קו ישר

היבחרו של טראמפ לנשיאות הייתה הפתעה, אבל גם, זעזוע גדול מאד לחוגי השמאל, ה"ליברלי" (במובן האמריקאי - שפירושו סוציאליסטי). הממסד הפוליטי הדמוקרטי, והאליתות ה"אינטלקטואליות" (דהיינו  האוניברסיטאות) נכנסו לפאניקה. הפגנות סוערות נגדו פרצו ברחבי ארה"ב, מלוות במעשי אלימות, השחתת רכוש וביזה. הסיסמה הרווחת: "הוא לא נשיא שלי"... התקשורת הראשית פתחה במסע חריף של השמצות נגד טראמפ - גזען, אנטישמי, נאצי, שקרן, טיפש - אין קללה שלא קיללו אותו. זה, כמובן, לא יוצא דופן בכלל. לא היה נשיא או מועמד רפובליקאי שלא קולל בכול הקללות הרגילות בתקשורת (טיפש, גזען, אנטישמי, נאצי), ואני זוכר את זה אישית לפחות החל ממועמדותו של ברי גולדוואטר ב 1964. ולמרות זאת, החריפות והעוצמה של ההשתלכות של התקשורת עבר, הפעם, את גבולות השפיות.

בניגוד ל"עליהום" הזה של התקשורת והשמאל, ה"רחוב" בארה"ב, או "הרוב הדומם", ובייחוד אנשי העסקים דווקא אופטימיים, בייחוד לגבי הכלכלה. סקר שגרתי של 1400 מנהלי עסקים שערך ג'"פ מורגן מראה ש 80% מהם אופטימיים לגבי ההתפתחויות הכלכליות, וזה פי שניים מאשר לפני שנה, והאחוז הגבוה ביותר ב 7 השנים בהן נערך הסקר הזה עד כה

מנהלים אלה אמרו שהם צופים השתפרות בכלכלה העולמית, הארצית, המקומית, ובעסקים שלהם, זאת בזכות מדיניות תומכת עסקים של טראמפ, קיצוץ צפוי (או מקווה) במיסים וברגולציה. סקר אחר, שערכה ההתאחדות של בעלי עסקים קטנים, מצאה אינדקס אופטימיות של 105.9, הרמה הכי גבוהה ביותר מ 12 שנים.

מדד הדאו-ג'ונס של מניות ארה"ב עלה, מאז הבחירות בנובמבר ב 13%. לא ניתן לפרש זאת אלא כתמיכה של קהילת העסקים במדיניות טראמפ, ודחייה של המודל של אובמה: "יותר מיסים, יותר הוצאות ממשלתיות, יותר רגולציה".

אינדקס אחר של אופטימיות כלכלית (של IDB/TIP) הוא כעת 56.4 נקודות, 10% יותר גבוה מאשר לפני הבחירות, והרמה הגבוהה ביותר מאז 2004. בימי נשיאות אובמה הרמה הממוצעת של אינדקס זה הייתה 46.6 - כלומר פסימיות. אינדקסים נוספים, של גופי מחקר אחרים, מראים כולם עלייה של כ 10% מאז אוקטובר 2016.

האופטימיזם הרחב של אנשי העסקים מתבטא, בדרך כלל, ביטוי מעשי, על ידי הגברת ההשקעות, הרחבת הפעילות של העסקים, גידול הכלכלה.

הנשיא טראמפ, לפני שעשה צעד מעשי משמעותי באיזשו נושא, חולל שינוי גדול, לטובה באופטימיזם של השכבות הרחבות של הציבור האמריקאי.

יעקב

הניו יורק טיימס (ושאר עיתוני אמריקה) מלאים בקינות איכה נפלה האישה הראשונה שהייתה מועמדת לנשיאת ארה"ב. למה מצליחות נשים ב 70 מדינות להיות ראש מדינה (מרקל, טאצ'ר, גולדה מאיר, אינדירה גנדי) ורק בארה"ב לא מצליחה אישה להגיע לנשיאות? מאמר אחר מדבר על "תקרת הזכוכית" שנשים לא מצליחות לשבור, ועל הייאוש והגורל המר של הנשים נוכח ההגמוניה של הגברים.

