קו ישר

במדינתנו מתנהל קירקס האבסורד - כאשר המדינה הגישה בג"צ נגד בית הדין לעבודה, בעניין השביתה שבית הדין אישר לוועד עובדי חברת החשמל.

הרקע די ידוע - הממשלה והמדינה והכנסת החליטו על רפורמה במשק החשמל, שכרורכה, בין השאר, בפיטורי עובדים (מיותרים) בחברת החשמל ובהקטנת המונופול של חברת החשמל ואחיזת החנק שיש לוועד העובדים על השאלטר (או על החיים) של המדינה.

ה"עובדים"  - "עובדים" במרכאות, כי מרבית עובדי חברת החשמל באים לעבודה ודופקים כרטיס [במקרה הטוב] אבל לא ממש עובדים. ה"עובדים" מתנגדים להרפות מהשאלטר ולוותר על ההטבות המפליגות שלהם, לכן הם נלחמים על "זכויות העובדים" (שפירושו הזכות לגנוב משאר הציבור כמה שבא להם). 

המדינה טוענת שבתור הריבון, היא (באישור הכנסת) רשאית ואף חייבת לעשות רפורמות לטובת המדינה וכלל אזרחיה, ובית הדין לעבודה לא יכול לפגוע ב"זכות ריבון" זו. "אין לעובדי חברת החשמל זכות וטו על רפורמות לטובת כלל הציבור" טוענת המדינה. טענה זו אולי הגיונית, אבל לא עומדת במבחן החוק ולא מבמבחן המציאות (וועד העובדים יותר חזק מהממשלה, ומצפצף עליה ועל חוקי הכנסת כבר זמן רב).

עצם הגשת "בג"צ" על ידי המדינה הוא אבסורד גדול: הבג"צ נועד להגן על אזרחים שנפגעו מפעולות של המדינה. ההנחה היא שהמדינה חזקה מאד ביחס לאזרח הקטן, ועלולה לפגוע בו (אולי בטעות) והבג"צ הוא כלי בידי האזרח הקטן להתגונן נגד פגיעה של "הריבון" (המדינה). פה דווקא ה"ריבון" (המדינה) הוא המסכן הנפגע ("שימשון דער נעבעכדיגר" - שימשון המסכן), והמדינה פונה לבג"צ שיגן עליה... זו שטות. אם לדעת המדינה בית הדין לעבודה טעה בפסיקתו היא יכולה להגיש ערעור לבית משפט גבוה יותר (ערעור רגיל, לא "בג"צ"). החטא הקדמון היה הקמת בית הדין לעבודה אשר מורכב על בסיס אידאולוגי (מרקסיסטי), ופוסק תמיד "לטובת העובדים".

שופט אמור לפסוק לפי החוק ("רק לפי החוק" אמר פעם גאון הדור, השופט אהרון ברק). בפועל אנו יודעים שהשופטים פוסקים לפי האידאולוגיה האישית שלהם ולפי איך שישנון בלילה. אבל, במקרה זה, השופט בבית הדין לעבודה אכן פסק לפי החוק. הוא כתב:

"אין לקבל שבישראל של היום תישלל עקרונית ומראש זכות השביתה במקום עבודה שעובדיו עומדים בפני פיטורים. הדברים אמורים ביחס לפיטורים צפויים עקב החלטת מעסיק, החלטת ממשלה או חוק הכנסת". 

השופט צודק, זה החוק במדינת ישראל, מבוסס על האידאולוגיה השלטת. זכות השביתה היא קדושה, היא עומדת מעל למדינה, מעל להגיון, מעל לכול. בחסות "זכות השביתה" מותר ואף רצוי להחזיק את היד על השאלטר ולשדוד במצח נחושה את אזרחי המדינה חסרי האונים. הפסיקה נוגדת את השכל הישר והצדק הטבעי. היא מגינה על קבוצת העובדים העשירה ביותר והחזירית ביותר במשק, ומעודדת אותם להמשיך ולשדוד את שאר האזרחים בלי בושה. אבל, מי אמר ששופט צריך או יכול להפעיל שכל ישר או חוש צדק? שופט פוסק "רק לפי החוק" (ולפי העיקרון: אנא כורדי).

במקום קירקס האבסוד של פניה לעוד ערכאה שיפוטית (לעוד שופטים, שצפויים לפסוק כמו השופט הראשון...) - על מדינת ישראל לשנות את החוק (ואת האידאולוגיה שביסודו). יש לחוקק חוק חדש האוסר לחלוטין כול שביתה במגזר הציבורי - לא רק בחברת החשמל - גם בנמלים, בבתי החולים, בבתי הספר ובאיסוף הזבל. מי שמקבל משכורת מהממשלה (גם בעקיפין) יסתפק נא במשכורת יפה ותנאי פנסיה טובים, וייאסר עליו לגרום סבל, בצורה שרירותית, לאזרחי המדינה התמימים שאינם צד בסכסוך העבודה.

יעקב

אירגון "בצלם" ביקש לשדר בקול ישראל תשדיר שרות, בתשלום, ובו הקראה של שמות הילדים שנהרגו בעזה במצע צוק איתן. קול ישראל סירב, בטענה שיש לדבר גוון פוליטי שנוי במחלוקת, ולכן אינו מתאים לתשדיר שרות. ארגון "בצלם" עתר לבג"ץ, אך עתירתו נדחתה. השופטים טוענים כי מטרת התשדיר של בצלם היא להביא להפסקת הלחימה, "בשל האבידות לאוכלוסיה האזרחית שם ובמיוחד ילדים" – עניין השנוי במחלוקת פוליטית. רשות השידור לא אמורה לשדר תשדירי שרות "השנויים במחלוקת פוליטית".

עמדתי ברורה וידועה: רשות השידור הציבורית, שהינה כולה פוליטית, היא פסולה מכול וכול, בעצמה, וצריכה להיסגר. המקרה הנוכחי הוא עוד דוגמה על הקושי של קיום רשות ציבורית שתפקידה, כביכול, ל"חנך" את העם או לחזק את רוחו, או במילים אחרות - לעשות תעמולה ממשלתית. ברור שהקראת שמות הילדים ההרוגים בעזה אינה משרתת את מטרות התעמולה הממשלתיות, ולכן צדקה רשות השידור הממשלתית שסרבה לשדרם. אבל, אנו לא זקוקים לרשות תעמולה ממשלתית, ולרשות שידור ממשלתית. זה לא התפקיד הנכון של הממשלה.

בלי קשר לרשות השידור: האם זה תקין ש"בצלם" יפרסם שמות הילדים ההרוגים בעזה, בעיצומו של מבצע צוק איתן, בעוד מתנהלת לחימה קשה בתוך עזה? האם זה תקין שתפרסם, למשל, בעיתון או במנשרים וכרוזים ?

תקין לחלוטין. מעוגן לחלוטין בזכות חופש הדיבור. אין בזה שום פסול. אי אפשר לאסור את זה. לא צריך לנסות לאסור את זה.

יעקב

כידוע מקבלים התושבים בכ 150 ישובי ספר ועיירות פיתוח הטבות מס משמעותיות שמסתכמות באובדן הכנסה למדינה בשיעור כ 750 מיליון ש"ח לשנה. [היום כבר לא אופנתי להגיד עיירות פיתוח - המונח האופנתי הוא "פריפריה"]. ההגיון בהנחות אלה הוא ברור: ישובי הספר עוזרים בשמירה על בטחון המדינה, הם הראשונים שסופגים ממסתננים והפגזות. ישובי הפריפריה משפרים את הפריסה המרחבית של היהודים בארץ ישראל ואת תפישת השטח על ידי יהודים - הם מגשימים את החזון הציוני של פיזור האוכלוסייה. המדינה היהודית מעודדת התישבות יהודית בספר ובפריפריה.

בשנת 2002 הגישו אירגונים של דרוזים וערבים עתירה לבג"ץ. גם הם יושבים ב"ספר" - אין ספק בכך... גם הם יושבים בפריפריה, גם להם מגיעה הנחה במיסים. אחרת - זו אפליה - וזה פויה. צודקים! בג"צ, בצעד מאד הגיוני ומתבקש פנה לממשלה ושאל לתומו: מהם הקיטריונים להענק ההנחה? אז הממשלה מאד נבוכה, כי לא כול כך יש "קריטריונים" רשומים ומוגדרים. החוק והתקנות מעורפלים. מדי פעם, במרוצת השנים, הכניסו עוד ישובים לרשימה, לפי החלטות שרירותיות של שהשר או הממלשה, בדרך כלל על פי מפתח פוליטי - כלומר היחס (חברות במפלגה, תמיכה בבחירות) בין ראש היישוב לשר הרלוונטי. תמיכה בספר חשובה, אבל תמיכה במרכז המפלגה גם היא חשובה.

