קו ישר

לפני כמה חודשים, כשאר העבירו בכנסת את חוק הריכוזיות, כתבתי שה"ריכוזיות" היא מושג לקוח מהאידיאולוגיה המרקסיסטית, ושהוא מנותק מהמציאות. אין ריכוזיות, של 20 משפחות כביכול, במשק הישראלי. אין דבר כזה, הטענות האלה פשוט לא נכונות.

מניתי שורה ארוכה של יזמים שהחלו מאפס, ובנו ב 10 אצבעותיהם, ובשכלם, אימפריות כלכליות אדירות, ללא סיוע של משפחות עשירות או קשרים פוליטיים יוצאי דופן.

הנה אחד ששכחתי למנות (וודאי יש עוד רבים): שלמה שמלצר, המוסכניק מחיפה, שבנה לעצמו אימפריה כלכלית שאומדן המכירות שלה היום כ 5 מיליארד שקל, שוויה כ 2.5 מיליארד שקל, והמעסיקה כ 5000 עובדים בארץ.

שלמה שמלצר נפטר באופן פתאומי, היום, בגיל 68, יהי זכרו ברוך. (אני לא מכיר אותו אישית).

אולי באותה הזדמנות כדאי להזכיר את יוסי גביזון, ההיפי בן ה 41  מדימונה (יבל"א), שבנה את האימפריה של קרולניה למקה, ברלין, וחנויות האופנה הודיס, טופ טן. הקבוצה שלו הינה הבעלים של רשת של 174 חנויות, בארץ, ומחזור מכירות המוערך ב 450 מיליון שקל. עוד אחד שהתחיל מאפס, ובנה עצמו במו ידיו.

צעקות השבר על ריכוזיות בישראל, והחוקים הפופוליסטיים והריקניים מחוקקים בכנסת הם קשקוש אחד גדול, הריכוזיות היחידה שיש היא הריכוזיות שהממשלה משליטה בחוקיה, בתחומי החקלאות, התשתיות (חשמל, נמלים, נמלי תעופה), הבנקאות, וכדומה.

תוספת: היום, 9/7, נפטר עוד אחד מהיזמים שהזכרתי במאמר הראשון: דוד עזריאלי, ז"ל. זהו עוד אדם שהתחיל מאפס ובנה את עצמו, בכוחות עצמו, למעמד של בעל אימפריה כלכלית ששוויה מוערך ב 2.5 מיליארד דולר. הוא אחד מאנשי העסקים החשובים בישראל, והוא אינו "משפחה" או מקורב לשלטון, או "ריכוזי". הוא נולד בפולין, ניצל בשואה, בה נספתה משפחתו, עלה לארץ ב 1944 ונלחם כקצין במלחמת העצמאות. אחרי זה היגר לקנדה מפני שלא יכול היה לסבול את המשטר הסוציאליסטי המדכא במדינת ישראל הצעירה. הוא עשה הון בקנדה, וחזר לארץ בסביבות 1980, לאחר שחל שינוי בארץ, והמשטר הפך יותר ליברלי.

חוק הריכוזיות - שבעצם מציק לאנשי עסקים ומערים קשיים שרירותיים בדרך התפתחותם, הוא אחד הדברים שנובעים ממנטליות אנטי-עיסקית שמקורה בהשקפות הסוציאליסטיות. אם ימשיכו להערים קשיים ולהטריד ולהשמיץ אנשי עסקים, יחזרו אנשי העסקים להתפתח ולפתח ארצות אחרות, כמו עזריאלי בקנדה.

יעקב

אחרי שסיפרנו את הסיפור על מוישה "שני אקדחים" כהן, גנרל בצבא סין, אני רוצה לספר סיפור נוסף על גנרל יהודי הרבה יותר ידוע ומפורסם, הגנרל המעולה ביותר בחזית המערבית באירופה, במלחמת העולם הראשונה - הגנרל האוסטרלי-יהודי ג'ון מונש, על שמו נקרא המושב כפר מונש בשרון.

ג'ון מונש נולד בשנת 1865, במלבורן, אוסטרליה. הוריו, יהודים מגרמניה (פרוסיה באותו זמן) היגרו לאוסטרליה שנתיים לפני לידתו. מונש התגלה בצעירותו ככשרוני, סיים בחינות בגרות בבית ספר תיכון במלבורן בגיל 14, וסיים את התיכון בגיל 16, כתלמיד הראשון בכיתתו. הוא עשה תואר ראשון ושני בהנדסה אזרחית באונ' מלבורן, אותם סיים ב 1893. עד 1895 צבר עוד שני תארי ב"א, באומנויות ומשפטים. הוא עשה קריירה בהנדסה אזרחית, היה שותף בחברות הנדסה וקבלנות, היה מחלוצי המשתמשים בבטון מזוין באוסטרליה (טכנולוגיה חדשה באותו זמן). היה גם נשיא אגודת המהנדסים במדינת ויקטוריה, וחבר באגודת המהנדסים הלונדונית.