אז - א. מדוע צריכים הבוחרים להסתכל בכלל על המין כגורם בבחירת נשיא? מה משנה בכלל המין של המועמד? מדוע "מגיע" לנשים להיות נשיא? האם איבר המין שלהם תורם לניהול טוב של המדינה? מדוע בכלל עלה לדיון הסוגיה הזו (אישה או לא אישה)? עושה רושם שהפימיניסטיות טוענות "יש לנו פות, מגיע לנו". 

וב. אם נשים רוצות נשיאה שיביאו מועמדת נורמלית. במקום זה הביאו זקנה, שקרנית, מושחתת, רובוטית, מזויפת וטיפשה. אם זו המועמדת הטובה ביותר שהנשים הצליחו להעמיד - שישבו בשקט ויתחבאו מתחת לשולחן.

כולם מנתחים לעומק את הסיבות החברתיות-דמוגרפיות-כלכליות-תרבותיות שהביא לבחירת טראמפ. הם מחפשים את ההסבר מתחת לפנס... התשובה הרבה, אבל הרבה, יותר פשוטה: טראמפ נבחר מפני שהיה המועמד הטוב יותר מבין שני המועמדים הגרועים שהתמודדו. הילרי קלינטון היא בלתי נסבלת לחלוטין. 

לא שיש לי משהו נגד נשים... כמה מהחברים הכי טובים שלי הן נשים... אבל המכשפה הזאת? ברוך שפטרנו.

יעקב

הפגנות גדולות וממושכות נגד הממשלה פרצו בברזיל. העלה הראשונה לפריצת המהומות: הממשלה העלתה את תעריפי הנסיעה באוטובוסים. הנה עצה לממשלת ברזיל: אל תתעסקו עם האוטובוסים, והתחבורה הציבורית בכלל. אל תנסו לנהל את זה, אל תנסו לפקח על זה (לעשות רגולציה). לא צריך. יש לאפשר תחבורה חופשית לגמרה. כול כלי רכב יוכל לקחת כול נוסע, לכול מקום, במחיר שיוסכם בין הנוסע לנהג. זה לא עסק של הממשלה להסיע אנשים או לקבוע מחירי ההסעות.

בתקופות מסוימות, בצ'ילה ופרו, היה נהוג ההסדר הזה (כלומר העדר ההסדר) בו הממשלה לא מתעסקת בתחבורה. אלפים רבים של כלי רכב, בבעלות פרטית, נלחמו ביניהם על הנוסעים. היו מוניות, מוניות שרות (בקו קבוע), מיניבוסים, אוטובוסים קטנים, אוטובוסים גדולים, אוטובוסים טראנטה במחיר זול מאד, אוטובוסים מפוארים יותר (עם מזוג אוויר) המחיר יותר יקר. היו קווים במסלול קבוע, היו מוניות קולקטיביות שנסעו במסלול לפי בקשת הלקוחות. היכן שהיו רק נוסעים היו כלי רכב מוכנים להסיעם.

במצב תחבורה מבוזר זה, בו אין תעריף ממשלתי (בדרך כלל מסובסד), אין להמונים נגד מי להפגין, לפחות לא בגין מחירי הנסיעה. הממשלה, המנסה לנהל את התחבורה הציבורית, מביאה לנושא את כול הסירבול הבירוקרטי והשחיתות הכרוכים בכך - כמו למשל מתן זיכיות לקווי תחבורה למקורבים או משלמי שוחד. הממשלה לא מסוגלת לנהל את התחבורה, ולא צריכה לנסות. צרה אחת פחות על ראש הממשלה, שירות יעיל וטוב לציבור באדיבות היוזמה הפרטית.

