קו ישר

שונאי השוק החופשי למדו היטב סיסמה אחת: "כשל שוק". כול פעם שחשקה נפשם בהתערבות ממשלתית, בזבוז כספי ציבור, והענקת הטבות לאנשי שלומנו הם שולפים את הסיסמה הנדושה "כשל שוק" כדי להצדיק מעשיהם. בסיסמאות הם חזקים.

מה זה "כשל שוק"? הציבור והפוליטיקאי רואים בעיני רוחם מצב אידאלי-דמיוני-אוטופי כולשהו – וכאשר מצב זה לא מתקיים במציאות הפוליטיקאי מכריז שהסיבה היא "כשל שוק". כאילו שהשוק החופשי מבטיח התגשמות כול המשאלות והאוטופיות – והנה הוא נכשל.  אבל, במציאות יש מגבלות, לא כול אוטופיה אפשרית, לא כול משאלה מתקיימת והשוק החופשי לא מבטיח כלום מלבד חופש. אם משאלה לא מתקיימת זה לא מצביע על "כשל שוק" – יותר סביר שזה מצביע על זה שלא כול משאלה אפשרית. כול הצועק "כשל שוק" מרמז שכאילו יש לו פתרון לבעיה (מבוסס על כפייה ממשלתית), כלומר שיש לו דרך יותר טובה להגיע לאוטופיה – אבל זו דמגוגיה. אין דרך כזו. גם התערבות ממשלתית אינה מביאה התגשמות כול המשאלות... רחוק מזה.

הנה דוגמה מתחום שהיה בחדשות לאחרונה: הוריקן הארווי וביטוח נגד שיטפונות בארה"ב.

השוק החופשי איננו עושה ביטוח נגד נזקי שיטפונות (לפחות לא במחיר סביר). מדוע? כי ביטוח נגד שיטפונות לא אפשרי – זה נוגד את מהות הביטוח. העיקרון של הביטוח הוא סיכון נפוץ החל על רבים, מול אסון נדיר הקורה למעטים. למשל – ביטוח נגד שריפה. שריפה היא סיכון הנופל על בסיס רחב מאד של אנשים – למעשה כול בית או עסק נתון לסכנה של שריפה – ולכן כולם מעוניינים לעשות ביטוח, ובסיס המבוטחים רחב מאד. לעומת זאת – אירוע השריפה הוא נדיר למדי, ונניח שאחד מ 10,000 בתים מבוטחים נשרף בשנה (סטטיסטית). אז הפרמיה הנמוכה למדי של 10,000 מבוטחים צוברת מספיק כסף כדי לשלם פיצוי לקורבן האחד של השריפה.

לא כך המצב בנושא השיטפונות. לא כולם נתונים בסכנת שיטפון – למעשה הסכנה חלה רק על בתים בשטח נמוך באזור מועד לשיטפון, הידוע מראש. כלומר – בסיס המבוטחים הפוטנציאליים הוא קטן. רוב גדול של בעלי הבתים לא יעשו ביטוח נגד שיטפונות כי בתיהם לא נתונים לסכנה זו. וכאשר מתרחש שיטפון הוא לא מכה בבית בודד אחד (כמו שריפה) אלא מכה בו זמנית בעשרות או מאות בתים באזור השיטפון – לכן הנזק גדול מאד. מסיבה זו – נזק גדול ובסיס מבוטחים קטן - נזקי שיטפונות הם סיכון שחברות הביטוח המסחריות לא יכולות לבטח (במחיר סביר).

למרות זאת השוק החופשי ממלא את תפקידו למופת. הוא מסמן בבירור לבעלי הבתים: אל תבנו שאזור מועד לשיטפון כי לא נוכל לבטח אתכם נגד הנזק. אם יהיה שיטפון ונזק – זה עליכם. בכך הוא עוזר להם, ולחברה בכלל, להימנע מנזקים גדולים, על ידי הקטנת הבנייה באזורים מועדים.

כאשר הוריקן בטסי היכה בחוף מפרץ מקסיקו ב 1968, הרג 76 בני אדם וגרם נזק גדול, ראו פתאום האנשים שאין מי שיפצה אותם על הנזק. כאן קפצו הפוליטיקאים האמריקאים (ליתר דיוק – הנשיא ג'ונסון והמפלגה הדמוקרטית) וצעקו "כשל שוק".  "למה חברות הביטוח לא מבטחות נגד שיטפונות? כשל שוק! הממשלה העשירה והכול-יכולה תקפוץ ותעמוד בפרץ, ותתקן את הכשל, ותציע ביטוח ממשלתי נגד שיטפונות". כך חוקק הקונגרס בשנת 1968 ה NFIP -   (National Flood Insurance Program). הממשלה תבטח נגד השיטפונות. בעל הבית ישלם פרמיה "ברת השגה" (נמוכה) והממשלה תכסה, מהמיסים, את הנזקים הגדולים שהפרמיות הנמוכות לא מכסות. התוצאה: האנשים בונים חופשי, חופשי, והרבה באזורים מועדים לשיטפונות, והנזקים עולים ועולים עם כול סערה חדשה.

יש פה עוד נקודה. אנו רחמנים בני רחמנים וכאשר אסון טבע (שיטפון) מכה לא יכולים לעמוד מנגד ולהגיד לנפגעים "אכלת אותה, למה בנית שם?". בעת אסון יש לחץ על הממשלה לסייע לנפגעי האסונות מכספי הציבור. אז חשבו החכמים בקונגרס: אם במילא עוזרים לנפגעים מכספי הציבור – בואו לפחות ניקח מהם פרמיה כולשהיא (אפילו נמוכה) במשך כול השנים, לפני האסון, כדי לכסות לפחות חלקית את הפיצו שבמילא נשלם בעת אסון. אולי היה זה ההיגיון  מאחורי ביטוח השיטפונות הממשלתי. אבל – האנשים חכמים יותר. אם במילא הממשלה עוזרת בעת חרום – מדוע לעשות ביטוח שיטפונות בכלל? כך יצא ש 80% מבעלי הבתים בהיוסטון (שהוצפה לאחרונה בעיקבות הוריקן, לא בפעם הראשונה בהיסטוריה), לא היה להם ביטוח נגד שיטפונות, למרות הפרמיות הממשלתיות הנמוכות והמסובסדות. בכול ארה"ב, רק כ 50% מבעלי הבתים באזורים מועדים לשיטפון טורחים לעשות ביטוח ממשלתי נגד שיטפונות (כלומר לשלם פרמיות שנתיות נמוכות).