ג'ון מונש לא היה איש צבא, אבל, עוד בזמן לימודיו באוניברסיטה התגייס למיליציה האוסטרלית (צבא המילואים שלהם), בשנת 1884. עם הזמן עלה בסולם הדרגות, במיליציה (במילואים), עד שהגיע לדרגת קולונל בשנת 1912, ומונה מפקד בריגדת החי"ר מס' 13. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, באוגוסט 1914, התגייס מונש בפעם הראשונה לצבא הסדיר (צבא קבע), בהיותו בן 49. הוא מונה לצנזור הראשי של הצבא, אבל תפקיד המטה לא קסם לו, הוא דרש וקיבל פיקוד על יחידת שדה לוחמת, הבריגדה הרביעית. מינויו עורר התנגדות בגלל יהדותו, ומוצאו הגרמני - הוא היה דובר (וקורא וכותב) גרמנית, אותה למד מהוריו.

בינואר 1915 הגיע עם יחידתו לקהיר, ובמשך השנה השתתף במבצע גליפולי - נסיון בריטי לכיבוש חצי האי גליפולי מידי הטורקים. יחידתו השתתפה במספר קרבות, אך המבצע כולו נוהל בצורה כושלת והסתיים בכשלון ונסיגה בדצמבר. ביולי אותה שנה, 1915, הועלה מונש לדרגת בריגדיר-גנרל, אך נאלץ להתמודד עם שמועות עקשניות שהפיצו יריביו על היותו מרגל גרמני.

ביוני 1916 הגיעה יחידתו לחזית המערבית, בצרפת, וביולי אותה שנה הועלה לדרגה של מייג'ור-גנרל, וקיבל פיקוד על הדיביזיה האוסטרלית ה 3. הוא השתתף במספר קרבות, עם הצלחה לא מועטה, והרשים את הממונים עליו, הבריטיים, ביכולתו והתלהבותו. במאי 1918 הועלה לדרגת לויטננט-גנרל, ומונה למפקד הקורפוס האוסטרלי - הקורפוס הגדול ביותר בחזית המערבית.

מתנגדיו של מונש המשיכו לחתור תחתיו, ואף שיכנעו את ראש ממשלת אוסטרליה, בילי היוז, לפטר אותו. הם אמרו: "לא מתאים שצבא אוסטרליה יהיה תחת פיקוד של אדם זר שנדחף, בזכות הכשרון המולד שלו כיהודי". אך, כאשר בילי היוז ביקר בחזית, ושמע את ההערכה הרבה שרחשו למונש מפקדיו ופיקודיו כאחד, הוא חזר בו והשאירו בתפקידו.

מונש הצטיין בתכנון מדוקדק את הקרבות בהם השתתף, ובשילוב של כול הכוחות, חי"ר, ארטילריה, טנקים ומטוסים. הוא היה מאבות ה"קרב המשולב". בזכות כשרונותיו הוא היה המתכנן הראשי של הקרב המכריע, החשוב ביותר בחזית המערבית - קרב אמיין, ב 8 באוגוסט 1918. המפקד הכללי היה המפקד העליון הבריטי, סיר דוגלס הייג, והשתתפו כוחות בריטיים אוסטרליים ואמריקאיים, אך כוח החלוץ היה הקורפוס האוסטרלי תחת גנרל מונש. זה היה הנצחון המכריע הראשון של בנות הברית בחזית המערבית. המפקד העליון הגרמני, גנרל לודנדורף, כתב יותר מאוחר שזה היה היום השחור של גרמניה, היום בו היא נוצחה סופית במלחמה. ב 12 באוגוסט מונש קיבל, בשדה,  את תואר הכבוד אביר-מפקד במסדר באת' מידי מלך בריטניה, המלך ג'ורג' ה 5, שבא במיוחד לשדה הקרב להעניק לו את העיטור - מחווה ראשון מסוגו של מלך בריטי אחרי 200 שנה. מונש הספיק להשתתף, עם יחידותיו, בעוד מספר קרבות בספטמבר ואוקטובר, עד שגרמניה נכנעה וביקשה הפסקת אש.

