קו ישר

בקטע קודם הבאנו תמונות המספרות על ההתפתחות המדהימה של סינגפור, שהיא אחת המדינות העשירות בעולם, למרות שהיא המדינה הצפופה ביותר בתבל.

ידידנו לוי הביא נתונים סטטיסטיים על סינגפור, בהשוואה לשטח צפוף אחר - רצועת עזה:

- שטח בקמ"ר: רצועת עזה = 365. סינגפור = 697.
- אוכלוסיה במיליונים: רצועת עזה = 1,869, סינגפור = 5,675.
- צפיפות אוכלוסיה - נפש לקמ"ר: רצועת עזה = ,5,120, סינגפור = 8,140
- תוצר לנפש במונחי כח קניה ב- $: רצועת עזה (*) 6,640, סינגפור = 83,100.
(*) הנתון מתייחס לכלל "השטחים הכבושים" או בלשוננו יש"ע. סביר שחלקה של רצועת עזה בלבד נמוך יותר.

נוסיף את נתוני ישראל להשוואה:

שטח: 22,000, אוכלוסייה: 8 מיליון, צפיפות: 365, תוצר לנפש במונחי כוח קניה: 33,600 (כמעט פי 2.5 פחות מסינגפור).

כתבנו שהגורם לעושר של סינגפור הוא החופש הכלכלי. שאל ידידנו אפרים: "איזה חופש כלכלי?", יש שם פנסיה ממלכתית, ביטוח בריאות ממלכתי, תקציב לעידוד עסקים, תמיכה בחלשים, בנק מרכזי חזק.. וכו'.

אז הנה כאן מהו סוד הכלכלה החופשית של סינגפור: מקום שני בעולם באינדקס החופש הכלכלי (אחרי הונג קונג...). ציון 87.8. ארה"ב נמצאת במקום ה 11 בטבלה זאת, עם ציון 75.4, ישראל במקום ה 35 עם ציון 70.7, ליד קולומביה, קטאר ולטביה.

יוון, למשל, במקום 138, עם ציון: 53.2. הנתונים של יוון: שטח: 132 אלף קמ"ר, אוכלוסייה: 11 מליון, צפיפות: 84 לקמ"ר, תוצר לנפש: 26 אלף דולר.

מה מאפיין את סינגפור לפי אתר הריטג' (עורך הרשימה) ? הנה: שלטון החוק, כיבוד זכויות קניין, היעדר שחיתות, מיסוי נמוך: המס השולי היה 20% (עולה השנה ל 22%, הלוואי עלינו, אצלנו 48% + תוספת ל"עשירים"), מס חברות 17% (לעומת 26.5% אצלנו), נטל המס: 13.8% מההכנסה (לעומת 30.5% בישראל), הוצאות הממשלה: 18.2% מהתל"ג (לעומת 41.3% בישראל). פתיחת עסק חדש אפשרית תוך 3 ימים (אין רשיונות והיתרים), אין שכר מינימום. מכסי המגן: 0% (אין מכסים). הבעלות על הבנקים: 95% בעלות זרה (כלומר פעולה חופשית של בנקים זרים במדינה).

אומרים: ישראל יש לה הוצאות ביטחון גדולות (6% מהתל"ג). נכון, אבל לסינגפור גם כן יש הוצאות ביטחוניות גבוהות. יש להם צבא גדול, חמוש בנשק הכי מודרני, בנוי, במידה רבה לפי הדוגמה של צה"ל. זה נובע מהצורך להתגונן מפני מאלזיה, ממנה הם פרשו, חד צדדית, ב 1965. 

בצד החסרונות: יש "מועצת שכר לאומית" שלמעשה מכתיבה שכר, יש חברות ממשלתיות...

זה, על רגל אחת, למה סינגפור מצליחה ועשירה.

מישהו העיר שזה בגלל שהם סינים וגם עובדים קשה. יכול להיות. אבל אם אתה נותן לאדם תמריצים מתאימים (אפשרות להתעשר), כול אדם עובד קשה, גם יהודים, לא רק סינים. תמריצים מתאימים הם: העדר מיסוי גבוה המכשיל כול אפשרות להתעשר והעדר רגולציה חונקת.

יעקב 

תמיד מביאים את שוודיה כדוגמה למדינת סעד נאורה. הנה מאמר על שוודיה בדה-מרקר (מהאקונומיסט):

שוודיה החליטה ללבוש את "כתונת המשוגעים המוזהבת" של שמרנות תקציבית עם התחייבות לעודף תקציבי במחזור הכלכלי. החוב הלאומי שלה נפל מ-70% מהתמ"ג ב-1993 ל-37% ב-2010, והתקציב עבר מגירעון של 11% לעודף של 0.3% באותה התקופה. נתונים אלה איפשרו למדינה עם כלכלה קטנה ופתוחה להחלים במהירות מהסערה הפיננסית של 2007-2008. שוודיה גם העמידה את המערכת הפנסיונית שלה על בסיס יציב כשהחליפה מערכת של פנסיות תקציביות בפנסיות צוברות, והתאימה אותה לתוחלת חיים ארוכה.