צריך לציין שחלק גדול של בעלי הבתים שנפגעים בשיטפונות, בעיקר לאורך חופי הים, הם אנשים עשירים, והבית על החוף הוא הרבה פעמים הבית השני או השלישי שלהם (בית קייט שאינו מאוכלס ברציפות). בתים על החוף עולים ביוקר, והם לא בהישג ידם של עניים. אנשים עשירים יכולים בהחלט להרשות לעצמם לבנות את בית הקיט מחדש פעם ב 30 או 40 שנה, כאשר הוריקן פוגע באזור שלהם. הם לא מסכנים, וההנאה של מגורים על החוף אולי מצדיקה את ההשקעה. אין שום סיבה שהבנייה מחדש תיעשה על חשבון הציבור, כפי שנעשית היום.

כאן רואים את ה"באג הדמוקרטי". אנשים אוהבים לקבל "מתנות" מהממשלה, כלומר כסף של אחרים. הפוליטיקאים אוהבים גם הם לקחת כסף מאנשים (מיסים) ולחלק לאחרים (תומכיהם) וגם, בדרך, קצת לעצמם.  לאנשים "חברתיים" (סוציאליסטים) נוח להגיד "כשל שוק", ופחות נוח להגיד "הבאג הדמוקרטי". נוח להסתיר את הגניבה (גניבת כספי ציבור כדי לסייע לעשירים נפגעי שיטפונות) תחת סיסמה שקרית "כשל שוק".

יעקב

שריפת יער ענקית  משתוללת כבר כמה ימים במדינת קולורדו, ארה"ב. עשרות אלפי תושבים פונו או ברחו מבתיהם.

אני ממליץ למנות את מבקר המדינה בדימוס, השופט מיכה לינדנשטראוס לצאת להכין דו"ח על מחדלים של שירותי הכיבוי בארה"ב. ארה"ב ידידה טובה שלנו, שתמיד עוזרת לנו בעת צרה. מן הראוי שאנו נעזור לה כמיטב יכולתנו, בייחוד בתחומים בהם יש לנו מוחיות מיוחדת (ביקורת המדינה).

יעקב

אספקת הגז ממצרים לישראל הופסקה עקב חבלה במתקני הגז באל-עריש. החברה המצרית EMG, המספקת את הגז לישראל הודיעה שהחבלה הייתה בכלל במתקן המזרים את הגז לסוריה וירדן, ולא במתקן לישראל, הסמוך. סגירת השיבר הייתה מטעמי זהירות והוא יפתח בקרוב. כך הרגיעו השותפים הישראליים ב EMG, עם השותפים המצרים לא ניתן היה ליצור קשר, כי הם עסוקים בהפגנות.

אל תאמינו.

אם החבלה הייתה במתקן לירדן - זו הייתה טעות מצערת של המחבלים. הם יתקנו אותה בהקדם ויחבלו במתקן הנכון. באשר לתיקון התקלה ופתיחת השיבר - אל תיהיו תמימים. אולי יתקנו את התקלה ואולי לא, איש אינו יודע דבר, אבל אני חושב שלא. ואם יתקנו - יבואו ה"מחבלים" ויחבלו מחדש. לא ברור איזה משטר יקום במצריים, אבל כבר עכשיו ברור שאנו יכולים לאמור ביי, ביי לגז המצרי. ואם תחודש הזרימה - זה יהיה זמני, עד המהומות והחבלה הבאה, אבל אני מנחש שלא תחודש כלל - איני רואה מי ירוץ לתקן תקלות באמצע המהומות במצריים... בטח לא יוסי מימן (השותף הישראלי).

הגז המצרי מספק כ 40% מצריכת הגז בישראל, השאר מסופק על ידי קידוח ים-טטיס שליד אשדוד, אבל בקידוח זה יש רק כמויות גז קטנות שצפויות להגמר בעוד כמה חודשים או שנה שנתיים. חלק ניכר מהחשמל שלנו מופק מתחנות על גז, ואספקת החשמל שלנו בסכנה חמורה. חברת החשמל מרגיעים שלא צפויים שיבושים באספקת הזרם, כי יש קצת רזרבות במיכלי הגז בארץ. שטויות. הרזרבות אולי מספיקות ליום יומיים. ומה יהיה בעוד שלושה ימים ?

חברת החשמל תפעיל במלוא העוצמה את התחנות הפחמיות שעדיין פועלות, ואולי תפעיל חלק מהתחנות הגזיות על סולר. אני בטוח שכולנו נתגעגע לתחנת הכוח הפחמית באשקלון, שהקמתה נמנעה בלחץ האירגונים הירוקים. היא תחסר לנו מאד. גם אם הממשלה תסיים את ה"בחינה מחדש" תאשר את בניית התחנה (דבר שלא קורה) הבנייה תארך כ 5 שנים.

חכו רגע, ישראל מעצמת גז, לא? במאגרי תמר ולוויתן של ישראל יש מספיק גז לעשרות שנים, לא? כן. אבל הגז עמוק בבטן האדמה. הוא לא מגיע ישר לתחנות הכוח לפי פקודה של שר האוצר. צריך להקים מתקני הפקה, וצינורות הולכה בהשקעה של מיליארדים של דולרים ולפחות שנתיים של זמן. לא ברור מתי יתחיל לזרום הגז הישראלי מתמר, אבל זה לא יהיה בשנתיים הקרובות. אז למה מחכים? למה לא מתחילים להקים את מתקני הפקה? מחכים לששינסקי. ועדת ששינסקי (כלומר - מי שהקים אותה - שר האוצר) תקעה את תהליך ההפקה של הגז שלנו בשנה לפחות, הסוף עוד לא נראה באופק. מחכים לחקיקה בכנסת, אבל עכשיו הדיון נמצא בשלב של מי הוועדה בכנסת שצריכה לדון על זה. מרוב וויכוח על חלוקת העוגה שכחנו לאפות אותה.

ההמנעות מהקמת תחנת כוח פחמית ממניעים ירוקים הזויים, והסתמכות היתר שלנו על הגז המצרי היו מעשים חסרי אחריות לחלוטין.

