השבוע היה השבוע של האולימפיאדה שמילאה את מסכי הטלויזיה (אין עדיין שם בעברית למכשיר מופלא זה, בושה וחרפה!). האולימפיאדה העסיקה אותנו מבוקר עד ערב ומילאה ליבנו בעצב ובשמחה. השאלה הגורלית שכולם עסקו בה הייתה: האם נציגנו יביא מדליה בטאקוונדו או לא.
מה הייתה המעורבות הממשלתית במשחקים האולימפיים? לכאורה המשחקים מאורגנים על ידי גוף עצמאי ולא ממשלתי שנקרא הוועד האולימפי הבינלאומי. למעשה הממשלות מעורבות בצורה עמוקה ביותר בהכנת המשלחות הלאומיות לאולימפיאדה - שפירושו בעיקר תשלום כספים לספורטאים, מאמנים ועסקנים ספורטיביים. המעורבות הגדולה ביותר היא של הממשלה המארחת שמשקיעה מיליארדי דולרים מכספי הציבור בהכנות לאולימפיאדה ובניית מתקנים מפוארים ושיפור תשתיות כמו כבישים ורכבות. ליתר דיוק: בריו תכננו להשקיע 14.4 מיליארד דולר. כרגיל עם תכנונים כאלה - ההוצאה האמתית הייתה כנראה כפליים מזה.
השאלה היסודית היא: האם הממשלה צריכה להשקיע כסף ציבורי בארגון שעשועים? המשחקים הם יפים ומרשימים ומשעשעים ללא ספק, אבל הם בוודאי לא חיוניים. אז מדוע הממשלה מתעסקת בזה? מדוע היא מוציאה כסף גדול של אחרים? האנשים אוהבים משחקים אולימפיים (ושעשועים אחרים)? אין ספק שאוהבים. אז, שיכניסו יד לכיס ויממנו, כול אחד לפי רצונו ולפי מידת אהבתו. שיאורגנו המשחקים על בסיס מסחרי או על בסיס פילנטרופי (תרומות מרצון), ומי שאוהב הכי הרבה ייתן הכי הרבה כסף. מדוע צריך לקחת כסף בכוח מהאנשים (באמצעות מיסים) כדי לספק שעשועים?
התשובה היא, כמובן, שאין דבר שהפוליטיקאים ואנשי הציבור אוהבים יותר מאשר לבזבז כסף של אחרים. כמה שהפרוקיט גדול ויקר יותר הם אוהבים אותו יותר - זה נותן להם תחושה של כוח, של חשיבות, זה עושה להם יחסי ציבור, ונותן אינספור אפשרויות להתעשר באופן אישי משחיתות.
קחו לדוגמה את האיטדיון המפואר שהוקם במנאוס, ברזיל, לקראת המונדיאל בכדורגל שברזיל אירחה ב 2014.
מנאוס היא בירת מחוז האמזונס בברזיל, בת 2 מיליון תושבים. היא מרוחקת 4 שעות טיסה מריו, ואין לה אפילו דרך גישה יבשתית (מלבד דרכי עפר בלתי עבירות בעונת הגשמים). דרך הגישה אליה היא באוויר או דרך הנהר. האיצטדיון הענק עלה כ 220 מיליון דולר, ויש בו 44 אלף מקומות. הבעיה היא שאין מה לעשות איתו. קבוצת הכדורגל המקומית מצליחה, ביום טוב, להביא אלף צופים למשחק. אין לה הרבה כסף לשלם עבור שכירות או תחזוקה של איצטדיון כזה. מאז שנבנה נערכו בו משחקים ספורים במסגרת אליפות העולם ב 2014, וכעת, משחק אחד של כדורגל נשים במסגרת האולימפיאדה.
בין ינואר לאפריל שנה זו הכניס האיצטדיון 180 אלף דולר הכנסות, אבל הוצאות התחזוקה היו 560 אלף דולר.
וברזיל, באקט של מגלומניה, בנתה 10 איצטדיונים כאלה לקראת המשחקים ב 2014, בעלות כוללת מעל 2 מיליארד דולר. האיצטדיון במנאוס מצבו טוב יחסית, איצטדיונים אחרים הפכו למגרשי חניה לאוטובוסים ובית לחסרי בית.
דבר אחד לא מוטל בספק: אלפי פוליטיקאים ברזילאים ומקורבים התעשרו בזכות בניית מתקני ספורט מגלומניים.
תופעה דומה מתרחשת, כמובן, גם בכול הארצות האחרות. יוון, למשל, עדיין מלקקת פצעיה אחרי ההוצאה של מיליארדים רבים על האולימפיאדה של 2004, שהייתה אחד הגורמים החשובים לפשיטת הרגל הכלכלית שלה. איצטדיונים אולימפיים ובריכות שחייה מפוארות ויקרות מפוזרים בכול העולם (למשל - ביז'ינג, לונדון) והופכים למגרשי גרוטאות.
אנשים מתחילים להבין שבזבוז מיליארדי דולרים על שעשועון אולימפי בן שבועיים זה לא עסק טוב כול כך, ולכן לא נמצאו קופצים רבים למכרז לארוח המשחקים האולימפיים ב 2024.
אז, אנשים אוהבים שעשועים, ופוליטיקאים אוהבים לספק להם שעשועים (על חשבונם - של האנשים), וממשלות עוסקות בביזבוז כסף של אחרים - שזה עיסוקן העיקרי.
העיקר שזכינו, סוף סוף, במדליה אולימפית (או שתיים).
יעקב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