מה שהם לא כותבים הוא ששודיה הפריטה למעשה את הביטוח הלאומי, כלומר - החסכון הפנסיוני, וגם הביטוח הלאומי אינו נעשה על ידי גוף ממשלתי כמו אצלנו. כול אחד צובר את הביטוח הלאומי שלו בקרנות חסכון אישיות, המנוהלות על ידי גופים פיננסיים פרטיים (תחת פיקוח ממשלתי). ההפרשה לחיסכון פנסיוני היא חובה, אך ניהול הכסף נעשה בקרן אישית על שם החוסך, ולא בקרן ממשלתית של המוסד לביטוח לאומי. זהו מודל שנקרא המודל הצ'ילאני, כי הוא אומץ לראשונה הצ'ילה, ב 1980.

את התעוזה העיקרית שלה הפגינה שוודיה כשיישמה מערכת חינוך אוניברסלית שהזמינה את בתי הספר הפרטיים להתחרות מול בתי הספר הציבוריים. חברות פרטיות אף הן מתחרות אחת עם השנייה על אספקת שירותי הבריאות הממשלתי לאוכלוסייה המבוגרת.

אנדרס אסלנד, כלכלן שוודי המתגורר בארה"ב, מקווה ששוודיה תהיה החלוצה ב"מודל השמרני החדש". בריאן פלמר, אנתרופולוג אמריקאי שמתגורר בשוודיה, חושש כי היא נהפכת ל"ארצות הברית של שוודמריקה".

אין ספק כי המהפכה השקטה של שוודיה הביאה עמה שינוי דרמטי בביצועים הכלכליים. שני העשורים מאז 1970 היו עשורים של ירידה: המדינה שהיתה הרביעית בעושרה בעולם ב-1970 ירדה ב-1993 כמה דרגות למקום 14, כשהשוודי הממוצע היה עני יותר מהבריטי הממוצע או מהאיטלקי הממוצע.

שני העשורים שהגיעו אחרי 1990 היו תקופה של התאוששות: התמ"ג ב-1993-2010 הגיע לממוצע של 2.7% בשנה ופריון העבודה צמח ב-2.1% בשנה, לעומת צמיחה ממוצעת של 1.9% וצמיחת פריון של 1% ב-15 המדינות הגדולות באיחוד האירופי.

 בדנמרק נמצא אחד משוקי העבודה הליברליים באירופה שמאפשר להורים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים על חשבון הציבור ולשלם על ההפרש בכספם

זה מתחיל בבחירה ובתחרות - ולא בפטרנליזם ובתכנון. לפי מדד החופש הכלכלי של מכון פרייזר הקנדי, שוודיה ופינלנד מדביקות בהדרגה את ארה"ב. הנטייה שמאלה בוטלה - במקום להרחיב את המדינה אל תוך השוק, הנורדים מרחיבים את השוק אל תוך המדינה.

בשוודיה, גם בשיא הסוציאליז, בשנות בה 1960-80 הם לא הלאימו את הכלכלה ולא ביססו אותה על חברות ממשלתיות. המגזר הכלכלי-עיסקי בשוודיה עתיר מסורת של יזמות ובעלות פרטית. הממשלה רק הטילה מיסים גבוהים כדי לממן את מדינת הסעד, אך לא הצרה את צעדיו של המגזר העסקי היצרני. למשל - אני לא חושב שבשוודיה יש משהו כמו חברת החשמל אצלנו, או שלטון הוועדים הגדולים על נכסי המדינה.

לסיום - כול מי שרוצה לחקות את המודל השוודי - אני בעד. הוא מבוסס על הפרטה של הביטוח הלאומי, החסכון הפנסיוני, החינוך והבריאות ועל הפחתה של מיסים. הוא מבוסס על יזמות עיסקית חופשית.

יעקב

"הארץ" פרסם כתבה ענקית (ודלילה בתוכן) על השופט בדמוס דן כהן, שנחשד בשחיתות, וברח לפרו.

הנה הסיפור בקיצור נמרץ:

דן כהן, יליד הארץ, 1942, היה תולעת ספרים ובעל יכולת אינטלקטואלית יוצאת דופן, בצעירותו. הוא למד משפטים, הירשים את מוריו, שאחד מהם, ד"ר זוסמן לקח אותו כמתמחה כאשר [זוסמן] התמנה לשופט בעליון. אח"כ פתח דן כהן משרד פרטי ונתן שירותים לאנשי עסקים עשירים כמו למשל האחים עופר, וגם עשה כסף טוב. בהמשך התמנה לשופט מחוזי, על ידי אותו זוסמן, והיה לשופט המחוזי הצעיר ביותר בגיל 35. כולם ניבאו לו גדולות (שופט בעליון). אולם, כאופייני לצברים, הוא היה "דוגרי", כלומר קצת גס רוח (אירופאי היה אומר: בלתי מחונך) , והסתבך בהתבטאויותיו הבוטות (כלומר הגסות). כאשר פגע בקודש הקודשים, בשופטים העליונים, נערך לו דין משמעתי (על ידי העליונים) והוא ננזף. משהציעו לו לעבור להיות שופט מחוזי בנצרת הוא העדיף להתפטר מכס המשפט.

