קו ישר

המפקחת על הבנקים בבנק ישראל פנתה במכתב אל הבנקים, ובו דרישה להתיעל בשנים הקרובות. נהדר. להתיעל? בטח, התיעלות זה טוב. אומרת המפקחת: 

בבנק ישראל מציינים כי רמת היעילות שמאפיינת את רוב הבנקים במערכת הבנקאית בישראל נמוכה באופן משמעותי בהשוואה לעולם...לדברי הפיקוח, הדרך להתייעלות היא באמצעות צמצום מספר המשרות ובהנהגת תכניות פרישה מרצון של עובדים, וצמצום בהוצאות נוספות.

יש פה כמה נקודות לציון.

1. למה יש חוסר יעילות בבנקים? בכול מערכת ריכוזית, מונופוליסטית, יש "חוסר יעילות". זה מהות המערכת, לא יכול להיות אחרת. חוסר יעילות פירושו העסקה של הרבה עובדים, רבים מהם בכירים, כולם במשכורות ענקיות - והדבר הזה אפשרי רק בגופים שפטורים מתחרות. ומי דואג שלא תהיה תחרות במערכת הבנקאות? ניחשת - בנק ישראל. אז בנק ישראל הבחין בבעיה: חוסר יעילות של מערכת הבנקאות - אבל לא הבחין בסיבה לבעיה - מדיניותו הריכוזית של בנק ישראל עצמו, המונע הקמת בנקים חדשים ומונע תחרות בתחום הבנקאות.

2. עובדים מיותרים רבים, ומשכורות גבוהות הם המאפיינים את כול המערכות המונופוליסטיות הממשלתיות שלנו - למשל: חברת החשמל, נמלים, אוניברסיטאות וכאלה... כי יש לנו חוקי עבודה "מתקדמים" שנותנים לעובדים בגופים ציבוריים מונופוליטים, כוח אינסופי, לסחוט מהמערכת כמה שהם רוצים, ולמנוע כול פיטורין והתיעלות. בנק ישראל לא אשם בחוקי העבודה האבסורדיים האלה - אבל עליו להצביע עליהם כאחת הסיבות החשובות לחוסר היעילות במערכות הציבוריות - כולל מערכת הבנקאות. הבנקים  (ובנק ישראל) לא יכולים לשנות את חוקי העבודה. זאת תפקידה של הכנסת. אבל בנק ישראל יכול וצריך להמליץ על כך ולהצביע על התוצאות הבלתי רצויות של המצב הקיים. לא יכולה להיות התיעלות של ממש בסביבה בה חוקי העבודה המעניקים כוח מחלט לוועדי העובדים.

3. האבא של חוסר היעילות - כלומר של מאות עובדים מיותרים היושבים על משכורות עתק הוא בנק ישראל עצמו. מה בנק ישראל עושה למען "התיעלות"?  מוציא מכתבים לאחרים... תתיעלו אתם... מזמן כבר אמרתי שאנו צריכים לבטל את השקל ויחד איתו את בנק ישראל. הם אינם ממלאים שום תפקיד מועיל. כול התפקיד הניהול ה"מונטרי" כביכול של בנק ישראל, כולל "קביעת ריבית" ושער החליפין - זה משחק בנדמה לי. בנק ישראל לא קובע כלום, הכול נקבע במערכות הבינלאומיות. בנק ישראל פשוט מיותר. ביטולו יהיה צעד התיעלות ענק.

יעקב

מערכות ציבוריות-ממשלתיות קשה לנהל – כמעט בלתי אפשרי. מערכות אלה שייכות ל"כולנו" כלומר, לא שייכות לאף אחד. אין "בעל בית" ברור וסמכותי היכול לנהל את המערכת בצורה טובה ויעילה. גרומים רבים בוחשים לכאן ולכאן, יש חוסר בהירות ומריבות על סמכויות, כולם נלחמים נגד כולם, והמערכת לא מתנהלת כלל, כלומר מתנהלת בצורה מקרית וכושלת ולרוב גם מושחתת, מבזבזת כסף רב, מבלי להשיג מטרות חשובות ולספק שירותים דרושים . כולנו מכירים את המערכות האלה – למשל: מערכת החינוך, הנמלים, הרכבות, חברת החשמל, רשות השידור או, במיוחד, מערכת הבריאות.

