קו ישר

טראמפ עומד להיבחר לנשיאות בארה"ב.

כרגיל, כול סקרי דעת הקהל טעו בחיזוי הבחירות בארה"ב. הם תמיד טועים. ותמיד לכיוון אחד - תמיד לכיוון ה"תקינות הפוליטית" או "החברתיות" או שאר שמות התואר שתרצו לקרוא לדעה הסוציאליסטית במקורה השלטת בחוגי האליתות והתקשורת.

הסקרים הם 50% תעמולה למען המועמד שהתקשורת תומכת בו, ו 50% ניחוש מבוסס על רגשות בטן, שמבוססים על ההשקפה האידאולוגית של הסוקר. אין שום גרם של אובייקטיביות או שמץ של יסוד מדעי מדויק בסקרי דעת קהל. 

הניו יורק טיימס, למשל, כתב בעיקביות, כול הזמן, שהסיכוי של קלינטון לנצח הוא 90-95% ושל טראמפ 5-10%. הדבר היה מבוסס על שיקלול כול הסקרים שהתפרסמו.

יעקב

ממשלת בריטניה החלה בתהליך הפרטת הדואר שלה בשנת 2013, וכעת החליטה להשלים את התהליך ולמכור את שארית מניותיה בחברה. אחרי שהממשלה מכרה כ 70% מאחזקותיה ב 2013, תמורת כ 2 מיליארד שטרלינג, היא מכרה עוד כ 14% ביוני השנה תמורת 3/4 מיליארד שטרלינג.

בהפרטה, שהתרחשה באוקטובר 2013, נקבע שווי החברה (דואר) בכ 3.3 מיליארד סטרלינג, ו 150,000 עובדיה קיבלו בתהליך מניות בחברה.

ביקורת הוטחה כלפי הממשלה שהיא פראיירית ולא השיגה מחיר טוב עבור הנכס. הדבר קורה תמיד, אחרי כול הפרטה. תמיד הממשלה פראיירית ולא יודעת לעשות עסקים טובים. עוד יותר היא לא יודעת לנהל עסקים שבבעלותה, ולהפיק רווחים מעסקים, שפתאום, אחרי ההפרטה, מתחילים להרוויח הרבה.

על הבעיות בדואר ישראל ניתן לקרוא שלל כתבות כאן. הנה מדגם: "בלגן בדואר יראל, סלולרי נעלם והדרכון עוכב", "תקלה בדואר - לא ניתן לקבל שירות בסניפים",  "ככה נראה סניף דואר - צפיפות בלתי נסבלת", וכו' וכו' וכו'. הבעיות בדואר הן הבעיות הרגילות של כול החברות הממשלתיות: גרעונות עתק, עבודה לא יעילה, שרות לקוי, בעיות עם 7000 העובדים ווועדיהם וכו'.

אין שום סיבה שהממשלה תתעסק בהעברת דברי דואר. ממש שום סיבה, גם לא לפי האידאולוגיה הכי סוציאליסטית-חברתית-מתקדמת שאפשר להעלות על הדעת. אם מישהו זקוק לשירות העברת מכתבים וחבילות - זבש"ו. (לא יהיה מוגזם לנחש כי אולי 90% מהשרותים של הדואר ניתנים לחברות מסחריות). שיטפל בבעיה כמיטב יכולתו. אין שום ספק שלא אלמן ישראל, ואין מה לדאוג - הדואר יגיע ליעדיו מהר יותר, בטוח יותר, ואף זול יותר, באמצעות מספר רב של חברות שיתחרו ביניהן על מתן השירות תמורת כסף.