מלבד כושרו האינטלקטואלי יוצא הדופן היה לו גם כושר חברתי יוצא דופן. כול מי ומי בישראל, במשפט, בעסקים או בפוליטיקה היו חברים שלו, שרים, שופטים עליונים וצמרת עולם העסקים היו מוזמנים דרך קבע לארוחות ערב בביתו בסביון. בתו נישאה לבנו של השופט הדגול אהרון ברק. 

קשרים חברתיים זה דבר נפלא, וגם מועיל מאד. בזכות הקשרים האלה, התמנה דן כהן לדירקטור בחברת החשמל, משרה מאד מבוקשת, שכדבריו של כהן, "כול השרים מתים למנות אליה את מקורביהם". אתם שמים לב כיצד מתמנים דירקטורים בחברות ממשלתיות: לא על פי יכולתם לפקח על ניהול החברות, אלא רק על פי קירבתם לשרים.

כהן כיהן בדירקטוריון 10 שנים, כשמינויו הוארך 3 פעמים על ידי שרים שונים, דבר המעיד על יכולת חברתית-פוליטית מרשימה. אבל הייתה לו גם יכולת מסוג אחר - יכולת כלכלית. בהיותו דירקטור הוא היה מאד פעלתן ומשפיע. הוא נחשד בשתי פרשיות שחיתות ענקיות, מהגדולות בתולדות המדינה. הוא סייע להעביר החלטה על רכישת טורבינות מחברת סימנס בשווי 340 מיליון דולר, וקיבל על כך שוחד של כמה מיליוני דולרים. הוא העביר החלטה אחרת על רכישת מגרש על ידי חברת החשמל וגם על כך קיבל שוחד. (יש ראיות מוצקות, כולל עדות של משלם השוחד, שהפך עד מדינה).

כשאר החלו לחקור אותו, בשנת 2005, שמר דן כהן על זכות השתיקה, וארבעה ימים אחרי החקירה הראשונה, ברח לפרו ולא חזר יותר לארץ. הוא ניצל את העובדה שבפרקליטות "שכחו" להוציא נגדו צוו עיכוב יצאה (הקשרים החברתיים...). מאז הוא חי בעושר בפרו. הקשרים החברתיים והכסף, עזרו לכהן גם בפרו - כאשר נשיא פרו סרב לחתום על צוו הסגרה לישראל. כעת, זקן וחולה, וקצת פחות עשיר (הפרקליטות הצליחה להקפיא חלק מחשבונותיו בעולם), הוא מחפש דרך לחזור לארץ.

דן כהן הוא רק קצה הקרחון של השחיתות בישראל, בייחוד בחברות וגופים ממשלתיים ועירוניים. הוא האחד שנתפס, יש לשער שיש עוד אלפים רבים כמותו, שאצלם משלם השוחד אינו נתקף יסורי מצפון ואינו הופך עד מדינה. כלומר יש אינסוף מעשי שחיתות שלא מתגלים ולא מגיעים לידיעת הציבור. אני אישית, עם קשרי החברתיים הדלים מאד, יודע על כמה וכמה פרשיות שחיתות כאלה שאין אפשרות להוכיח אותן, ולכן הן נחשבות רק כ"שמועות" - למרות שאני משוכנע שהן אמת. 

רבים מאמינים שהממשלה היא גוף טוב, המשרת את האזרח ושבניגוד לאנשי עסקים, הרודפים אחרי רווח אישי, אנשי הממשלה פועלים רק לטובת הציבור. אלו אמונות טפלות. אנשי הממשלה (בין אם פוליטיקאים או פקידים) פועלים, כמו כול האנשים ללא יוצא מן הכלל, למען טובתם האישית. ככול שיש יותר פעילות ממשלתית, ויותר חברות ממשלתיות, יש יותר מקום והזדמנות לשחיתות. השחיתות היא המאפיין היסודי של הפעילות הממשלתית, בחברת החשמל, ובכול גוף ממשלתי אחר, בארץ ובעולם. שחיתות זה לא משהו שניתן לבער, לעקור. היא חלק ממהות הפעילות הממשלתית.

לכן - אל לנו לשאוף ליותר פעילות ממשלתית, ליותר פיקוח ממשלתי - מתוך אמונה מוטעית שהממשלה פועלת כפי שהיינו רוצים - למען האזרח.  