עכשיו כולם רבים על מינוי הרמטכ"ל. כשיתחילו ניתוקי הזרם החשמלי יהיו בעיתונים כותרות חדשות, ולמבקר המדינה וועדות החקירה הממלכתיות פרנסה בשפע. התלות של אספקת החשמל בישראל בגז מצרי היא דבר שאסור היה שיהיה.

יעקב

גשר ברוקלין מכוסה שלג. (תמונה יפה מהניו יורק טיימס).

זוהי סופת השלג הגדולה השלישית בניו יורק השנה. כמו קודמותיה היא גרמה לשיבושי תנועה גדולים, סגירת שדות תעופה, סגירת בתי ספר, ביטול אירועים.

ההתחממות הגלובאלית הנוראית הכתה שוב. החורף הזה היה אחד הקשים והקרים ביותר בהיסטוריה של ניו יורק (הסטוריה של המדידות ב 150 השנים האחרונות).

זאת אחרי שנביאי האקלים אמרו שלא צפויים יותר שלגים כבדים בניו יורק (או לונדון...).

יעקב

הממשלה לא טובה בתחום מתן שירות לאזרחים.

בירוקרטיה, סחבת, טימטום, מחסור בתקציבים, חוסר איכפתיות , בריחה מאחריות. אין "בעל בית", שטח הפקר. זה מה שמאפיין את כול השרותים שהממשלה מספקת.

ראינו את זה היטב באירוע הכואב של הדליקה ביערות הכרמל.

הבלגן חגג. לא היה אחראי, כלומר היו יותר מדי, כול אחד מאשים את השני. הכבאים לא היו מוכנים ואין להם ציוד. חסרים תקציבים, חסר ציוד, חסרה הדרכה, תירגולת, מקצועיות. תגובת הכבאים היתה איטית, מטוסי הריסוס שיש בישראל לא הופעלו בזמן.

אוטובוס הסוהרים האומלל שעט לתוך הדליקה, מבלי שאיש יזהיר אותו, לא סיור מוטס של המשטרה, ולא האנשים בבית אורן שראו אותו בבירור נוסע לתוך הלהבות. מדוע לא כיוון איש את האוטובוס ?

אני אפילו לא רוצה לחשוב מה יקרה, כאשר, חלילה וחס, ישראל תעמוד במתקפת טילים מצד הערבים (וזה יקרה במוקדם או במאוחר).

לצערי איני רואה פתרון לבעיה. שירותי הכבאות הם שרות ציבורי מובהק, שאני לא רואה איך ניתן לתת אותו שלא על ידי הממשלה.

אנשים צריכים לדאוג יותר לעשות למען עצמם מה שאפשר, ולא לסמוך על שירותי הממשלה שהם, בהכרח, כושלים.

למשל - הישובים והשכונות שבסמוך ליערות (בכול הארץ) צריכים לדאוג לפס הפרדה היקפי, נרחב, ללא צמחיה, בין הישוב ליער. בפס זה צריכה לעבור דרך רחבה, לגישה נוחה של כבאים. צריך לנקות עשבייה וקוצים בשטחים ציבוריים בין הבתים ובחצרות הבתים.  כול אלה דברים שצריך וניתן לעשות על ידי האזרחים עצמם, או הרשות המקומית. לא לסמוך רק על הממשלה שיכולתה מוגבלת.

יעקב

לפני כשש שנים אישר פרלמנט האיחוד האירופי הצעת חוק שאוסרת שיווק וייבוא מוצרי קוסמטיקה שנבדקו על חיות. בשנה שעברה החמיר הפרלמנט האירופי את הכללים, ואסר גם מכירה של חומרי גלם המשמשים לייצור מוצרי קוסמטיקה שנעשו בהם ניסויים בבעלי חיים.

ועדת השרים לחקיקה בכנסת אישרה היום (א') הצעת חוק שתאסור ייבוא מוצרי קוסמטיקה וחומרי ניקוי שנוסו על בעלי חיים

 

נתניהו הצטרף לכל ממנהיגי העולם, ונשא את הנאום האופנתי על ההיגמלות מנפט. הוא אמר מילים מלאות השראה:

"לדבריו, ישראל יכולה לבטל את התלות של העולם בנפט. "ניתן לעשות זאת", אמר נתניהו "באמצעות המצאה אחת, כפי שבזמנו המצאת פחית השימורים, ביטלה את התלות של העולם במלח כחומר משמר".

לדברי נתניהו, בישראל יש מוחות ולבבות, המבטאים גם יכולת וגם רצון לעשות זאת. נתניהו מנה את התחומים שבאמצעותם ניתן יהיה לבטל את התלות בנפט: אנרגיה סולארית, אנרגיות מתחדשות, אנרגיית מצברים ועוד.

"כל אלה הופכים את ישראל למועמדת מובילה וטבעית ליצור מהפכה עולמית בתחום האנרגיה הירוקה. אפשר לשנות את העולם" אמר נתניהו.

אני כולי נגד הנפט, ובעד המוח הישראלי, ובעד לשנות את העולם, ובעד נאומים שמחממים את הלב אפילו אם הם סתם מילים, ללא כל תוכן של ממש.

במציאות - כל המדענים, היהודים והגויים כאחד, עובדים בקדחתנות כדי להמציא את פחית השימורים שתהווה תחליף לנפט. מי שימציא יהיה גיבור ברית המועצות, חתן פרס נובל, ועשיר כלבייב. איש לא חיכה לנתניהו שיגלה את אמריקה, וידרבן אותו לגלות תחליפים לנפט.(גם את פחית השימורים גילו בלי עזרתו של נתניהו).  אבל אין טענות לנתניהו. הוא עושה את העבודה שלו, הוא נואם נאומים מלהיבים, בשביל זה אנו משלמים לו משכורת, זה בסדר.

רק עצה קטנה לנתניהו: תשאר בתחום הנאומים, בזה אתה טוב. אל תנסה להוציא כסף ממשלתי על חיפוש תחליפי נפט - כי הכסף יבוזבז לריק. יש מספיק כסף למחקרי נפט ואנטי נפט בעולם. ממשלת ישראל לא יכולה לתרום כלום (חוץ מנאומים), ולא צריכה להתעסק בזה. אני חושב שנתניהו יודע זאת.