אבל, בג"צ ביקש, הסדר הטוב מחייב, והממשלה צריכה לנסח קריטריונים ברורים. אז מה עושים? כרגיל, שנתיים שלוש או ארבע לא עושים כלום, כי זה לא דחוף, כי הממשלה התחלפה, כי ככה.. אח"כ מקימים וועדה (וועדה בראשות בועז סופר) אשר פרסמה מסקנותיה ב 2008 וקבעה שאכן יש צורך לקבוע קריטריונים (אבל לא מה הקריטריונים). ב 2010 התעצבן בג"צ והקציב לממשלה מועד חדש, 2012 להצגת הקריטריונים, וכאשר אלו לא נקבעו ולא הוצגו, הוארך המועד האחרון בהחלט עד 2014. בפרבוראר 2014 הניח השר לפיד הצעה על שולחן הממשלה, המרחיבה את 150 הישובים, מקבלי ההטבות (ביניהם קרית שמונה ושדרות) בעוד 230 ישובים שלא קיבלו קודם ביניהם ישובים דרוזיים וערבים (כמו העיר רהט). הקריטריונים המוצעים הם קריטריונים גיאוגרפיים וסוציו-אקונומיים (לא פורטו בכתבה). ההצעה עוד זקוקה לאישור בממשלה ואח"כ בכנסת, ויש התנגדויות מכול הכיוונים, כך שהתהליך עוד ארוך. ככה למשל מתנגדת השרה ליבני להכללת כ 30 ישובים "מבודדים" ביו"ש ברשימה, ישובים שהשרה לבני כבר וויתרה עליהם ומכרה אותם לפלשתינים.

מאחר ואני ציוני טוב, ואוהב את ממשלתי, אני רוצה לעזור לה להגדיר עבורה את קריטריונים שהיא מתקשה להגדיר. הנה הם: "ההנחה תוענק לישובי ספר יהודיים, ולישובי פריפריה יהודיים, שתורמים לבטחון המדינה ולאחיזת העם היהודי במרחבי הארץ". ככלות הכול - זו מדינה יהודית - זה מוגדר בחוקי היסוד של המדינה, ומוסכם על מרבית האוכלוסייה (היהודית...).

[הפתרון יותר נכון הוא, כמובן, לבטל את כול ההנחות במיסים, ללא יוצא מן הכלל (כולל הנחות לאינטל או טבע, או אימהות עובדות). לא להשתמש בהנחות במס כמכשיר להשגת יעדען אלו או אחרים. אבל על כך - בקטע נפרד].

אם יונח קריטריון כזה על שולחן הבג"צ, זה יהי תפוח אדמה לוהט, ההאשמות של "גזענות" יתעופפו חופשי מכול עבר. אבל, אם בג"צ רוצה לנהל את המדינה, עליו להתמודד עם בעיות קשות. יהיה מאד מעניין לראות כיצד יתמודד עם זה. בכול אופן - הקריטריון שהצעתי יש לו היתרון שהוא אמיתי - הוא מבטא את האמת, את הסיבה האמיתית להענקת הנחה במס. אני מקווה שבג"צ לא כול כך שברירי שאסור להציג בפניו את האמת, וחייבים לעטוף אותה בשקרים צדקניים, וניסוחים תקינים פוליטית.

זה גם אתגר לממשלה - במקום קישקושים "סוציו-אקונומיים" שתאמר לבג"צ ולציבור את האמת: אנו תומכים ביישוב ארץ ישראל על ידי יהודים (או לא).

יעקב

וועדת הכספים של הכנסת אישרה תקנות לפיהן תוטל ארנונה בשיעור כפול על דירות ריקות - דירות שאינן בשימוש. מעריכים שיש בארץ כ 47 אלף דירות כאלה שבהן לא מתגוררים אנשים לפחות 9 מתוך 12 חודשים בשנה. רוב הדירות הריקות הן דירות שנקנו, כנראה, על ידי תושבי חוץ, ומשמשות אותם לתקופות קצרות, כאשר הם מבקרים בארץ. יש גם דירות שנמצאות במצב מעבר - למשל - כאשר בעל הדירה נפטר ויש משפטים (שאורכים לעיתים שנים) בין היורשים.

בעלי הדירות האלה הם בעלי קניין כמו כול אדם אחר. זכותו של אדם, בעל דירה, לעשות בה שימוש כראות עיניו, דירה איננה של הממשלה, אלא של בעליה. אם הוא חפץ לשמור את הדירה ריקה, או להשתמש בה רק חלק מהזמן, זו זכותו. הממשלה לא צריכה להכתיב לו מה לעשות עם הדירה. הטלת מיסים על הדירה (כמו ארנונה) צריכה להיות שיוויונית. 

אני הייתי מגיש בג"ץ נגד ארנונה כפולה בטענה שזה פוגע בעקרון השיוויוניות.

בעלי הדירות הריקות משתמשים בשרותי העיירה (אותם נועדה הארנונה לממן) פחות מאשר אנשים אחרים, אין סיבה הגיונית להטיל עליהם ארנונה כפולה. הארנונה אינה מכשיר לביצוע גחמות של הממשלה, אלא למימון הוצאות העיריה. השימוש בארנונה כפולה ככלי מדיניות הוא פסול. חוץ מזה, איני בטוח שהכנסת מוסמכת לקבוע את שיעורי הארנונה - הארנונה היא עניין עירוני, ייתכן שהתקנות האלה לא חוקיות.

המטרה המוצהרת של התקנות - הקטנת מחירי הדיור - היא מטרה טובה, אבל הדרך פסולה. הקטנת מחירי הדיור צריכה להיעשות בדרך של הקטנת מיסוי ורגולציה, והקלה על היזמים והבונים. היא לא צריכה להיעשות בדרך של פגיעה בזכויות של בעלי דירות.

החזקת דירה שנייה (ושלישית) הוא דבר נפוץ בחו"ל. הרבה אנשים מחזיקים דירת נופש אליה הם באים בסופי שבוע או בחופשות. אחרים מחזיקים דירה שנייה בעיר שבה הם מבקרים לעיתים קרובות, הם מעדיפים לגור בדירה משלהם במקום בית מלון. אין להעניש אנשים בקנסות כבדים (ארנונה כפולה) רק בגלל שהם עשירים מספיק כדי להחזיק שתי דירות. להיות עשיר זה לא פשע. אדרבא - זה סימן שיצרת דברים טובים (שאחרים קנו) ותרמת הרבה לחברה. רק הסוציאליסטים והקומוניסטים חושבים שלהיות עשיר זה פשע, והתעללות בעשירים היא מצווה. 

הארנונה הכפולה הומלצה על ידי וועדת טרכטנברג. שר הפנים גדעון סער, ושר האוצר יאיר לפיד בירכו על התקנות. לכול האנשים האלה אין שמץ של תודעה על זכויות האדם. לפי דעתם, הממשלה יכולה לעשות מה שמתחשק לה, ללא סייגים של מנהל תקין ושמירה על זכויות האדם. בוז גדול להם...

יעקב

פרופ' אהוד קינן מהטכניון, נשיא החברה הישראלית לכימיה (ונושא עוד תוארים...) כותב בוואינט מאמר בו הוא מסביר מדוע לדעתו ייצוא הגז יפגע באינטרסים של מדינת ישראל ורווחת תושביה.

קינן מסביר שהגז יכול לשמש היום כחומר גלם לתעשייה פטרוכימית מודרנית אשר יכולה להיות מאד רווחית, ולהניב לישראל רווחים הרבה יותר גדולים מאשר הרווחים מייצוא הגז. לכן צריך להקים את התעשייה הנ"ל, לתפארת מדינת ישראל. אני בטוח שהוא צודק בזה, ואני מסכים עימו – אבל מה זה קשור להיתר לייצוא הגז?

קינן מבין גדול בכימיה, אבל הוא פחות מבין בנושא כלכלה ומונחה בהמלצותיו לא על ידי הבנתו הכימית אלא על ידי האידיאולוגיה והדעות הקדומות הסוציאליסטיות שלו.