יעקב

זו הקריאה של יזמית צעירה (בת 24, עלומת שם) שמנהלת עסק עצמאי מצליח, וכתבה טור בוואינט על חוויותיה.

כאשר העסק שלה החל להצליח ולהניב הכנסות, היא נדהמה לגלות שחלק גדול מההכנסות הולכות למיסים למיניהם, ולה נשאר מעט מאד. 

"המדינה תוחבת את ידה החמדנית לכיסי ואני חיה כמו בחורה שמרוויחה חצי ממה שהיא מרוויחה באמת. לא מטורף?" היא אומרת. היא ממשיכה:

"אבל בכל זאת. חברים. משהו כאן לא נורמלי. הגעתי למצב שאני פשוט לא מעוניינת בעוד לקוחות. בשביל מה לי? כל שקל נוסף שאני ארוויח, אני אקבל ממנו 20% והשאר ילך למיסים שינגסו וינגסו. שאלתי את שאר חבריי העצמאיים והם הביטו עלי במבט תמוה עם פה פעור ושאלו: "למה את מוציאה חשבוניות? תעלימי מס!"

להעלים מס. עכשיו הבנתי. זה מה שצריך לעשות.

זאת הסיבה שעצמאים בישראל מצליחים לחיות איכשהו. ומי יכול להאשים אותם?  אנחנו חיים במדינה שכל שקל שאתה מרוויח הוא בעצם חצי שקל. לא משנה כמה תרוויח בברוטו, כולם בסוף מרוויחים 8,000. גם אם הם מרוויחים 20 אלף שקל, בסוף הם ירווחו 8,000. מגוחך."

"אז ממשלה יקרה, תוציאו את ידיכם החמדניות מכיסינו ותתחילו לנצל אותן כדי לעבוד קשה וליצור כאן מדינה ששווה לנו להישאר בה. כי המחאה הבאה כבר תהיה יותר אקטיבית."

הגורמים ה"חברתיים" - דהיינו השמאל, כולל תנועת המחאה, כול הזמן דורשים יותר "שרותים חברתיים" מהממשלה, ויותר מיסים "על העשירים". הנה הסיפור על ה"עשירים" שעליהם מטילים מיסים. נטל המס הגבוה חונק ומבריח יזמים (צעירים ופחות צעירים), אותם יזמים שמייצרים עושר חדש (עבור עצמם, ועבור כולנו). כדי לעודד יזמות צריכים להוריד את נטל המיסים, אבל כדי שזה יהיה אפשרי צריך להוריד את הוצאות הממשלה - שפירושו - פחות תשלומי העברה למי שאינו עובד - פחות קיצבאות. 

יעקב

כפי שכתבתי בקטע הקודם בנושא, בית הדין הארצי לעבודה היה בפני ברירה לא כל-כך נעימה: להפר את כלל

 אי-ההתערבות בשיקול הדעת של בית  הדין האזורי או לגרום לאי-צדק משווע כאשר עובד אחד יקבל מה שלא קיבלו שלושת חבריו לאותו מקום עבודה.  ההימור שלא להסכים לפשרה שהוצעה על ידי בית הדין היה נכון. בית הדין הארצי העדיף שלא לקבל אחריות לאי-צדק והטיל את מלוא האחריות על בית הדין האזורי. משמעות החלטה אחרת הייתה יישום כלל אי-התערבות במקרה אחד והפרתו במקרה השני - ובשני המקרים לטובת המעסיק, ולכך בית הדין הארצי לא היה מוכן. לעומת זאת, בהחלטה שלא להתערב גם הפעם, השאיר בית הדין הארצי מקום לפרשנות: אולי בכל זאת בית הדין האזורי ראה ניואנסים כלשהם המבדילים  בין שני המקרים, הגם שבפועל לא היו כל ניונסים ומדובר במקרים זהים לחלוטין.

המקרה הפרטני שתיארתי מדגים את מה שקורה בחברה בכל התחומים. גם אם להגיע להגדרה מוסכמת על הכל בדבר משמעות הצדק (שבפועל אפשרי באופן מוגבל ביותר), ככל ששואפים יותר להשגת הצדק, כך יש צורך ביותר משאבים לכל צעד נוסף, ובסופו של דבר גם הגדלת המשאבים אינה מקרבת אותנו לצדק מושלם, ואף עלולה להקטין את סך כל הצדק בחברה.

שמעון דיסקין

ח"כ שלי יחימוביץ' (עבודה) כותבת בכעס במעריב (2.5.08) על הזמנת דגלי המדינה לכבוד יום העצמאות בסין במקום לספק עבודה למתפרות מקומיות בישראל שהולכות ונסגרות לטובת מפעלים בסין. היא אפילו תומכת בהצעת חוק שתחייב משרדי ממשלה לקנות מוצרי טקסטיל אך ורק במפעלים כחול-לבן.