בשביל מה הממשלה והציבור צריכים את הצרה הזו? חסר צרות במדינת ישראל? זו צרה אחת שניתן לפתור אותה די בקלות, כפי שהראתה ממשלת בריטניה. צריך כמובן לבטל חוקים מיושנים ואבסורדיים (ושאינם ניתנים לאכיפה) המעניקים לדואר מונופול בתחום זה או אחר. אלא, שכמו בכל התחומים, שוב מוכח חוסר יכולתה של הממשלה (כול ממשלה) לתפקד. נסיונות ההפרטה החלו עוד מימי השר מודעי ז"ל בשנת 1979-80, אבל עד היום לא צלחו בגלל מאבקים פוליטיים, אידאולוגיים ומשפטיים (כמובן... הבג"צ, אי אפשר בלי מנכ"ל המדינה - הבג"צ).

נקווה שממשלתנו תלך בדרכה של בריטניה ובכול זאת תפריט את הדואר, במהרה בימינו, אמן סלע.

תוספת 2.11.2015: הנה עוד כתבה טריה על חבילות שתקועות בדואר ולא מגיעות לאנשים - לדברי הדואר - בגלל איטיות העבודה של אנשי המכס.

יעקב

בניו יורק יש 328 פרויקטים (קבוצות בניינים או שכונות) של דיור ציבורי. יש 178 אלף דירות, בהן מתגוררים כ 400 אלף נפשות. הבניינים נבנו מאז 1934, והדיירים הם אנשים עניים (לפי מבחן הכנסה), המשלמים שכ"ד מסובסד, נמוך (לא יותר מ 30% מההכנסה).

ברשות הדיור הציבורי, בעיריה, המנהלת את הפרויקטים, עובדים מעל 11 אלף פקידים, במשכורות ציבוריות שמנות. לרשות יש גרעון שוטף של כ 100 מיליון דולר בשנה - כלומר ההוצאה על שכר הפקידים גבוהה מההכנסות משכ"ד. בנוסף יש צורך בכ 16 מיליארד דולר לצורך תחזוקת המבנים, מיותר לציין שאין כסף והמבנים במצב התפוררות מתקדם, מחוסר תחזוקה.

רק כ 74% מהדיירים משלמים שכ"ד (נמוך, מסובסד), השאר נמצאים בפיגור ולא משלמים, הם טוענים שאין להם כסף, או שהדירה שלהם לא מתוחזקת תקין. העירייה על 11 אלף פקידי רשות הדיור לא מסוגלת לגבות את החובות.

סלאמס נוראי - זה המאפיין את הדיור הציבורי, בהכרח. בניינים מכוערים, סביבה מלוכלכת ומוכת פשע, בניינים ודירות מתפוררות ובלתי מתוחזקות, לא ראויות לדיור. 11 אלף פקידים בעיריה, מושכים משכורות שמנות ופנסיות נדיבות, מוגנים על ידי וועדים. ואין מוצא מהסבך. הפרטה? הס מלהזכיר. זה פויה, זה בלתי חברתי, זה חזירי. מה, שיזם ייקח לידיו את הבניינים, יתחזק אותם, יגבה שכר דירה, וידאג לנקיון? שקבלן ירוויח מניהול הדיור הציבורי? לא בא בחשבון. מה יהיה על 11 אלף הפקידים שאי אפשר לפטר?

הדיור הציבורי הוא צרה, ה"ציבור" (העיריה) אינה מסוגלת לנהל בניינים. כמה שפחות "דיור ציבורי" בבעלות ה"ציבור" יותר טוב. אם רוצים לעזור לאנשים עניים בדיור, ניתן לעזור להם בתשלום שכ"ד בדירות רגילות. לא צריך שהעיריות יקימו פרויקטים של דיור ציבורי - כי הם ייראו כמו אלה של ניו יורק.