מה שהמדינה נותנת זה היתר לייצא גז, לא מטילה חובה לייצא. ליתר דיוק: המדינה מכבדת (חלקית) את תנאי הזכיון שחתמה, ונמנעת (חלקית) מלהטיל איסורים חדשים הנוגדים את החוזה. אם וכאשר תקום אותה תעשייה פטרו-כימית מפוארת שתזדקק לגז – (אני מקווה שתקום, ולא על ידי הממשלה, שאינה מסוגלת להקים כלום) החברות המפיקות גז מול חופי ישראל ישמחו למכור לה את הגז. חברות הגז הישראליות ירוויחו יותר אם ימכרו גז לישראל, כי הן תחסוכנה את הוצאות ההובלה הגדולות לחו"ל. מתן היתר ייצוא אינו שולל מתעשייה פטרוכימית פוטנציאלית את השימוש בגז, אדרבא, הוא מבטיח זאת. כי אם לא יינתן היתר ייצוא, חברות הגז לא יוכלו להשקיע מאות מיליוני דולרים (או מיליארדים) בהקמת פלטפורמות הפקה, והגז יישאר מתחת לים, ולא יהיה זמין, ולא יתאפשר להקים תעשייה הפטרוכימית המפוארת בעתיד.

הדבר דומה לביצה ותרנגולת – כדי שתעשייה פטרוכימית תקום – צריך קודם כול שיהיה גז, כדי שיהיה גז צריך להבטיח מימון להקמת מתקני הפקה, כדי להשיג מימון צריך להתיר ייצוא. טעות היא להניח שיש גז, רק משום שאכן יש, מתחת לים. כול עוד לא מפיקים אותו, לא מוציאים אותו משם, אין גז של ממש, יש רק פוטנציאל, או רעיון.

את הידע האידיאולוגי-סוציאליסטי שלו מפגין קינן כאשר הוא מפליג ברטוריקה של קונספירציה, הלקוח מהלקסיקון של הקיצוניים ביותר במחנה – אודות "גוזרי קופונים" ובנוסף, מראה קינן שלימודי האזרחות אינן הצד החזק בטכניון:

תהיה זאת משימתו הקשה של בג"ץ להסביר לממשלה כי תפקידה לדאוג לרווחתם של כלל אזרחי ישראל ולא רק לרווחתם של אזרחים מסוימים.

אין זה תפקיד הבג"ץ לנהל את משק הגז, או להחליט ולהסביר לממשלה מה טוב לאזרחי ישראל – זהו תפקידה של הממשלה הנבחרת. הבג"ץ, תפקידו להקפיד על קיום החוקים. זה אופייני לסוציאליסטים שהם רואים בבג"ץ כלי לקידום האידיאולוגיה שלהם, בלי קשר עקרון הפרדת הרשויות שבבסיס הדמוקרטיה.

רווחת אזרחי ישראל מחייבת שהממשלה תקפיד בקיום החוקים ובקיום החוזים שהיא חותמת, ושלא תלאים את שדות הגז, ותאפשר את פיתוחם.

יעקב

מבקר המדינה החדש, השופט יוסף שפירא מתגייס להציל את המולדת ומנסה לנהל את המדינה (במקום הממשלה) על פי השקפתו האידאולוגית. הוא הפנים היטב את משנתו של האדמו"ר השופט העליון בדימוס, אהרון ברק, שהטיף לכך שבית המשפט העליון צריך להתערב בכול דבר ולנהל את המדינה על פי האידאולוגיה שלו - של ברק. ("הכול שפיט").

השופט שפירא חושב ש"הכול בקיר" (נתון לבקרה).

מה שלא מוצא חן בעיני שפירא הוא שחלק ממחירי מוצרי החלב הוצאו מהפיקוח. שפירא גורס שיש להחזירם לפיקוח.

המבקר הדגיש, כי חלק ממחויבות המדינה לאזרחיה הוא חובתה לספק לכל אזרח ביטחון תזונתי וחיים בכבוד, תוך הבטחת צריכת מוצרי מזון בסיסיים. ההתיhקרות הקרובה במחיר מוצרי החלב, בשיעור של כ-5%, נובעת מנוסחה שהממשלה מחוייבת לה, הקשורה לעליית תשומות הייצור.

ובכן - השופט שפירא: קביעת מדיניות הפיקוח (או אי הפיקוח) היא מסמכותה הבלעדית של הממשלה. על כתפי הממשלה מוטלת האחריות לקבוע מהי הדרך הטובה ביותר "לספק לכל אזרח ביטחון תזונתי וחיים בכבוד". הסמכות לקבוע זאת לא ניתנה מבקר המדינה (הבלתי נבחר). קביעת המחיר של מוצרי החלב בוודאי שאינה בסמכות מבקר המדינה. (גם הממשלה לא צריכה לקבוע מחירים).

תפקיד המבקר הוא לתפוס גנבים מבין עובדי הציבור (לא חסר כאלה...), להתריע על שחיתויות (יש בשפע), להתריע על חריגה מנהלים, על ניהול כושל, על ביזבוזים.

אין זה תפקידו של המבקר לנסות לכפות על הממשלה מדיניות על פי השקפתו האידאולוגית.

אפשר לאמור שמבקרי המדינה, לדורותיהם, נכשלו כשלון חרוץ במילוי תפקידם, לא הצליחו להקטין את השחיתות והביזבוז הממשלתי, ולא הצליחו להביא להענשת אחראים. כול שנה הם כותבים דו"ח עבה כרס, שמגיע מיד לפח האשפה, מבלי שהוא גורם לשום שינוי בהתנהלות המבוקרים. מעולם לא פוטר או התפטר מישהו מבעלי התפקידים שכשלו, בעקבות דו"ח מבקר המדינה.

אז במקום לבצע את התפקיד שמוטל עליו - מנסה השופט שפירא להציל את המולדת, ולנהל אותה על פי השקפתו.

יעקב

הנה דברים שאמרה שמאית המומחית, בכנס התעשייה והכלכלה הקיבוצית ב"סיטי טאוור" בתל אביב.

שמאית המקרקעין נחמה בוגין, הפעילה בתחום הבנייה למגורים בקיבוצים, הטילה את האחריות למחירי הדירות הגבוהים בישראל, על מי שמכונים "הקשת המזרחית": "בג"צ הקשת המזרחית, שהתקבל בבית המשפט העליון לפני כמעט עשור, הוא הסיבה העיקרית שבגינה זוגות צעירים לא יכולים לבנות בית בישראל. זאת, מפני שבג"צ הזה עצר את נכונותם ויכולתם של הקיבוצים והמושבים לשחרר קרקעות חקלאיות לבנייה למגורים ובכך הביא לעליית מחירי הדירות בישראל, שמחיריהן לא ירדו בקרוב בשל המחסור בקרקעות".

על "הקשת המזרחית" ("שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי והרב תרבותי בישראל) - ראו כאן. זו תנועה קיקיונית של השמאל הקיצוני, שתחת סיסמאות של מולטי-קולטי (רב תרבותיות) מקדמת פילוג עדתי. אין לי דבר נגד תנועות שוליות, חופש הדיבור שמור לכולם, אבל השאלה למה בג"צ (בראשות האדמו"ר אהרון ברק) התערב? (החלטת הבג"ץ כאן). למה בג"ץ מנסה לנהל את המדינה על פי עמדתו האידאולוגית? התוצאות בהתאם.

יעקב

הרבה אנשים סוברים שבית המשפט העליון מרכז בידיו כוח רב מידי ומתערב בעניינים רבים מדי, כלומר האקטיביסם שלו אינו "מידתי". מובן מאליו שהמתלוננים שייכים למחנה האידיולוגי ההפוך מזה של בית המשפט, למחנה שנפגע הכי הרבה מהחלטותיו. אנשי השמאל, שבית המשפט משתייך ברובו למחנה שלהם, סוברים שבית המשפט העליון הוא האלוהים, שהוא קדוש, ואסור לפגוע בו.  ככה למשל צועקים כול השמאל "געוואלד"  כי משרד המשפטים העלה בכנסת הצעת חוק שתאפשר לכנסת לחזור ולאשר, ברוב מיוחס של 65 ח"כים, חוק שנפסל על ידי הבג"ץ. "זו פגיעה בדמוקרטיה, פגיעה בשלטון החוק, זה בציפור נפשנו".