הדברים נאמרים אגב מערכת הבריאות הציבורית ודו"ח וועדת גרמן, אשר כונסה לפני כשנה וחצי והגישה כעת את הדו"ח שלה. יעל גרמן נכנסה לתפקיד שרת הבריאות לפני כשנה וחצי, אך במקום לנהל את מערכת הבריאות היא כינסה וועדה.

ההיגיון מחייב ששר חדש, אשר אינו מכיר כלל את מערכת הבריאות, חייב להקדיש אולי חודש ללימוד אינטנסיבי ויסודי של המערכת, בעזרת מנכ"ל מומחה בתחום, ועוד שנים או שלושה יועצים מנוסים, מנהלי בתי חולים או מנכ"לים לשעבר של משרד הבריאות (כולם גם רופאים). אחרי לימוד כזה ניגשים לביצוע. אם צריך עוד תקציבים – דורשים אותם מהאוצר ומראש הממשלה, מעבירים את ההחלטות הדרושות בממשלה, משנים נהלים או תקנות, מעבירים חקיקה, אם צריך,  בקיצור: מנהלים את המערכת.

לא ככה מתנהלת מערכת ציבורית-פוליטית. המערכת הזו, בראשות יעל גרמן, ממנה וועדה רבתי, בת 15 חברים, רובם עורכי דין וכלכלנים שאינם מכירים את מערכת הבריאות ואין להם מושג ירוק בנושא. הוועדה יושבת במשך יותר משנה, מקיימת יותר מ 100 ישיבות, שומעת יותר מ 100 עדים (כולל מנהלים במערכת הבריאות המושבתים מעבודתם לצורך מתן העדות). אח"כ הוועדה עוד עמלה חצי שנה ברישום וניסוח המסקנות הגורליות שלה, ולבסוף מפרסמת דו"ח עב כרס, שאיש אינו קורא. פרסום הדו"ח מתרחש יום אחרי שהממשלה התפטרה ושרת הבריאות עזבה את התפקיד. לו לא התפטרה הממשלה, בוודאי היו מתעכבים בניסוח המפורט של מסקנות הוועדה עוד חצי שנה.

הסוף עם דו"ח זה יהיה כמו הסוף של כול הוועדות הממשלתיות הרבות (וועדת טרכטנברג, וועדת יוגב, הוועדה לשרות השידור) – הדו"ח ייגנז וישכח. בינתיים, במשך שנה וחצי, לא עושה השרה יעל גרמן שום פעולה ניהולית של ממש במערכת הבריאות – כי "העניין נמצא בטיפול הוועדה". כלומר – הוועדה היא תירוץ לאי עשייה, או לכס"ת של השרה, או לשיתוק והתעלמות מעשית מהבעיות.

העבודה בשיטת הוועדות נוחה ומתאימה לפוליטיקאים. ראשית היא מאפשרת להם לברוח מאחריות, מניהול מעשי, מעשייה של ממש, ולהסתתר מאחורי הוועדה. היא מאפשרת להם להעביר את הזמן בתפקיד, ליהנות מהמעמד והצ'ופרים, בלי לעשות כלום. היא גם מאפשרת להם ליהנות ממוניטין ויוקרה: השרה גרמן תיזכר כמי שהקימה ועמדה בראש וועדת גרמן. אם ישאלו אותה נכדיה: מה עשית למען מערכת הבריאות היא תענה בגאווה: הקמתי וניהלתי את וועדת גרמן.

חוץ מזה מינוי וועדה מאפשרת לשרה לחלק ג'ובים והכנסה צדדית יפה למקורבים פוליטיים ואחרים – 15 חברי הוועדה ועוד עוזרים ומזכירים למיניהם. הפוליטיקאים אוהבים לחלק צ'ופרים כאלה, מכספי הציבור למקורבים – על זה בנוי בסיס הכוח הפוליטי שלהם.