מונש זכה למוניטין בתור בעל כושר חשיבה יוצא דופן, קסם אישי, יכולת אירגון ותושייה. הוא הוערך מאד על ידי עמיתיו הבריטיים שהעניקו לו הרבה כבוד. הוא גם היה חביב על חייליו, שלשלומם ונוחותם תמיד דאג. פילד מרשל מונטגומרי, המצביא הבריטי הדגול של מלחמת העולם השנייה, כתב עליו (יותר מאוחר): "אני בדעה שגנרל מונש היה הגנרל הטוב ביותר בחזית המערבית, באירופה". מונש זכה בעיטורים הגדולים ביותר ממספר מדינות, כולל לגיון הכבוד הצרפתי, קצין במסדר הכתר של בלגיה, ומדיליית השרות מצטיין של ארה"ב.

אחרי המלחמה חזר מונש, בסוף 1919 לאוסטרליה, השתחרר מהצבא, ומילא מספר תפקידים אזרחיים חשובים, ביניהם ראש חברת החשמל של מדינת ויקטוריה, וסגן נשיא האוניברסיטה של מלבורן. בין השנים 1927-1931 (עד מותו) שימש כיו"ר ההסתדרות הציונית של אוסטרליה וניו זילנד.

הוא נפטר מהתקף לב, בשנת 1931, בהיותו בן 66. הוענקה לו הלווייה צבאית-ממלכתית מלאה, וטכס השכבה יהודי. בהלוויתו חלקו לו כבוד 300 אלף איש, ההלוויה הגדולה ביותר בתולדות אוסטרליה, רבים בוודאי חייליו מהמלחמה. הוא נחשב (כנראה עד היום) לגדול החיילים והמצביאים של אוסטרליה. פסלים ואנדרטאות לכבודו מצויים במקומות רבים. העיירה בה גדל שינתה שמה למונש, וכך גם אוניבסריטת מונש נקראת על שמו. רחובות רבים ושכונה אחת נקראות על שמו, באוסטרליה, וגם אצלנו - ישנו המושב כפר מונש, ו 3 רחובות (בערים שונות) שנקראים על שמו.

יעקב

הנה הסיפור של המופלא של האישה היהודיה, שבזכותה מכירה חוקת יפאן בשיוויון זכויות לנשים.

ביטאה סירוטה גורדון, שהלכה אתמול לעולמה בגיל 89, נולדה בווינה, בשנת 1923, להורים יהודים, יוצאי רוסיה. אביה, לאו סירוטה, היה מוזיקאי, פסנתרן קונצרטים, מעולה. כאשר ביאטה הייתה בת 5 הוא קיבל משרה באקדמיה למוזיקה ביפאן, ועבר עם משפחתו לטוקיו, שם נשאר זמן רב. ביאטה למדה בבית ספר גרמני בטוקיו, ואח"כ, בגלל האווירה הנאצית, עברה לבית ספר אמריקאי. ב 1939 נסעה ללמוד בקולג' בארה"ב.

ב 1941, כאשר פרצה המלחמה בין יפאן וארה"ב נותק הקשר בינה לבין הוריה בטוקיו, והיא נותרה ללא כסף. היא ניצלה את כשרונה לשפות כדי להשיג עבודה. באותו זמן, בגיל 18 היא שלטה בשפות יפאנית, גרמנית, אנגלית, צרפתית, ספרדית ורוסית.

בזמן המלחמה היא עבדה במודיעין האמריקאי, בזכות שליטתה ביפאנית. אחרי המלחמה היא רצתה לחפש את הוריה, ומאחר ולא הייתה אפשרות לנסוע ליפאן באופן פרטי, היא חיפשה, וקיבלה משרה של מתורגמנית ליפאנית, במטה של גנרל מקארתור, המושל הצבאי האמריקאי, של יפאן, אחרי המלחמה. את הוריה היא מצאה, אחרי חיפושים, הם שהו במחנה הסגר יפאני בעת המלחמה.

בשנת 1946 כינס מקארתור 22 יועצים מומחים כדי לנסח חוקה חדשה ליפאן, החוקה שבתוקף עד היום. ביאטה, בת 22, הייתה האישה היחידה בקבוצה זו ובאופן טבעי הטילו לעיה לנסח את הסעיפים הדנים בזכויות הנשים. הזמן היה קצר. היא למדה את החומר, ואת התוכן של חוקות אחרות, והיא אחראית לניסוח שני סעיפים בחוקה. מתוך נסיון של 10 שנות חיים ביפאן היא ידעה שלנשים לא היו כלל זכויות ביפאן האימפריאלית, והתייחסו אליהן כאל שפחות.

