קו ישר

במדינתנו מתנהל קירקס האבסורד - כאשר המדינה הגישה בג"צ נגד בית הדין לעבודה, בעניין השביתה שבית הדין אישר לוועד עובדי חברת החשמל.

הרקע די ידוע - הממשלה והמדינה והכנסת החליטו על רפורמה במשק החשמל, שכרורכה, בין השאר, בפיטורי עובדים (מיותרים) בחברת החשמל ובהקטנת המונופול של חברת החשמל ואחיזת החנק שיש לוועד העובדים על השאלטר (או על החיים) של המדינה.

ה"עובדים"  - "עובדים" במרכאות, כי מרבית עובדי חברת החשמל באים לעבודה ודופקים כרטיס [במקרה הטוב] אבל לא ממש עובדים. ה"עובדים" מתנגדים להרפות מהשאלטר ולוותר על ההטבות המפליגות שלהם, לכן הם נלחמים על "זכויות העובדים" (שפירושו הזכות לגנוב משאר הציבור כמה שבא להם). 

המדינה טוענת שבתור הריבון, היא (באישור הכנסת) רשאית ואף חייבת לעשות רפורמות לטובת המדינה וכלל אזרחיה, ובית הדין לעבודה לא יכול לפגוע ב"זכות ריבון" זו. "אין לעובדי חברת החשמל זכות וטו על רפורמות לטובת כלל הציבור" טוענת המדינה. טענה זו אולי הגיונית, אבל לא עומדת במבחן החוק ולא מבמבחן המציאות (וועד העובדים יותר חזק מהממשלה, ומצפצף עליה ועל חוקי הכנסת כבר זמן רב).

עצם הגשת "בג"צ" על ידי המדינה הוא אבסורד גדול: הבג"צ נועד להגן על אזרחים שנפגעו מפעולות של המדינה. ההנחה היא שהמדינה חזקה מאד ביחס לאזרח הקטן, ועלולה לפגוע בו (אולי בטעות) והבג"צ הוא כלי בידי האזרח הקטן להתגונן נגד פגיעה של "הריבון" (המדינה). פה דווקא ה"ריבון" (המדינה) הוא המסכן הנפגע ("שימשון דער נעבעכדיגר" - שימשון המסכן), והמדינה פונה לבג"צ שיגן עליה... זו שטות. אם לדעת המדינה בית הדין לעבודה טעה בפסיקתו היא יכולה להגיש ערעור לבית משפט גבוה יותר (ערעור רגיל, לא "בג"צ"). החטא הקדמון היה הקמת בית הדין לעבודה אשר מורכב על בסיס אידאולוגי (מרקסיסטי), ופוסק תמיד "לטובת העובדים".

שופט אמור לפסוק לפי החוק ("רק לפי החוק" אמר פעם גאון הדור, השופט אהרון ברק). בפועל אנו יודעים שהשופטים פוסקים לפי האידאולוגיה האישית שלהם ולפי איך שישנון בלילה. אבל, במקרה זה, השופט בבית הדין לעבודה אכן פסק לפי החוק. הוא כתב:

"אין לקבל שבישראל של היום תישלל עקרונית ומראש זכות השביתה במקום עבודה שעובדיו עומדים בפני פיטורים. הדברים אמורים ביחס לפיטורים צפויים עקב החלטת מעסיק, החלטת ממשלה או חוק הכנסת". 

השופט צודק, זה החוק במדינת ישראל, מבוסס על האידאולוגיה השלטת. זכות השביתה היא קדושה, היא עומדת מעל למדינה, מעל להגיון, מעל לכול. בחסות "זכות השביתה" מותר ואף רצוי להחזיק את היד על השאלטר ולשדוד במצח נחושה את אזרחי המדינה חסרי האונים. הפסיקה נוגדת את השכל הישר והצדק הטבעי. היא מגינה על קבוצת העובדים העשירה ביותר והחזירית ביותר במשק, ומעודדת אותם להמשיך ולשדוד את שאר האזרחים בלי בושה. אבל, מי אמר ששופט צריך או יכול להפעיל שכל ישר או חוש צדק? שופט פוסק "רק לפי החוק" (ולפי העיקרון: אנא כורדי).