יעקב

אין ספק שבעיית ההשמנה היא אחת הבעיות הגדולות בעולם המערבי. רוג'ר כהן כותב מאמר בניו יורק טיימס על ההשמנה בבריטניה, המדינה ה"שמנה" ביותר בין המדינות הגדולות של אירופה. העובדות הן אכן זוועתיות, מעוררות חלחלה. 60-65% מתושבי בריטניה הם בעלי עודף משקל, או שמנים ממש (obese). מדהים. בביקורי האחרון בארה"ב לפני כ 10 שנים, ממש נדהמתי מכמות האוביסים (מה המילה העברית ל obese? גורילה?). זה לא סתם שמנים, זה הרי אדם ששוקלים אולי 150-200 ק"ג ומסוגלים בקושי לדדות מספר צעדים על רגליהם. נסיון אחר היה לי אתמול. ראיתי במקרה אדם שאני מכיר, אחרי שלא ראיתי אותו אולי 10 או 15 שנה. אני זוכר אותו כאדם נורמלי בעל מבנה גוף מוצק, אולי קצת שמנמן, אבל נורמלי. אתמול ראיתי בטן ענקית שהולכת לפניו וגדולה מכול שאר הגוף. כולו בטן. אני מעריך שהכפיל את משקלו לעומת מצבו לפני 10-15 שנה (גם אז כבר לא היה שחיף). זוועה.

לי אישית אין הרבה מה לתרום לדיון על השמנה, אחרים מדברים על זה בלי סוף. דבר אחד בכול זאת רציתי לציין על בסיס ההערות של רוג'ר כהן. כהן מסביר את מקור ההשמנה: זה האינסטינקט האנושי - שזהה לאינסטינקט חייתי. כאשר יש מזון בהישג ידך - אכול כמה שיותר - כדי לבנות רזרבות לעת של מחסור במזון. לאורך ההתפתחות האבולוציונית של בני האדם, (כמו של כול החיות), במשך עשרות אלפי שנים, מצב של מחסור במזון הוא מצב נורמלי ושכיח, מצב של שפע מזון - מצב נדיר. אינסטינקט אחר אומר לאדם (לחלק החייתי שבו): תנוח, אל תבזבז כוחות - תזדקק לכוחות שלך כאשר יהיה צורך להימלט מטורפים. שמור כוחותיך ואל תתאמץ מעבר להכרחי ( כמו למשל בעשיית ספורט ומכוני כושר). פעם היינו אומרים שהאדם עצלן מטבעו... בעידן שלנו, במדינות המערביות, שורר שפע של מזון, במחירים זולים. אז, אנשים אוכלים, בהתאם לאינסטינקט החייתי שלהם, משוחררים ממגבלות פיזיות בהשגת המזון. וגם - האנשים השתחררו מהצורך לעשות עבודות פיסיות בתעשייה או חקלאות, והעבירו את העבודה הפיסית למכונות ולתאילנדים.

עוד מציין כהן שבעיית ההשמנה היא בעיה, בעיקר, של עניים. פאראדוקס: דווקא העניים משמינים יותר, בגלל המזון המהיר, הזול והמזיק שהם צורכים לרוב, ההאמבורגרים, עם הצ'יפס והקוקה קולה (ושאר הגזוזים) רוויי הסוכר, וגלידות והממתקים. העשירים מקפידים יותר ללכת למכוני כושר אופנתיים, להתייעץ עם גורואים של תזונה (ולשלם להם שכר גבוה), לאכול אוכל יותר מתוחכם ובריא, ולשמור על הפיגורה כדי שלא יתביישו בה באירועים החברתיים הרבים בהם הם פעילים.