כמובן, ממשלת ברזיל הולכת בדיוק בדרך ההפוכה:

רוסף אמרה עוד כי היא מעוניינת לקדם את הדיון לגבי משאל עם על רפורמה פוליטית. לפי התוכנית, אסיפה חוקתית מיוחדת תשמע מהציבור בברזיל אילו פעולות נדרשות בכדי לשפר את המערכת הפוליטית במדינה. היא הוסיפה כי ממשלתה צריכה להתמקד בחמש עדיפויות: אחריות פיסקלית וריסון אינפלציה; רפורמה פוליטית; מערכת הבריאות; התחבורה הציבורית; וחינוך.

המפגינים דורשים תחבורה ציבורית חינם. אם הממשלה נותנת תחבורה ציבורית - אז למה לא חינם? הממשלה כול-יכולה!

הנה אם כן "אילו פעולות נדרשות כדי לשפר את המערכת הפוליטית": הממשלה חדלה מעיסוקה בתחבורה.

גם איצטדיונים ואולימפיאדות ומונדיאלים אינם עסק של הממשלה. הממשלה לא צריכה לארגן אירועי ספורט המוניים. הממשלה לא צירכה להתעסק בבידור בכלל. הממשלה לא צריכה לבנות איצטדיונים. אם יזם פרטי ירצה להשקיע מכספו ולבנות איצטדיונים ולארגן מונדיאל, תוך תקווה להרוויח ממכירת כרטיסים ופרסומת - מה טוב. אם לא לא צריך. אין זה תפקיד הממשלה לספק בידור להמונים. אם לא תתעסק בבניית איצטדיונים בג'ונגלים (באמצעות קבלנים מקורבים לפוליטיקאים, משלמי שוחד), תהיה עוד עלה אחת פחות למפגיני ברזיל.

למפגיני ברזיל: תדרשו שהממשלה תחדל לא רק מבניית איצטדיונים בג'ונגלים, באמצעות קבלנים מקורבים, אלא גם מחלוקת קווי תחבורה למקורבים. שהממשלה תעשה פחות - אז יהיה פחות בזבוז ופחות שחיתות.

יעקב

במסגרת בחינה של קלישאות נפוצות אבחן הפעם את הטענות (הבלתי נכונות) על עלות הוצאות הבריאות של המעשנים.

הרבה אנשים מחזיקים בדעותיהם על בסיס אמוציונאלי, על פי הרגשות בטן או אמונה או אידיאולוגיה, ולאו דווקא על בסיס רציונאלי - שכולל בחינה אובייקטיבית של עובדות. בין ה"אידאולוגיות" או האומנות האלה נמצאת השנאה התהומית לעישון.

העישון בהחלט מזיק, אין ספק בכך, מזיק למעשן. עישון פירושו קיצור תוחלת החיים של המעשן ב 10 שנים, אבל, זאת לא בעיה ציבורית. כול אדם יש לו זכות לחיות את חייו כפי שהוא מבין, וגם יש לו זכות לקצר את חייו ב 10 שנים, זה לא עסק של הציבור או הממלשה. הממשלה לא צריכה לנסות להכריח את האנשים לחיות חיים יותר בריאים או יותר ארוכים. בכול זאת, אנו עדים לאופנה של לחימה בעישון ולמסע ציבורי נרחב המביא כול יום חוקים חדשים, ומחמירים יותר, בנושא איסור העישון. הצעת החוק האחרונה, אם איני טועה, דיברה אפילו על איסור עישון בפארקים וגנים ציבוריים.

כדי להצדיק את המלחמה הציבורית המוגזמת נגד העישון מחפשים שונאי העישון נימוקים שישמעו כאילו ראציונאליים, כלכליים, ונבונים. למשל:

נזקי העישון למשק הישראלי נאמדים בכ-8 מיליארד שקל בשנה, כך אמר מנהל המחלקה לקידום בריאות במשרד הבריאות, חיים גבע הספיל, בוועדת הבריאות של הכנסת שקיימה היום דיון מיוחד בנושא נזקי העישון. הנזק הנאמד כולל בין השאר הוצאות בגין טיפולים, אשפוזים, תשלומי קצבאות נכות לחולים, ירידה בהכנסות ממסים בגלל עובדים שחלו ונפלטו משוק העבודה, ירידה בתפוקת עבודה כתוצאה מהפסקות עישון, שריפות שנגרמות מסיגריות לא כבויות ועוד.