על התוכן, או יותר נכון – חוסר התוכן – של דו"ח גרמן אכתוב בקטע נפרד.

יעקב

יוחאי רוס מעין גדי שואל (בא-מייל לא הכי מנומס):

"מדוע תאגיד המשלם שכר מינימום לעובדיו מרשה לעצמו לשלם שכר מיליוני ₪ למנהליו"

שאלה טובה.

הקריטריון לתשלום שכר בתאגיד צריך להיות תרומתו של העובד להפקת הרווחים, שמהם ניתן לשלם שכר. אם החברה לא מצליחה, לא מייצרת ומוכרת, ורק מפסידה כסף אז אין מה לחלק. לכן קודם כול: הייצור והרווח. יש לשער שבעל המפעל, החברה או התאגיד, לא היה משלם למנהל משכורת גבוהה אם היה יכול למצוא מנהל אחר שמצליח לנהל באותה צורה (טובה) ולהפיק אותו רווח ומסתפק במשכורת יותר נמוכה. בעל מפעל לא משלם משכורת גבוהה רק בזכות העיניים היפות של המנהל. אם בעל העסק משלם משכורת גבוהה למנהל זה כנראה כי הוא מעריך שהמנהל "שווה את זה" כלומר - הוא מפיק עבורו רווח - ומנהל אחר, יותר "זול" לא היה מצליח לייצר אותו רווח.

כנ"ל העובד. בעל המפעל או העסק משלם משכורות לעובדים במקצועות השונים ובדרגות השונות (לאו דווקא תמיד שכר מינימום) לפי הידע והמיומנות שלהם והתרומה שהם תורמים לשגשוג המפעל ויצירת רווחים. אין לו סיבה לשלם משכורת גבוהה לעובד שאינו תורם הרבה למפעל - רק בגלל שהעובד "זקוק לכסף" (מי לא זקוק?). העובד - שחושב שהוא אינו מקבל מספיק, על פי תרומתו למפעל, יכול לבקש תוספת ולאיים לעזוב. בעל המפעל צריך לשקול אם "שווה לו" (מבחינת עבודת המפעל וריווחיותו) לשלם את המשכורת הגבוהה יותר - או שמא כדאי לו לחפש עובד אחר... (עובד חדש צריך להכשיר, ולעולם לא יודעים מראש כמה הוא באמת יתרום).

החופש הזה נתון לעובד ולמנהל כאחד - אם הוא מרגיש שלא מעריכים את עבודתו מספיק - הוא יכול לחפש עבודה אחרת שבה ירוויח יותר.

גם בעל המפעל וגם העובד הם גורמים אוטונומיים, עצמאיים, ובעלי זכויות אדם. כול אחד יש לו זכות מלאה לעשות מה שהכי טוב בשבילו. שכר משלמים לא לפי מה שנראה ליוחאי רוס מעין גדי כ"הוגן" אלא לפי התרומה לרווח המפעל - שזה המקור שממנו משלמים משכורות. אם אין רווח אין משכורת ואין מפעל.

כול זה נכון למפעלים ותאגידים מסחריים בתנאי כלכלה חופשית ותחרות. במפעלים ממשלתיים הכללים שונים: שם מקבלים משכורת לפי ההשתייכות הפוליטית והקשרים האישיים עם המנהלים הציבוריים של התאגיד, וגם - לפי הכוח והיכולת להזיק למפעל ולחברה בכלל. מי שיש לו הכוח להזיק הכי הרבה - כמו עובדי חברת החשמל שמחזיקים ביד את השאלטר (המפסק) - הוא מרוויח הכי הרבה. מי שלוקח לעצמו משכורות עתק ותנאים נלווים (לעיתים לא חוקיים) - תחת איום להוריד את השאלטר - הוא עובד חזירי. החזירות מתחלקת שווה בשווה בין כול בני האדם, חזירים יש בקרב ה"עובדים" לא פחות מאשר בקרב ה"קפיטליסטים", בקרב העניים לא פחות מאשר בקרב העשירים... 