כאן עלה בראשי ההרהור שהעשירים בכלל שולטים יותר בחיים שלהם, מונהגים יותר על ידי השכל, מתגברים יותר על האינסטינקטים, שהינם מזיקים לעיתים. הם מתכננים יותר את חייהם, מפעילים יותר כוח רצון, לומדים יותר, עובדים יותר מייצרים יותר - ואולי בזכות זה הם "עשירים" מלכתחילה. העניים נגררים יותר אחרי האינסטינקטים שלהם, ושולטים פחות במעשיהם, ולכן - הם לא רק שמנים יותר אלא גם עניים יותר - שני הדברים קשורים. בעבר העניים היו רזים יותר בגלל שהעוני קשור גם למחסור במזון. היום, עם מדינת הרווחה והקיצבאות, נותק הקשר בין העוני והמחסור במזון. זו, אולי, אחת מתוצאות הלוואי הבלתי מכוונות unintended consequence של קיצבאות יתר - של תרבות הקיום מקצבאות. זה כמובן תהליך שרשרת - כי השמנים-יתר מתקשים לעבוד ולמצוא עבודה, בגלל מצבם הגופני, והופכים עוד יותר תלויים בקצבאות, וגם מגדילים את ההוצאה הציבורית על שירותי בריאות... שרותי שהם מקבלים ב"חינם" (על חשבון אחרים).

כול אלה הירהורים כוללניים. כך למשל - אותו אדם שהדהים אותי אתמול בצורתו הזוועתית, הוא לא עני ולא רפה שכל, הוא אדם מאד אינטלגינטי דווקא. אנשי השמאל מפנים אצבע מאשימה (בקשר למגיפת ההשמנה) כלפי הקפיטליסטים הרשעים, בעלי תאגידי המזון הגדולים, המייצרים מזון תעשייתי (מעובד) לא בריא, ודוחפים אות להמונים הפרימיטיביים באמצעות שטיפת מוח פרסומית - הכול למען רווחי היתר שלהם. הפתרון שלהם: משטרת תזונה - המדינה תחוקק חוקים והנחיות ותורה לכולם מה לאכול, רק אוכל בריא ולא ג'נק-פוד (אוכל זבל). השלב הבא: ביקור חובה במכון כושר מאושר על ידי הממשלה.... אצל השמאל - כול בעיה ניתנת לפתרון באמצעות תכנית של כפייה מצד הממשלה הכול יכולה והכול-חכמה.

מה הפתרון שלי? כמו שאמרתי למעלה - אין לי פתרון. כמו מרבית הבעיות, זו בעיה ללא פתרון. אנשים צריכים להתמודד עם בעיותיהם, כול אחד ובעיותיו הוא, באופן אישי, כמיטב יכולתם. אין פתרונות כוללניים. הייתי מאמץ כאן את הגישה של בתיה ונותן עצה כללית: שיעסקו יותר בהגות ופחות באכילה...

יעקב

הבריחה אינה מקובה או צפון קוריאה, אלא מצרפת.

יותר ויותר אנשי עסקים ובעלי מקצוע (כלומר - אנשים מבוססים או עשירים) בורחים מצרפת בגלל מדיניותה הסוציאליסטית, המיסוי הגבוה ואווירת השנאה לעשירים ולעסקים. אנשים עוזבים לאנגליה, ארצות אירופה אחרות או אפילו סין או וויטנאם (וויטנאם הייתה חלק מהאימפריה הצרפתית פעם, ויש שם דוברי צרפתית רבים). סקר דעת קהל הראה ש 70% מהצרפתים חושבים שהמיסוי בארצם גבוה מדי, ו 80% חושבים שהמדיניות הכלכלית של הממשלה אינה טובה. בצרפת הוטלו 84 מיסים חדשים בשנתיים האחרונות, ואחוז המיסים מהתל"ג עלה מ 42 ל 46.3 מאז 2009.

הנשיא הסוציאליסטי, הולנד, הבטיח ליצור 60 אלף משרות למורים, ו 150 אלף משרות חדשות בשרות הציבורי, כדי לקלוט את המובטלים, אבל לא הציע מקורות מימון. ההוצאה הממשלתית בצרפת היא עכשיו 57% מהתל"ג (לעומת 46.3% - הכנסה - כלומר ההפרש הוא הגרעון). מיסים חדשים מוטלים חדשות לבקרים, אבל לא כול המיסים שמטילים נגבים בסוף, דבר היוצר אווירה של בילבול וחוסר וודאות.