במקום קירקס האבסוד של פניה לעוד ערכאה שיפוטית (לעוד שופטים, שצפויים לפסוק כמו השופט הראשון...) - על מדינת ישראל לשנות את החוק (ואת האידאולוגיה שביסודו). יש לחוקק חוק חדש האוסר לחלוטין כול שביתה במגזר הציבורי - לא רק בחברת החשמל - גם בנמלים, בבתי החולים, בבתי הספר ובאיסוף הזבל. מי שמקבל משכורת מהממשלה (גם בעקיפין) יסתפק נא במשכורת יפה ותנאי פנסיה טובים, וייאסר עליו לגרום סבל, בצורה שרירותית, לאזרחי המדינה התמימים שאינם צד בסכסוך העבודה.

יעקב

נתניהו שגה בגדול כאשר נפגש עם ארנון מוזס, מו"ל ידיעות אחרונות - ולא חשוב מה נאמר בפגישה. עצם הפגישה הייתה שגיאה. אין לנתניהו סיבה להפגש עם מוזס. אם נתניהו חפץ להבהיר עניינים מדיניים או כלכליים חשובים - עליו להפגש עם עורכי העיתונים (עורכי כול העיתונים, יחד) ולא עם המו"לים או המו"ל האחד. אם יש לו עניינים אחרים, פרטיים, יש לנתניהו מספיק עורכי דין או שליחים אחרים שיכולים לטפל בדיסקרטיות בעניינים כאלה, אסור היה לראש הממלשה לטפל בזה אישית. הוא גילה ליקוי חמור בשיקול הדעת.

אסור גם לראש הממשלה לדבר עם מו"ל העיתון על תוכן העיתון. עקרון חופש הביטוי (המעוגן גם בחוקי היסוד שלנו) קובע שלכול אחד (כולל מו"לים ועיתונאים) מותר להתבטא ולכתוב מה שהם רוצים. אם לראש הממשלה עצות או בקשות או ביקורת בנושא תוכן העיתון עליו לכתוב על כך ולפרסם מאמר פומבי. מותר לבקר עיתונים, צריך לבקר עיתונים. אבל כאשר ראש הממשלה נפגש בפגישה סודית עם מו"ל של עיתון הדבר מסריח מנסיון לא תקין להשפיע על המו"ל בנושא תכנים לפגוע בחופש הביטוי שלו באמצעים פסולים.

במדינות דיקטטוריות - הדיקטטור מנסה למנוע פירסומים שליליים על ממשלתו ולכן, לפעמים, סוגר עיתונים בצו ממשלתי, ולפעמים מאיים (בשקט) לסגור את העיתון אם הוא לא יחדל מפרסום ידיעות "לא תקינות". כאשר ראש הממשלה נפגש ביחידות ובחשאי עם מו"ל של עיתון יש חשש שינסה ללחוץ עליו לחץ שלא מתיישב עם חופש הדיבור. לכן נתניהו גילה חוסר הבנה וחוסר כיבוד של עקרון חופש הביטוי. וזה חמור. לא חשוב מה כן אמר ומה לא אמר ראש הממשלה בפגישה, אני לא הייתי נוכח ואיני יודע. עצם עריכת הפגישה הוא פסול, הוא פגיעה של הרשות (השלטון) בעקרון חופש הביטוי.

דווח גם שנתניהו הציע שבתנאים אלו או אחרים הוא יביא להפסקת הפצתו של העיתון "ישראל היום". אם כן - זה חמור שבעתיים. העיתון "ישראל היום" לא שייך לנתניהו, ואין לנתניהו סמכות להביא לסגירתו. אם הוא רמז משהו בכיוון זה - זה היה שימוש לרעה במעמדו וסמכויותיו (שאין לו). "ישראל היום" הוא עיתון ככול שאר העיתונים, וההחלטה אם לפרסמו או לא נתונה בלעדית בידי בעליו (המו"ל שלו). אסור לנתניהו "להביא לסגירת העיתון" ולא חשוב איך - אם באמצעים חוקיים (בקשה מנומסת למו"ל) או בלתי חוקיים (כול דרך אחרת). אם נתניהו הבטיח להעביר חקיקה בכנסת לסגירת "ישראל היום" הדבר חמור שבעתיים - הוא מנסה להעביר חקיקה בלתי חוקתית ונפשעת של סתימת פיות. עד כה לא עשה זאת ונקווה שימשיך למנוע חקיקת חוקים פסולים כאלה.

