קו ישר

האידאולוגיה השלטת בימינו מיחסת קדושה מיוחדת ל"זכות השביתה", כזכות בסיסית של האדם (העובד). זאת טעות חמורה. "זכות" השביתה אינה זכות בסיסית אלא מוצר של האידאולוגיה המרקסיסטית המרושעת, שכוחה עדיין אדיר, למרות שאפסותה והנזקיה הוכחו מעל ומעבר.

עניין "זכות" השביתה מבוסס על תיאוריית הערך של העבודה, תיאוריה שהוצעה על ידי אדם סמית' במאה ה 18 ופותחה על ידי דיוויד ריקארדו במאה ה 19 ואומצה כחלק יסודי של התיאוריות של קארל מרקס. התיאוריה הזו טוענת שערכו של חפץ או מוצר נובע מכמות העבודה שהושקעה בייצורו. לא אכנס לדיון מעמיק על חולשות תיאוריית הערך, אבל היום כולם מסכימים שהיא שגויה לחלוטין. במחשבה קלה אפשר לראות עד כמה התיאוריה לחלוטין לא נכונה. הנה שתי דוגמאות פשוטות: שמלה אופנתית מסויימת נמכרת, נגיד, ב 500 ש"ח בתחילת העונה, אבל בסוף העונה מוכרים את אותה שמלה בהנחה של 50%, כלומר ב 250 ש"ח. כמות העבודה שהושקעה בייצור השמלה (אותה שמלה!) בוודאי לא פחתה בזמן הזה, בכול זאת הערך שלה נחתך לחצי. או ניקח שני סופרים הכותבים כל אחד ספר בגודל זהה. הספר הראשון מעניין ומוצלח ונמכר במיליון עותקים ומכניס לסופר מיליונים, השני נמכר בקושי במאות עותקים ומכניס לסופר  גרושים - הערך של הספרים לגמרה שונה למרות שכמות העבודה שהושקעה בהם זהה. אין שום קשר בין ערך של מוצר לכמות העבודה שהושקעה בייצורו, או, לפחות, הקשר הוא מאד חלש ורחוק.

קארל מרקס טען שהערך של כול מוצר נובע רק מהעבודה שהושקעה בייצורו (תיאוריית הערך של העבודה), ולכן, ערכם של מוצרי התעשייה (לדוגמה) נובע מערך חומרי הגלם (העבודה שהושקעה בחומרי הגלם) פלוס הערך של העבודה של העובדים במפעל הייצור. אבל, בעל המפעל, הקפיטליסט (בעל ההון) לא משלם לעובדיו שכר שמשקף את מלוא ערך המוצר שעבודתם יוצרת אלא הרבה פחות. ההפרש בין ערך העבודה וגובה השכר הוא הערך העודף שממנו מרוויח ומתעשר בעל המפעל (הקפיטליסט). לפיכך (לפי התיאוריה של מרקס) בעל המפעל (הקפיטליסט) הוא, לפי הגדרה, נצלן, רמאי ופושע, כי הוא שודד מעובדיו את מה שמגיע להם, ומתעשר על גבם. העובד השכיר הוא, לפי הגדרה, מנוצל, דפוק וקרבן רמאות, כי אין משלמים לו את מלוא הערך של עבודתו. זהו המקור התיאורטי של חוקי העבודה. העובד השכיר הוא בהכרח (לפי התיאוריה המרקסיסטית) מקופח, הוא מסכים לעבוד בתנאי ניצול ועושק כי הוא רעב ללחם ואין לו ברירה, הוא חלש ומסכן והמדינה חייבת להירתם ולעזור לו על חשבון הקפיטליסט ה"חזירי" והרשע. זו הסיבה שהקיבוצים סירבו (פעם, מזמן) להעסיק עובדים שכירים במפעליהם  - הם לא רצו להיות "מנצלים" (לפי התאוריה המרקסיסטית שהייתה התנ"ך שלהם). זו הסיבה שהרבה דוגלים ב"קואופרטיבים" - סוג של מפעל שבו העובדים הם גם הבעלים שלו. 

נחזור ל"חוקי העבודה": ברוח המרקסיסטית נחקקו חוקי השביתה וקראו להם, לפי שיטת התעמולה המרקסיסטית השקרית ההיפך מטבעם האמיתי: "חוקי העבודה" בעוד שבפועל הם חוקי השביתה או חוקי אי-העבודה. חוקי השביתה קובעים שה"פועלים" - כלומר השכירים, במפעל, יכולים להתארגן ולהפסיק לעבוד (להפסיק לייצר) - כאמצעי לחץ על בעל המפעל, כדי לגרום לו הפסדים וכך ללחוץ עליו לשלם להם שכר יותר גבוה שמגיע להם. כזכור, לפי האידאולוגיה המרקסיסטית, הפועל הוא תמיד דפוק, ותמיד מגיע לו יותר, לא חשוב כמה הוא מקבל. בעל המפעל, לעומת זאת (לפי החוקים האלה) אינו רשאי להמשיך ולהפעיל את המפעל על ידי העסקת עובדים אחרים שמוכנים לעבוד. חוקי השביתה, למעשה, מאפשרים את הפקעת המפעל מידי בעליו, ומסירתו לידי העובדים (לפחות זמנית). העובדים משתלטים על המפעל בכוח, והמדינה אינה מגינה על זכויות הקניין של הבעלים. חוקי השביתה מקדשים את הפקעת זכויות הקניין, הם מהווים החרמת רכוש (החרמת המפעל), הם מעודדים את ההשתלטות האלימה של הפועלים על המפעל. יש בשביתה בנוסף לאלימות נגד "הקפיטליסט הרשע", אלימות נוספת: אלימות של הוועדים (חלק מהפועלים) נגד שאר הפועלים, שחלקם, אולי, רוצה להמשיך לעבוד ולהתפרנס. בעבר מנעו פועלים שובתים, בכוח, (pickets) מפועלים אחרים לעבוד, והיכו או רצחו את אלה שרצו לעבוד ("מפירי שביתה") ובכך גם פגעו חמורות בגופם וזכויותיהם של העובדים האלה (בנוסף לפגיעה בזכויות הקניין של בעלי המפעל).