ככה למשל, הכריז הולנד על מס עשירים, מס בשיעור 75% על הכנסות מעל מיליון אירו לחודש. המס הוטל, ובוטל על ידי בג"ץ, והוטל מחדש אבל לא אושר עדיין, וגם שיעורו לא ברור. אבל הדיבורים על המס, והשנאה האישית שהולנד חש כלפי העשירים, ואינו מסתיר, יצרו אווירה עכורה, והעשירים פשוט בורחים בהמוניהם ומנפחים את מחירי הדירות בבריטניה או ספרד. "אנשים לא אוהבים למתיחסים אליהם כפושעים רק בגלל שהצליחו בחיים" אמר בנקאי שהעתיק מגוריו ללונדון. "חוסר הוודאות בנושא המיסוי לא מאפשר לפתח עסקים, אינך מסוגל לחשב את העלויות שלך או של לקוחותיך, אינך מסוגל לשכור עובדים או לפטר אותם. במצב כזה קשה לעשות עסקים".

ככה הפכה פריס לעיר מתה, למוזיאון אחד ענק, שחסר את הרוח הדינמית של הפיתוח. אחד מכול ארבע סטודנטים מכריז על רצונו להגר ולעבוד בארץ אחרת, בין הסטודנטים למקצועות מבוקשים האחוז הזה הוא 80-90% - כלומר - יש בריחת מוחות. הצעירים השאפתניים חוששים שלא ניתן להצליח בצרפת. ככה נוצרו שתי קבוצות שונות בין הצעירים - השאפתנים, אולי שליש, למדו אנגלית, ורוצים לעבוד בחו"ל או בחברה צרפתית רב לאומית שעושה מרבית פעילותה בחו"ל. השאר, 2/3 מהצעירים, רוצים רק לשרוד, גרים עם ההורים, ומחפשים עבודה בשרות הציבורי, עבודה שלא משלמת משכורות גבוהות אבל היא בטוחה לכול החיים, ולא דורשת מאמץ גדול.

ההבדל בין צרפת וגרמניה הוא, שבגרמניה, ראש הממשלה הסוציאליסטי, גרהרד שרודר, הוריד (בזמנו) את מס החברות מ 51.6 ל 30% (בצרפת, היום הוא 38% , הכי גבוה באירופה). ככה הוא יצר תנופה עיסקית שהביאה לירידת האבטלה מ 10 ל 7%. האבטלה בצרפת היא 11%.

האיגודים המקצועיים בצרפת חזקים מאד מכוח החוקים הקיימים, למרות שרק אחוז קטן של העובדים מאוגד. הם רואים את ייעודם בשמירת הסטטו קוו ומניעת כול שינוי. הם הפכו את הפיטורים לדבר בלתי אפשרי, וגרמו בכך לעסקים בצרפת להימנע מלשכור עובדים חדשים, מה גם שהמיסים הסוציאליים על כול עובד מגיעים לשיעור 70% (תוספת העלות למעביד מעבר למשכורת המשולמת לעובד).

עד שנת 2000 היו המפעלים הצרפתיים תחרותיים, וברמה עולמית טובה. אבל אז חוקקה ממשלה סוציאליסטית בראשות ליונל ג'וספן את חוק שבוע העבודה בן 35 שעות, וגם הורידה את גיל הפנסיה, בניגוד למגמות דמוגרפיות של הארכת תוחלת החיים. הדבר גרם לעלייה גדולה בהוצאות, ולכן בירידה בתחרותיות של המשק הצרפתי. ההשקעה בעסקים קטנה או קפאה. גם התשתיות המפורסמות של צרפת, כמו הרכבות המהירות או רשת התקשורת, מתיישנות ואינן ברמת תחזוקה נאותה.

