות את דעתם עלינו. אם יתנו חופש לבנקאים, חו"ח, ימצצו הבנקאים (הטייקונים) הרשעים את דמנו - ככה מאמינים מרבית האזרחים, שחונכו על ברכי האידאולוגיה המרקסיסטית. רק בנק ישראל מצילנו מידם, רחמנא ליצלן.

בינתיים, מי שמוצץ את דמנו, באופו שיטתי ומתמיד, מאז קום המדינה - זה בנק ישראל, הכופה עלינו ריביות מטורפות. אפשר להתווכח אם זה נעשה מתוך רשעות או מתוך טיפשות, או מתוך אידאולוגיה - זה לא משנה - התוצאה הסופית - אותו דבר. אבל בנק ישראל מתהדר בטוהר מוסרי (כביכול), של גוף ציבורי העובד, לכאורה, "לטובת הכלל". וה"חברתיים" לא מאמינים שייתכן ש"גוף ציבורי" (להבדיל מטייקון) הוא רשע או טיפש, או פשוט בלתי כשיר לניהול מערכות מסובכות. האמת היא שאף אחד לא יכול לנהל מלמעלה מערכות כאלה גדולות ומסובכות. כשמתעקשים בכול זאת לנהל את מערכת הבנקאות בצורה ריכוזית ודיקטטורית, על ידי בנק ישראל - זה מה שיוצא: מערכת הפוגעת עמוקות בציבור (הן בחוסכים והן בזקוקים להלוואות).

לפני כמה חודשים הייתה סיסמא פופולרית ואופנתית: המלחמה  ב"ריכוזיות". הריכוזיות הייתה אבי אבות הטומאה כביכול. 

בנק ישראל הוא אבא של כול הריכוזיות. הוא ריכוזיות בריבוע. אבל אצלנו מאמינים שריכוזיות של גוף ציבורי זה טוב ורצוי. במקום להילחם בריכוזיות הציבורית והמונופולים בחסות הממשלה - נלחמים בריכוזיות דמיונית של ה"טייקונים" כביכול.

יעקב

בעלי האידאולוגיה ה"חברתית" בארץ (בתה של האידאולוגיה המרקסיסטית) לא סובלים את ה"טייקונים". מי שמתעשר, לפי האידאולוגיה הזו, הוא בהכרח רשע ופושע. הוא התעשר או מניצול ה"פועלים" (הפרולטריון) - כמו שטוען המרקסיזם, או מגניבה, או מ"הון שילטון" - דהיינו משוד האנשים הפשוטים בעזרת מנגנון המדינה המושחת. מי שעשיר פושע לפי הגדרה - לא יכול להיות אחרת, לפי האידאולוגיה הזו. בנוסף לכול פשעיו הוא גם "לא שיוויוני" .

לא קיים, בהשקפת עולם זו, עשיר שהתעשר בזכות, יזם שפיתח מפעילים כלכליים, יצר עסקים חדשים, פיתח רעיונות חדשים - כול זה לא קיים אצל ה"חברתיים". יצחק תשובה - מה חטאו? הוא העז להשקיע ולגלות את הגז "של מדינת ישראל" - שאיש לא ידע שהוא קיים, וגם לפתח את השדות, להקים אסדות הפקה ולהניח צנרת לחוף. צריך לקחת מהרשע הזה את הכול כי הוא מעיז להיות עשיר, ועשיר הוא כידוע רשע.

עוד אחד "חברתי", שלא אוהב אוליגרכים עשירים (חוץ מהחברים שלו), הוא וולדימיר פוטין. גם הוא לא יכול היה לסבול שיזמים פרטיים יפתחו את שדות הנפט והגז של רוסיה. אז הוא השתלט חזרה על שדות הנפט והגז והחזיר אותם לבעלות ממשלתית, אחרי שקודם הופרטו והיו בבעלות פרטית. את ה"אוליגרכים" שהעזו לדרוש דמוקרטיה, ואף לעסוק בפעילות פוליטית שלח לכלא (חודורקובסקי). אף אחד לא יעז לקרוא תגר על שילטונו המוחלט של פוטין. אוליגרכים אחרים הוגלו או נרצחו, או הוגלו ונרצחו בגלות (ברזובסקי). סדר צריך להיות - המדינה, אמא רוסיה, היא מעל לכול. ואמא רוסיה "זה אני" לפי השקפת פוטין. עכשיו כול חברות הנפט והבנקים הגדולים הם בידי הממשלה, כלומר בידי חבריו של פוטין, שתומכים בו ומחזקים את שלטונו, והוא גומל להם במשרות שמנות ונוחות.

לפי ספרי האזרחות, והאמונות האוטופיות של ה"חברתיים" - המדינה דואגת לעם, ומשקיעה בבריאות, חינוך ורווחה. במציאות (גם שלנו וגם של פוטין) המדינה משרתת בעיקר את השולטים בה - את הפוליטיקאים. מה עשה פוטין ומדינתו עם כול הכסף שזרם לקופת המדינה מהנפט והגז? הגדיל את המשרות הציבוריות, שאותם חילק למקורביו.

הוא הגדיל את מספר עובדי המדינה. אלה שחיים על כספי הציבור.

וכעת, כשמחירי הנפט והגז ירדו, והכנסותיה של רוסיה קטנו - מה עושים? אי אפשר לפטר, בין לילה, את מנגנון הפקידות המנופח שנוצר בעת השפע. אז נכנסים לגרעונות, ולאינפלציה.

רבים במדינה שלנו חושבים כמו פוטין. טייקונים ואוליגרכים זה רע, אבל מדינה בעלת כוח גדול (נוסח רוסיה של פוטין) זה טוב, כי "המדינה היא של כולנו". לא חשוב כמה שהיא מושחתת וכמה שהיא מחלקת כספים למקורבים ולקבוצות לחץ פוליטיות. מדינה זה "טוב" - טייקון זה רע, ודי!

יעקב