יעקב

ניר פפאי, מהחברה להגנת הטבע, קורא ב ynet להטיל מגבלות על שימוש מים ביתי ועירוני – או במילים פשוטות לסגור את הברז העירוני, לייבש גינות ציבוריות ופרטיות. הוא אומר:

בשונה מהפחתה בהשקיית גינות נוי, קיצוץ בחקלאות משמעותו פגיעה קודם כל בפרנסה של החקלאים, וגם פגיעה בלתי הפיכה בתבנית נוף הארץ עליה גדלנו. אנו נדרשים כעת, בשל המצב, לקצץ בכל התחומים, אך קיצוץ כה כבד בחקלאות, שמשמעותו זניחת מטעים ופרדסים, לפני שקיצצנו אצלנו בבתים ובגינות, הוא לא מוסרי ולא הוגן.

נכון הוא שאין מים. בייחוד בשנת בצורת, כמו שנה זו, המצטרפת לעוד לפחות 5 שנות הבצורת האחרונות. ונכון הוא שנידרש קיצוץ בצריכת המים, כי פשוט אין מים, לא בכנרת, ולא באקוויפרים.

אולם החקלאים – הם מעטים במספר, רק 2% מהמועסקים במשק עוסקים בחקלאות, ומהם – 30% עובדים זרים. החקלאות מייצרת פחות מ 2% מהתל"ג. אולם הם צורכים כ 50% מהמים השפירים בישראל. האם זה מוסרי? שאנשים כל כך מעטים יבזבזו כל כך הרבה מים?

ועכשיו למחירי המים: (2007): לחקלאות: 1.5 ש"ח, לתעשייה ורשויות מקומיות: 2.8 ש"ח, לצרכנים ביתיים - 5-7 ש"ח.

האם זה מוסרי שהחקלאים ישלמו כל כך מעט, וכל השאר כל כך הרבה ? אם נניח שמחיר מ"ק מים מותפלים הוא כ 4 ₪ - איך ייתכן למסור כמות כל כך אדירה של מים (500 מיליון מ"ק) לחקלאים במחיר 1.5 ₪ ?

ואחרון אחרון – הנימוק ה"ירוק": החקלאים משמרים את הנוף הירוק של ארצנו... בסדר... אבל באיזה מחיר? והאם הגינות הציבוריות והפרטיות אינן "נוף ירוק" ?? האם הן אינן תורמות לאיכות החיים של הרבה יותר אנשים, כולל הילדים המשחקים בגינות כל יום?  לעומת אותם פרדסים שאיש אינו מגיע אליהם אלא רק רואה מרחוק, לפעמים.

אינני יודע מדוע מר גיל פפאי (והירוקים בכלל) יש להם אהדה מיוחדת לחקלאים, כאשר החקלאות היא אחד הענפים היותר פוגעים בטבע. החקלאים שואבים את כל המים מכל הנחלים, החקלאים מדבירים חיות בר.

הגינות הביתיות והעירוניות הן לא פחות ירוקות מהפרדסים. אנו לא רוצים לחיות בסביבה עירונית נטולת גינות. 98% מהאוכלוסייה חיה בסביבה עירונית, ומשלמת מחיר מלא עבור המים שהיא צורכת, בגינות הציבוריות והפרטיות התורמות תרומה גדולה לאיכות החיים .

(פורסם גם בבלוג הירוק)

יעקב

פרופ' הלל שובל מפרסם מאמר בynet בו הוא אומר מה שכבר אמרנו רבות: די לבזבוז המים בחקלאות. אין לנו מים שפירים בשביל החקלאות, הצורכת עדיין כמחצית מכמות המים השפירים שנצרכת במדינה.

הבצורת אינה בהכרח הסיבה למשבר המים הפוקד אותנו. הוא קשור יותר למדיניות שהושפעה מהלובי החקלאי ותיכנון לקוי, שלא ראה למרחוק. סיבסוד המים הנדיב לחקלאים הצמיח גידולים שאחרת לא היה משתלם לגדלם. די לחלום על מורשת חקלאית; יש מגזרים אחרים שראויים יותר למים, ומזון אפשר גם לייבא .

צריך לבטל לאלתר את כל מכסות המים השפירים לחקלאות, תוך מתן פיצוי כספי הולם לחקלאים. צריך לאפשר לחקלאים לרכוש מים במחיר השוק (4-5 ש"ח למ"ק). במחיר הזה, שהוא גם מחיר מ"ק של מים מותפלים, תרד הצריכה של החקלאים מאד, מאד, כי הרבה מהגידולים יהפכו לבלתי כדאיים. צריך להגביר את ניצול המים הקולחים והמליחים, ולבסס את החקלאות רק עליהם.

צריך להתאים את המדיניות לעובדות היבשות. אין מים בארץ לחקלאות (מלבד הקולחים או מליחים) אבל אם החקלאים רוצים וכדאי להם להשתמש במים מותפלים - בבקשה (זה כנראה לא כדאי). צריך להבין שהאוכלוסייה, שגדלה משנות ה 60 עד עכשיו מ 2 מיליון ל 7.5 מיליון תושבים, צריכה מים לצרכים ביתיים ותעשייתיים. צרכים אלו חשובים, חיוניים, וקודמים לצרכי החקלאות.

אנו מסכימים בכל עם פרןפ' הלל שובל.

יעקב

הנשיא הנבחר אובמה יש לו דף אינטרנט בו ניתן לשאול שאלות ולעוץ לו עצות. זה יוצר קשר חם והדוק עם הציבור וזה טוב.

הנה שאלה/הצעה מהאתר: מדווח גם כאן.

Will you consider legalizing marijuana so that the government can regulate it, tax it, put age limits on it, and create millions of new jobs and create a billion dollar industry right here in the U.S

התהיה מוכן להפוך את השימוש במריחואנה לחוקי, כך שהממשלה תוכל לפקח עליו, למסות אותו, לקבוע הגבלות גיל, כדי ליצור תעשייה חדשה בהקף מיליארדי דולרים, ומיליונים של מקומות עבודה חדשים ?

תוספת שלי: ללא השקעה ממשלתית מכספי הציבור ?

כי הרי אובמה הבטיח ליצור מיליונים של מקומות עבודה בעבודות ציבוריות ובתעשיות אנרגיה ירוקה, הכל במימון ממשלתי (המדפיס הממשלתי לשטרות כסף בזול).

יש יותר מדרך אחת ל"יצירת מקומות עבודה".

עוד לא התקבלה תשובה.

יעקב

20 מיליון קוב מי קולחין מטוהרים, טובים לחקלאות, נשפכים לריק בואדיות בדרום, כך מדווח ynet.