אם ח"כ יחימוביץ' צודקת, וצריך לחסום יבוא כדי "להציל" מקומות עבודה בישראל, מדוע מייבאים לישראל מחשבים זולים שמיוצרים באסיה? נטיל מכס גבוה על יבוא מחשבים, ונקים בישראל מפעלים לייצור מחשבים – מוגנים מתחרות של יבוא זול. בכלל, מדוע שלא נחסום לחלוטין ייבוא של מוצרים שניתן לייצר או לגדל בישראל... לפי תיאוריית יחימוביץ' ייווצרו המון מקומות עבודה וישראל תשגשג.

תרומת מגבלות על יבוא לעוני

הבעיה – כולנו נהיה עניים יותר. הפועל במפעל הטקסטיל שייצר דגלים בשדרות, יקנה מחשב לילד במחיר גבוה פי שלושה, והפועל במפעל המחשבים בהרצליה יקנה חולצה ודגל ליום העצמאות במחיר גבוה פי חמישה. לשניהם יוותר פחות כסף לקנות אוכל שגם הוא יתייקר כי את הבקר יגדלו בדגניה במקום בארגנטינה. ככל שמדינה מגבילה יבוא היא גוזרת עוני על אזרחיה. אין תחליף לסחר חופשי.
התעשיין יכול להמשיך לייצר בארץ דגלי כחול-לבן, תחתונים וגופיות, אלא שהם יהיו יקרים מאד. כדי לאפשר לתעשיין להישאר בישראל ו"לשמור על מקומות העבודה", צריכים כל יפי הנפש הצבועים להתאחד ולקנות מאותו תעשיין תחתונים וגופיות במחיר מרקיע שחקים – כך תמנע התמוטטותו. הם לא נוהגים כך, הם מחפשים את החנות בה מוכרים תחתונים זולים. גם ח"כ שלי יחימוביץ'.

אם יוטל מכס גבוה על תחתונים וגופיות כדי להגן על אותו תעשיין ומקומות העבודה במפעליו, ינהרו יפי הנפש ללונדון ויחזרו עם מזוודות מלאות תחתונים זולים. בליל שישי, על כוס קפה ופיצוחים, יתפארו על ה"דיל" המבריק ויקטרו על יוקר החיים בישראל...

גם הפועלים המפוטרים ממפעל התחתונים שהועבר לירדן נהנים מתחתונים זולים, וגם מפלדה זולה שהפסיקו לייצר בחיפה, ממזגנים סינים זולים ומריהוט זול שאיקאה מייצרת בחו"ל. כך עולה גם רמת החיים של ה"פועלים שפוטרו". המשק צומח ויוצר מקומות עבודה חדשים. כאשר הנרי פורד הקים את פס הייצור של מכוניות זולות פוטרו מאות אלפי עובדים במפעלים שייצרו כרכרות שנגררו על ידי סוסים. גם אז היו שדרשו את הגבלת ייצור המכוניות, מתוך דאגה לעובדים בסדנאות הכרכרות...

נהנים מהמכס: פוליטיקאים ואנשי עסקים מקורבים

בישראל צריך לייצר ולייצא מוצרים ושירותים שאפשר למכור לישראלים ולזרים, ללא חסמים ואיסורים מיותרים. לא רק מוצרי היי-טק, גם זרעי עגבניות, ואפילו תוכניות טלוויזיה מקוריות. מטרת הכסף שמרוויחים מהיצוא היא לשלם עבור הייבוא.

חלק מהפוליטיקאים שתומכים ב"הגנת ייצור מקומי" פשוט בורים בעניין ואינם מבינים שדבקותם בסיסמאות ה"חברתיות" הקליטות תוביל לעוני המוני. כנראה שח"כ יחימוביץ' נמנית עם קבוצה זו.

האחרים, כנראה רוב הפוליטיקאים, הם אינטרסנטים שדואגים לקדנציה הבאה וכל היתר לא חשוב. סחר חופשי ללא מגבלות מזיק בטווח הקצר לתעשיינים הפחות מוצלחים – שקשה להם להתחרות ביבוא. אלה מגייסים לובי של איגודי עובדים, וארגונים "חברתיים". יחד מופעל לחץ של מקל וגזר על הפוליטיקאים: הגזר מופק מייחסי "הון ושלטון". המקל שמאיים פוליטית הם הארגונים ה"חברתיים". סחר חופשי נוטל מהפוליטיקאים כלי נוח שמאפשר הענקת הטבות לתעשיינים שחפצים ביקרם – הטבה שאינה נחשבת לעבירה – הגנה מיבוא מתחרה. הטלת מכס מאפשרת ליצרן הישראלי לגבות מחיר גבוה עבור המוצר. את מחיר ה"הגנה" משלם תמיד האזרח.

ישראל – מדינת סחר חופשי ללא מכס

אין זה מתפקידה של מדינה "להגן על מקומות עבודה" וכמובן גם לא ביכולתה. במדינה חופשית נוצרים ללא הרף מקומות עבודה חדשים, אחרים נמוגים כתוצאה מהמצאות חדשות ומשינויים בעלויות הייצור (טכנולוגיה חדשה, עובדים זולים ויעילים יותר במדינות אחרות ועוד).