שיהיה ברור: הפועלים אינם עבדים, ואיש לא יכול ולא רוצה להכריח אותם לעבוד בניגוד לרצונם. כיבוד זכויות האדם (שהוא העקרון העליון במשנתנו) מחייב כיבוד הזכות לחופש, שכולל גם הזכות לא לעבוד בניגוד לרצוך. עובדים, ופועלים, רשאים, כמובן, כמו כול אדם, להתארגן בארגונים וולונטריים (למשל איגוד מקצועי או ארגון עובדים), והם רשאים בכול רגע להעמיד דרישות שכר בפני המעבידים, ורשאים גם לפרוש מהעבודה אם דרישותיהם לא יתמלאו (להכריז שביתה). הם רשאים ל"שבות" באופן פרטי ואינדיבידואלי וגם באופן מאורגן (על ידי איגוד מקצועי). כול זה תקין במסגרת זכויות האדם. מעביד עלול, כמובן, להינזק מפרישה המונית של כול עובדיו. מציאה והכשרה של עובדים חליפיים כרוכה בעלויות גדולות. עליו לקחת זאת בחשבון במו"מ השכר עם עובדיו. כול אלה דברים מובנים מאליהם, מעוגנים בחוקי המדינה ואינם זקוקים לתחיקה מיוחדת (תחיקת העבודה או השביתה). איני מציע לשלוח שובתים לכלא חו"ח. יש רק צורך לכבד גם את הזכויות של המעביד להתייחס לשביתה כעילה לפיטורין, כמו שכול סירוב של עובד להישמע להוראות המעביד בענייני עבודה נחשב לעילה לפיטורין.

מה שייחודי לחוקי השביתה הוא שהם נחוצים כי הם חורגים מעבר לחוקים הרגילים להגנת זכויות האדם, והם סותרים את זכויות האדם. חוקי השביתה מעניקים ל"עובדים" זכויות יתר שסותרות את זכויות האדם: הזכות להשתלט על מפעלים, למנוע את זכויות הקניים של בעלי המפעל, ולפגוע בזכויות האדם של עובדים אחרים (אלה שלא מעונינים לשבות). כך למשל השתלטו (בחסות חוקי השביתה) עובדי חברת החשמל על נכסי חברת החשמל, השייכים למדינה (לכול האזרחים), והם מנצלים את שליטתם על השאלטר כדי לסחוט בלי סוף משאר האזרחים (לא מקפיטליסטים רשעים אלא מכול שאר האזרחים, משלמי חשבון החשמל). הם העובדים הכי כוחניים וחזיריים במשק, שמרוויחים לפחות פי 2 עד פי 4 מעובדים אחרים בתפקידים דומים במגזר הפרטי, וכול זה בגלל מחדלי המדינה  שמעניקה להם יותר מדי כוח בחוקים רעים. החוקים נקראים "חוקי העבודה" במקום להיקרא "חוקי השביתה" ו"חוקי שוד הציבור".

התיאוריה המרקסיסטית שוללת מכול וכול את זכויות הקניין. הזכות הזאת לא קיימת אצל חסידי מארקס. כול הרכוש (שקוראים לו "אמצעי הייצור") הוא, לפי מרקס, צריך להיות שייך ל"כולם". חוקי השביתה הם, לכן, חוקים מרקסיסטיים, המבטאים את שלילת זכויות הקניין ברוח תורת מארקס. אנו, בחברתנו, דוחים את עקרונות המארקסיזם, וכן מכירים ומגינים על זכות הקניין המעוגנות גם בחוק ייסוד בישראל. ובכול זאת - כן אימצו את חוקי השביתות המבוססים על מארקס ושלילת זכות הקניין. אנו חיים תחת מערכת חוקים שיש בה סתירות פנימיות.

ליתר דיוק: "זכות השביתה" נחוצה, ומשמשת את העובדים המסכנים (לפי מארקס) רק בחברה קפיטליסטית, בה אמצעי הייצור הינם בבעלות פרטית, והקפיטליסט הרשע מנצל את העובדים. זכות השביתה לא נחוצה ולא קיימת (לפי מארקס) בחברה קומוניסטית, בה אמצעי הייצור הם בבעלות ציבורית (בעלות המדינה). המדינה (הקומוניסטית) בעלת טוב לב וחוכמה עילאיים, אינה מנצלת את העובדים אלא מעניקה להם את המלוא השכר המגיע להם. אכן, במדינות הקומוניסטיות לא קיימת זכות שביתה, ומי שהעז אפילו לחשוב על שביתה נחשב לאוייב העם ומצא עצמו בסיביר (במקרה הטוב) או 6 אמות באדמה, במקרה השכיח יותר. לא היו שביתות בגוש הקומוניסטי ולא "זכויות" שביתה.