למה אין משתמשים בהם לחקלאות? למה חקלאים עוקרים פרדסים בגלל קיצוץ במכסות המים, ולא מביאים את המים הקולחים לפרדסים?

כי כולם מחכים שהממשלה תקים מאגרים, ותניח צנרת להובלת המים לשדות, ותספק את המים בחינם, בשדה. כי החקלאים התרגלו לקבל מים בחינם מהממשלה ולא מוכנים לנקוף אצבע (או להשקיע אגורה שחוקה) כדי להביא את המים לשדות. הם מעדיפים לקבל את המים השפירים, כי את זה הם מקבלים כמעט בחינם בשדה.

אם ינהגו תמחור מסחרי למים, אם יבטלו את כל מכסות המים, והחקלאים יידרשו לשלם מחיר מלא עבור מים שפירים, הם יעשו את שיקוליהם הכלכליים ויראו מה יותר כדאי - להניח צנרת לקליטת מי קולחים (המסופקים בחינם במכוני הטיהור), או לעקור את הפרדס.

יעקב

המשרד להגנת הסביבה מגבש הצעת חוק שתאסור על ייצור, יבוא ושיווק של שקיות פלסטיק. במקומן נאלץ להשתמש בשקיות נייר שנקבל בסופר, או בסלי קניה רב-פעמיים. הנימוק לחוק הוא כמובן הצורך בשמירת הסביבה מהשפעתן הרעה של שקיות הניילון העשויות מחומר בלתי-מתכלה.

למה נטפלים לשקיות הניילון?

שלושה נימוקים עיקריים מוזכרים בקרב נגד שקיות הניילון: השקיות שמתנופפות ברוח פוגעות במראה האסטטי של הטבע, השקיות שנקברות באתרי האשפה יישארו שם לאלפי שנים כי הן לא-מתכלות, בניגוד לנייר, לדוגמה, שנרקב ומתפרק בקרקע. הנימוק הסוחף השלישי, טוב נגד מגוון מוצרים שמקלים על חיינו: פלסטיק מייצרים מנפט שאו-טו-טו עומד לאזול בעולם. לכן, צו האופנה במערב הוא מלחמה בכל מוצר שצורך נפט.

השקיות, כגורם מזהם אסטטית, לא שונות מכל גורם זיהום אסטטי אחר. כאשר אנו הולכים ברחוב, מטיילים בשדה, או שוכבים על שפת הים אין זה משנה אם הישראלי המכוער משליך פחית קולה, בקבוק בירה, או את העיתון של יום שישי. למה להיטפל דווקא לשקיות הניילון בהקשר זה? האזרח השוויצרי לא מזהם כך. כדאי לירוקים האמיתיים (כמוני) לתרום לקרן שתממן תשדירי שירות שיוקיעו את מזהמי הרכוש הציבורי. זה יעזור, כפי שעזר לפני עשרות שנים הקמפיין להגנת פרחי בר, עוד בטרם נולדה הדת הירוקה. 

את השקיות שקוברים במטמנות האשפה אנחנו לא רואים, הן לא מפריעות חזותית לאיש, ומצטרפות למאות חומרים ומוצרים אחרים שלא מתכלים. מנוחתם עדן. אולי בעתיד, מתישהו, יהיה כדאי למחזר פסולת מאתרי אשפה אלה. עד אז, כל עוד המיחזור אינו כלכלי – כל כפייה של מיחזור באמצעות חוקים או סבסוד ממשלתי רק פוגעת ברווחתנו הכלכלית. אם מיחזור אינו כדאי כלכלית הרי שהתהליך צורך יותר אנרגיה ומשאבים אחרים מאשר תהליך הייצור המקורי של מוצר חדש. מיחזור שהוא כדאי כלכלית אינו דורש "עידוד": עליית מחיר הברזל גרמה להיעלמות של גרוטאות הברזל מצידי הדרכים בישראל. לא היה צורך בחוק למיחזור גרוטאות.  

ובאשר לנפט שהירוקים מודאגים מסופו הקרב (לדעתם): אם אתם צודקים, אז כדאי לכם לעודד את השימוש בנפט... כך יחוסל מהר יותר הגורם שלדעתכם מחמם את כדור הארץ... ואם תעודדו חזק יותר את השימוש בנפט, הרי שמחירו יעלה ותגדל הכדאיות לחפש תחליפים.

הניילון מזיק פחות לסביבה מנייר

הבה נניח שהירוקים צודקים בכל טיעוניהם המופרכים נגד שקיות הפלסטיק. גם אז קיימת בעיה רצינית: שקיות הניילון הן אמצעי האחסון הזול ביותר, היעיל והנוח ביותר לאזרח. כל תחליף אחר יקר יותר (ולכן הן מועדפות כיום). החלפת השקיות בשקי נייר תתרום לחיסול יערות הגשם הירוקים בברזיל, שהרי נייר מיוצר כידוע מעץ. תהליך ייצור הנייר צורך יותר אנרגיה מאשר ייצור ניילון: את העץ צריך לכרות, להוביל למרחקים, לנסר, לחתוך, לעבד, להוסיף חומרי דבק, צבע וחום. שקיות הנייר תופסות נפח הובלה גדול יותר, לכן מבוזבז יותר דלק בהובלתן. גם נפח האשפה שנוצרת משקיות נייר גדול פי כמה מאשר הניילון הדק. צריך יותר משאיות אשפה ויותר אתרים להטמנת אשפה. מסיבה זו שקיות הניילון זולות יותר. בקיצור, הירוקים גורמים לנזק סביבתי לכדור הארץ יותר מאשר גורמות לכאורה שקיות הניילון. אבל הירוק באופנה בכל העולם, וצובר כוח פוליטי וכלכלי אדיר. לכן, אין פלא שגם השר גדעון עזרא נתקף בחרדה מאימתם וממהר לחקות פוליטיקאים במערב שמזמן כבר נכנעו לכוהני הדת הירוקה.