מתנגדי נתניהו (המתנגדים הפוליטיים) טוענים ש"ישראל היום" הוא בעצם הבטאון של נתניהו על כי הוא מפיץ דעות ופרשנויות בקו התומך בנתניהו. נניח שכן - מה פסול בכך? האם חופש הביטוי פירושו שמותר לכתוב רק נגד נתניהו ואסור לכתוב בעדו? חופש הביטוי פירושו שמותר לכתוב הכול. "הארץ" למשל תומך אך ורק, ובאופן עיקבי וחזק מאד, רק במועמדי השמאל, ממלפגת העבודה ושמאלה. אם זה פסול? האם צריך לסגור את הארץ בגלל שהוא, כביכול, העיתון של בוז'י? חס וחלילה, וגם לא בגלל שהוא "עיתון של ביבי".

מתלוננים אנשי השמאל (בוז'י) ש"הארץ" הוא עסק מסחרי, בעוד ש"ישראל היום" מפסיד כסף, ולכן הוא לא עסק מסחרי, אלא "מתנה" (אסורה) לנתניהו. האם חופש הביטוי תלוי בריווחיות של עיתון? נניח ש"הארץ" מפסיד כסף (אני מניח שהוא מפסיד מדי פעם, אינני יודע) אז צריך לסגור אותו בטענה שהוא "מתנה" למפלגת העבודה ולמר"צ? האם עניין הרווח וההפסד הוא קריטריון לחופש הביטוי? מדוע מנסים להכתיב ל"ישראל היום" מודל עיסקי כזה או אחר (לגבות לפחות 1 ש"ח על כול גליון)? האם תפקיד המדינה לכפות מודלים עיסקיים על אזרחיה? אבל - חופש הביטוי אף פעם לא עמד בראש הדאגות של השמאל - הוא תמיד צידד ב"פראבדה" - אמת "מוסמכת" ממקורות גבוהים, ולא חופש ביטוי (ו"אמת לא מאושרת", הפקרות - רחמנא ליצלן).

"ישראל היום" הוא ברכה גדולה בישראל, כי הוא שובר את המונופול בעיתונות של מחנה אחד בעם (מחנה השמאל) ומביא נקודת השקפה נוספת לידיעת הציבור. הוא נותן ביטוי לדעות נפוצות שהעיתונות האחרת מסרבת לפרסם. פגיעה ב"ישראל היום" תהווה פגיעה חמורה בחופש הביטוי. התמרונים של נתניהו תמוהים, טיפשיים ופסולים.

יעקב

תןספת: ומי הצביע נגד החוק הבזוי להשתקת "ישראל היום" ובעד חופש הביטוי? זהבה גלאון. כול הכבוד לה. ומי הצביע בעד החוק הבזוי ההוא? העיתונאי בדימוס יאיר לפיד, שרצה לקנות את תמיכתו של מוזס בקריירה הפוליטית שלו (והצליח). מי שמדבר על מושחתים...

יעקב

עדכון נוסף: גירסת מוזס אומרת שמוזס יזם את הפגישה, ובא ל"הציל את מפעל החיים של המשפחה(ידיעות)" (כלומר לבקש מנתניהו לסגור או לסגור חלקית את "ישראל היום").  גם במקרה זה אסור היה לנתניהו לקבל את מוזס לפגישה, או לחלופין - לקבל אותו בנוכחות עוזרים ועורכי דין, ולהודיע לו מראש ש"חלק מהשיחות מוקלטות לצורך שיפור השירות". ולאחר שמוזס שיטח לפניו את בקשותיו היה על נתניהו לדחות אותן על הסף, ולהודיע שהוא מכבד את חופש הביטוי ואינו מתערב בנעשה בעיתונים, מפני שאינו מוסמך לכך. לא חשוב איזו גירסה נכונה - נתניהו שגה בגדול.