וראו את האבסורד: אצלנו יש שביתות רבות, אבל הן כולן במגזר הציבורי. בחברת החשמל, רשות הנמלים, בתי חולים ובתי ספר, בגופים המנוהלים על ידי המדינה. אצלנו - העובדים הנועזים וה"מיואשים" נלחמים בחרוף נפש - לא נגד הקפיטליסט האכזר והרשע, אלא נגד המדינה, כלומר נגד "כולנו" - הם נלחמים כדי להתעשר בצורה מוגזמת ומלוכלכת, על חשבון שאר הציבור. השובתים (למשל בחברת החשמל) משתלטים לא על בית חרושת פרטי של קפיטליסט פרטי, אלא על נכסי המדינה, נכסי כולנו. והנפגע מהשביתה איננו הקפיטליסט (שזקוק ל"תמריץ" כדי לשלם שכר הוגן) אלא הציבור - שאין בידו להשפיע כהו זה על השכר. הפקידים שמנהלים מו"מ על שכר לא משלמים תוספות שכר מכיסם (כמו הקפיטליסט). לכן - שביתה במגזר הציבורי נוגדת לחלוטין את ההגיון ואת התיאוריה המרקסיסטית שהמציאה את "זכות השביתה". המדינה נותנת כוח בידי העובדים (בחוק) - בעיקר נגד עצמה ונגד שאר הציבור. ראינו את זה היטב כאשר המדינה המסכנה פנתה לבג"ץ כדי למנוע שביתה בחברת החשמל.

לכן - כצעד ראשון, חייבים לבטל את האבסורד הזה הנקרא "זכות השביתה" במגזר הציבורי. הדבר מתחייב מכול האידאולוגיות האפשריות - גם מהאידאולוגיה המרקסיסטית וגם מהקפיטליסטית. הבסיס האינטלקטואלי והרעיוני היחידי ל"זכות השביתה" במגזר הציבורי הוא הטעות והטפשות. חייבים למצוא מנגנון לקביעת שכר הוגן במגזר הציבורי ללא שביתות ואלימות. (בוררות חובה, בתי משפט או הליכה לרב). אין לסבול מאבק אלים (שביתות) של קבוצות "עובדים" נגד המדינה והציבור. צריך לשים קץ למצב שהציבור סובל לעיתים קרובות משביתות ללא צורך, וממצב שקבוצות חזקות של עובדים (חברת החשמל) לוקחים לעצמם כמה שבא להם על חשבון כלל הציבור. מי שירצה לעבוד במגזר הציבורי וליהנות מקביעות (בטחון בעבודה), שכר נאה, פנסיה והטבות, יתחייב בחוזה העבודה שלא לשבות. כול שביתה תיחשב להפרת חוזה ולהתפטרות (שהיא בהחלט מותרת).

צריך, אם כן, לשנות באופן דחוף את החקיקה הקיימת, ולאסור שביתות במגזר הציבורי (במגזר הפרטי במילא כמעט ואין שביתות). איסור כזה קיים (למשל) בארה"ב - בה אסור לעובדי הממשלה הפדראלית לשבות. (שביתות קיימות בארה"ב במגזרים אחרים). צריך להבין את הבסיס הרעיוני של חוקי השביתה (או את העדר הבסיס) ולבטל אותם. ""זכות השביתה" (שפירושו ה"זכות" להשתלט על נכסי המעביד) הוא מונח שקרי ומלאכותי - לא קיימת זכות כזו.

יעקב

במסגרת בחינה של קלישאות נפוצות אבחן הפעם את הטענות (הבלתי נכונות) על עלות הוצאות הבריאות של המעשנים.

הרבה אנשים מחזיקים בדעותיהם על בסיס אמוציונאלי, על פי הרגשות בטן או אמונה או אידיאולוגיה, ולאו דווקא על בסיס רציונאלי - שכולל בחינה אובייקטיבית של עובדות. בין ה"אידאולוגיות" או האומנות האלה נמצאת השנאה התהומית לעישון.

העישון בהחלט מזיק, אין ספק בכך, מזיק למעשן. עישון פירושו קיצור תוחלת החיים של המעשן ב 10 שנים, אבל, זאת לא בעיה ציבורית. כול אדם יש לו זכות לחיות את חייו כפי שהוא מבין, וגם יש לו זכות לקצר את חייו ב 10 שנים, זה לא עסק של הציבור או הממלשה. הממשלה לא צריכה לנסות להכריח את האנשים לחיות חיים יותר בריאים או יותר ארוכים. בכול זאת, אנו עדים לאופנה של לחימה בעישון ולמסע ציבורי נרחב המביא כול יום חוקים חדשים, ומחמירים יותר, בנושא איסור העישון. הצעת החוק האחרונה, אם איני טועה, דיברה אפילו על איסור עישון בפארקים וגנים ציבוריים.