עודף חקיקה מזיק לאזרח

המילה "חוק" נתפסת בציבור כמילה נרדפת לסדר, ארגון, יושר, אידיליה. אם הכול יתנהל "כחוק" ישררו שקט ושלווה – גן עדן לאזרח. זו הסיבה שפוליטיקאים אוהבים חוקים, וכל המרבה לחוקק הרי זה משובח. טעות יסודית וגדולה. ככל שמדינה מרבה בחוקים שמכתיבים לפרט את אורח חייו נפגעת רווחת האזרח, רמת החיים ואיכותם יורדת ואפילו אורך החיים. מקריאת ההיסטוריה הרחוקה והקרובה ניתן להיווכח שכל המשטרים שניסו לכפות אורחות חיים (ל"הסדיר") את חיי אזרחיהם באמצעות אלפי חוקים נחלו כישלון חרוץ: החל מגרמניה הנאצית, ועד לשלטון הקומוניסטי בסין, ברוסיה וגרורותיה. ולהיפך: ככל שמתמעטים החוקים במדינה וככל שמתמעטת מעורבות השלטון בחיי האזרח – גדל השגשוג במדינה.

"העבריינים" החדשים

אני מצהיר בזאת שאין לי כל כוונה להסתובב כל היום עם סל קניות מנצרים, אפילו אם הוא מתקפל, רק בגלל שאולי אעבור ליד המיני מרקט ואזדקק לחלב וללחם. אני גם לא מתכונן לקחת בסופר שקית נייר קריעה ובלתי נוחה בעליל ולעבוד קשה יותר. אני מסוגל להרים, לכל היותר, שתי שקיות נייר מסורבלות לעומת עשר שקיות ניילון גמישות בפעם אחת.

דמיינו לעצמכם מודעה ברחוב: "למכירה 100 שקיות ניילון משומשות במצב טוב..." או אולי ידיעה בעיתון: "שלושה צעירים נעצרו אמש ליד קניון איילון באשמה של מכירה בלתי חוקית של שקיות ניילון... המשטרה ביקשה את הארכת מעצרם על רקע החשד שהם חלק מרשת להברחת שקיות ניילון מסין".

אני שם מבטחי בקומבינות הישראליות שיכשילו את החוק המטופש. אצטרף בשמחה לעברייני שקיות הניילון. אתמוך בישראלים שיבריחו חבילות ניילון כאשר הם חוזרים מטורקיה. אני ממליץ לכל מוקירי לקנות כבר מחר, בדרום תל אביב, אלפי שקיות ניילון במחיר מצחיק ולאגור אותן. הרווח יהיה כפול: הם יוכלו לצחוק על ה"צפוניים" כל הדרך מהקניון הביתה ומי יודע... אולי מחיר השקיות בשוק השחור, אחרי שייצורן ייאסר, ירקיע שחקים... רווח בטוח.  

מוטי היינריך בעל האתר "קו ישר" – למה כמעט הכול עקום ואיך אפשר אחרת.

ה"ירוקים" פתחו במסע נמרץ לביטול ההחלטה של ועדת התכנון הארצית על הקמת תחנת כוח פחמית נוספת באשקלון. (אני לא מביא קישוריות, כי אני לא רוצה לפרסמם, אי אפשר לפספס את מסע התעמולה הזה).

צריך לקרוא לאנשים אלה ה"שחורים" ולא הירוקים. אנשי החושך. כי אי הקמת התחנה באשקלון - פירושו שלא יהיה מספיק חשמל, יהיו ניתוקי זרם, ועם ישראל יישב בחושך.

עובדה היא שלחברת החשמל אין מספיק כושר ייצור, ואפילו היום אנו נתונים בסכנת ניתוקים, כי אין רזרבות בכושר הייצור. לכן, אם תיהיה תקלה ביחידת ייצור כלשהי, אנו נשב בחושך (לפחות חלקנו). וגם בלי מקררים, בלי מזגנים, בלי מים, בלי רמזורים בלי מעליות ואם הנתקים ישמכו זמן רב - גם בלי מזון.

אלה העובדות, וצריך להבין שאין פתרונות אחרים, אי בניית תחנת כוח פירושו ניתוקי זרם. אין פה ניסים, אין מן מהשמיים, אין מקורות חשמל אחרים. דיבורים רומנטיים ירוקים לא יספקו לנו חשמל. הסכנה של ניתוקי זרם, על התוצאות הרות האסון שמניתי היא מאד ממשית ואפילו מיידית.

 הירוקים אומרים שהתחנה עלולה לפגוע בבריאות הציבור, כאילו שזו התחנה הראשונה שנבנית. יש אצלנו הרבה תחנות ואנו בכל זאת לא מתים כמו זבובים בגללן. הפגיעה מזערית, אם בכלל. מחסור בחשמל פוגע בבריאות הרבה, הרבה, יותר מאשר תחנות הכוח. והתחנה המודרנית המתוכננת תצוייד בטכנולוגיית הסינון החדישה ביותר, ותזהם הכי מעט מכולן. יתרה מזו - הקמת התחנה תאפשר לחברת החשמל להשבית לשיפוצים יחידות ישנות יותר, ולהתקין גם בהן ציוד סינון מודרני. המחסור ברזרבות הפקה אינו מאפשר זאת היום.

כל התקשורת התגייסה כאיש אחד לתעמולת החושך של השחורים. לדוגמא (שוב בלי קישור) "אלו שהצביעו בעד תחנת כח פחמית הם אנשי האתמול שקובעים את המחר" המשפט הדמאגוגי והשקרי הזה מופץ על ידי עיתונאי בעיתון גדול, בכותרת משנה. אנשי החושך (הירוקים) שרוצים להחזיר אותנו לתקופת הנרות והעששיות הם אנשי האתמול. העיתונות (והרדיו, והטלוויזיה) מגוייסת כולה לצד הלודיטים (אלה ההורסים את הקידמה).

קול שפוי בודד מצאתי במאמר בעיתון, ומהר חיפשדתי לראות את שם הכותב. (הייתי מצרף קישורית, אבל מעריב לא טרח להביא מאמר זה לרשת). היה זה דובר חברת החשמל.  שיהיה ברור: בניית תחנת כוח אינו אינטרס של חברת החשמל - בכירי חברת החשמל לא יתעשרו מזה, וגם אם לא יבנו את התחנה הם יקבלו את משכורותיהם השמנות וכל ההטבות, בלי הבדל. אספקת חשמל סדירה הוא אינטרס אישי של כל אחד מאיתנו, אי אספקת חשמל תשבש את חיינו בצורה חמורה ביותר.

העיתונות חסרת תקנה - במקום להרתם לטובת האזרחים ולהגן עליהם מפני החושך הנכפה עלינו הם מתגייסים לצד השחורים, המפיצים פטפוטי סרק.