 ביאטה ניסחה את סעיף 14 בחוקה המעניק לכול האזרחים זכויות שוות בלי הבדל מין גזע ודת, ואת הסעיף 24 המעניק לנשים באופן מפורש זכות לבחור בן זוג, זכויות רכוש, ירושה, בחירת מגורים, גירושין ועוד. אישה יהודיה בת 22 העניקה זכויות לנשות יפאן, בפעם הראשונה בהיסטוריה.

יש לציין שהמושל הצבאי האמריקאי, גנרל מקארתור, הכיר היטב את אורח החיים היפאני עוד מלפני המלחמה בשל שנות שירות ארוכות במזרח הרחוק, והוא עצמו גם הדגיש את הצורך להבטיח את זכויות הנשים בחוקה היפאנית.

ביאטה לא פירסמה את תפקידה בניסוח החוקה אלא בשנות ה 1980, כאשר כתבה ספר זכרונות. הספר זכה לתפוצה גדולה ביפאן, והסיפור הפך גם למחזה וגם לסרט. היא הפכה לסלבריטי, הרבתה להרצות והייתה מאד פופולארית בייחוד בקרב הנשים. ב 1998, העניק לה הפארלמנט היפאני את תואר הכבוד היפאני הגבוה ביותר.

סיפור יפה

יעקב

נשיא קונגו הוא יוסף קאבילה, שהיה רמטכ"ל קודם. אביו, לורנט קאבילה (מרקסיסט, חבר של צ'ה גווארה בצעירותו) תפס את השילטון מידי הדיקטטור הקודם, מובוטו ססה סקו בשנת 1997, לאחר מרד ומאבק מזוין. לורנט קאבילה נרצח בשנת 2001 ובנו יוסף (שהיה הרמטכ"ל) הוכתר לנשיא. יוסף נבחר מחדש לנשיאות בבחירות בשנת 2006, הבחירות הראשונות בקונגו זה 40 שנה. האו"ם, שפיקח, אישר את תוצאות הבחירות. הוא גם נבחר לכהונה שנייה בבחירות ב 2011.

אבל, מלך קונגו הוא דן גרטלר, חרדי בן 38 מבני ברק (ראו תמונה, במשרדיו בבורסת היהלומים ברמת גן).

דן גרטלר הוא בעל ייחוס משפחתי, הוא נכבדו של משה שניצר שהיה מייסד ונשיא בורסת היהלומים בר"ג. אביו, אשר, היה שוער במכבי ת"א.

דן גרטלר החל להסתובב בקונגו ב 1997, בגיל 22, כדי לקנות ולמכור יהלומים. הוא יצר קשרים עם לורנט קאבילה, ויחסי חברות קרובים עם הנשיא הנוכחי, יוסף קאבילה, בן ה 41 (בן גילו, בערך, של גרטלר).  

היום גרטלר חולש על אימפריה של מכרות בקונגו. מלבד היהלומים יש בקונגו מחצבים רבים שהעיקרי שבהם הוא הנחושת. קיימים בקונגו מספר מכרות ומפעלי ענק לעיבוד מחצבים, בכולם יש לגרטלר חלק מכובד. הוא גם שותף בזכיונות חיפוש נפט.

עומדים את רכושו ב 2.5 מיליארד דלור. כבתבה ארוכה עליו בעיתון בלומברג, מקטרים שהעסקים לא לגמרה כשרים, והרבה הושג באמצעות שוחד, ושגרטלר גוזל את הרכוש של הכושים העניים בקונגו. גרטלר דווקא הקים בתי חולים ומפעלי צדקה, גם בקונגו וגם בארץ. ובלי גרטלר ושותפיו, היו המחצבים נשארים במעמקי האדמה, והכושים נשארים עניים. וחוץ מזה - בשום מקום בעולם ה"מתפתח" (כלומר - המפגר) לא נעשית שום עסקה ללא שוחד. יותר טוב עיסקה עם שוחד מאשר מחצבים לא מנוצלים באדמה.

גרטלר, שלא נולד דתי אלא חזר בתשובה, חי עם אישתו ו 9 ילדיהם, באושר (אני מניח), בבני ברק. הוא גם לא נולד עשיר, והשיג את הכול בכוחות עצמו.

מי שחושב שישראל היא רק מעצמת היי-טק - בא גרטלר ומוכיח שהיא מעצמה גם בתחומים אחרים. (תודה לבלומברג על הסיפור).