במפעלים פוליטיים הכוח הוא הקריטריון הקובע והחזירות חוגגת. לכן צריך כמה שפחות מפעלים פוליטיים או ציבוריים או ממשלתיים או איך שלא תקראו להם.

יעקב

איני מכיר את עופר עיני, ולא חשבתי שאפשרי שאי פעם אומר מילה טובה עליו, אבל אני נאלץ היום לברך אותו.

עופר עיני וההסתדרות פיטרו את וועד עובדי הרכבת ואת ראש הוועד גילה אדרעי. סוף, סוף אפשר לאמור שההסתדרות עשתה משהו למען מדינה. אף אחד במדינה אינו מעיז לפצות פה ולצפצף ולהתלונן על השתוללות וועדי העובדים, שפועלים בכוחניות, משתלטים על מגזרים חשובים במדינה ואינם מאפשרים את ניהולה התקין.

ככה קורה עם וועד עובדי חברת החשמל, שלוקחים לעצמם הטבות כמה שמתחשק להם, מצפצפים על הממשלה והכנסת ועל כול החוקים שמנסים לעשות רפורמה בחברת החשמל, וגם מצפצפים על בתי המשפט שפסקו שהם צריכים להחזיר למדינה סכומים שהועברו לקרנות פנסיה שלא כחוק.

וועד הנמלים, גם הם עושים בנמלים ככול בעולה על רוחם.

לאחרונה כתב מבקר המדינה דו"ח של מעל 500 עמודים על שרותי הכבאות, אבל פחד להזכיר את הסיבה האמיתית לבעיה: סירובו של וועד העובדים לאפשר רפורמות במטרה לנהל את שרותי הכבאות ביעילות.

כולם מפחדים מוועדי העובדים, מפחדים כול כך חזק שאפילו לא מעיזים לפתוח פה ולמתוח עליהם ביקורת. גם מבקר המדינה וגם בתי המשפט מפחדים.

אינני יודע מה גילה עשתה לעיני שהוא החליט הפעם לא לשתוק.

אינני יודע איזה סמכויות יש להסתדרות ומה פתאום היא מתערבת. לדעתי - העובדים עצמם צריכים לבחור וועד, הוועד הוא נציג של העובדים ולא פקידים של עיני. לכן אני לא חושב שיש לעיני סמכות חוקית לפטר וועד, ואם יש לו - הרי זה חוק דיקטטורי ולא תקין, הפוגע בזכויות האדם של העובדים. במדינה סוציאליסטית סמכותית ממלאת הסתדרות העובדים תפקיד חשוב - היא זרוע של השלטון, לדיכוי העובדים. אצלנו הקימו את ההסתדרות הכללית לפי המתקונת הרוסית הקלאסית, אבל ההסתדרות מזמן לא משרתת אף אחד, לא את העובדים ולא את המדינה - הם משרתים רק את עצמם - יוצרים משרות ועמדות כוח עבור קבוצה של עסקנים פוליטיים.

ההסתדרות הכריזה על הקדמת הבחירות לוועד עובדי הרכבת, בתקווה שייבחר וועד חדש. אבל, מה תעשה ההסתדרות אם גילה אדרעי תיבחר מחדש, כפי שקרוב לוודאי יקרה ? שאלה מעניינת. אם גילה אדרעי נהגה שלא כחוק, והפרה צווים של בית המשפט נגד שביתות לא חוקיות, היה על בית המשפט (בית הדין לענייני עבודה) לטפל בבעיה, להעמידה  לדין ולהעניש אותה. אבל בית המשפט מפחד. המדינה מפחדת, כולם מפחדים. באווירה זו - טוב שיש מישהו שאינו מפחד, וקרא לגב' אדרעי לסדר. לכן אני מברך את עיני.

ועכשיו, נוכח האומץ והאחריות הממלכתית שעיני גילה, אני רוצה לראות אותו מטפל בוועד עובדי חברת החשמל... אם יעשה זאת יזכה לתהילת נצח.