הדיבורים על מקורות אנרגיה חליפיים אינם מעשיים. גם אם יבנו תחנות סולאריות ותחנות רוח, יקח 10 או 15 שנים עד שזה יקרה, ועדיין יצטרכו את התחנות הפחמיות כדי לספק חשמל כאשר השמש לא זורחת והרוח לא נושבת. האנרגיה החליפית אינה מחליפה את התחנות הפחמיות, במקרה הטוב היא יכולה להתווסף אליהן, וגם זה - לא מחר. אם לא נתחיל לבנות היום תחנה פחמית לא יהיה חשמל - חד וחלק. הטוענים אחרת לא יודעים מה הם מדברים.

על הציבור להיות מודע לסכנה, ולהזהר מהרומנטיקה של השחורים (הירוקים). סכנת המחסור בחשמל, על כל תוצאות הלואי החמורות, בריאותיות, זיהומיות וכלכליות שכרוכות בכך היא מאד ממשית.

יעקב

השנה הוכרזה כשנת בצורת. הנתון היבש, שמקורות המים הטבעיים בישראל מצומצמים, הוא הסיבה להיווצרות מיתוס "המחסור במים". נחושת היא מתכת בסיסית והכרחית (חוטי חשמל, אלקטרוניקה ועוד). אין בישראל מרבצי נחושת כדאיים; אבל אין "מחסור בנחושת". אם נתעקש לספק את צרכי הנחושת של ישראל רק מעפרות תמנע ולסבסד את מחירה – ייווצר "מחסור בנחושת".

אגדת "המחסור במים"

ממשלת ישראל השתלטה על משק המים, באמצעות חוק המים שקובע שכל מקורות המים בישראל, כולל מי ביוב הם בבעלות המדינה. המדינה מקצה את המים באמצעות חלוקת "מכסות מים" לחקלאים ותעשיינים וקובעת את מחירם. איך מחלקים מכסות? מי מקבל יותר ומי פחות? כאן כבר קובעת הפוליטיקה – בדרך כלל קיבוצים הועדפו בקבלת מכסות מים על פני סקטורים אחרים. מחיר המים לחקלאות מסובסד על ידי משלם המיסים. מחירם אחיד ללא קשר למרחק של המשתמש ממקורות המים וללא קשר לכמויות הגשם. כאשר מקבלים מים במתנה לא עושים חשבון. ממשלות ישראל שיבשו לחלוטין את שוק המים, הפכו את המים, כמו תחומים אחרים של מעורבות ממשלתית, ל"מוצר פוליטי".

הלאמת משק המים נועדה לכאורה להבטיח "ניהול נכון" של משק המים, "שמירה על הטבע" (האקוויפרים) ו"חלוקה צודקת". כצפוי בכל במקרה של שליטה פוליטית על משאבים כלכליים, התוצאות לא אחרו: שאיבת יתר ממאגרי מי התהום והכנרת, הרס, המלחה וחלוקה לסקטורים מקורבים פוליטית.

הסיסמאות ששטפו את מוחנו, כגון "חבל על כל טיפה" נועדו לתעל את האשמה מהממסד הפוליטי אל ציבור האזרחים. גב' לוי מאשדוד אשמה במחסור, היא לא חוסכת במים...

שיבוש מנגנון השוק

כאשר פוליטיקאים מפקחים על מחירים ומגבילים ייצור – משתבש מנגנון השוק, נוצר מחסור במוצר, נכפה קיצוב באמצעות חלוקת "מכסות" ומתפתח "שוק שחור" בו נמכר המוצר במחיר "שוק". כך נמכרות מכסות מים בלתי מנוצלות, מחקלאי לחקלאי, במחיר גבוה ממחיר העלות. העדר מחיר-שוק למים וסבסודם המלאכותי מנע מיזמים פרטיים וחברות עסקיות להיכנס לתחום הפקת המים, למרות שמדינת ישראל עשירה במומחים.

אילו המים היו חופשיים להיסחר

המחיר האחיד למים והקצבת כמויות צריכה לצרכנים הגדולים מנעו מהמים להתנהג כמוצר מסחרי שהמחיר והכמות הנמכרת נקבעים על ידי ההיצע והביקוש למוצר. כאשר המחיר עולה – הכמות הנרכשת קטנה ולהיפך.  אילו המים היו נתונים למסחר חופשי, החקלאי והתעשיין היו משלמים את המחיר המרבי הכדאי בהתאם למוצר שהוא מייצר. כל קפיצה במחיר המים, הייתה מאלצת אותם לוותר על ייצור וגידול של מוצרים שמחיר המים הריאלי הפך את גידולם לבלתי כדאי. תיאורטית, מחיר המים בישראל יכול להתייקר עד לעלות של כ- 2.60 ₪ למטר מעוקב – מחיר מים מותפלים (2008). במחיר זה ניתן להתפיל כמות בלתי מוגבלת.

הפתרון – הפרטת משק המים

פתרון "משבר המים" כרוך בהוצאתם מידי הממסד הפוליטי והעברתו למגזר הפרטי התחרותי. אולם, שאיבת מי תהום ללא הגבלה מבארות פרטיות תגרום נזק למאגרים שאינו שונה מהנזק שגרמו פוליטיקאים. לכן, המעורבות ממשלתית מצומצמת עדיין הכרחית.

נציבות המים לא תקבע מי ישאב ובאיזה מחיר יימכרו המים, אלא רק את כמויות השאיבה המותרות בכל אזור לפי רמת המשקעים באותה שנה.

המדינה תמכור במכירה פומבית גלויה לכל המרבה במחיר, באופן חד-פעמי, כ- 3,000 מכסות הפקת מים ממקורות טבעיים (בארות, מעיינות, הכנרת) ותצא מהמשחק. רק יזמים פרטיים יוכלו לרכוש מכסות הפקה – לא תאגידים ציבוריים. אחת לתקופה, תקבע נציבות המים את כמות השאיבה המותרת כנגד כל יחידת מכסה. ייתכן שבשנת בצורת תוגבל שאיבה מבארות במרכז הארץ רק למחצית הכמות. המכסות יהיו סחירות וניתן היה למכור אותן בשוק הפתוח. השוק יעניק מחיר שונה למכסה בכל אזור לפי היצע וביקוש. המחיר גם ישתנה משנה לשנה. התמורה החד-פעמית שתתקבל על ידי המדינה עבור מכירת מכסות המים תעמוד על מיליארדי שקלים.