אותו סיפור בערך, בעברית: דה-מרקר, כלכליסט, הארץ (המספר שגרטלר נחקר ב 2009 בחשד של העברת כספים לאביגדור ליברמן).

יעקב

ארתור אוכס שולצברגר ז"ל (1926-2012), שנפטר שלשום, היה הבעלים (יחד עם משפחתו המורחבת) והמו"ל של הניו יורק טיימס במשך 36 שנה. כעת העיתון ממשיך להיות בשליטה מלאה של משפ' שולצברגר, וארתור שולצברגר הבן הוא המו"ל.

העיתון, שנוסד ב 1851, נרכש בשנת 1896 על ידי איש העסקים היהודי, אדולף אוכס, אשר ניהל אותו עד מותו ב 1935. אביו של אדולף אוכס היגר לארה"ב מבווריה (גרמניה) ב 1845. אדולף, שנולד בארה"ב ב 1858, החל לעבוד בגיל 11 כנער מחלק עיתונים, ועלה בסולם הדרגות עד שקנה את העיתון ב 1896. הוא היה יהודי גאה שנלחם, גם מעל דפי הניו יורק טיימס, נגד האנטישמיות שהיתה נפוצה אז בארה"ב. כשקנה את העיתון הכריז שהעיתון יהיה "נקי, מכובד, אמין וחסר פניות". אכן כך היה. הוא יצר את המוניטין של הניו יורק טיימס, כעיתון אובייקטיבי וישר, ללא פשרות, בעידן שבו רמת העיתונים לא הייתה גבוהה, והצליח במידה רבה בזכות זה. 

זהו סיפור מופלא על משפחה יהודיה גאה שתמיד שמרה על יהדותה, וגם על הצניעות, העבודה הקשה, היושר, ושאר הערכים ה"ייקים". היא גם הצליחה לשמור על שליטה מלאה בעיתון במשך 4 דורות עד כה, ולהרחיב ולהגדיל את העסק ולהפכו אולי לעיתון החשוב בעולם. במשך הרבה שנים, הדמות הדומיננטית בעיתון, מאחורי הקלעים, היתה בתו של אדולף אוכס, ואימו של ארתור ז"ל - איפיגניה אוכס שולצברגר, שנפטרה, בגיל 97, בשנת 1990.

יש גם סיפור קטן: בשנות ה 1980 הוזמן ארתור לארוחה בבית הלבן, על ידי הנשיא רייגן. הוא צילצל לאימו ואמר לה: את יודעת איפה אני? אני בבית הלבן, סועד עם הנשיא, סגן הנשיא ושר החוץ. יפה מאד! היא ענתה, ומה הם רוצים ממך?

שווה לקרוא את הסיפור על משפחה מופלאה זו. הניו יורק טיימס פירסם, כיאה, הספד ומאמר ארוך בן 10 עמודים על ארתור אוכס שולצברגר, אבל הצליח, לפי מיטב המסורת של התקינות הפוליטית לא להזכיר אפילו במילה אחת את הדת של משפחת שולצברגר. המילה "יהודי" לא מופיעה כלל במאמר. אני לא יודע מה דעתכם, אבל לדעתי יש פה שמץ של אנטישמיות, לצד מנה גדושה של צביעות ותקינות פוליטית. 

יש להצטער על הקו האידיאולוגי השמאלני החד צדדי, שמאפיין את הניו יורק טיימס בשני העשורים האחרונים לפחות.

יחד עם זאת אי אפשר שלא להתפאל מהמפעל המופלא של משפחה יהודית.

תוספת: אחד המתחרים הגדולים של הניו יורק טיימס, ובעליו, אדולף אוכס, בשנותיו הראשונות בניו יורק, היה יהודי אחר, האדון יוסף פוליצר.

יעקב

כשאומרים "ישראל" בהוואי מתכוונים לא למדינת ישראל אלא למוזיקאי פופולרי שהחייה את המוזיקה האוטנטית של הילידים בהוואי, שקראו לו ישראל קמקויוואולה.

המוזיקאי הזה היה אסיר משוחרר שנפטר בשנת 1997. הוא לא היה יהודי. 

אבל, לא חסרים יהודים בהוואי. המושלת של מדינת הוואי בין השנים 2002 ו 2010 הייתה הגב' לינדה לינגל, יהודיה.

הייתה גם הסופרת אלגרה גודמן, יהודייה דתיה מהוואי, שכתבה בין השאר על החיים של יהודים בהוואי.