הם אומרים: המעשנים נוטים לחלות במחלות, הטיפול בהם יקר, ומעמיס הוצאות רבות על מערכת הבריאות הציבורית. נימוק סביר לכאורה - אלא שבחינה קצרה מגלה שאין בו ממש. המעשנים נוטים לחלות? נכון, אז מה? האנשים הלא-מעשנים לא לוקים במחלות? כול אדם, בין אם הוא מעשן ובין אם לאו, נוטה לחלות במחלות לקראת סוף חייו, ולהעמיס על מערכת הבריאות. מעטים האנשים שמתחשבים בטובת הציבור ומתים באופן פתאומי, ללא מסכת מחלות וטיפולים לפני הפטירה. המעשן עובר את תהליך החולי והמוות 10 שנים מוקדם יותר, אבל כולם עוברים אותו תהליך. אם בכלל - אז המעשן רק חוסך כסף למערכת הבריאות כי הוא מת מוקדם יותר, אחרי פחות שנים של טיפולים. ככול שאדם חי יותר שנים, הסיכוי יותר גדול שבסוף חייו ילקה במחלות כרוניות ויהיה כמה שנים במצב אישפוז סיעודי, המצב המעמיס הכי הרבה הוצאות על מערכת הבריאות. 

אז הקלישאה "המעשן מעמיס הוצאות על מערכת הבריאות הציבורית" היא מאד נפוצה אבל אינה מחזיקה מים, והיא נובעת כולה מרצון לראציונאליזציה של שונאי העישון, של עמדתם הרגשית-אינסטינקטיבית. הייתי קורא לזה דמאגוגיה - שימוש בנימוקים שאתה ממציא, שאין בהם ממש, כדי להצדיק את האמונה שלך, לפעמים זו אפילו הונאה עצמית (אתה עצמך מאמין בנימוק מופרך). אני בטוח שכול שונאי העישון יודעים היטב למה הם שונאים אותו (אני גם שונא עישון), אבל השנאה הזו לא צריכה להעביר אנשים על דעתם עד כדי הזדקקות לדמאגוגיה.

עוד אומרים בכתבה:

בישראל מושלכים מדי שנה 6 מיליארד בדלי סיגריות שלא בפחי אשפה או במאפרות וכי בשנת 2011 אושפזו בבתי החולים בארץ 64 ילדים מתחת לגיל 6, שהורעלו כתוצאה מבליעת בדלים שהושלכו ברחוב.

עוד שטות דמאגוגית. בישראל גם מושלכים לרחוב 10 מיליארד ניירות של מסטיקים ומצופים, שקיות של סנדוויצ'ים ובקבוקי משקה. אז בגלל זה נאסור לעיסת מסטיק (עוד הרגל גועלי) או אכילת מצופים? וילידים גם בולעים פקקים, ג'ולות, מקלות ארטיק ואפילו חצצים או בלוטים...

באשר ל"נזקים למשק": המספר 8 מיליארד שצויין מצוץ מהאצבע, הוא מספר אידאולוגי שנועד לקדם את המטרה. הנזק מהעישון הוא בעיקר נזק עצמי, לא נזק לאחרים.

זה בסדר אם אדם שונא עישון ומעשנים, זה אפילו טבעי. אבל זה לא בסדר שעושים חוקים נגד דבר שאנו שונאים, תוך פגיעה באחרים, ושימוש בנימוקים שקריים ודמאגוגיים. 

יעקב

הנה דברים שאמרה שמאית המומחית, בכנס התעשייה והכלכלה הקיבוצית ב"סיטי טאוור" בתל אביב.