יעקב

איתן אבריאל, עורך "דה מרקר" קורא לחקור את בנק ישראל בגלל פשיטת הרגל הגדולה של אליעזר פישמן. מעריכים שזו פשיטת הרגל האישית (רק "אישית"?) הגדולה בתולדות מדינת ישראל. חובותיו של פישמן הן בסדר גודל של 5 מיליארד ש"ח, מרביתם לבנקים, וכול הכסף הזה כסף אבוד.

השאלה הגדולה היא איך הגענו הלום, איך נפלנו לבור עמוק כול כך? מדוע לא טופל העניין קודם? איפה הבנקים? איפה בנק ישראל (המפקח על הבנקים)?

כול אחד ידע, כבר לפני 10 שנים, שאליעזר פישמן פושט רגל, ואינו מסוגל לכסות חובותיו. למרות זאת המשיכו הבנקים לתת לו אשראי ולדחות את פרעון חובותיו מבלי לפעול למימוש הביטחונות (שמן הסתם אינם מספיקים כלל). עכשיו גם מתברר שהבנקים לא הקפידו לדרוש ולבדוק שיש בטחונות לאשראי שנתנו לפישמן. פישמן ובני משפחתו המשיכו לנהל עסקיהם ולמשוך משכורות עתק במשך 10 שנים ולחיות כמו מלכים בווילה בסביון, ולנסוע במטוס פרטי. לך תדע כמה כסף הם העלימו במשך 10 השנים האלה. פשיטת הרגל שהוכרזה רשמית כעת, הוכרזה רק בגלל תביעה של מס הכנסה. ללא תביעה זו היו הבנקים ממשיכים לגלגל חובותיו של פישמן בלי סוף.

אומרים שמנהלי הבנקים פחדו מפישמן היות שהוא היה הבעלים של "גלובס" והיה יכול לפרסם עליהם דברים לא מחמיאים. זה לא תירוץ. כול מנהלי הבנקים האחראים על ההפסד הגדול צריכים להתפטר, יחד עם הדירקטורים שלהם. במקום זה מפטרים אצלנו מנהלי בנקים רק בגלל הטרדות מיניות... צריכים לחקור ולפרסם ברבים מי אישר את האשראי לפישמן, מה השיקולים והביטחונות שהיו (אם בכלל). מתעורר חשד כבד לשחיתות ומניעים לא כשרים, אחרת קשה להסביר מה שקרה.

במערכת בנקאות נורמלית הפסדי הבנקים הם בעיה של הבנקים ובעליהם, לא של הציבור, חוץ מבעיות של הונאה פלילית שבטיפול מערכת אכיפת החוק. אם הבנק מפסיד כסף רב בגלל החלטות עסקיות שגויות דינו לפשוט את הרגל ולהיסגר, תוך שבעליו מפסיד את הונו.

אצלנו אין מערכת בנקאות נורמלית - יש מערכת בנקאות "גליציאנית" - מערכת בנקאות מנוהלת על ידי בנק ישראל (קרי: המדינה). בנק ישראל מונע פתיחת בנקים חדשים, מונע תחרות בתחום הבנקאות ומנהל את הבנקים הקיימים ביד רמה. את הפסדי הבנקים הוא מטיל על הציבור בצורה זו או אחרת, בשם "יציבות הבנקים" הקדושה. לא מניחים לבנקים לשאת בתוצאות כשלונותיהם וליפול, כמו שקורה במערכת נורמלית, אלא מכסים את הפסדיהם מהקופה הציבורית.

בנק ישראל הוא האחראי על פיקוח הבנקים, והיה אמור לשים לב לבור ההולך ונפער במשך 10 שנים, והיה אמור למנוע את ההחלטות השגויות של הבנקים שהמשיכו להעניק אשראי ענק כזה לפושט רגל במשך 10 שנים. צודק איתן אבריאל שצריך לחקור את המחדל הזה של בנק ישראל. לא בנק ישראל צריך לחקור את עצמו, אלא גורם חקירה חיצוני - הכנסת או המשטרה או הפרקליטות. אבל חקירה לא מספיק, צריך להסיק לקחים.