יעקב

בהמשך לנושא האבטלה - מוטי נוהג לספר את הסיפור על השיפוצניק הערבי מאחד מכפרי הגליל. מוטי שואל - יש אבטלה בכפר שלכם? הוא עונה - אבטלה רבה. מוטי ממשיך לשאול - אבל האנשים עובדים או לא? הוא עונה - עובדים כולם, ברוך השם.

זה מצביע על עוד נושאים הקשורים לדמי אבטלה. כאשר מחלקים דמי אבטלה צריכים להקים מנגנון ממשלתי לניהול האבטלה. צריכים להקים לשכות עבודה בכול הישובים, ובהן מאות פקידים שתפקידם לרשום את המובטלים (ןשמתקיימים מהאבטלה). כיצד ידעו מי מובטל ולמי מגיעים דמי אבטלה? אז כול מובטל נדרש להגיע לפחות פעמיים בשבוע ללשכת התעסוקה לחתום על נוכחות. כך נוצר המושג "דורשי עבודה", שכמו מרבית המושגים החברתיים הוא שם יפה המסתיר אמת פחות יפה. לאנשים אלה צריכים לקרוא "דורשי דמי אבטלה" ולא "דורשי עבודה" - זו האמת - אבל אנו מעדיפים להסתיר את האמת ולהשתמש במונחי שקר שיותר נעימים לאוזן.

זה גם מה שמופיע בסטטיסטיקות של האבטלה במדינה. מספר המובטלים הוא מספר "דורשי העבודה" - דהיינו - מספר האנשים שחותמים פעמיים בשבוע בלשכת התעסוקה (שהשם הנכון שלה הוא "לשכת האבטלה").

אין שום ספק שהרבה מהאנשים שחותמים בתור "דורשי עבודה" לא ממש רוצים לעבוד, הם רק רוצים את דמי האבטלה. הרבה אחרים דווקא כן עובדים (כמו הערבים בסיפור) אבל בשחור, לכן הם גם עובדים ומשתכרים וגם מקבלים דמי אבטלה. ואילו רבים אחרים, שהיו רוצים לעבוד אבל לא מוצאים עבודה, מפסיקים להירשם בלשכת העבודה אחרי שנגמרים דמי האבטלה - ובכך נעלמים מהסטטיסטיקה של רמת האבטלה במשק.

גם בארה"ב אנו צפויים לראות ירידה גדולה באבטלה בחודשים הקרובים, כאשר ייגמרו דמי האבטלה, בתום שנתיים, להרבה אנשים. בין אם יחלו לעבוד (בעבודות "גרועה" שלא רצו לקחת קודם) ובין אם לא, הם יפסיקו לבוא ללשכה להרשם, וייעלמו מהסטטיסטיקות של המובטלים.

יעקב

ממדור החדשות הטובות:

ישראל עשויה להיות המדינה השלישית שתגיע לירח (אחרי ארה"ב וברה"מ). [זאת בתנאי שהסינים לא יקדימו אותנו.]

אם הכול יילך לפי התכנית, עד דצמבר 2012 תנחת על הירח חללית זעירה שתשוגר על ידי שלושה מדענים ישראליים צעירים. החללית תשדר לכדור הארץ תמונות ומידע. הם עשויים לזכות בפרס גוגל לונר  Google Lunar X בן 20 מיליון דולר.

שלושת הישראלים הם יריב בש (אני מקווה שלא טעיתי ביריב...), כפיר דמרי ויונתן ווינטראוב. הם מהנדסים בתחומים שונים של היי-טק, בישראל. הם שמעו על הפרס של גוגל, התחברו במקרה, והגו תכנית פעולה. הם נרשמו לתחרות ברגע האחרון, בדצמבר 2010 אחרי שגייסו את דמי ההרשמה בסך 50 אלף דולר. מאז הם גייסו כ 50 מתנדבים לעבודה על הפרוייקט וגם את התמיכה של מוסדות רבים כולל מכון וויצמן. יש להם אתר ובו פרטים נוספים.