רצה המקרה שבדיוק כעת יוצא השמאל של ארה"ב, במאמר מערכת בניו יורק טיימס, נגד בית המשפט העליון שלהם. הם טוענים שהסמכות הסופים והבלתי ניתנת לעירעור לפסול חוקים, סמכות שניתנה לבית המשפט העליון, היא סמכות רחבה מדי. הם טוענים שצריך לצמצם בצורה כולשהי את כוחו האבסולוטי של בית המשפט העליון. הם למשל מציעים לקצוב את תקופת כהונתו של שופט - היום שופט מתמנה שם לכול החיים. (אצלנו חייבים השופטים לפרוש בגיל 70, אצלהם הממוצע, לאחרונה הוא 78). מה גורם לזעקה הזו של השמאל האמריקאי? החשש שבית המשפט יפסול את חוק הבריאות היקר לליבם, חוק שהשמרנים מתנגדים לו בחריפות ושהתקבל על חודו של מיצובישי בבתי הנבחרים שלהם.

שהויכוח על בית המשפט העליון הוא פוליטי-אידאולוגי - זה טבעי - לא יכול להיות אחרת.

אבל אלה שמדברים גבוהה גבוהה על צדק, שלטון החוק, דמוקרטיה - האנשים האלה הם או טיפשים או שארלטנים, או שניהם.

יעקב

תוספת: כדאי לקרוא את המאמר של יובל אלבשן שהתפרסם דווקא בארץ:

מחנה המתקרא שמאל בישראל די היה בתשע דקות מרגע פרסום תזכיר חוק יסוד: החקיקה כדי לקרוא אותו, לנתח את כל סעיפיו, לחשוב על משמעויותיהם ולצאת בגינוי גורף נגדו, מלווה בזעקות שבר קורעות לב על קץ הדמוקרטיה. תשע דקות של חסד ניתנו לתזכיר החוק הכל כך חשוב הזה, עד שגם הוא הוכפף לשיח הרדוד של מלחמת בני אור בבני חושך. שיח ששולטת בו בעיקר הבורות, שאין טובה ממנה להשתיק דיונים ציבוריים חשובים ולהותיר אותנו רק עם ססמאות מתלהמות ומשחקי מלים מתחכמים סביב בנימין נתניהו וולדימיר פוטין.

סיפורי עם יהודיים מספרים על העיירה חלם, הידועה בטיפשותה. חלם עשתה עלייה, והתנחלה בבית המשפט העליון (וגם במחוזי).

הנה סיפור המקרה של "פסק דין דיראני" שהוציאו שופטי העליון השבוע, כפי שמפרט ישראל הראל ב"הארץ":

עיקרי סיפור המעשה: ב-16 באוקטובר 1986 נשבה רון ארד בידי ארגון "אמל". מוסטפא דיראני, קצין הביטחון של הארגון, היה אחראי לכליאתו ולחקירתו. דיראני גם היה ראש הזרוע הצבאית של הארגון, "ההתנגדות המאמינה". ב-94', במסגרת המאמצים לשחרור ארד, נחטף דיראני, והיה עצור בישראל עד לשחרורו ב-2004, ב"עסקת טננבאום". בהגיעו לביירות הכריז, ש"ההתנגדות המאמינה" מתמזגת עם החיזבאללה ושהוא אישית ממשיך במאבק נגד ישראל.

בשנת 2000, בעודו כלוא בישראל, הגיש דיראני תביעת נזיקין נגד המדינה בסך שישה מיליון שקלים, בגין התעללות בו בעת מעצרו. כשחזר לפעילות טרוריסטית, תבעה המדינה למחוק את תביעתו. בית משפט מחוזי דחה את הבקשה, והנושא הגיע לעליון. "דווקא תקנת הציבור מצדיקה כי גם אויב יוכל לעתור לערכאות משפט בישראל", קובעת עתה אילה פרוקצ'יה, "וזו זכות חוקתית בעלת מעמד מיוחד" (הקיימת, לאחר פסיקה זו, רק בישראל. בחוק האנגלי, למשל, "אין נדרשים לתביעות של אויב").

פסק הדין הזה לא דן לגופו של עניין (האם מגיעים לדיראני פיצויים), אלא רק על השאלה האם דין התביעה להימחק על הסף, או שיש לחייב את המדינה להשיב על התביעה, ולקיים משפט מלא על הנושא. דירני התלונן שאנשי השב"כ אנסו אותו בכלא, והתעללו בו בעת החקירה.

בשביל מה צריך לדון על תביעה הזויה זו? בשביל לברר אם התעללו בדיראני בכלא או לא? אני לא רוצה לדעת, זה לא מעניין. אני נגד התעללות, אבל אם התעללו בדיראני אני רק אשמח. זהו בעצם משפט נגד השב"כ, ולא בעד דיראני. התעללות באסירים זה לא מעשה טוב, וצריך לתת את הדעת על הנושא - אבל למה לתלות את הדיון על דיראני ? האם דיראני התנהל כלפי רון ארד, שהיה כלוא אצלו כמה שנים, לפי אמנת ז'נבה ? האם אנו יכולים להגיש תביעה נגדית נגד דיראני?

לשופטים הייתה הזדמנות טובה מאד להתחמק מהנושא, ולא לדון בו (כפי שפסק שופט המיעוט, מלצר). הנושא בעייתי מאד. אנו לא צריכים את המשפט הזה, המדינה לא צריכה, השכ"ב לא צריך, וגם דיראני לא צריך, והוא בוודאי צוחק מאיתנו במחבואו בבירות. זה בזבוז זמן וכסף, ומעל לכול תסבוכת מכוערת. השכל הישר האלמנטרי ביותר אומר: תברח מזה. רק השופטת איילה פרוקצ'ה (והשופט סלים ג'ובראן) צריכה את הדיון (ואני חוזר ומדגיש - היא לא היחידה, שופטים מחוזיים לפניה פסקו אותו פסק אבסורדי). אולי אני ימני, וראשי דפוק, אבל אולי מישהו מהמשפטנים הדגולים של השמאל יכול להסביר את ההגיון שבפסיקה זו? למה הם שותקים? אם יש להם משהו לאמור לטובת הפסיקה הזו, שיפתחו פה ויעזרו לבית המשפט העליון נגד העליהום מימין. (אני חושד שאין להם מה להגיד - אם מישהו מהקוראים ימצא בעיתונות תגובה מלומדת התומכת בפסיקה זו - לא בבית המשפט העליון בכלל - אנא הביאו לי קישוריות, אני סקרן).

ישראל הראל, ופרשנים בערוץ שבע רואים בספק דין זה הוכחה נוספת ששופטי העליון סמולנים, אנטי יהודיים ופרו ערבים.

אני חושב שהעניין יותר פשוט. הם מאד, מאד לא חכמים. (זה לא אמור על השופט ג'ובראן, שפוסק על פי האינטרסים והשקפת העולם שלו - זו בעיה אחרת).

הנה כמה מחשבות נוספות:

1. אי אפשר היה לשבץ את השופט ג'ובראן לתיק אחר? מי ששיבץ אותו לתיק זה לא נהג בחוכמה.

2. איך מנהלים משפט ללא נוכחות התובע (דיראני), ויותר חשוב - העד המרכזי (וכנראה היחידי) ? אולי השופטים חשבו שדיראני יתייצב למסור עדות?

3.ברור לי שבסוף השופטים יפסקו עם המדינה ונגד דיראני, כמו שהם עושים ב 98% מהתיקים. אני חושב שברור גם להם. אז בשביל מה צריך משפט? רק בשביל הקירקס? משעמם להם? חסר עבודה?

יעקב

בית המשפט העליון דחה את תביעות קופות החולים נגד חברות הסיגריות, לפיצויים על הוצאות הבריאות שנובעות מעישון. שוב מ ynet:

בהכרעת הדין קבעו השופטות אילה פרוקצ'יה, מרים נאור ואסתר חיות כי "ויתור על דרישת ההוכחה של האחריות המשפטית החלה על המזיק כלפי הניזוק יפגע באיזון הפנימי שדיני הנזיקין יוצרים. ויתור כזה עלול להוביל לחיובו של המזיק מעבר לתחומי אחריותו, וסופו לפגוע בדרישות הצדק וההגינות".

אני הייתי מוסיף לכך - שגם לא הוכחה האחריות העובדתית לנזק, וגם לא שיש בכלל נזק ! ויתור על הוכחות אלה גם הוא פוגע בנורמות המשפט.

זו החלטה טובה, כמו מרבית ההחלטות של שופטי העליון. למרות הפגמים שאני מתריע עליהם, אני מודה שמרבית הפסיקות של העליון סבירות.