כדי להצדיק את המלחמה הציבורית המוגזמת נגד העישון מחפשים שונאי העישון נימוקים שישמעו כאילו ראציונאליים, כלכליים, ונבונים. למשל:

נזקי העישון למשק הישראלי נאמדים בכ-8 מיליארד שקל בשנה, כך אמר מנהל המחלקה לקידום בריאות במשרד הבריאות, חיים גבע הספיל, בוועדת הבריאות של הכנסת שקיימה היום דיון מיוחד בנושא נזקי העישון. הנזק הנאמד כולל בין השאר הוצאות בגין טיפולים, אשפוזים, תשלומי קצבאות נכות לחולים, ירידה בהכנסות ממסים בגלל עובדים שחלו ונפלטו משוק העבודה, ירידה בתפוקת עבודה כתוצאה מהפסקות עישון, שריפות שנגרמות מסיגריות לא כבויות ועוד.

הם אומרים: המעשנים נוטים לחלות במחלות, הטיפול בהם יקר, ומעמיס הוצאות רבות על מערכת הבריאות הציבורית. נימוק סביר לכאורה - אלא שבחינה קצרה מגלה שאין בו ממש. המעשנים נוטים לחלות? נכון, אז מה? האנשים הלא-מעשנים לא לוקים במחלות? כול אדם, בין אם הוא מעשן ובין אם לאו, נוטה לחלות במחלות לקראת סוף חייו, ולהעמיס על מערכת הבריאות. מעטים האנשים שמתחשבים בטובת הציבור ומתים באופן פתאומי, ללא מסכת מחלות וטיפולים לפני הפטירה. המעשן עובר את תהליך החולי והמוות 10 שנים מוקדם יותר, אבל כולם עוברים אותו תהליך. אם בכלל - אז המעשן רק חוסך כסף למערכת הבריאות כי הוא מת מוקדם יותר, אחרי פחות שנים של טיפולים. ככול שאדם חי יותר שנים, הסיכוי יותר גדול שבסוף חייו ילקה במחלות כרוניות ויהיה כמה שנים במצב אישפוז סיעודי, המצב המעמיס הכי הרבה הוצאות על מערכת הבריאות. 

אז הקלישאה "המעשן מעמיס הוצאות על מערכת הבריאות הציבורית" היא מאד נפוצה אבל אינה מחזיקה מים, והיא נובעת כולה מרצון לראציונאליזציה של שונאי העישון, של עמדתם הרגשית-אינסטינקטיבית. הייתי קורא לזה דמאגוגיה - שימוש בנימוקים שאתה ממציא, שאין בהם ממש, כדי להצדיק את האמונה שלך, לפעמים זו אפילו הונאה עצמית (אתה עצמך מאמין בנימוק מופרך). אני בטוח שכול שונאי העישון יודעים היטב למה הם שונאים אותו (אני גם שונא עישון), אבל השנאה הזו לא צריכה להעביר אנשים על דעתם עד כדי הזדקקות לדמאגוגיה.

עוד אומרים בכתבה:

בישראל מושלכים מדי שנה 6 מיליארד בדלי סיגריות שלא בפחי אשפה או במאפרות וכי בשנת 2011 אושפזו בבתי החולים בארץ 64 ילדים מתחת לגיל 6, שהורעלו כתוצאה מבליעת בדלים שהושלכו ברחוב.

עוד שטות דמאגוגית. בישראל גם מושלכים לרחוב 10 מיליארד ניירות של מסטיקים ומצופים, שקיות של סנדוויצ'ים ובקבוקי משקה. אז בגלל זה נאסור לעיסת מסטיק (עוד הרגל גועלי) או אכילת מצופים? וילידים גם בולעים פקקים, ג'ולות, מקלות ארטיק ואפילו חצצים או בלוטים...

באשר ל"נזקים למשק": המספר 8 מיליארד שצויין מצוץ מהאצבע, הוא מספר אידאולוגי שנועד לקדם את המטרה. הנזק מהעישון הוא בעיקר נזק עצמי, לא נזק לאחרים.

זה בסדר אם אדם שונא עישון ומעשנים, זה אפילו טבעי. אבל זה לא בסדר שעושים חוקים נגד דבר שאנו שונאים, תוך פגיעה באחרים, ושימוש בנימוקים שקריים ודמאגוגיים. 

יעקב

נשיא קונגו הוא יוסף קאבילה, שהיה רמטכ"ל קודם. אביו, לורנט קאבילה (מרקסיסט, חבר של צ'ה גווארה בצעירותו) תפס את השילטון מידי הדיקטטור הקודם, מובוטו ססה סקו בשנת 1997, לאחר מרד ומאבק מזוין. לורנט קאבילה נרצח בשנת 2001 ובנו יוסף (שהיה הרמטכ"ל) הוכתר לנשיא. יוסף נבחר מחדש לנשיאות בבחירות בשנת 2006, הבחירות הראשונות בקונגו זה 40 שנה. האו"ם, שפיקח, אישר את תוצאות הבחירות. הוא גם נבחר לכהונה שנייה בבחירות ב 2011.

אבל, מלך קונגו הוא דן גרטלר, חרדי בן 38 מבני ברק (ראו תמונה, במשרדיו בבורסת היהלומים ברמת גן).

דן גרטלר הוא בעל ייחוס משפחתי, הוא נכבדו של משה שניצר שהיה מייסד ונשיא בורסת היהלומים בר"ג. אביו, אשר, היה שוער במכבי ת"א.