צנרת הולכת המים בכל אזור, תהיה בבעלות ציבורית של  תאגידי מים, ללא הבטחת מונופול; אחרים יוכלו להתחרות. התאגיד יאפשר "זכות מעבר" למים של מתחרים אחרים בצינורותיו. הסכם הניהול יחייב רמת תחזוקה נאותה ועמידה בתקני איכות. דיירי בניין מסוים בחולון יוכלו להחליט ממי לרכוש את המים: ממתקן התפלה בחדרה, מבעלי הזיכיון של המוביל הארצי, או מבאר פרטית שופעת ברמלה. גם העיריות יהיו צרכני מים (ולא מוכרי מים) לצרכי גינון ציבורי בעיקר.

מכירה תחרותית של מים גורמת לזיהוי המשתמשים שיכולים להפיק מהמים את הערך הכלכלי הגבוה ביותר. חקלאים יעילים אלה מסוגלים להציע את המחיר הגבוה ביותר עבור המים. זאת בניגוד לשיטה הנוכחית, בה הזוכים במים הם חקלאים מקריים או בעלי הקשרים הפוליטיים.

כוחות השוק יקבעו את היקפה והרכבה של החקלאות

קרוב לוודאי שמקור המים העיקרי לחקלאות יהיה מי שופכין מטוהרים ומעט עודפי מים טבעיים שישאירו משקי הבית והתעשייה. ככל שהאוכלוסייה תגדל, תצמח גם כמות מי השופכין שיעמדו לרשות החקלאות. בתנאי תחרות לא יהיה מחיר אחיד למים. ייתכן שמחיר המים הזול בצפון יצדיק גידולים חקלאיים מסוימים. המחיר היקר בדרום הארץ ימנע שם גידולים בזבזנים במים. כך יותאמו הגידולים החקלאיים לעלות המים האמיתית בכל אזור.

הפרטה – המפתח לשיקום הכינרת ומאגרי התהום

המוביל הארצי יופרט ויימכרו מכסות שאיבה נוספות ממי הירדן. כמות השאיבה המותרת תקבע על ידי מפלס הכנרת, תיאסר הורדת המפלס. לא יידרש אישור לחפירת באר מים חדשה אך בעל הבאר יצטרך, כמובן, לרכוש מכסת הפקה בשוק בטרם יוכל לשאוב מהבאר שחפר. יזמים יוכלו להקים עסקי מים כרצונם וללא צורך באישור ובתנאי שהפקת המים אינה נובעת ממקור טבעי (שכבר ידוע) שעלול להשפיע על דילול מכסות מים של אחרים.

עסקי המים יפרחו: אגירת שיטפונות, טיהור שופכין, אגירת מי גשם באזורים עירוניים, מתקני התפלה או ייבוא מים (מלבנון...). המדינה לא תממן ולא תשתף במיזמים פרטיים, לא תבטיח רכישה ולא מחירי מינימום. יזמים ישקיעו מכספם ועל אחריותם. היעילים והאיכותיים ישרדו.

הסובסידיות למים יבוטלו. בשנה גשומה יגדלו זכויות השאיבה ומחיר המים ירד. בצורת תעלה את המחיר. הפרטת משק המים תאפשר גם שיקום הדרגתי של מפלס הכינרת ושיפור ארוך טווח במאגרי מי התהום. כך יסתיים ה"מחסור במים" ויהיו אף  ישראלים שיתמחו ביצוא מים לירדן. קרוב לודאי שנזכה לראות קמפיין פרסום של חברת התפלת מים שיעודד צריכת מים "במבצע".

מוטי היינריך, בעל האתר קו ישר – איך נהיה למדינה העשירה בעולם.  

מאמר גדול ומעניין בניו יורק טיימס מספר את החדשות מתחום בניית תחנות כוח סולאריות.

מספר תחנות נבנו במדבר מוג'אווה בקליפורניה בשנות ה 1980 אך נזנחו בגלל העלות הגבוהה של החשמל. היום חוזרים ובונים תחנות חשמל סולאריות דוגמת זו שבצילום (בקישור). הסיבות הן שתיים: הסובסידיות המוענקות לחשמל סולארי, והצווים של הממשלות, כמו הממשלות באירופה וממשל מדינת קליפורניה, המטילים על תחנות כוח חובה לייצר אנרגיה גם ממקורות מתחדשים.

עלות האנרגיה הסולארית מוערך בכ 15-25 סנט לקילוואט, בהשוואה ל 7 סנט לקילוואט של חשמל מופק מפחם. (אולי המחיר של החשמל הסולארי יירד קצת בעתיד).

בניית תחנה סולארית אינה פוטרת אותנו מהצורך לבנות גם תחנת כוח פחמית, אשר תספק חשמל בלילה, ובימי סגריר. אינני חושב שהתחשיב שלעיל לוקח בחשבון את העלות של בניית תחנת כוח פחמית מקבילה (שתושבת בחלק מהזמן). צריך גם לזכור שתחנות החשמל הסולאריות אינן מתחרות עם תחנות השורפות נפט, שמחירו עלול לעלות, אלא עם תחנות שורפות פחם, שמחירו אמנם עלה מעט, אבל לא צפוי לעלות בהרבה מפני שאין מחסור בפחם.

היתרונות של תחנת כוח סולארית: היא מאפשרת להקטין את כמות הפחם ששורפים, ובכך להקטין פליטת דו תחמוצת הפחמן ולהקטין את זיהום האוויר. החסרון: המחיר, השטח הגדול הנחוץ, הריחוק ממרכזי הצריכה, המגבלה של בנייתן רק במדבריות.

לגבי ישראל, שהתברכה במדבריות ובשמש נשאלת רק שאלה אחת: האם כדאי לבנות תחנות סולאריות בכמויות גדולות, מבחינה כלכלית ? אל נשלה את עצמנו שאנרגיה סולארית היא זולה – זה לא כך. האם כדאי גם אם פירוש הדבר הכפלת מחיר החשמל לצרכן ? הקטנת הזיהום זה בהחלט ערך, אבל השאלה היא מה המחיר - בכמה יוקטן הזיהום וכמה זה יעלה.

הירוקים הרומנטיים יאמרו בהחלטיות: כדאי, יעלה כמה שיעלה. אני לא בטוח.

יעקב