יעקב

There's no sense in being precise when you don't even know what you're talking about" (ג'ון פון נוימן)

תרגום: "אין טעם לדייק, כאשר אין לך מושג מה אתה מדבר".

משפט מאד יפה שמצאתי כאן (בלוג על מתמטיקה). (לא שאני ממש שורץ שם ומבין מה הוא כותב...).

ג'ון פון נוימן, מתמטיקאי ממוצא יהודי-הונגרי, שברח לארה"ב והיה, בין השאר, מפתח תורת הקבוצות, תורת המשחקים, המחשב המודרני וגם פצצת האטום הראשונה. אולי המטתמטיקאי הגדול ביותר של המאה ה 20.

יעקב

מעטפות כסף, חיוב כפול על טיסות - אלו שיטות מאד פרימיטיביות של ניצול מעמד פוליטי. אהוד אולמרט טירון מושתן ועלוב ליד ג'יימס ג'ונסון, מנהל פאני מאי בעבר, וברני פרנק (יהודי והומו), יושב ראש ועדת השרותים הפיננסיים בבית הנבחרים ארה"ב בעבר וגם היום, וחבריהם.

בארה"ב התפרסם ספר, "סיכון פזיז" המספר את הסיפור של של חיבור כסף ממשלתי ושילטון, והבנק החצי ממשלתי פאני מאי שהפיל את הכלכלה העולמית ב 2008, וגרם נזק ישיר של 153 מיליארד דולר מכספי המיסים שהועברו לכיסוי הפסדיו עד כה. ההפסדים ממשיכים להצטבר.

פאני מאי, בנק חצי ממשלתי, הכריז על יעד של "בית לכול פועל", או בלשון אמריקאים "בית לכול בני מיעוטים" minority group - שפירושו - בית לכול כושי. הם לקחו הלוואות בריבית מועדפת בזכות היותם גוף חצי ממשלתי - שהערבות הממשלתית שלו מובטחת, למרות שהיא לא מעוגנת בחוק או חוזים. אכן - בפרוץ המשבר הממשלה כיסתה את ההפסדים. ההטבה הזאת הניבה הנסות של כ 7 מיליארד דולר לבנק. הכנסות אלו נוצלו, לא כדי לתת הלואות לעניים אלא כדי להעשיר את מנהלי הבנק, שהיו מינויים פוליטיים, מקרב המקורבים לשלטון. כך למשל היה בן זוגו של חבר הקונגרס ברני פרנק אחד מבכירי המנהלים בפאני מאי. כמובן שהבנק תרם כסף רב לפוליטיקאים שתמכו בו בקונגרס, ועזר לבחירתם מחדש. הבנק ניהל קמפיינים של שדלנות כדי למוע את כול יוזמות החוק שניסו לרסן את הוצאת הכסף חסרת האחריות ולהטיל פיקוח על הבנק על ידי "נערי האוצר" בארה"ב, במקום הפיקוח (כלומר חוסר הפיקוח) של הפוליטיקאים המושחתים שנהנו מכספי הבנק.

כול השחיתות הזאת היא חוקית לחלוטין, ואף נחשבת בחוגים "נאורים" למתקדמת - כי היא מצהירה על מטרות נעלות - בית לכול פועל. כול השחיתות והביזבוזים ההרסניים האלה הם חלק אינטגרלי, הם ממש הליבה, של מדינת הסעד המודרנית.

יעקב

בקטע מנובמבר 2010 סיפרתי על ליאונרדו פארקש, היהודי והפילנטרופ הצ'ילני.
להפתעתי קיבלנו מייל מיהודי ישראלי שמכיר את פרקש אישית, ומתקן כמה אי דיוקים בסיפור. (חלק מהטעויות היו במקור בניו יורק טיימס וחלק אני הוספתי בעצמי... אני מתנצל).

ובכן:

אביו של פרקש (שמוצאו מהונגריה וטרנסילוואניה) קראו לו דניאל ולא דוד, כמו שכתבתי.

פרקש אינו הבעלים של המכרה שהתמוטט בצ'ילה ושבו נלכדו 33 הכורים שניצלו לאחר מבצע דרמטי. פרקש הוא הבעלים של מכרה סמוך. הוא בסך הכול שכן טוב, שנחלץ לעזור ומסר צ'ק בסך 10,000 דולר לכול אחת ממשפחות הכורים, עוד לפני שהם חולצו מהמכרה. המכרה שהתמוטט (סן חוסה) היה בבעלות משפחה יהודית אחרת.