שמאית המקרקעין נחמה בוגין, הפעילה בתחום הבנייה למגורים בקיבוצים, הטילה את האחריות למחירי הדירות הגבוהים בישראל, על מי שמכונים "הקשת המזרחית": "בג"צ הקשת המזרחית, שהתקבל בבית המשפט העליון לפני כמעט עשור, הוא הסיבה העיקרית שבגינה זוגות צעירים לא יכולים לבנות בית בישראל. זאת, מפני שבג"צ הזה עצר את נכונותם ויכולתם של הקיבוצים והמושבים לשחרר קרקעות חקלאיות לבנייה למגורים ובכך הביא לעליית מחירי הדירות בישראל, שמחיריהן לא ירדו בקרוב בשל המחסור בקרקעות".

על "הקשת המזרחית" ("שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי והרב תרבותי בישראל) - ראו כאן. זו תנועה קיקיונית של השמאל הקיצוני, שתחת סיסמאות של מולטי-קולטי (רב תרבותיות) מקדמת פילוג עדתי. אין לי דבר נגד תנועות שוליות, חופש הדיבור שמור לכולם, אבל השאלה למה בג"צ (בראשות האדמו"ר אהרון ברק) התערב? (החלטת הבג"ץ כאן). למה בג"ץ מנסה לנהל את המדינה על פי עמדתו האידאולוגית? התוצאות בהתאם.

יעקב

זו הקריאה של יזמית צעירה (בת 24, עלומת שם) שמנהלת עסק עצמאי מצליח, וכתבה טור בוואינט על חוויותיה.

כאשר העסק שלה החל להצליח ולהניב הכנסות, היא נדהמה לגלות שחלק גדול מההכנסות הולכות למיסים למיניהם, ולה נשאר מעט מאד. 

"המדינה תוחבת את ידה החמדנית לכיסי ואני חיה כמו בחורה שמרוויחה חצי ממה שהיא מרוויחה באמת. לא מטורף?" היא אומרת. היא ממשיכה:

"אבל בכל זאת. חברים. משהו כאן לא נורמלי. הגעתי למצב שאני פשוט לא מעוניינת בעוד לקוחות. בשביל מה לי? כל שקל נוסף שאני ארוויח, אני אקבל ממנו 20% והשאר ילך למיסים שינגסו וינגסו. שאלתי את שאר חבריי העצמאיים והם הביטו עלי במבט תמוה עם פה פעור ושאלו: "למה את מוציאה חשבוניות? תעלימי מס!"

להעלים מס. עכשיו הבנתי. זה מה שצריך לעשות.

זאת הסיבה שעצמאים בישראל מצליחים לחיות איכשהו. ומי יכול להאשים אותם?  אנחנו חיים במדינה שכל שקל שאתה מרוויח הוא בעצם חצי שקל. לא משנה כמה תרוויח בברוטו, כולם בסוף מרוויחים 8,000. גם אם הם מרוויחים 20 אלף שקל, בסוף הם ירווחו 8,000. מגוחך."

"אז ממשלה יקרה, תוציאו את ידיכם החמדניות מכיסינו ותתחילו לנצל אותן כדי לעבוד קשה וליצור כאן מדינה ששווה לנו להישאר בה. כי המחאה הבאה כבר תהיה יותר אקטיבית."

הגורמים ה"חברתיים" - דהיינו השמאל, כולל תנועת המחאה, כול הזמן דורשים יותר "שרותים חברתיים" מהממשלה, ויותר מיסים "על העשירים". הנה הסיפור על ה"עשירים" שעליהם מטילים מיסים. נטל המס הגבוה חונק ומבריח יזמים (צעירים ופחות צעירים), אותם יזמים שמייצרים עושר חדש (עבור עצמם, ועבור כולנו). כדי לעודד יזמות צריכים להוריד את נטל המיסים, אבל כדי שזה יהיה אפשרי צריך להוריד את הוצאות הממשלה - שפירושו - פחות תשלומי העברה למי שאינו עובד - פחות קיצבאות. 