העליון נמנע מלהגרר לפופוליזם של השופטים בארה"ב, שגזרו, במשפט דומה, פיצויים בסך 8 מיליארד דולר נגד חברות הסיגריות, ללא הוכחה של נזק ממשי. הפסיקה האמריקאית היא משחק בנדמה לי, משחק הונאה - כי במקביל חברות הסיגריות קיבלו מונופול - והן אוספות את כספי ה"קנס" ממחיר הסיגריות שהן מוכרות. יוצא שהקנס לא מוטל על חברות הסיגריות אלא על המעשנים המסכנים. בית המשפט בארה"ב קונס לא את חברות הסיגריות כי אם את ציבור המעשנים.

חוץ מזה (כבר אמרתי פעם) - לא ברור אם העישון גורם לקופות חולים הוצאות יתר, או חוסך להן הוצאות. המעשנים מתים לרוב צעירים יותר, והרבה פעמים מוות פתע (התקף לב) - ובכך הם חוסכים לקופות חולים הוצאות. אלה שלא מעשנים חיים יותר שנים, מגיעים לגיל יותר מבוגר, וסוחבים מחלות כרוניות אחרות במשך שנים ארוכות. כנראה הוצאות הבריאות של הלא-מעשנים יותר גבוהות משל המעשנים.

התביעה של קופות החולים היא טרדנית ומטופשת, וראוי היה שיוטלו עליהן הוצאות משפט גבוהות. אבל התביעה הוגשה בעידוד המדיניות הגרועה של בית המשפט העליון, המתיישב לדון ארוכות בכול תביעה, כולל המטופשות. תביעה זו לא הייתה צריכה להגיע כלל לעליון. היא הייתה צריכה להידון בבית המשפט המחוזי.

טוב שבית המשפט קבע הלכה שכדי לפסוק פיצויים חייבים להוכיח  "האחריות המשפטית החלה על המזיק כלפי הניזוק". חבל שהוא לא המשיך וקבע שקודם חייבים להוכיח שיש נזק בכלל.

יעקב

"שופטים: שיכרון כוח בכנסת - סכנה לדמוקרטיה" זו הכותרת ב ynet . זו התבטאות מאד קיצונית ומדאיגה של השופטים העליונים. כתבנו בעבר שהשופטים העליונים מהווים סכנה לדמוקרטיה, כי הם מתערבים בכול דבר, גם מה שאינו נוגע להם מבחינה חוקית. והם אינם נתונים לבחירה או ביקורת משום גורם אחר. הכוח בידם אינסופי, והם אינם זהירים דיים בשימוש בכוח מופרז זה. ההתבטאות האחרונה שלהם מוכיחה שוב את שיכרות הכוח שלהם.

מה עורר את הסערה? בכנסת הוצעה הצעת חוק שאומרת (בין השאר):

על פי הצעת החוק, ועדת החוקה של הכנסת תחליט אם לאשר את מועמדותו של שופט לבית המשפט העליון, לאחר שתקיים הליך שימוע פומבי לכל מועמד. במהלך השימוע הפומבי יישאל המועמד שאלות על ידי חברי הכנסת בכל הנוגע "לעמדותיו המשפטיות והחוקתיות, לתרומתו לחשיבה המשפטית, לתפישת עולמו הנוגעת לשאלות צדק ומשפט, לעניין האיזון הראוי לדעתו בין ערכים שונים ולעניין תפישתו את עקרון הפרדת הרשויות". החוק יחול גם על מינוי נשיא בית המשפט ומשנהו.  

לאחר הליך השימוע, תחליט הוועדה אם לאשר את המועמדות. אם תפסול הוועדה את המועמד, הוא לא יוכל לשמש כשופט בבית המשפט העליון. אם תאשר אותו, יועבר הכדור לוועדה לבחירת שופטים, שתכריע בסוגייה כפי שמתרחש כיום.

זו הצעה מאד מתונה, המנסה להנהיג כאן הליך זהה לזה המקובל בארה"ב במינוי שופטים עליונים. גם שם יש תחקיר פומבי של המועמדים להיות שופטים, בוועדת החוקה של הסנאט. האם ההליך הזה פגע בדמוקרטיה בארה"ב? האם ארה"ב דמוקרטית פחות מאשר ישראל ? מה הסכנה? מה רע בשימוע פומבי? מדוע צריך להתרחש תהליך מינוי שופטים כסחר מכר בוועדה עלומה, נסתרת מעיני הציבור?

עוד מתבטא "גורם משפטי בכיר" (השופטת בניש אני מנחש - אם לא שתכחיש):

"הכלל הראשון בדמוקרטיה הוא הפרדת רשויות, וזה בדיוק מה שחברי הכנסת מנסים לחסל",

אכן. אז למה בית המשפט העליון לוקח לעצמו סמכות לדון בכול נושא של כול רשות, בייחוד באלה שנתונים בידי הרשות המבצעת (הממשלה) כמו מינויים בשרות הציבורי או הענקת פרס ישראל, ועוד?

לביניש נוח שימשך התהליך הקיים לבחירת שופטים, בו השופטים עצמם ממנים את יורשיהם - בחסות עלה התאנה שנקרא "וועדה לבחירת שופטים" (אשר בה יש להם שליטה מלאה) - בדיונים סגורים לציבור. אבל התהליך הזה, בניגוד לדברי בניש, לא הביא תוצאות טובות. הוא הביא לנו בית משפט כוחני, המתערב בנשואים לא לו, ומכריע הכרעות אידיולוגיות (בעלות אידיולוגיה מסויימת, לאוו דווקה משקפת את הנפוץ בציבור). הוא הביא בית משפט לא מאוזן, ולא חכם.

לדעתי הצעת החוק של הכנסת אינה מרחיקת לכת מספיק. צריך לבטל השתתפותם של השופטים העליונים בוועדה למינוי שופטים. יש בארץ מספיק משפטנים בכירים, מומחים, מחוץ לבית המשפט העליון (באקדמיה, בפרקליטות ובשוק הפרטי) שיכולים למלא תפקיד זה.

יעקב

את פסק הדין שמ הבג"ץ בנושא הקרקעות מאפיינת אחידות דעין אידיאולוגית מוחלטת. ההחלטה של 7 שופטים התקבלה פה אחד, פסק דין אחד בלבד נכתב על ידי השופטת ארבל, שאר השופטים חתמו על פסק הדין ורק ציינו לשבח את עבודתה הרבה של ארבל ב"לימוד הנושא". כלומר - ששת השופטים האחרים לא למדו את הנושא ולא טרחו להתעמק, ולא כתבו פסקי דין נפרדים, ואין להם דעה משלהם והם חותמת גומי. הם עשו צחוק מהעבודה. בשביל מה יש הרכב של שבעה שופטים אם רק אחד מהם ממש מעורב ומבין בנושא? שישמעו את העתירות בפני שופטת יחידה (ארבל).

האמת היא שאין מנוס מכך שהדעה האישית האידיולוגית משפיעה על פסיקת השופטים. אילו היה איזון אידיולוגי בבית המשפט, ההחלטה היתה בוודאי מתקבלת ברוב דעות עם הסתייגויות של מיעוט. השופטים שחושבים אחרת היו כותבים דעה (פסק דין) משלהם, דעת מיעוט, עם נימוקיהם המפורטים. זה לא קרה. מה שקרה מלמד על אחד משנים: או שיש אחדות רעיונית מוחלטת בין 7 שופטי העליון, הנובעת משיטת בחירת השופטים בידי חבריהם, או שששת השופטים האחרים הם חותמת גומי וחתמו על פסק הדין בלי להתעמק בנושא, או ששני ההסברים נכונים.

בכול מקרה יוצא בית המשפט העליון לא טוב.

בארה"ב יש שיטה אחרת לבחירת שופטים עליונים. הנשיא ממנה, הסנאט מאשר. יש איזון אידיולוגי בין שופטים "ליברליים" לשופטים שמרנים. כול פסק דין, בכול נושא חשוב (והם אינם דנים בנושאים לא חשובים) מתקבל בדרך כלל ברוב של 5 נגד 4, או 6 נגד 3. לא זכור לי פסק דין פה אחד. גם בתוך המחנות של הרוב והמיעוט יש דעות שונות, וכמעט כול שופט כותב דעה מנומקת משלו כחלק מפסק הדין.  זה מצב נורמלי.