29 קבוצות נרשמו לתחרות, והן מתכוונות להוציא בין 10 מיליון ו 100 מיליון דולר לפרוייקט. הקבוצה הישראלית מתכוונת להוציא רק 8 מיליון, ומתכננת שיגור לפני 2013, לפני האחרים. הם מתכוונים להשתמש ברכיבים קיימים, ולהנחית על הירח רובוט בגודל בקבוק קוקה-קולה. זה יהיה בעצם משהו כמו טלפון סלולרי על גלגלים. הם אומרים שחקר החלל וניצולו לא חייב להיות כול כך יקר כמו שחושבים, ושאם יצליחו יפתחו אפשרויות רבות, חדשות, לניצול החלל.

לא נותר לי אלא לאחל להם הצלחה !

יעקב

ד"ר אפרים דוידי מאונ' בן-גוריון כותב מאמר בואינט על האבטלה האמיתית. הוא כותב שבצד האבטלה הרשמית של כ 7.5%, יש אבטלה של אנשים שהתייאשו מלמצוא עבודה, וגם כאלה המועסקים בעבודה חלקית שלא מרצונם. ביחד – שיעור האבטלה הנכון, לדעת דוידי הוא 13.6% .

בהחלט ייתכן שדוידי צודק. ייתכן אבל גם שלא כול מי ש"מובטל" ממש רוצה לעבוד – למרות שהוא מצהיר מן הסתם שהוא רוצה. עובדה היא שיש בארץ 250-300 אלף עובדים זרים. הם עושים עבודות ש"ישראלים לא רוצים לעשות". בסדר – אז הם לא רוצים – הם מובטלים מבחירה.

למה הם לא רוצים? כי נוח יותר לקבל דמי אבטלה או אבטחת הכנסה, בלי להתאמץ ולעבוד בעבודות קשות.

העובדה שדמי האבטלה והבטחת ההכנסה ממריצים את הבטלה – ויוצרים את ה"אבטלה" – זו עובדה שנאלמת מעיני ד"ר דוידי, כי היא לא מתיישבת עם האידיאולוגיה שלו. אבל אל דאגה, דוידי יודע בדיוק למה יש אבטלה:

"האבטלה כתופעה חברתית של קבע אופיינית למשטר הקפיטליסטי."

האידיאולוגיה המרקסיסטית מסנוורת את עיניו וגוברת על המציאות.

כלכלנים ליברליים ראו באבטלה סטייה מן המצב הנורמאלי של תעסוקה מלאה, שאליו שואפת באופן טבעי הכלכלה.

מצב נורמאלי של תעסוקה מלאה ? מאיפה הוא ממציא את זה? לא קשה לדעת – הנה ציטוט ארוך בוא הוא מסתמך על נביאו – קארל מרקס:

קרל מרקס הבחין כבר במאה ה-19 בקשר ההדוק בין האבטלה לבין המשטר הקפיטליסטי. בקיומם של המובטלים, ואף כתופעה המונית, ראה מרקס כאמצעי לחץ המרכזי שבעזרתו יכולים בעלי ההון למנוע או להאט את עליית השכר ולשמור על שיעורי רווח גדולים. על פי מרקס, אין ביכולתו של הקפיטליזם לפעול, ואף להבטיח שיעורי רווח גבוהים, ללא אבטלה. מרקס אף הגדיר את המוני המובטלים כ"חיל המילואים התעשייתי" של הקפיטליזם..

הטענות האבסורדיות של קארל מארקס מהמאה ה 19 הן נר לרגליו של ד"ר דוידי, אשר מסוגל לקרוא בספרים ישנים אבל לא להסתכל על אשר קורה מסביבו. הוא  למשל לא מבחין בקשר הישיר בין חוקי שכר מינימום לשיעור האבטלה. וגם לא בסיבה הראשית – תשלומי ההעברה, הפוטרים את האדם מהצורך לעבוד. התיאוריה המרקסיסטית הרת האסון שולטת ללא מצרים בעולם האינטלקטואלי, גם בימנו.

הדרך להקטין את האבטלה היא להוריד מיסים (ולצורך כך – תשלומי העברה למי שבריא ויכול לעבוד), להקטין רגולציה, להסיר חסמים, להקטין את הבירוקרטיה, לעודד יזמים .

יעקב