יעקב

היום מאד אופנתי להאשים את הבנקאים, באופן גורף, בהונאה. (ראו הפוסט הקודם). זו גם הסיסמה של תנואת המחאה ה"חברתית" בארה"ב - "כובשי וול סטריט". יש שמץ של משהו בהאשמה זו, אבל זה לא מה שהם חושבים.

הנה היום הגיש ה SEC (הגוף הרגולטורי שמפקח על המסחר בניירות ערך בארה"ב) תביעה בבית משפט נגד 6 מנהלים לשעבר בבנקים פאני מיי ופרדי מאק - על כך שלא דייוחו אמת על חשיפת הבנקים להשקעות מסוכנות. במילים פשוטות: הם נאשמים בהונאה. "הם אמרו לעולם שחשיפתם למשכנתאות סאב-פריים (מסוכנות) הייתה יותר קטנה מאשר הייתה באמת" נאמר בכתב התביעה.

הבנקים עצמם הגיעו לעיסקת טיעון עם ה SEC (כלומר הודו באשמה) והסכימו לשתף פעולה בחקירה נגד מנהליהם לשעבר.

העניין הוא שפאני ופרדי הם גופים "כמו" ממשלתיים, מנהליהם מונו על ידי הממשלה (בעקיפין) - הם ביצעו את מדיניות הממשלה. הם רימו בשם הממשלה.

"הממשלה בדקה ואישרה את הגילויים, בזמני" אמר אדון מאד, אחד הנתבעים, שהיה מנכל פאני עד 2008. הוא המשיך: "נראה שהממשלה חתמה עסקה עם המנהלים הנוכחיים, והבטיחה להם חסינות כדי שתוכל לתבוע את המנהלים הקודמים, אסור שדבר כזה יקרה בארה"ב".

מתוך המאמר: "פאני ופרדי הם גופים שנוצרו על ידי הקונגרס (הממשלה) כדי לעזור לאנשים לרכוש בתים, מאז שנת 2005 הם פתחו במסע אגרסיבי במיוחד להרחיב את מתן המשכנתאות לעניים".

הממשלה על שלוחותיה היא האשמה העיקרית בהונאה. שלוחותיה הם - הקונגרס והבנקים פאני פרדי (במקרה זה).

אבל למוחאים החברתיים יש שנאה אידיולוגית לבנקים (וטייקונים) ולכן הם מאשימים את הבנקים בהונאה. מאידך יש להם אמונה ותקווה בטוהר המידות והכוונות של הממשלה, ותמיכה גורפת בכול דבר "חברתי" - לכן הם מתעלמים מהאשמה הברורה של המדיניות החברתית של הממשלה ביצירת המשבר.

ואילו ה SEC - מצא לעצמו קורבן נוח שעל גבו אפשר להיענות לתביעת הציבור "לעשות משהו". היה מאד נחמד אילו ה SEC היה עירני ומתריע על ההונאה בזמן אמת, כאשר זו התרחשה, ומנסה למנוע את ההונאה - במקום לבוא כמה שנים אחרי זה ולחפש אשמים מתחת לפנס. הם לא עשו זאת כי נתנו לאידיולוגיה להתגבר על חובתם המקצועית. המטרה החברתית של בית לכול קבצן נראתה להם יותר חשובה משמירה על דיווח אמת ועל יציבות המערכת הפיננסית - המשימות שלשמן ה SEC קיים.

יעקב

המוחאים בתנועת "כובשי וול סטריט" OWS - מניפים שליטים רבים בהם מופיעה הסיסמה: "אנו ה 99%" - כלומר יעני -"אנו העם".

בתגובה פתח אדם אתר בשם "אנו ה 53%" בו מוזמנים אנשים רגילים לספר את סיפור חייהם, ואיך הם עובדים קשה ומסתדרים בחיים בלי לבקש טובות מאף אחד, ובלי לדרוש דירה בדיזנגוף ומטפלת מהממשלה. המסר שלהם למוחאי המאהלים למיניהם: "לכו לעבוד".

נחמד.