הצעד שיתרום להעלאת רמת החיים בישראל הוא דווקא ביטול כל המכסים והפיכת ישראל לאזור סחר חופשי ממכס ומגבלות יבוא. לא יהיה צורך בפטורים ממכס לקבוצות מועדפות. מיליוני שעות עבודה מבוזבזות על הביורוקרטיה של המכס: אזרחים, תעשיינים, מומחים למכס, שוטרים, בתי משפט, עורכי דין ואחרים ייחסכו ויופנו לעיסוקים יצרניים. עבריינים המתמחים בהברחות יישארו מחוסרי פרנסה... מיליוני "עבריינים" קטנים החוזרים מטורקיה עם חפיסת סיגריות נוספת מעל למותר יוכלו לנשום לרווחה. סוף למסלול האדום – הכול ירוק. חנויות הדיוטי-פרי בנתב"ג תאלצנה להסגר בהעדר "דיוטי" (מכס)... או לחפש איזשהו יתרון אחר שיצדיק את קיומן. רוב המוצרים בחנויות בתל אביב יהיו זולים מאשר בחו"ל.

ישראל כאזור חופשי ממכס, בצרוף אוכלוסייה משכילה ויזמים מוכשרים, תהיה מקור משיכה למשקיעים מכל העולם. המהפכה המסחררת שעברו הונג קונג וסינגפור בעשורים שחלפו, מדינות שהיו מקום מקלט לפליטים עניים, תתגמד לעומת השגשוג הצפוי לישראל.

הרחבה בנושא בפרק תעשייה ועסקים באתר קו ישר – איך נהיה למדינה העשירה בעולם.

ב 10 או 15 השנים האחרונות התרחשו רפורמות משמעותיות במספר מדינות מפותחות שהביאו לתוצאות מאד חיוביות. פירוט חלקי התפרסם במאמר זה, (באנגלית). הרי כמה דוגמאות:

באירלנד קיצצו את מס החברות מ 50% ל 12.5% . התוצאות לא איחרו לבוא: ההכנסה לנפש הוכפלה תוך עשור, ואחוז המשפחות העניות ירד מ 42% ל 14% תוך 15 שנה. אצלנו עשו רפורמה דומה - מס החברות ירד מ 39% ב1993 ל 29% ב 2007 ומיועד לרדת ל 25% ב 2010, שיעור דומה למס שבארה"ב. אבל, כנראה, שכדאי להוריד אותו לרמות האיריות (12.5%), דבר שמעודד מאד את הצמיחה הכלכלית.

בהולנד עשו רפרומה בשירותי הבריאות, שמבוססים כעת על ביטוח בריאות פרטי, ותחרות בין ספקי שרותי הבריאות. הדבר הביא לשיפור גדול ברמת השירות. אצלנו השתפרו שירותי הבריאות במידה ניכרת כאשר הונהג ביטוח הבריאות הממלכתי, ששבר את המונופול של קופת החולים הכללית (הפוליטית) אבל עדיין יש הרבה מה לשפר. שרותי הבריאות נתונים בידי מונופול של 4 קופות החולים "הקיימות" (הפוליטיות במקורן) שרק הן יכולות לקבל את כספי ביטוח הבריאות. יש לשבור מונופול זה ולעודד הקמת קופות חולים נוספות, ובתי חולים פרטיים נוספים. הריכוזיות, בחסות ממשלתית, עדיין גבוהה מדי.

בשוודיה עשו רפורמה בחינוך - הנהיגו את שיטת הקופונים (וואוצ'רים). הממשלה מעניקה לכל ילד תלוש בשווי 85% מעלות חינוכו בבית ספר ממלכתי. הילד והוריו יכולים לבחור באיזה בית ספר ללמוד. בתי ספר פרטיים קמו, והם מקיפים לעת עתה כ 8% מהחינוך היסודי ו 15% מהתיכוני. חופש הבחירה שניתנה להורים וילדים תרם רבות לתחרות ולהעלאת רמת החינוך. הלוואי עלינו - יש מה ללמוד משוודיה!
יעקב

נגידי בנקים מרכזיים ידועים בבחירה זהירה מילים. הייתכן שסטנלי פישר באמת סבור שזליכה עלול להזיק ל"כלכלת ישראל החזקה" ?

המדינאי והכלכלן השבדי גונאר מיירדל, חתן פרס נובל, וממקימי מדינת הסעד השבדית תהה בנאום (1983) באוניברסיטת שטוקהולם: "אני לא מבין איך השבדים הישרים הפכו לעם של רמאים". הנה התשובה והקשר לירון זליכה.