הטענה שפרקש הרוויח מיליונים כמוסיקאי בארה"ב אינה נכונה לדברי החבר שלו. הוא הרוויח יפה, אבל ה"מיליונים" זו הגזמה פיוטית של הניו יור טיימס. הוא עבד בעיקר במלונות בניו יורק ובמיאמי (ריכוזים של יהודים), וולא בלאס ווגאס. הוא כנראה הופיע בלאס ווגאס, כמו שכתוב בניו יורק טיימס, וחי בה תקופה מסוימת, אבל רוב הופעותיו והקריירה המוסיקלית לא הייתה שם.

בדף הוויקיפדיה כתוב אומנם שאישתו יורשת של משפחה עשירה, בעלת רשת המלונות קונקורד בארה"ב, אבל כתוב שהורי אישתו, יהודים שמרנים, התנגדו לנשואים ולא נתנו לבת כסף, כך שהכסף הגדול פרקש הרוויח בעצמו, בעיקר בעסקי מכרות ברזל, בצ'ילה.

ככה או ככה, אני מסיר את הכובע בפני פרקש, ומצדיע לו.

אולי חברו הישראלי יוכל לספר לנו אם ביקר בארץ, ואולי פרטים נוספים ...

העולם קטן.

יעקב

היהודי הנחמד בתמונה הוא ליאונרדו פרקש קליין, בן 43. הוא הבעלים של המכרה המפורסם, סן חוסה בצ'ילה שבו היו לכודים 33 כורים שחולצו במבצע הרואי לפני חודש.

אביו דוד, יהודי הונגרי, היגר לצ'ילה בשנת 1939, הוא ברח מהנאצים מטרנסילבניה שברומניה. דוד הצליח פעמיים בצ'ילה ובברזיל והיה הבעלים של מספר מכרות, אך מכרותיו הולאמו. דוד היה חובב מוסיקה מושבע ונתן לבנו שיעורי פסנתר מגיל 2. בגיל 15 הרכיב ליאונרדו תזמורת משלו וקיים מופעים בכול דרום אמריקה. בגיל 21 היגר לארה"ב והתפרנס מהופעות במועדוני לילה בלאס ווגאס, והרוויח את המיליונים הראשונים שלו. בגיל 27 הוא נישא בארה"ב לבחורה שאביה היה הבעלים של שרשרת מלונות בהן הוא הופיע. הוא ירש רכוש רב ממשפחת אישתו, שהתווסף לרכוש שצבר בעצמו. ב 2004 נפטר אביו, והוא החליט לחזור לצ'ילה ולחזור לעסקי המכרות, כי השתעמם בארה"ב. מלבד המכרה שהתמוטט יש לו עוד 3 מכרות ברזל, שמייצאים כ 3 מיליון טון עופרת ברזל כול שנה. יש לו גם צי של מכוניות פאר ומטוס סילון פרטי. הוא מסודר בחיים.

בצ'ילה הוא נודע בשל פעילותו הפילנטרופית, הוא תורם כספים רבים מאד למטרות צדקה, וגם קיים מסיבות מפוארות. הוא אף שקל להיות מועמד לנשיאות צ'ילה, אך כאשר נודע הדבר החלו להופיע מאמרי ביקורת והשמצה חריפים נגדו והוא וויתר על הרעיון. (זוכרים את חודורקובסקי ברוסיה?)  אמרו עליו שהוא שוויצר, ראוותן ולא מתאים לאופי הצ'ילני. מה שלא אמרו (אבל התכוונו) הוא שהוא יהודי.

כעת מנסה פרקש למכור את מכרותיו, או את מרבית חלקו בהם, ולהקדיש את זמנו לפילנטרופיה.

סיפור נחמד.

יעקב

כן, הנגיד של הבנק המרכזי האמריקאי, או בתוארו הרשמי, ראש ה FED - אין לו מושג בכלכלה. כך טוען ג'ים רוג'רס, משקיע מנהל קרנות וסופר ופרופסור באוניברסיטה. הוא טוען זאת בעקבות ההודעה של ברננקה על המשך הדפסת הכסף, בשעור 600 מיליארד דולר, בחודשים הקרובים. (קוראים לזה "הקלה כמותית מס' 2 או QE2 ).

אומר רוג'רס, בן ה 68, בהרצאה של בליול קולג' היוקרתי באוקספורד, (שרוג'רס הוא בוגרו): "בן ברננקה לא מבין בכלכלה, לא מבין במטבע, לא מבין בפיננסים. הדבר היחידי שהוא מבין זה הדפסת כסף. כול הקריירה שלו התרכזה בלימוד הדפסת הכסף. תן לו מדפסת, והוא ידפיס בכול המהירות האפשרית. הדפסת כסף מעולם לא פתרה שום בעיה" אומר רוג'רס.