יעקב

המחאה של "כובשי וול סטריט" Occupy Wall Street - פירסמה כרוז בנוסח "המניפסט הקומוניסטי". הנה משפט אחד מהכרוז:

As we gather together in solidarity to express a feeling of mass injustice, we must not lose sight of what brought us together. We write so that all people who feel wronged by the corporate forces of the world can know that we are your allies.

תרגום: "בעוד אנו מתקבצים יחד בסולידריות כדי להביע רגשות של חוסר צדק גדול, אל לנו לשכוח מה מחבר אותנו יחד. אנו כותבים כדי שכול האנשים שמרגישים שנפגעו מכוחות החברות הגדולות (הטייקונים) בעולם ידעו שאנו בני בריתם."

וכך הלאה...

זוהי מחאה נגד הקאפיטליזם, שכפי שהם מבינים אותו הוא זהה לחברות גדולות, ומחאה נגד הבנקים.

בנאום מרשים (ביו-טיוב, באנגלית) עונה הנואם (שלא מוכר לי) שהבעיה היא לא החברות הגדולות אלא הממשלה שכוחה רב מדי והתערבותה בכול התחומים יוצרת את המצב של חברות גדולות החוגגות על חשבון הכסף הציבורי.

אכן, הבנקים הגדולים, והחברות הגדולות לא היו קיימים לולא הצילה אותם הממשלה בתכניות הצלה שונות על חשבון הציבור. ללא התערבות הממשלה מתקיימות רק אותן חברות גדולות שמייצרות דברים מועילים שאנשים רוצים לרכוש - כמו אפל, גוגל, פייסבוק וגם קוקה קולה. חברות שמייצרות מוצרים גרועים ויקרים, כמו ג'נרל מוטורס, או חברות שמהמרות בכסף של אחרים - כמו הבנקים הכושלים - היו פושטות רגל ונעלמות.

כותב אחד הקומנטרים ביו-טיוב:

"Corporations own and control our Government!"

"Ok, so what do you want?"

"We want the Government to police and regulate the Corporations!"

תרגום: "הטייקונים שולטים בממשלה" "בסדר, מה אתם מציעים?" "שהממשלה תפקח ותשלוט על הטייקונים".

הנואם שבקטע שבלינק נואם יפה. תקשיבו. גם קטע זה שווה ציפיה (באנגלית).

(תודה לגיא על הלינקים)

יעקב

תנועת המחאה בארה"ב נקראת Occupy Wall Street . הכמעט-צדק שבמחאה הוא המחאה נגד "הצלת" הבנקים והחברות הגדולות בארה"ב. ממשלת ארה"ב קברה מאות מיליארדים (אפילו טריליארדים) של כסף ציבורי בהצלה של הבנקים וחברות הענק, כמו AIG, ג'נרל מוטורס, קרייזלר, פאני ופרדי וכאלה. הממשל של אובמה (ובוש לפניו) מתרץ את ההצלות האלה בטענה שלוא לא היו מצילים את הבנקים היה נגרם נזק כלכלי גדול, והיה מתרחש מיתון עמוק.

דווקא ההצלה היא שגורמת נזק כלכלי יותר גדול, ומיתון עוד יותר עמוק שעומד בפתחנו.

אין כול הצדקה מוסרית או מעשית לקחת מהציבור כסף ולתת לבנקים. בכלכלה חופשית, קאפיטליסטית, מי שנכשל משלם את המחיר והולך הביתה. בארה"ב אין לנו כלכלה קאפיטליסטית אלא כלכלה מנוהלת מלמעלה על ידי ממשל בעל צביון סוציאליסטי (וזה כולל גם את הממשל של הנשיא בוש שלא היה פחות סוציאליסטי, רחמנא ליצלן, מאובמה). כלכלה מנוהלת אינה כלכלה חופשית, ואינה קאפיטליזם. והניהול מתבטא לא רק בהצלת הבנקים אלא בצעדי מדינות שנכפו על הבנקים, לאורך שנים, על ידי הממשלות, במטרה לתת בית לכול "פועל" , גם כזה שאינו פועל, ואינו עובד ואינו מסוגל לעמוד בתשלומי משכנתא.