כול הנסיונות לתקן את המצב, להעלות את גיל הפרישה, לעשות רפורמה בפנסיות ולהעמידן על בסיס כלכלי הגיוני, או לרסן את חוקי העבודה - נכשלו. גם ממשלות "ימין" כמו ממשלת שירק-ז'ופרה או ממשלות תחת הנשיא סרקוזי לא הצליחו להעביר כמעט שו רפורמה. הרוח המארקסיסטית והאידיאולוגיה הסוציאליסטית מושרשים עמוק בציבור הצרפתי. כול נסיון לרפורמה גורם לגל אלים של שביתות והפגנות, וסילוק ה"מעיזים" ממשרותיהם בבחירות.

בנוסף לאלה, בורחים היהודים מצרפת בשל גל האנטישמיות האלימה שפשט שם. כמובן, האלימות, הקשורה להמוני המהגרים, אפריקאים או ערבים או שניהם, היא בעיה נוספת שפוגעת באיכות החיים בצרפת.

נראה אם כן שצרפת ניצבת שוב, כחלוץ בראש המחנה, בתהליך הדרדרות של המערב אל הדקדנציה והעוני.

יעקב

נהגי הקטרים החליטו לשבות תוך ציפצוף על כול הנהלים והחוקים והצווים של בתי המשפט.

זו הזדמנות פז לעשות קצת סדר ביחסי העבודה ולהפסיק את ההפקרות הזאת, בה קבוצות לחץ של עובדים (כביכול) מפרים את החוק אבל נהנים מחסינות "פועלית".

אין יותר חסינות מיוחדת למפירי חוק וצווים של בתי משפט... צריך להפסיק את הפטפטת ולעבור למעשים.

מי שמפר את החוק צריך להיענש. המינימום הוא פיטורין. יפוטרו לאלתר 40 הנהגים האלה, ולצמיתות - כלומר ייאסר עליהם להיות אי פעם מועסקים ברכבת ישראל. אח"כ ניתן גם להטיל עליהם קנסות או מאסר על ביזוי בית המשפט. אבל - קודם כול לפטר.

זו הזדמנות לממשלה להוכיח רצינות בנסיונה להנהיג רפורמות שישחררו את נכסי המדינה מידי קבוצות לחץ שהשתלטו עליהם וגובות מהציבור "דמי חסות" - כלומר הטבות מפליגות תוך איום מתמיד של שימוש בכוח (כוח השביתה).

המדינה רוצה וצריכה, או ממש חייבת, להנהיג רפורמות מרחיקות לכת בחברת החשמל, בנמלים, ברשות שדות התעופה ועוד חברות ממשלתיות. היא לא תצליח לעשות כולום, אם לא תלחם בנחישות נגד המאפיה של הוועדים. העברת חוקים כאלה או אחרים בכנסת לא תעזור, הם מצפצפים על חוקים וחוזים, וראינו זאת כבר בחברת החשמל וברשות הנמלים.

רכבת ישראל זה מקום טוב להתחיל בו ולהראות נחישות, ולהראות דוגמה, ולהתחיל בתהליך חילוץ המדינה משעבוד לוועדים גדולים ועשירים.

יעקב

תוספת: הנהגים טוענים שתנאי עבודתם קשים ובלתי סבירים. זו סיבה טובה להתפטר. איש אינו יכול להכריח אדם לעבוד בתנאים שאינם לרוחו. זו לא סיבה לטעון טענת שקר "אני חולה". זיוף תעודת מחלה, לבד, היא עילה מספקת לפיטורין.

יעקב 

דטרויט הייתה המרכז של תעשיית הרכב האמריקאית, בימי הזוהר של תעשייה מפוארת (לשעבר) זו. דטרויט הייתה עיר גדולה ומפוארת בעבר, הרביעית בגודלה בארה"ב עם כמעט שני מיליון תושבים, בשנת 1950.