נראה לי שהוא צודק.

בן ברננקה היה, מרבית חייו, איש אקדמיה, ונודע בדוקטורט שלו (שנעשה בהנחיית סטנלי פישר, נגידנו), על נושא המשבר הגדול של 1933, ובטענתו שהבעיה הייתה שאז לא הדפיסו מספיק כסף. הוא לא החזיק מעולם שום תפקיד בעולם הממשי של העסקים או הבנקאות, כול הידע שלו תיאורטי, מהספרים. מהאקדמיה קפץ ישר לממשלה, היה תחילה אחד הנגידים ב FED, אח"כ יועץ כלכלי לבוש.

יעקב

האביר המוזר הוא הפנסיונר היהודי גארי קרופ, מלונג איילנד, ניו יורק. קרופ, בן ה 62, היה סוכן של ציוד רפואי כאשר אירגן, לפני 10 שנים תרומה של ציוד בשווי 12 מיליון דולר עבור בית חולים באיטליה. כהוקרה על פעולה זו הוא קיבל תואר אביר כבוד של מסדר סט' גרגורי הגדול של הואתיקן, ונעשה חבר של כבוד שם, הזוכה לכינוי "הוד מעלתך".

בזה לא נגמרה הפרשה. קרופ פרש מעסקיו והקים עמותה המקדישה עצמה לחקר הקשר ביו האפיפיור פיוס ה 12, האפיפיור בזמן השואה, לבין הצלת היהודים, והוא נעשה חסיד גדול של פיוס ה 12, ותומך נלהב בהכרזתו לקדוש. העמותה שהקים, שלא למטרות רווח, יש לה תקציב של 1/2 מיליון דולר לשנה, מתרומות, והיא משלמת משכורת לקרופ ואישתו בסך 140,000 דולר לשנה. מסע הסינגור של היהודי קרופ עזר בשיקוליו של האפיפיור הנוכחי, ברוך ה 16, להכריז על פיוס ה 12 "נשגב" - צעד בדרך להפיכתו לקדוש. צעד זה שנוי במחלוקת וגרם למתיחות בין הרבנות לואתיקן.

קרופ טוען (בעקבות טענות של גורמים בואתיקן) שפיוס ה 12 אחראי להצלתם של 860,000 יהודים ממות בעת השואה, ושהוא פעל רבות להצלת היהודים מאחורי הקלעים. חוקרים אחרים טוענים שהמספר מצוץ מהאצבע. אבל - אין ספק שהואתיקן, והמנזרים הקתוליים הסתירו יהודים (לפחות באיטליה) והצילו יהודים. את האמת על פיוס ה 12 קשה לגלות, ביחוד נוכח העובדה שמסמכי הואתיקן, הכוללים את כול ההתכתבויות שלו עדיין חסויים, והואתיקן שיחרר לעיון החוקרים רק חלק קטן מהם.

הטענה העיקרית נגד פיוס ה 12 היא שהוא לא פעל מספיק בגלוי להצלת היהודים. זה שמנזרים רבים (אינני יודע כמה) הסתירו יהודים - זה יפה, וזה כנראה לא נעשה ללא הידיעה והברכה של ההירארכיה של הכנסיה הקאתולית. השאלה למה פיוס ה 12 לא הרים קולו בגלוי נגד פשעי הנאצים, למה לא פירסם מנשר, למה לא קרא לכך בנאומיו הפומביים. למה לא העביר הוראות לכול ההירארכיה הקאתולית לפעול ולדבר ולדרבן את המאמינים להתנגד לרצח. המסנגרים טוענים שהוא פחד מהנאצים ומהפשיסטים האיטלקיים, ולא רצה להמיט חורבן על הכנסיה על ידי ליבוי סיכסוך גלוי איתם. המקטרגים טוענים שזו בדיוק הבעיה: הוא פחד מהנאצים ונמנע מעימות איתם - בכך השלים או קיבל בשתיקה את מעשי הזוועה שלהם.

בלי יהודים אי אפשר - עכשיו יש לפיוס ה 12 סנגור יהודי, גארי קרופ, אביר הכנסיה הקאתולית.

זה מזכיר קצת את החבר של החייל האמיץ שווייק, הכומר הצבאי, סרן כ"ץ.

יעקב