דן גרטלר החל להסתובב בקונגו ב 1997, בגיל 22, כדי לקנות ולמכור יהלומים. הוא יצר קשרים עם לורנט קאבילה, ויחסי חברות קרובים עם הנשיא הנוכחי, יוסף קאבילה, בן ה 41 (בן גילו, בערך, של גרטלר).  

היום גרטלר חולש על אימפריה של מכרות בקונגו. מלבד היהלומים יש בקונגו מחצבים רבים שהעיקרי שבהם הוא הנחושת. קיימים בקונגו מספר מכרות ומפעלי ענק לעיבוד מחצבים, בכולם יש לגרטלר חלק מכובד. הוא גם שותף בזכיונות חיפוש נפט.

עומדים את רכושו ב 2.5 מיליארד דלור. כבתבה ארוכה עליו בעיתון בלומברג, מקטרים שהעסקים לא לגמרה כשרים, והרבה הושג באמצעות שוחד, ושגרטלר גוזל את הרכוש של הכושים העניים בקונגו. גרטלר דווקא הקים בתי חולים ומפעלי צדקה, גם בקונגו וגם בארץ. ובלי גרטלר ושותפיו, היו המחצבים נשארים במעמקי האדמה, והכושים נשארים עניים. וחוץ מזה - בשום מקום בעולם ה"מתפתח" (כלומר - המפגר) לא נעשית שום עסקה ללא שוחד. יותר טוב עיסקה עם שוחד מאשר מחצבים לא מנוצלים באדמה.

גרטלר, שלא נולד דתי אלא חזר בתשובה, חי עם אישתו ו 9 ילדיהם, באושר (אני מניח), בבני ברק. הוא גם לא נולד עשיר, והשיג את הכול בכוחות עצמו.

מי שחושב שישראל היא רק מעצמת היי-טק - בא גרטלר ומוכיח שהיא מעצמה גם בתחומים אחרים. (תודה לבלומברג על הסיפור).

אותו סיפור בערך, בעברית: דה-מרקר, כלכליסט, הארץ (המספר שגרטלר נחקר ב 2009 בחשד של העברת כספים לאביגדור ליברמן).

יעקב

הזמן עמד מלכת בקובה, כמו בכול הארצות הקומוניסטיות. תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים - ראו תמונה מקובה, עם המיבנים והמכוניות משנות ה 1950, לפני עליית הקומוניזם לשלטון.

כאשר קומוניסטים עולים לשלטון הם אוסרים הכול, הכול אסור. אסור לבנות, אסור לקנות, למכור, אפילו לדבר אסור. רק לממשלה מותר. תחת משטר של איסור גורף, האנשים יורדים למצב של קפאון ואדישות, ולא עושים כלום. במצב זה שום דבר לא קורה, שום דבר לא נבנה ולא מתחדש.

בקובה גרים באותם בניינים ישנים מלפני 1959 (שנת המהפכה) ונוסעים באותן מכוניות אמריקאיות נהדרות מאז, שנבנו איתן, ומחזיקות הרבה שנים (שלא כמו המכוניות המודרניות).

בשנתיים האחרונות הייתה קצת התגמשות של המשטר בקובה. פידל קסטרו, בן 86, עדיין חי, אבל פרש מהשלטון לפני כ 6 שנים. השליט כעת הוא אחיו, ראול קסטרו בן 81. כעת הממשלה מתירה קיומם של עסקים פרטיים קטנים. הדבר קצת דומה לרפורמה NEP של לנין בשנת 1921.

לאחרונה החלו להופיע מודעות על מכירת דירות. במודעה מציינים את הפרטים הרגילים: מיקום, גודל הדירה, מצב השיפוץ וכדומה, אבל הפרט החשוב ביותר הוא השנה שבה נבנה המבנה. מסתבר שמבנים שנבנו לפני 1959 מקבלים מחירים יותר גבוהים מאשר המבנים הסוציאליסטיים. הקפיטליזם החזירי לפחות בנה בתים טובים...

אני חוזר וממליץ על הבלוג "דור וואי" של עיתונאית קובנית, המספרת על החיים בקובה.

יעקב

מחקר שנעשה בארה"ב מצא ש 28% מהצעירים בני 20-24 הם "מנותקים" דהיינו - לא לומדים ולא עובדים, כי הם לא מוצאים עבודה. השוו זאת לנתון הרשמי של האבטלה בארה"ב שעומדת על 10%. המספר הזה, 10% אינו כולל את אלה שהתייאשו מלמצוא עבודה ואינם מתייצבים יותר בלשכות כדי להרשם כ"דורשי עבודה".

התופענ אינה ייחודית לארה"ב - גם במרבית ארצות אירופה יש אבטלת צעירים בשיעורים דומים (25-30%), בעוד בספרד יש אבטלת צעירים בשיעור מדהים של 42%.

מה הסיבה לתופעה ? הרי הצעירים הם בעלי מרץ וכוח יותר גדול, כלומר כושא עבודה ותפוקה יותר גדול, ומן הסתם המעבידים מעדיפים, או צריכים להעדיף עובדים צעירים.

הסיבה היא הסוציאליזם. הוא משפיע בכמה נקודות.

1. שכר מינימום. חוקי שכר מינימום גורמים לאבטלה, בייחוד בקרב עובדים מתחילים שמוכנים להכנס לעבוד בשכר נמוך, בכדי להתקדם בהמשך. חוקי שכר מינימום מונעים ממעבידים לשכור עובדים מתחילים, בשכר (נמוך) שיתאים לשני הצדדים.