זו אשלייה לחשוב שבנק ישראל מסוגל לפקח על הבנקים ולמנוע כישלונות ענקיים כאלה. הפרשה מוכיחה שבנק ישראל לא מסוגל. הדבר היחידי שמסוגל לרסן את הבנקים ולהטיל עליהם מורא הוא האיום לפשיטת רגל. זה הדבר שעל פיו מתנהלים כול העסקים. הברירה הטבעית בוררת בין עסקים מנוהלים טוב לכושלים, והכושלים פושטים רגל ונעלמים. בנק ישראל מטרפד את מנגנון הברירה הטבעית, וחושב שהוא מסוגל להבטיח את יציבות מערכת הבנקאות ללא מנגנון פשיטת הרגל. זו אשלייה, הוא לא מסוגל, הוא רק מסוגל להוציא כספי ציבור לריק ולהעבירם לבנקים, כדי למנוע פשיטות רגל. הוא רק מסוגל להבטיח שהבנקים ומנהליהם יתקיימו על חשבון הציבור. הוא לא מסוגל להבטיח שיתנהלו בצורה טובה.

בכלל, בנק ישראל מוסד מיותר לחלוטין בזבזני ומזיק. בפיקוח על הבנקים הוא נכשל פעם אחר פעם, כמו שמוכיחה הפרשה הזו. לא יכול להיות אחרת.  פקידים של בנק ישראל לא מסוגלים לנהל בנקים. בקטע של "קביעת הריבית במשק" הוא לא קובע כלום, כי הוא חייב ללכת אחרי הקביעות של הבנקים המרכזיים בארה"ב ובאירופה. אז מה בדיוק תפקידו של בנק ישראל? לגרום נזקים? 

לא, לא צריך לחקור את בנק ישראל, צריך לסגור אותו! ובאותה הזדמנות לבטל את השקל - שהוא כלי ריק מתוכן ומיותר לחלוטין.

יעקב

וועדי עובדים, שיושבים עם "היד על השאלטר" במוסדות ציבוריים וחברות ממשלתיות, סוחטים הטבות מפליגות ובלתי צודקות על חשבון שאר האנשים.

הנה דוגמה מארה"ב. פועל ניקיון אחד בשם ליאנג ז'או ז'אנג, העובד ברכבת התחתית של סן פרנציסקו, הרוויח בשנה שעברה, 2015, 162 אלף דולר (בערך 52 אלף שקל לחודש) רק עבור "שעות נוספות". בתוספת המשכורת ה"רגילה" של 73 אלף דולר לשנה ( כ 23 אלף ש"ח לחודש) הוא הרוויח כ 235 אלף דולר ( כ 75 אלף שקל לחודש). עוד הוא קיבל "תנאים סוציאליים" (הפועל המסכן!), כמו פנסיה וביטוח בריאות, וס"ה הרוויח כ 270 אלף דולר בשנת 2015, שהם כ 87 אלף שקל לחודש. שנת 2015 לא הייתה יוצאת דופן עבור עובד חרוץ זה. בשלוש השנים האחרונות הוא הרוויח, (כולל תנאים סוציאליים) 682 אלף דולר, שהם שווים למשכורת ממוצעת של 227 אלף דולר לשנה (73 אלף שקל לחודש). לשם השוואה: משכורת ממוצעת במשק בארה"ב היא מתחת ל 50 אלף דולר לשנה. הכתב בדק עובד בעבודה דומה, גם כן במוסד ציבורי, שמש בבתי ספר ציבוריים בקליפורניה, ומצא שהם אכן מרוויחים כ 50 אלף דולר בשנה (שהם כ 16 אלף שקל לחודש). מר ליאנג הצליח להרוויח פי 4.5 או פי חמש מעובד רגיל (לא מקופח) בעבודה דומה. אם עיתונאי אצלנו היה טורח לנבור בספרים (כמו שעשה העיתונאי בארה"ב) היה מגלה תופעה דומה בחברת החשמל, רשות הנמלים, העיריות והאוניברסיטאות.