השחיתות היא צידו השני של מטבע "מדינת הרווחה". חלק בלתי נפרד, מובנה. ככל שמשטר יותר סוציאליסטי גוברת השחיתות והרמייה והופכת לנחלת הכלל. במדינות הגוש הקומוניסטי כולם גנבו. כל עובד גנב ממקום "העבודה" ובערב חגגו עסקאות הברטר. השוק השחור שגשג והשוחד שלט. אפילו כדי לקנות בסופרמרקט צריך היה לשחד מישהו. השחיתות והשוק השחור הצילו את המשק הרוסי מהתמוטטות מיידית ומוחלטת. אילו היה זליכה ממונה כחשב של הקרמלין ומצליח באורח פלא "לבער את השחיתות" – גלגלי הכלכלה הרוסית היו נעצרים.

שיטת המשטר בישראל היא הריכוזית במערב, קשה לעשות עסקים. החינוך, הבריאות ורוב הקרקעות מולאמים; אין כמעט תחום שאינו כפוף לרגולציה חונקת; רישיונות, זיכיונות, היתרים ומגבלות – הן מילות המפתח. תקציב המדינה מלא חורים מהם יונקים כסף אלפי גופים, עמותות, ואנשים. על הברזים יושב הממסד הפוליטי ועוסק בחלוקה. לא ייתכנו קריטריונים אובייקטיבים לחלוקה –  הפוליטיקה, הכוח והקשרים הם שקובעים – זה מבנה המשטר ואין מנוס ממנו אם רוצים "מדינת רווחה".

בתנאים אלה אי אפשר לתפקד לפי עשרת הדברות, צריך "להחליק" דברים. כדי לזכות בתקציב נוסף צריך ראש עיר מקושר; כדי לרכוש ציוד נוסף לבית החולים צריך "איש שלנו"; כדי להגיש בקשה למדען הראשי, או לקבל היתר כלשהו צריך "מעכאר"; חברות גדולות מעסיקות "סמנכ"ל לענייני רגולציה"; לוביסטים לוחצים, מאיימים ומפתים פוליטיקאים; אין אזרח בישראל שאינו נותן יד כדי לרמות את מס הכנסה: מזומן לאינסטלאטור ולמורה לאנגלית של הילד...

המשק הישראלי, במבנהו הנוכחי –  אינו יכול לתפקד ללא שחיתות מובנית זו! פתאום נוחת עלינו ירון זליכה. לא סתם, אלא החשב הכללי, ודורש לקיים את עשרת הדיברות. זליכה אינו מבין כי אי אפשר "לעצור את השחיתות" מבלי לעצור את המכונה, לנתץ אותה ולבנות אחרת. נגיד בנק ישראל מבין. כאן ראוי להדגיש כי ישראל אינה "מדינה מושחתת" בנוסח המקובל בדרום אמריקה או ברוסיה – שם המשטרים ריכוזיים מאשר אצלנו.

בכל צורת משטר, יהיו פקידי ציבור, יהיו פוליטיקאים, ויהיו תקציבים ציבוריים. לכן, שחיתות תמיד תהיה. השאלה כיצד לצמצם את הממסד הפוליטי ומעורבותו בחיינו למינימום, כך שיקטן המצע שמצמיח שחיתות – להסב אותה לאירוע יוצא דופן שבאמת ניתן להילחם בו. כאן כבר נדרשת מהפיכה אידיאולוגית – לחדול מהניסיון לייצר "צדק" על ידי גביית מיסים כבדים וחלוקת כסף;  ולהשתית את הכלכלה על מינימום של מעורבות ממשלתית, שתייצר רווחה על ידי הגדלת העושר וצמיחה כלכלית – נושא שראוי לכתבה נפרדת.

פרוט המהפכה האידיאולוגית הנדרשת: באתר קו ישר – www.kav.org.il

"חינם" בתשלום גבוה

מאז ראשית המאה העשרים התבססה אסכולה של אינטלקטואלים שמנסה לשכנע (ובהצלחה...) את עמי העולם שאפשר ליצור יש מאין. כלומר, ממשלות יכולות להעניק שירותי חינם לעם: הממשלה "תשקיע" והתמורה ל"חברה" תהיה גבוהה מההשקעה. הממשלה תעניק חינוך חינם, תספק דיור חינם, בריאות חינם... רשימה ארוכה.

והרי החדשות: כל שקל שהממשלה מוציאה מחייב לגבות שקל מהאזרח בצורת מס. אפשר לדחות קצת את הגבייה על ידי לקיחת הלוואה – אבל העתיד תמיד מגיע, וגם ממשלות צריכות לפרוע את ההלוואה בתוספת ריבית.