2. חוקי הקביעות (בחסות האיגודים המקצועיים). אם אינך יכול לפטר עובדים כאשר המצב הכלכלי מחייב זאת - אתה חושב פעמיים לפני שאתה שוכר עובדים חדשים, שאולי תיתקע איתם ותצטרך להמשיך לשלם להם משכורות גם אם העסקים חלשים ואין הצדקה להעסקתם.

3. חוקי וותק (בחסות האיגודים המקצועיים). אם יש ירידה בעסקים וצורך לפטר עובדים - אז לפי חוקים אלה מפטרים קודם את הצעירים, שהוותק שלהם יותר נמוך - כי אם בכלל מותר לפטר - אז רק לפי הוותק, ולא לפי התפוקה או האיכות של העובד.

חברה בה יש אבטלה המונית של צעירים היא חברה חולה. הצעירים מתרגלים מגיל צעיר לבטלה וחיים על קיצבאות. גם הפשיעה גואה.

הנה התוצאות של חוקים סוציאליים בעלי "כוונות טובות" - חוק שכר מינימום, והחוק האוסר פיטורים.

יעקב

עבור פקידי ממשלה תמיד צריך יותר רגולציה, יותר כוח לפקידים. תמיד.

בן ברננקה, נשיא הפד (הבנק המרכזי בארה"ב) קרא להגביר ולשפר את הרגולציה כדי למנוע את הבועה הספקולטיבית הבאה. הרגולציה החדשה צריכה להיות "יותר טובה ויותר מתוחכמת" מזו שנכשלה במניעת הבועה הספקולטיבית הקודמת, שהביאה למשבר האחרון.

אמונה אין קץ יש להם בכוחה של הרגולציה, למרות שרשרת בלתי פוסקת של כישלונות עד כה. נכון, נכשלנו עד עכשיו, אבל - בפעם הבאה נצליח ללא ספק. אשרי המאמין.

מרבית המשקיפים סבורים שמה שגרם לבועה האחרונה לא היה כול כך העדר רגולציה (הייתה רגולציה בטונות גם קודם) אלא ריבית נמוכה מדי, לזמן ארוך מדי - או בלשון עממית: הדפסת הכסף. זה מה שעשה הנגיד הקודם, גרינספאן. כול המשברים, לפחות מאז 1929 (וכנראה גם קודם) , נגרמו על ידי אותו דבר: הדפסת כסף. לא רק בארה"ב, בכול העולם, בגרמניה, בארגנטינה, בישראל.

ובכול זאת - בן ברננקה מדפיס כסף בקצב רצחני וחסר תקדים. זה מה שהנגיד יודע לעשות - אז הוא עושה זאת. במקום לתת לבועה להתפקע ולהוציא האוויר ממנה הוא מנסה בכול כוחו לנפח אותה חזרה בכמויות אדירות של כסף מודפס.

הבועה הבאה כבר כאן, המשבר הבא בלתי נמנע.

והרגולטורים? אין להם מושג ירוק מה לעשות. הדיבורים על "רגולציה מתוחכמת ומשופרת" הם דיבורי סרק. אנו לא יודעים מאיזה כיוון תתפוצץ הבועה הבאה. הבועה האחרונה הייתה בועת נדל"ן, וזו לפני בועת דוט-קום. שמות אנו יודעים לתת, בדיעבד. את בועת הנדל"ן כולם ראו מול עיניהם כולל גרינספאן, אבל לא ידעו איך לעצור אותה. הרעיון שאפשר לשפוך כסף מודפס בשוק בכמויות אדירות מבלי לגרום נזק הוא רעיון - איך לאמור זאת? - רעיון לא שפוי. לא רחוק מאחוריו הרעיון שאפשר לעצור בועות באמצעות רגולציה.

יש רק דרך אחת למנוע את הבועות - להמנע מלהדפיס כסף, אבל את זה אין הנגידים רוצים לעשות. יותר קל להדפיס כסף, אח"כ להתפאר איך יצאת מהמשבר, וללכת הביתה לנוח על זרי הדפנה, ולתת לבא במקומך להתמודד עם המשבר הבא שגרמת. וגם לנאום נאומים על רגולציה "מתוחכמת" - שלא קיימת.

יעקב

פרופ' אבישי בראוורמן מייצג את מיטב העמדה של השמאל האקדמי, הנטוש מהמציאות. הוא תמיד דוגל ביותר תקציבים - יותר לאוניברסיטאות, יותר לצימצום פערים, יותר לזקנים, יותר לעסקים קטנים ויותר לכו-ו-ו-לם.

כי הכסף צומח על העצים, ופקידי האוצר הרשעים והחשוכים (הנגועים באידיאולוגיה קאפיטליסטית) מסרבים לקטוף אותו ולחלק ביד נדיבה. אבישי בראוורמן הוא אדם רחב לב ונאור, חסר כל אידיאולוגיה, והוא יחלק בשפע לכולם. את הכסף של מי יחלק? ממי יקח? מאף אחד. הוא לא אדם רע שלוקח כסף מאנשים. הוא מחלק מה שצומח על עצים ולא שייך לאף אחד, ורק מחכה לו.