המצב בבית המשפט העליון שלנו לא נורמלי ולא בריא. השופטים אינם משקפים את ההשקפות השונות הרווחות בציבור. חוץ מזה - מרוב שהם מתערבים בכול דבר, אין להם זמן להתייחסות יסודית במקרה הנדיר בו הם נדרשים להכריע בסוגייה באמת חשובה, כמו זכויות הקניין במושבים ובקיבוצים.

יעקב

תוספת: נושא "כבד משקל".

לעומת הנושא הקודם מצאו השופטים נושא "כבד" לדון בו ברצינות: האם לשלם 1000 ש"ח אגרה עבור חידוש דרכון שאבד, או רק 485. הנושא הזה נידון בהרכב שלושה שופטים, כול שופט הרגיש עצמו מומחה גדול בסוגיה האם 1000 ש"ח יותר צודק או 500. היו שלוש דעות שונות, בסוף התקבלה החלטה ברוב 2 נגד אחד, ונכתבו שלושה פסקי דין, כול שופט כתב את דעתו המלומדת בסוגייה כבדה זו.

העתירה הבאה: האם המחיר הצודק של הקוטג' הוא 7.78 ש"ח או 6.45. זה בהרכב של 12 שופטים.

יעקב

עוד בנושא החלטת הבג"ץ על קרקעות במושבים.

נגד החלטת הממשלה משנת 2007 הוגשו 9 עתירות לבג"ץ, שאוחדו לתיק אחד. דיון בנושא התקיים בשנת 2009, בהרכב 7 שופטים, בגלל חשיבות הנושא. השופטת ארבל למדה את כול התיק המסובך ואת הנושא, לעומק, והקדישה לו מאות או אלפים של שעות עבודה. שאר השופטים לא יכלו להקדיש גם הם כל כך הרבה זמן, ומן הסתם חתמו על פסק הדין כמו חותמת גומי, מתוך חוסר ידיעה, כי הם לא למדו את הנושא וסמכו על ארבל. המצב האבסורדי הזה הוא תוצאה הכרחית אם הבג"ץ לוקח על עצמו לדון בכול נושא, כלומר - בשיקולים שמעבר לשיקולים החוקיים, בהם השופטים מומחים.

האם השופטת ארבל היא מומחית לעניני קרקעות במושבים? האם היא הגורם המוסמך להחליט החלטה סופית בנושא?

בית המשפט העליון (וכול בית משפט אחר) מוסמך, וצריך להחילט אם הממשלה (וכו גורם אחר) פועלים כחוק. בשביל זה לא היה צורך לבזבז מאות שעות עבודה "ללמוד את הנושא", היה צריך להתרכז רק בהיבט המשפטי. עדנה ארבל, ושאר שופטי העליון אינם יכולים ללמוד כול נושא לעומק, ולהיות מומחים בכול תחום. הם מומחים במשפט. הם לא צריכים להתעסק בסוגיות של פירבור (sprawl ) - או גודש. זה לא בתחום המשפט, בו יש להם מומחיות ובו הם הוסמכו על ידי החוק לפעול.

בס"ה, אחרי כול הזמן שבוזבז, השאיר הבג"ץ את מרבית החלטות הממשלה והמנהל על כנן, ורק שינה שני סעיפים.

הסעיף העיקרי ששונה הוא בנושא השכרת משק במושב לעסקים. הממשלה קבעה שמותר יהיה למושבניקים להשכיר עד 500 מ"ר בנחלה לעסק חיצוני. זו בהחלט החלטה רעה ושרירותית. למה רק 500 מ"ר ? השופטת ארבל הפכה את ההחלטה הזו לכיוון הפוך. במקום להכיר בבעלות המלאה והמעשית של המושבניקים על נחלאותיהם, היא קבעה שאסור להשכיר שום שטח לעסקים חיצוניים, מותר רק לקיים עסק שבבעלות בעל הנחלה.

כלומר - לפי ההגיון של השופטת ארבל - עסק "חיצוני" גורם פירבור וגודש, ואילו עסק "פנימי" (של בעל הנחלה) אינו גורם פירבור וגודש.

אם בעל הנחלה הוא מבוגר, ואינו מסוגל או מעוניין לנהל עסק, נגזר על רכושו-נחלתו לעמוד בשיממונה, ללא ניצול, ועל בעל הנחלה לחיות בעוני, ללא ההכנסה משכירות. החלטה זו מחמירה את הפגיעה החמורה במושבניקים ובזכות הקניין שלהם על נחלאותיהם.

בג"ץ, במקום להגן על מי שזכויותיו נפגעו על ידי פעולת הממשלה (ההגבלה ל 500 מ"ר), כלומר - במקום להסיר הגבלה זו - החליט על פגיעה עוד יותר חמורה בזכויות (איסור מוחלט על השכרה). הא הפעיל את האידיאולוגיה הסוציאליסטית אנטי-קניינית של השופטת ארבל, ומצא נימוקים מאד מפוקפקים ובלתי משפטיים של "פירבור" ו"גודש" כדי לתרץ את ההתערבות השרירותית.

אני לא חושב שמישהו יכול לאכוף החלטה זו, או שמישהו בכלל ינסה. אבל אם יציקו למושבניקים, הם ימצאו פתרונות יצירתיים, כמו רישום פיקטיבי של בעלות על עסקים. השופטת ארבל, עם כול הכבוד, וכול הלמידה, אינה מחוברת למציאות במושבים.

יעקב

בג"ץ הוציא היום עוד פסק דין ההופך החלטה של הממלשה על פיה - והבסיס להחלטת הבג"ץ אינו משפטי, אלא הדעה האישית, האידיולוגית, של השופטים. השופטים כופים עלינו את האידיאולוגיה הפרטית, האישית שלהם.

הסוגייה היא מה מותר ומה אסור במושבים.

בעלי נחלאות במושבים יושבים על נחלתם 50, 70 או יותר שנים. בזמנו הם קיבלו את הנחלה מהמדינה (או מהסוכנות, לפני קום המדינה) בחינם, כדי שישבו בה, ולטענת המוסדות - כדי לעבד אותה בעבודה חקלאית. זה היה אז. אז לא היה שימוש לאדמה מלבד השימוש החקלאי. בינתיים אנשים ישבו בפועל על האדמה, ועשו מה שיכלו. שנים רבות עברו. אחדים עסקו בחקלאות אחרים מצאו פרנסות אחרות. הנחלה לא הייתה שלהם מבחינה פורמלית - לא היתה רשומה על שמם - היא של ה"אגודה" - כי לפי האידיולוגיה הסוציאליסטית של המוסדות דאז, בעלות פרטית על נכס זה פסול, זה פשע, ורק בעלות שיתופית, דהיינו פוליטית - של "האגודה" (של עסקנים פוליטיים) הוא דבר מוסרי.

המציאות חזקה מהאידיאולוגיה. במרוצת השנים הקימו המושבניקים עסקים שונים על נחלתם, חלקם קשורים קשר כולשהו לחקלאות, חלקם לא. בהמשך פרשו מושבניקים לגימלאות והשכירו עסקיהם לאחרים או מכרו את הנחלאות (כלומר את "הזכויות" הבלתי מוגדרות) לאחרים. מושבניקים אחרים ראו כי טוב, והחלו להשכיר שטחים בנחלה לעסקים שונים, מחסנים, בתי מלאכה, אפילו אולמות אירועים. כך נוצרה מציאות של עסקים רבים על הנחלאות במושבים, שנחשבו ל"בלתי חוקיים" - לא בגלל שבוצעו פשעים אלא בגלל שהכללים שקבע המנהל לא היו סבירים ולא ברי ביצוע. לא נעשתה פעולת אכיפה. יש גבול כמה שאפשר להציק למושבניק, וכמה איסורים אפשר להטיל עליו.

דרך אגב: הקיבוצים עשו אותו דבר. ראה את מרכז הקניות בקיבוץ שפיים, ואת פארק המים שלהם, ואת כול מפעלי התעשייה הקיבוציים, אולמי אירועים, מסעדות, וכו' שכולם יושבים על קרקע "חקלאית", והוקמו ללא "רשיון". אלא שלקיבוצים יש יותר כוח פוליטי, אז פחות מציקים להם.

כדי להסדיר את המצב ולתת גושפנקא בדיעבד למצב קיים, הוקמה ועדת הבר. היא החליטה להתיר הקמת עסקים בנחלאות במושב, בתנאים מסויימים - דהיינו היא החליטה להכיר במציאות בשטח, ובעובדה שהמצב סביר, ואינו מזיק לאיש.