כאשר ממשלת ישראל מעניקה "חינוך חינם" שמחירו כ- 34 מיליארד ש"ח לשנה, היא צריכה לגבות בדיוק 34מיליארד ש"ח מיסים, ומאותו ציבור שמקבל את מתנת ה"חינם". הצד האפל של הירח נסתר, נחשוף אותו: 34 מיליארד השקלים שנלקחו מאזרחים מונעים מהם לקנות שירותי חינוך עבור ילדיהם כפי שהיו בוחרים ומעדיפים. לא נוכל להבחין ברמת החיים של תושב אשדוד שלא עלתה כי נגבו ממנו מיסים כדי לממן עשרות אלפי עובדים בסקטור הציבורי שיעודם לבצע את חלום הענקת "שירותי החינם" על ידי הממשלה. הצד הגלוי הוא החינוך "חינם", הצד הנסתר הם למעלה מ-1,400 שקלים לחודש שמשלמת בממוצע כל משפחה בישראל מיסים, מכל הסוגים, כדי לממן את מערכת החינוך. גם משפחות ללא ילדים.

חשד אינסטיקטיבי מתעורר בחיינו הפרטיים כלפי כל מי שיציע לנו שירות חינם, טיסה לחו"ל חינם, מקרר חינם. אותו חשד, משום מה, אינו מתעורר כאשר הממשלה מציעה לנו "חינם". כיצד אנחנו קונים בקלות כה רבה את הבלוף שמערכת ממשלתית שמורכבת מפוליטיקאים, פקידים, לוביסטים, ועדי עובדים ומורים (שהגרועים בהם מתוגמלים כמו הטובים) – יכולים גם יחד לספק לנו שירותי חינוך טובים תמורת 1,400 שקלים שהם גובים מכל משפחה מידי חודש. האם בכלל יש מקום להשוות, את איכות שירותי החינוך שאפשר היה לקנות באופן פרטי, באותו הסכום אילו הוא היה נשאר בכיסנו. אילו יכולנו לבחור בין מערכות חינוך פרטיות תחרותיות?

יש השקעות ספורות שעל המדינה לקחת על עצמה וזו ההצדקה לקיומה של המסגרת המדינתית. תפקידים אלה מצומצמים יחסית ודי לנו אם הפוליטיקאים יגבו מיסים למטרות אלה בלבד. מספר מצומצם של שירותים ציבוריים ובראשם ביטחון. מוצרים אלה מוגדים כ"מוצרים ציבוריים מובהקים" שבגלל אופיים לא יימצא היזם הפרטי שכדאי לו להשקיע בהם. המציאות מוכיחה שאפילו בתפקיד ממשלתי מובהק זה הממשלות לרוב נכשלות.

ההמשך: בפרק מערכת החינוך באתר קו ישר.

הבלוג ידון במבנה חלופי למדינת ישראל המתבסס על כלכלה חופשית ויוזמה פרטית. הדרך באמצעותה תהיה ישראל למדינה מהעשירות בעולם ובעלת איכות חיים גבוהה – למרות מצבנו הביטחוני.

ננסה לחשוף ולברר כל תחום מחיינו בישראל ולהציע חלופה עדיפה שמתבססת על השקפת עולם של קפיטליזם, של חופש הפרט ושל מיעוט התערבות ועשייה מזיקה של השלטון. נגדיר מחדש את תפקידה של המדינה בחיינו ומקומם המינימאלי של הפוליטיקאים. החזון מעשי טכנית אך יישומו במערכת הפוליטית הקיימת (וברקע האידיאולוגי הנפוץ בישראל) בלתי אפשרי לכאורה. גם למבנה הפוליטי-דמוקראטי נציע חלופה שתאפשר את יישום העידן החדש.

הבלוג מתבסס על האתר קו ישר מנפץ מאות מיתוסים שהלעיטו אותנו במשך עשרות שנים. מיתוסים להצדקת המצב הקיים. אנחנו יורדים לשורש הבעיה – השקפת העולם הסוציאליסטית. יישומה בישראל, באמצעות מערכת שלטונית שמעניקה כוח רב לפוליטיקאים לבחוש ולשלוט בחיי היום-יום של האזרח יצרה ביורוקרטיה של פקידים, עסקנים ופוליטיקאים, רגולציה מיותרת ושחיתות מקיפה, פשע גואה ומאות אלפי אוכלי חינם.

הבלוג יחשוף את השקר שמאחורי סיסמאות "מדינת הרווחה", בחסותן ניתן כוח לפוליטיקאים להחליט במקום האזרח מה טוב בשבילו. נראה את הדרך האמיתית לרווחה ללא טובות מהממסד.

אתר האינטרנט  קו ישר מאפשר, לראשונה בהיסטוריה הפוליטית, להמוני אזרחים בעלי שכל ישר וללא מילים נפוחות, לקחת חלק בעיצוב המודל האופטימאלי למדינת ישראל סביב המתווה המוצע כאן. לקרוע את המסכה של ה"כאילו", של הבלוף המקובל.

האתר בלתי מפלגתי אך לא מן הנמנע שמפלגות יאמצו חלקים ממנו.

כתבתי את  קו ישר במשך מספר שנים; התווספו לו תיקונים של שותפים לרעיון. האתר מומן מכיסי הפרטי.

מוטי היינריך