בישראל, התפיסה שאני מייצג, וכך גם עשיתי בעבר, מדברת על סוציאל דמוקרטיה. מהי סוציאל דמוקרטיה מעבר לפראזה? זה אומר קפיטליזם נאור שבו ממשלה יעילה ואחראית משקיעה בבריאות, בחינוך ובהשכלה הגבוהה ונאבקת באי שוויון, במקביל לתחרות חופשית עם מערכת בקרה ואכיפה בשווקים הפיננסים, ולא תהליך הפרטה ללא גבול שמעביר מונופולים ממשלתיים לפרטים.

 

פרופ' בראוורמן היה בעד הרחבת התקציב והגדלת הגרעון לפני המשבר. אז הוא אמר: "יש כסף, יש צמיחה, למה לדאוג? רק עוד קצת גרעון - למה לא??". עכשיו הנימוקים שלו השתנו: "יש משבר, דרוש תימרוץ כדי להחלץ מהמשבר ולמנוע אבטלה". אצלו תמיד דרוש גרעון, תמיד דרוש תימרוץ, תמיד דרושה יותר הוצאה ממשלתית, ולא משנה אם יש משבר או צמיחה. לא חשוב מה התירוץ, העיקר הגרעון והאידיאולוגיה.

"מהי סוציאל דמוקרטיה מעבר לפראזה?" - סוציאל דמוקראטיה היא יצירת מיסוי גבוה (החרמת פרי עבודתם של המגזר היצרני), וגרעונות גבוהים - כלומר אינפלציה עתידית שתוביל לקריסת המשק.

יעקב

מספר המיליונרים החיים בישראל (ומן הסתם הרוויחו את כספם בעסקים שמרכזם בישראל) הוא 8200 -

מספר המיליונרים בישראל זינק ב-13.6% לפי דו"ח העושר של חברת מריל לינץ', בישראל חיים 8,200 מיליונרים; שיעור הגידול במספר המיליונרים בישראל הוא כפול מהממוצע העולמי;

טוב שיש מיליונרים בישראל, וכמה שיותר יותר טוב כי זה מצביע על רמת פעילות כלכלית גבוהה, וגם על רמת חיים יותר גבוהה של שאר בני התמותה שאינם מיליונרים. זה גם נותן תקוה לכולם, אולי יום אחד גם אני אהיה עשיר.

אנשי השמאל הסוציאליסטי כמובן מזועזעים, ורואים בידעה זו כשלון גדול למאמציהם ומטרותיהם, כי לפי תורתם מליונרים הם פושעים (אוליגארכים בשפה עדינה) ונצלנים. הסוציאליסטים נלחמים על כך שלא יהיו מליונרים, כלומר שכולם יהיו עניים (אך עניים שווים !).

הידעה גם מבהירה את השקר שבמנטרה שהשמאל נוהג לדקלם על 100 משפחות ששולטות בכלכלה הישראלית.

 כן ירבו !

יעקב

כמעט לכל שיח ציבורי על רצועת עזה מתלווה התואר "מהאזורים הצפופים בעולם". ממש בעיית יסוד המשליכה על יתר הבעיות. מיתוס "הצפיפות האיומה ברצועת עזה", מטעה מזה עשרות שנים פוליטיקאים, פובליציסטים ועמך כאחד.

מפתיע שאף עיתונאי לא טרח לקחת מחשבון ולבדוק את המספרים. רצועת עזה המשתרעת על שטח של - 363 קמ"ר קלטה במקור (1948) כ- 300,000 פליטים לכל היותר ומונה כיום לפי ה"סקר הפלסטיני" האחרון כ- 1.4 מיליון נפש – 3,860 נפש לקמ"ר (לא נתפלא אם בעתיד יסתבר שגרים שם פחות ממיליון תושבים...). אכן צפיפות לכאורה.

אם נשווה את הרצועה למקומות אחרים בעולם נגלה למשל שבהונג קונג (כ- 7 מיליון תושבים), בחלקה הוותיק (האי והעיר קואלון), השטח הראוי למגורים הוא כ- 1/3 מרצועת עזה ומתגוררים בו כ- 4 מליון תושבים בצפיפות ממוצעת של כ- 28,000 נפש לקמ"ר (פי 7 צפוף מאשר ברצועה). שטחה "ברוטו" של הונג קונג עומד על כאלף קילומטרים ריבועיים, מתוכם רק כשליש ראוי למגורים. גם על פי תחשיב נדיב זה הצפיפות שם כפולה מאשר ברצועה.

אך מדוע להרחיק להונג קונג… אפילו בגבעתיים הצפיפות גדולה פי 4 לערך מאשר בעזה כ- 15,000 נפש לקמ"ר! או בני ברק הצפופה פי 5 ויותר מעזה (כ- 20,000 אנשים לקמ"ר). אילו כל תושבי בני ברק היו גרים בבתים בני קומה אחת הייתה בני ברק גרועה מעזה.