אולם, מאז, החלה התדרדרות איטית אך מתמשכת ובטוחה של תעשיית הרכב, ובייחוד של העיר דטרויט עצמה. הסיבה העיקרית לכך הם האיגודים המקצועיים שהשתלטו על התעשייה, בחסות חוקי עבודה מתקדמים שנתנו להם כוח בלתי מוגבל, שחוקק הנשיא רוזבלט, המתקדם, בשנות ה 1930.

האיגודים השתמשו בכוח שניתן להם, כמו שהם תמיד עושים. הם ערכו שביתות חוזרות ונישנות, באופן קבע, מדי שנה או שנתיים, כול פעם במפעל אחר. הם קיבלו כול הזמן העלאות שכר, עד שהשכר של פועלי הרכב הגיע לרמות אסטרונומיות של כ 75 דולר לשעה, שזה הרבה מעבר למה שמפעלי הרכב יכלו להרשות לעצמם. כאשר לא יכלו יותר לתת העלאות שכר - נתנו חברות הרכב העלאות בהטבות סוציאליות, בייחוד פנסיות וביטוחים רפואיים, כי אלה הוצאות שלא צריך לשלם מייד, אלא בעוד עשר, עשרים שנה, ונוח למנהלי המפעלים להבטיח הטבות שלא ישלומו בקדנציה שלהם, אלא בעתיד. אבל העתיד הגיע, בהכרח, והנטל הכספי על חברות הרכב היה גדול, והן לא יכלו לעמוד בתחרות מול היפאנים.

בשנות ה 1970 הציל הנשיא קארטר את חברת קרייזלר מפשיטת רגל, על ידי הלוואה ממשלתית (שהוחזרה בהמשך). בשנות ה 1980 הציל הנשיא רייגן את תעשיית הרכב כאשר הטיל מגבלות ייבוא על היפאנים והכריח אותם (ב"הסכמתם"), לבנות מכוניות בארה"ב כתנאי למכירת מכוניות בארה"ב.

היכן, בארה"ב, הקימו היפאנים את מפעליהם? היכן ששכנו מרבית מפעלי הרכב האמריקאיים, והיכן שהייתה תשתית של שירותים וקבלני משנה לתעשיים הרכב, כלומר בדטרויט? לא, ולא. היפאנים לא פראיירים. הם הקימו מפעליהם במדינות אחרות בארה"ב, בעיקר מדינות הדרום הנחשלות, שהבטיחו גם הטבות רבות, וגם חופש מאימתם של האיגודים המקצועיים.

היצרנים האמריקאיים למדו במהרה את הפטנט, והחלו להקים מפעלים חדשים במדינות "נוחות" יותר, ולא בדטרויט, או במישיגן, מרכז תעשיית הרכב. כך התיישנו ונסגרו, לאט, לאט, המפעלים בדטרויט. עם פשיטת הרגל של המפעלים הגדולים (ג'נרל מוטורס וקרייזלר) במשבר של 2008, נחלץ מחדש הממשל הפדראלי להצילם. כול חובות הפנסיה והביטוח הרפואי המופליגים הועברו לחשבון הממשלה הפדראלית. מפעלים רבים נוספים נסגרו. החברות החדשות (לאחר ההצלה) נשארו עם מספר קטן של מפעלים, רובם מחוץ לדטרויט.

בינתיים, העיר דטרויט ממשיכה ומתדרדרת. אוכלוסייתה ירדה לפחות ממיליון בשנת 2000, ומאז ממשיכה להתדרדר, לכ 680 אלף, היום. עיריית דטרויט, שגם היא הייתה נתונה לחסדי האיגודים הימקצועיים, פשטה את הרגל, ואין לה מאיפה לשלם, לא את הפנסיות, ולא את הביטוח הרפואי של הפנסיונרים, לא את המשכורות של העובדים הנוכחיים, שמספרם הצטמצם מאד, ולא את האג"חים שהם הנפיקו ביד רחבה.