גופים אידיולוגיים, כמו האגודה "אדם טבע ודין" ואגודה חדשה שהוקמה במיוחד לעניין זה - "האגודה לצדק חלוקתי" - והגישו בג"ץ, במסגרת הנוהג המקובל אצלנו, שכול דבר, מקטן עד גדול, מגישים עליו בג"ץ. הנושא שלפנינו דווקא גדול, לא קטן.

בג"ץ קבע שחלק מהחלטת הממשלה (וועדת הבר) לא סבירה. בג"ץ לא ביטל את ההחלטה כולה אלא רק קבע שמותר להקים עסק בבעלות המושבניק, אסור להשכיר אדמה (או מחסן, או העסק) לגורם חיצוני. שימו לב: בג"ץ לא קבע שהיא לא חוקית. לא קבע שלא הייתה לממשלה סמכות. לא קבעה שהחלטת הממשלה פוגעת פגיעה ישירה, חמורה, במישהו מאזרחי המדינה. הוא קבע פשוט שהיא "לא סבירה" - לא סבירה בעיני השופטים, נוכח השיפוט האישי שלהם. למה?  

גידול ניכר בהיקף הבנייה לתעסוקה לא חקלאית עלול לממש לפחות חלק מן החששות הכרוכים בתופעת הפרבור, ובכלל זה מעבר עסקים מן העיר לכפר בשל תנאים טובים יותר שיוצעו להם; החמרת גודש התנועה והתחבורה באזורים שאינם מיועדים לכך יגרום בתורו לפגיעה סביבתית".

המושבניקים עצמם לא חששו מ"פירבור", ולא חששו מ"גודש תנוע" שאמורה לכאורה לפגוע בהם, ולא התלוננו על פגיעה. (מה אכפת לעירוני אם מושבניק סובל מ"גודש תנועה"?) הבג"ץ גם לא מסביר כיצד עסק בבעלות עצמית אינו גורם ל"פירבור וגודש" ורק עסק מושכר גורם להם. הבג"ץ לא בא למנוע פגיעה ממשית במישהו, המתלוננים לא נפגעו אישית, הוא בא לכפות אידאולוגיה אנטי פירבורית ואנטי גודש - מושגים מעורפלים לחלוטין.

האם החוק מסמיך את בג"ץ להחליט כמה פירבור זה טוב? האם החוק מסמיך את בג"ץ להעריך כמה גודש תחבורתי רצוי? לפי מה החליט הבג"ץ את החלטתו? האם הם מומחים לגודש או פירבור? עניינים אלה נבחנו על ידי וועדה מקצועית שמינתה הממשלה (ועדת הבר), והמלצותיה עברו את המבחן של מומחי מנהל מקרקעי ישראל והממשלה, וכול הגורמים הנוגעים (תנועות ההתיישבות, ארגוני המושבים). אלה הגופים הנבחרים, בעלי המומחיות הרלוונטית, והמוסכמים להחליט בעניינים אלה. הם מייצגים את דעת העם, כפי שבאה לביטוי בבחירות.

בג"ץ אימץ את האידיאולוגיה הקיצונית של עמותת "אדם טבע ודין", גוף ששם לעצמו למטרה להתנגד לכל דבר, לכול מעשה פיתוח במדינה. בג"ץ החליט לכפות על כול המדינה את האידיאולוגיה של גוף קטן וקיצוני, כי שופטי הבג"ץ שותפים לאידאולוגיה זו.

בג"ץ, בהתערבותו הרבה והתדירה מביא לעצמו פחיתות כבוד, ואיבוד סמכות מוסרית. הוא יהפוך לעוד גוף פוליטי, כמו כולם, שאיש אינו מכבד ואינו מתחשב בו. פסק הדין שלהם אינו בר ביצוע, וישאר אות ריקה. המדינה לא הצליחה לכפות על המושבניקים להיות חקלאים, בכוח, או לחיות בעוני. החלטת הבג"ץ נובעת מהתעלמות מזכויות האנשים שיושבים על הקרקע עשרות שנים, היא למעשה בגדר החרמת קנין פרטי, או כפירה בזכויות הקנין המוגנות בחוק יסוד. בג"ץ אומר למושבניקים: "אתם רשאים לשבת על הקרקע אבל לא לעשות שימוש בה (למי שאינו חקלאי). אכן - גם עד היום, עומדות מרבית הנחלאות ריקות ושוממות, כי המושבניקים שאינם חקלאים, אין להם מה לעשות בהן, ולהשכיר למי שכן יש לו שימוש אסור. (רק מעט נחלאות, בקירבת הערים, יש להן ביקוש לצורכי עסקים).

הבג"ץ הוא האייטולה חומייני של ישראל - הוא מנסה לכפות עלינו את האידיולוגיה שלו. הכפייה תיכשל. כמו שאמר סטאלין: "כמה דיוויזיות יש לבג"ץ?" הכוח של הבג"ץ היה כוח מוסרי. בהתערבות יתר ונסיון הכפיה של האידיאולוגיה, בהיעדר ריסון עצמי, בהפגנת שיכרון הכוח - מאבד הבג"ץ את הלגיטימציה שלו, את הדימוי המוסרי שהיה מקור כוחו.

יעקב

את התפקיד של אייטולה חומייני בישראל ממלא כמובן הבג"ץ.

אייטולה חומייני (וממשיכו חאמיניי) מינה את עצמו ל"סמכות מוסרית עליונה" במדינה, וכול החלטה או מעשה או מינוי של הממשלה האראנית כפוף לאישורו. בפועל הוא לא התערב הרבה (רק לפעמים), אבל הסמכות נתונה בידו לבטל כול החלטה או מינוי של הממשלה. הסמכות הזאת אבסולוטית - לא ניתנת לערעור או ביטול. הסמכות נפלה בידיו בדרך לא ברורה - מה שברור שלא היו בחירות, איש לא בחר בו, ולאיש לא העניק לו את הסמכויות האלה - הוא נטל אותן לעצמו.

אותו דבר עם הבג"ץ שלנו. אין עוררין על כך שבית הדין העליון הוא הסמכות הגבוהה ביותר במדינה בענייני משפט. אבל בג"ץ לא מסתפק בכך - הוא נטל לעצמו את הסמכות העליונה לבקר ולבטל כול החלטת ממשלה, בכול תחום, מכול סיבה. כשאומרים על מישהו (אייטולה חומייני) שהוא הסמכות המוסרית העליונה - מתכוונים שהוא סמכות אבסולוטית, כי על מוסר קשה להתווכח, ולפי ההגדרה - המוסר הוא מה שהאייטולה פוסק. כך גם הבג"ץ - הוא הסמכות ה"מוסרית" העליונה, אצלנו. לא רק המשפטית - אלא המוסרית -  יש לו (כלומר הוא נטל לעצמו) את הסמכות לפסוק בכול עניין, לא רק בעניינים משפטיים.

מובן מאליו שהדבר אבסולוטיסטי-רודני - מנוגד לחלוטין לרוח הדמוקרטיה. במיוחד נוכח העובדה שבית המשפט העליון אינו עומד לבחירות דמוקרטיות, והשופטים ממנים למעשה את עצמם (ואת חבריהם) - כלומר שופטי העליון שולטים בתהליך מינוי שופטים (למרות עלה התאנה שנקרא "הוועדה למינוי שופטים").

זה לא שבג"ץ מתבטא ומתנהג בצורה הזוייה ואבסורדית כמו חומייני. בג"ץ דווקה מתנהג בצורה סבירה רוב הזמן. הדמיון בין בג"ץ לחומייני הוא במהות התפקיד שנטלו לעצמם - ואני מדגיש - נטלו לעצמם - הם לא קיבלו את הסמכות מכוח רצון העם.

הדברים אמורים אגב הדיון שעומד לקיים הבג"ץ בעתירה נגד ניצול פצלי השמן להפקת נפט בחבל עדולם. הממשלה העניקה זיכיון לחברת IEI לביצוע פיילוט לבדיקת האפשרות לניצול מרבצים של פצלי שמן להפקת נפט. ארגוני הסביבה מתנגדים בצורה גורפת להפקת נפט, בשם השמירה על הסביבה (בלי להכנס לפירוט הפגיעה הסביבתית הממשית ).