נחזור להונג קונג: האי קלט מאז 1948 כ- 4 מליון פליטים ומונה כיום כ- 7 מליון נפש. הפליטים הגיעו להונג קונג, רובם מיבשת סין, כאשר בקושי בגדים לגופם - "החושות" בעזה הן וילות מרווחות יחסית לרפסודות עליהן התגוררו פליטי הונג קונג. למזלם של פליטי הונג קונג, לא נכפה על האי שלטון ריכוזי מושחת, אלא אחת מהמערכות הקפיטליסטיות החופשיות והפתוחות בעולם עם מעורבות ממשלתית אפסית בחיי האזרח. אונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים, לא פתחה למזלם סניפים בהונג קונג, הפליטים הסינים לא קיבלו סיוע מארצות הנפט או מהקהילה האירופאית, ולכן לא הייתה להם ברירה אלא לעבוד, ליזום ולהצליח. כך עלה התוצר לנפש בהונג קונג לאחד הגבוהים בעולם כ- 42,000$ לנפש (מתואם לכוח הקניה). בזכות הקפיטליזם חיים עניי הונג קונג (קו העוני מוערך בכ- 1,600 דולר ארה"ב למשפחה) ברמת חיים העולה זו של העשירון העליון ברצועת עזה.

החטא הקדום שגרם ל"סיר הלחץ העזתי" אינה ה"צפיפות", אלא אופי המשטר הכלכלי שנכפה עליהם ע"י המצרים, הישראלים, והמנהיגות המקומית – כל זאת בסיוע האדיב של האו"ם. משטר של תלות בפקידים, במנהיגי דת, ובראשי ארגונים צבאיים. השלטון המצרי וכמובן הישראלי העתיקו לרצועה את מנגנוני הרגולציה הידועים להם והגבילו את החופש והיוזמה המקומית כמקובל במשטר ה"נאור" בישראל: רגולציה כבדה של חוקי מסחר, בניה ואפילו רוכלות. כקצין מילואים באינתיפאדה הראשונה נאלצתי לא פעם לסייר ולבדוק אם חלילה אין חריגות בניה בשטחים חקלאיים ברצועת עזה - שמא נבנתה "חושה" לא חוקית על קרקע חקלאית… פעמים אחרות הוטל עלי לוודא שבמחסום "סופה" לא חולפות משאיות עם חומרי בנייה ללא תעודות משלוח. ממש כך.

ולסיום, למי שעדיין לא השתכנע מהבל "הצפיפות" בעזה נציין שבאזור פי גלילות בצפון ת"א מתוכננת שכונה חדשה, פאר התכנון האורבאני. בשכונה מתוכננות 14,000 דירות יוקרה מרווחות. צפויים להתגורר שם כ- 50,000 תושבים מאושרים על שטח של כ- 1.6 קמ"ר בצפיפות "איומה" של כ- 30,000 נפש לקמ"ר (פי 8 מאשר בעזה) ואף אחד לא יתלונן…  תוכנית המתאר שהתווה האדריכל אדם מזור כוללת פארק, נחל מלאכותי אגם גדול, שדרה, אזור תעסוקה, קריית היי-טק ותחנת רכבת - 60% משטח התוכנית מיועדים לצורכי ציבור !

האתר קו ישר www.kav.org.il מנפץ מאות מיתוסים בתחומים שונים.

ב 10 או 15 השנים האחרונות התרחשו רפורמות משמעותיות במספר מדינות מפותחות שהביאו לתוצאות מאד חיוביות. פירוט חלקי התפרסם במאמר זה, (באנגלית). הרי כמה דוגמאות:

באירלנד קיצצו את מס החברות מ 50% ל 12.5% . התוצאות לא איחרו לבוא: ההכנסה לנפש הוכפלה תוך עשור, ואחוז המשפחות העניות ירד מ 42% ל 14% תוך 15 שנה. אצלנו עשו רפורמה דומה - מס החברות ירד מ 39% ב1993 ל 29% ב 2007 ומיועד לרדת ל 25% ב 2010, שיעור דומה למס שבארה"ב. אבל, כנראה, שכדאי להוריד אותו לרמות האיריות (12.5%), דבר שמעודד מאד את הצמיחה הכלכלית.

בהולנד עשו רפרומה בשירותי הבריאות, שמבוססים כעת על ביטוח בריאות פרטי, ותחרות בין ספקי שרותי הבריאות. הדבר הביא לשיפור גדול ברמת השירות. אצלנו השתפרו שירותי הבריאות במידה ניכרת כאשר הונהג ביטוח הבריאות הממלכתי, ששבר את המונופול של קופת החולים הכללית (הפוליטית) אבל עדיין יש הרבה מה לשפר. שרותי הבריאות נתונים בידי מונופול של 4 קופות החולים "הקיימות" (הפוליטיות במקורן) שרק הן יכולות לקבל את כספי ביטוח הבריאות. יש לשבור מונופול זה ולעודד הקמת קופות חולים נוספות, ובתי חולים פרטיים נוספים. הריכוזיות, בחסות ממשלתית, עדיין גבוהה מדי.

בשוודיה עשו רפורמה בחינוך - הנהיגו את שיטת הקופונים (וואוצ'רים). הממשלה מעניקה לכל ילד תלוש בשווי 85% מעלות חינוכו בבית ספר ממלכתי. הילד והוריו יכולים לבחור באיזה בית ספר ללמוד. בתי ספר פרטיים קמו, והם מקיפים לעת עתה כ 8% מהחינוך היסודי ו 15% מהתיכוני. חופש הבחירה שניתנה להורים וילדים תרם רבות לתחרות ולהעלאת רמת החינוך. הלוואי עלינו - יש מה ללמוד משוודיה!
יעקב