לעיר מונה מנהל חיצוני, משהו כמו "וועדה קרואה" או כונס נכסים. הנה כאן הדו"ח של הכונס על מצבה של דטרויט. המצב גרוע. יש לה 20 מיליארד דולר חובות שאין סיכוי להחזיר, וגרעון שוטף של 380 מיליון דולר בתקציב, שאין לה איך לממן. אין ספק שכולם יסבלו - הפנסיונרים יצטרכו לוותר על חלק מהפנסיות - וזה כולל פנסיונרים של המשטרה טמכבי האש, שהם עובדי עיריה בארה"ב. הם יצטרכו לוותר על חלק מהביטוח הרפואי. הנושים (מחזיקי האג"חים) יסבלו תספורת. העיריה תתקשה למכור אג"חים חדשים כדי לגלגל את החוב הישן.

חוסר הפרעון של דטריוט מטיל צל גדול על כול שוק האג"חים העירוניים בארה"ב שמגלגל כמעט 4 טריליארד דולר... זה כבר כסף גדול, גדול גם במונחים של הכלכלה האמריקאית... ודטרויט איננה, כמובן, העיריה היחידה שנמצאת בגרעונות ענקיים, ומתקשה לעמוד בהתחייבויותיה. הכול מאותה סיבה: המשכורות הענקיות, הפנסיות וההטבות שסוחטים האיגודים המקצועיים, בייחוד ממוסדות ציבור כמו העיריות. וגם, יש להודות, נטייתם הטבעית של פוליטיקאים עירוניים, כמו של כול הפוליטיקאים, לבזבז כסף גדול בלי חשבון. 

בינתיים, איכות החיים בדטרויט מתדרדרת, והאוכלוסייה ממשיכה לברוח. יש בדטרויט 78 אלף מבנים נטושים, כמחציתם מבנים מסוכנים, שאין לאיש כסף להרסם. יש 60 מגרשים נטושים שהפכו למזבלות. שכונות שלמות שוממות ונטושות. הפשיעה גואה, בגלל שאין כסף להעסיק מספיק שוטרים. האבטלה בשמיים. החינוך - על הפנים. בקיצור - עיר נחרבת. ראו כאן סדרת צילומים על הבניינים החרבים, כולל מלונות פאר, תיאטראות ומפעלים.

מי שחושב שהרעיון הקומוניסטי-סוציאליסטי החריב רק את רוסיה ומזרח אירופה - יעיין נא בערך "דטרויט".

זו תחנת רכבת שהייתה פעם מפוארת ועכשיו היא חרבה, בדטרויט.

יעקב

הנה גרף המתאר את שיעור האוכלוסייה המזדקנת בארצות שונות בעולם. הוא מתאר כמה זקנים בני 65+ יש לעומת צעירים (בגיל העבודה) בגילאי 15-64.

המצב גרוע מבחינה כלכלית. הזקנים צורכים הרבה משאבים - הם גם מקבלים קיצבאות, וגם צורכים כמעט את כול ההוצאה האדירה שעולה מערכת הבריאות.

לכאורה - הזקנים יצרו במשך חייהם מספיק עושר, ועכשיו יש להם חסכונות, והם חיים לא על חשבון הצעירים אלא על חשבון החסכונות שלהם והעושר שצברו. אלא שמרבית העושר שחסכו הוחרם ובוזבז על ידי הממשלות, ועכשיו הזקנים חיים למעשה מהמיסים שהממשלות מצליחות לגבות מהצעירים, ומ"הלואות" - דהיינו - גילגול החוב לדורות הבאים.

למה הצעירים נספרים החל מגיל 15 לא ברור לי. יש מעט צעירים שמתחילים לעבוד ולייצר בגיל 15. הרוב מתחילים רק בגיל 21-24 והרבה, עוד יותר מאוחר (אם בכלל).

המצב הזה הוא - איך נהוג להגיד? "לא בר קיימא". not sustainable

יעקב