אם הממשלה רצתה, בעת משבר, להציל מישהו - או לעזור למישהו - היא הייתה צריכה לעזור  לאנשים, למשקיע הקטן, ולהחזיר להם (לא לבנקים) הפסדים עד תקרה של נניח, 100 אלף דולר כדי שיהיה לאנשים מה לאכול. את הבנקים הכושלים היה צריך לסגור. את הפסדיהם הם, והמשקיעים שלהם צריכים לספוג. צריך לנקות את השולחן מהמשקל המת ולצאת להתחלה חדשה. מי שהפסיד - שיפסיד. משקיעים צריכים להזהר בהשקעותיהם, ולהיות מודעים לסיכון. לא ייתכן שהרווחים יהיו שייכים למשקיעים, אבל כאשר יש הפסדים - מלאימים את ההפסדים ומפזרים אותם על פני כול הציבור באמצעות "הצלות". קאפיטליזם אין פירושו רווח מובטח באמצעות הממשלה. קאפיטליזם פירושו שיזמים ומשקיעים לוקחים סיכונים, מקימים ומנהלים עסקים, זוכים ליהנות מרווחיהם אם הם מצליחים, אבל סופגים את הפסדיהם כאשר נכשלים. הממשלה עומדת בצד ולא מתערבת, לא לרעה ולא ל"טובה" כביכול.

אבל הזעם המוצדק של המפגינים מופנה לכתובת הלא נכונה. הם היו צריכים להפגין נגד הממשלה, ולא נגד וול סטריט. זו הממשלה שהעבירה, ללא הצדקה, כספי ציבור לחברות הגדולות. (כמו שמפגיני רוטשילד הפגינו נגד הממשלה).

כאן מתגלה האופי הפוליטי-אידיולוגי של ההפגנות (בדומה למאהלי רוטשילד אצלנו). בבית הלבן יושב חביבם-אלילם של אנשי השמאל, הנשיא אובמה. נגד נשיא "משלנו" לא מפגינים. לו ישב בוש בבית הלבן, היו המפגינים מפנים את זעמם (המוצדק) נגד הנשיא בוש, כמו שמפגינינו הפגינו נגד ביבי, וההפגנה הייתה מתקיימת הוואשינגטון (ולא בניו יורק), מול הבית הלבן.

הפן גרוטסקי-הקומי של ההפגנות האנרכיסטיות הוא שהם דורשים מהממשלה, האחראית לכשלונות ההצלה, להתערב עוד יותר עמוק. על כך בהמשך.

יעקב

תנועת מחאה המונית נוסח המאהל ברוטשילד מתפשטת בארה"ב. דיווחנו על כך עוד בטרם זה התחיל, עכשיו זה צובר תאוצה. הנה כמה תמונות. המחאות והמאהלים הופיעו בכ 150 ערים שונות בארה"ב, מאז 17 בספטמבר, ונמשכות ואף צוברות תאוצה.

מחאה נגד הסגידה לעגל הזהב.

תמונות רבות נוספות בלינק למעלה.

המחאה הזו קצת שונה משלנו, ברוטשילד. היא מקיפה אנשים מכול הגילים והשכבות (אם כי הרוב, כמו אצלנו, צעירים), והסיסמה העיקרית שלה אינה "דירה בחינם בדיזנגוף-פינת ארלוזורוב" אלא "מלחמה נגד הבנקים והחברות הגדולות, נגד החמדנות".

גם הם אינן מסוגלים לנסח דרישות ספציפיות ומוגדרות, או להציע תכנית לתיקון. הם רק מביעים הרגשה כללית שהמצב לא תקין. בזה הם צודקים הרבה יותר מאשר המפגינים שלנו - המצב בארה"ב הרבה יותר "לא תקין" מאשר אצלנו.

על הצדק שבמחאה האמריקאית, לצד האבסורד שבה, אכתוב בפוסט נפרד.

יעקב