הסוגייה שעומדת בפני בג"ץ אינה משפטית. איש אינו טוען שאין למדינה סמכות להעניק זכיון לניצול נפט, או שהזיכיון הוענק שלא כחוק. השאלה היא שאלה ערכית: מה יותר חשוב - הרווחה והעושר של אזרחי ישראל - או פגיעה (קטנה או גדולה) בסביבה. מי הסמכות שצריכה להחליט בעניינים אלה במדינה דמוקרטית ? לי זה נראה ברור כשמש - הממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות להנהיג את המדינה, וקיבלה הסמכה מהעם. מה הכישורים של בג"ץ בנושא ? האם יש לו הבנה מיוחחדת אודות הסכנות שבנפט או החשיבות של הסביבה שאין לשרי הממשלה ולכנסת ? האם יש לו ידע או הכשרה מיוחדים הרלוונטיים לתחום ? האם יש לו סמכויות בנושא ? הרי בסוף השופטים נאלצים לפסוק על פי השקפתם האישית והרגשת הבטן שלהם. מי שמם ? מי רומם את ההשקפה האישית של השופטים מעל להשקפה של כול שאר אזרחי המדינה ?

אין לי ספק שבג"ץ יפסוק בסוף פסיקה סבירה, ויימנע מלהתערב, כפי שהוא עושה בדרך כלל. אני לפחות מקווה כך.

אבל לא הפסיקה חשובה, מה שחשוב הוא העיקרון - מי שם את בית המשפט להתערב בכול דבר?

יעקב

בג"ץ ממשיך לעשות צחוק מעצמו, ולשים ללעג את מערכת המשפט עם דיונים והחלטות בנושאים שוליים ואף משעשעים. כך קרה עם החלטתו האחרונה לדחות עתירה נגד פרס ישראל ולאשר את הענקתו לעו"ד שמעון מזרחי. ההחלטה נכונה בהחלט. גם נימוקי השופטים נכונים: "אין לבית המשפט הכישורים לקבוע אם שמעון מזרחי ראוי לפרס או לא".

היה ברור כשמש, ומראש, שאין לבית המשפט כישורים או סמכויות בתחום זה, כמו בתחומים רבים אחרים. זה מגוכח שכול פרס ישראל מובא לדיון בבג"ץ, כמו כול מינוי ממשלתי (או ביטול מינוי), ומיליון נושאים אחרים.

בית המשפט העליון צריך לרסן את קלות הראש של עורכי דין רודפי פירסום. הוא צריך לאמץ הליך של דחיה על הסף של עתירות מגוכחות, ללא דיון, ללא שמיעת נימוקים, ללא ביזבוז זמן של עצמו ושל המשיבים, ללא הנמקות. בבית המשפט העליון בארה"ב קיים תהליך כזה, בית המשפט מחליט איזה עתירות לשמוע ואיזה לא, ללא דיון או הנמקות.

בית המשפט צריך לדחות על הסף עתירות אבסורדיות ולהטיל הוצאות גבוהות על עותרים של עתירות כאלה.

ביזבוז הזמן על עתירות קנטרניות ובלתי חשובות גורם לציבור להטיל ספק בחוכמתם של השופטים העליונים. אם יקפיד להתערב רק בנושאים שהם באמת חשובים ובעייתיים יעלו קרנו ויוקרתו בעיני הציבור.

יעקב

שר התחבורה אישר לחברת אל-על להפעיל 3 טיסות ביום לאילת, עם מקסימום 430 נוסעים ליום. האישור הוא ל 6 חודשי נסיון. חברות ארקיע וישראייר (שנהנו עד כה ממונופול) התנגדו להחלטה זו והגישו נגדה בג"ץ בטענה שההחלטה פוגעת ברווחים שלהן. בג"ץ הכריע שההחלטה תקינה ואל-על תטוס לאילת.

הרבה מאד דברים ניתן לאמור על פרשה קטנה זו.

1. מדוע נידרש אישור שר התחבורה ? במדינה חופשית כול חברה יכולה להפעיל כול עסק (שאינו פוגע בזולת), וכול חברת תעופה יכולה לטוס לכול מקום. במדינה נורמלית צריכים להיות שמיים פתוחים ותחרות חופשית. לא אצלנו. אנו מדינה טוטאליטרית. רק מה שהממשלה (שר התחבורה) מרשה מותר לעשות. לכול דבר צריך אישור ורשיון. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, ובלבד שיש לך רשיון מהשר...

2. למעשה לא השר מנהל את המדינה, וגם לא הממשלה - אלא בג"ץ. כול החלטה, מקטנה ועד גדולה עוברת דרך בג"ץ. כך קבע הבג"ץ. גם במקרה שלנו - החלטת השר לא יכלה להתבצע עד שלא אושרה בבג"ץ. מי החליט על נוהל זה? הבג"ץ עצמו החליט. השופטים לקחו לעצמם סמכות בלתי מוגבלת על כול המתרחש במדינה.

3. החלטת בג"ץ המאשרת את החלטת השר, היא החלטה סבירה, ברוך השם. כלומר - היא סבירה במקרה, היא יכלה להיות גם הפוכה. אין שום כללים המנחים את החלטת הבג"ץ במקרה זה, וברבים אחרים, חוץ מאשר שיקול הדעת הפרטי שלהם. אם ההחלטה לא הייתה מתקבלת על דעתם היו פוסלים אותה. על פי שיקול דעתם, לא על פי החוק. שופטי הבג"ץ קבעו:

"השר פעל במסגרת הסמכות הנתונה לו לפי החוק"..."אין פסול בכך ששר התחבורה מעוניין, באופן עקרוני, לעודד תחרות בקווי התעופה. לא מדובר בדעה קדומה או במשוא פנים, אלא בשיקולי מדיניות ענייניים ולגיטימיים. מעבר לכך, מדיניות עידוד 'השמיים הפתוחים' זכתה לעיגון סטטוטרי. התחרות החופשית הינה אינטרס מובהק של הצרכנים, והיא חלק מהזכות החוקתית לחופש העיסוק".

כול הכבוד לבג"ץ. שמעתם: "תחרות חופשית היא ... חלק מהזכות החוקתית לחופש העיסוק". הבג"ץ עצמו אמר זאת במפורש.

אז למה נדרשת הרשות של שר התחבורה - כדי להינות "מהזכות החוקתית לחפש העיסוק"? כלומר - יש לנו "זכות חוקתית" מוכרת על ידי הבג"ץ, אבל רק בתנאי ששר התחבורה (והבג"ץ) מרשה...

שר התחבורה הטיל מגבלות על אל-על: רק 3 טיסות ביום, מקסימום 430 נוסעים, ורק לחצי שנה. איך מגבלות אלה מתיישבות עם "חופש העיסוק".?

אם בג"ץ היה באמת רוצה להגן על חופש העיסוק, ועל התחרות, ועל זכויות האזרח הוא היה מורה לשר התחבורה לא להתערב, ושכול חברה תוכל לטוס לכול יעד, ללא צורך ברשיון משר התחבורה. זאת הייתה יכולה להיות פסיקה טובה של הבג"ץ, בעניין עקרוני חשוב. פסיקה כזו לא ניתנה.

השופטים גם אמרו שהמגבלות שהשר הטיל סבירות. איך הם קבעו ? מה הקריטריונים ל"סביר" במקרה זה? האם השופטים מומחים בנושא קווי תעופה לאילת, ויודעים אם 3 טיסות ביום זה סביר? אולי 4 יותר סביר?

אז בג"ץ (ושר התחבורה) קובעים כמה טיסות לאילת יהיו וכמה נוסעים יסעו בכול חברה... כי השר ובג"ץ מומחים לכול נושא שתחת השמש.

באשר לארקיע וישראייר - הם טענו בפני בג"ץ שהכנסתם עלולה להפגע מכניסת אל-על לקו. אכן טענה נכונה, הכנסתם, מן הסתם תיפגע בשל התחרות. אבל מי אמר שהכנסתם של ארקיע וישראייר היא דבר קדוש? ומי אמר שהבג"ץ קיים כדי לערוב להכנסה של ארקיע וישראייר ? במדינה חופשית אין זה מתפקידה של המדינה, על שריה ושופטיה, לקבוע כמה כול עסק מרוויח.

לסיכום: במדינה חופשית אין הממשלה או השר קובע איזו חברה תטוס לאן, וכמה טיסות תפעיל. במדינה חופשית אין גוף עליון (בג"ץ), אשר קובע, מעל לממשלה, כמה טיסות יומיות תפעיל כול חברה לאילת או לכול מקום אחר. במדינה נורמלית הבג"ץ לא מתערב בפרטי הפרטים של החיים במדינה, ורק פוסק בעניינים חוקתיים, עקרוניים. 

אנו לא חיים במדינה חופשית.

יעקב