כיצד השיג ליאנג את ההכנסה המופלאה הזו? או - כמו ששאל אחד הנוסעים שהכתב ראיין - איפה נרשמים כדי להתקבל לעבודה זו? התשובה פשוטה וברורה לכול. רכבת התחתית בסן פרנציסקו מנוהלת על ידי גוף ציבורי (חברה עירונית), העובדים מאוגדים בוועד עובדים. הם דורשים תוספות שכר, ואם לא נותנים להם הם משביתים את השירות. הציבור והעירייה לא יכולים להרשות לעצמם שביתה בשרות חיוני זה - לכן נותנים לעובדים כול מה שהם דורשים, בייחוד שזה לא כסף של פקיד העירייה, זה כסף של ציבור הנוסעים. קל לפקידי העירייה להיות נדיבים על חשבון הציבור. והתיאבון של העובדים המסכנים אינו יודע שובא, והכוח שלהם בלתי מוגבל.

חברה לא יכולה להתקיים אם צריך לשלם לכול עובד ניקיון 73 אלף ש"ח לחודש. כבר כתבנו על העיר דטרויט בארה"ב שנחרבה על ידי האיגודים המקצועיים. אצלנו יש, כמובן, בעיה דומה עם חברת החשמל, הנמלים, הרכבות, רשות שדות התעופהף העיריות ועוד. זה לא תקין ולא צודק שכול עובד בשרותים ציבוריים חיוניים ירוויח משכורת (והטבות) של, למשל, כ 30-40 אלף שקל לחודש (בחברת החשמל) - על חשבון הציבור, וזאת מבלי לעבוד קשה במיוחד, כי ידוע שמצבת העובדים בחברות אלה מנופח מעל ומעבר והעובדים לא ממש הורגים עצמם בעבודה קשה.  לא בסדר ולגמרה לא צודק. ויש עשרות אלפים רבים של עובדים כאלה.

הדבר נובע מאידאולוגיה סיציאליסטית מעוותת הנותנת כוח סחיטה בלתי הגיוני, בלתי מוצדק ובלתי מוגבל בידי הוועדים המושחתים - בדמות "זכות השביתה" הקדושה.

מה שצריך הוא להטיל איסור מוחלט על שביתות בשרות הציבורי. המשכורות בשירות הציבורי צריכות להיקבע על ידי וועדה ציבורית "אובייקטיבית ובלתי תלויה, בראשות האלוהים" או על ידי מוישה. לא חשוב על ידי מי - רק לא באמצעות שביתות. ככה יוכלו עובדי החברות הציבוריות להינות ממשכורת הוגנת מבלי לחגוג בצורה מוגזמת וחזירית על חשבון שאר הציבור. אין סיבה ואין צדק שעובד חברת החשמל ירוויח פי שניים או פי שלוש יותר מהשכר הממוצע במשק עבור עבודה ברמה מקצועית דומה.

דבר שני שדרוש הוא חוק משכורת מקסימום, לכול עובדי הציבור. הציעו הגבלת משכורות המנהלים בחברות (ממשלתיות ועירוניות). כן - צריך חוק כזה. לא טוב ש"מנהלים" בחברות כאלה יקבלו משכורות מוגזמות ולא צודקות, על חשבון הקופה הציבורית. זה כולל את מנהלי הבנקים, שמתקיימים, ומנוהלים, על ידי בנק ישראל (הממשלה). זה כולל את בנק ישראל עצמו, שיאן שכר במשק הישראלי. זה כולל את האוניברסיטאות, בתי החולים, העיריות, והכול. אבל, מנהלים יש יחסית מעטים. מי ששורף כסף ציבורי גדול זה העובדים בגופים ציבוריים. כאלה יש מאות אלפים, ובעזרת הוועדים והשביתות - החגיגה שלהם גדולה. 

הנה, סיכום הפתרונות: ביטול זכות השביתה בשרותים ציבוריים, קביעת משכורות מקסימום בשרותים אלה, והחושב מכול: צימצום (ככול האפשר) של השרותים הניתנים על ידי גופים ציבוריים. פירושו - הפרטה של מה שניתן לספק באמצעות חברות פרטיות בשוק תחרותי (למשל הנמלים).

אני לא רואה כיצד ניתן להפריט את הרכבת התחתית בסן פרנציסקו, או את רכבת ישראל. או את רכבת התחתית הבאה עלינו לטובה בת"א. בחברות כאלה צריך להשליט סולמות שכר הגיוניים באמצעות החוק (הגבלת תקרת השכר), ולאסור כליל את השביתות.

יעקב

מאשה גסן היא סופרת ועיתונאית נהדרת, יהודיה, ילידת 1967, מוסקבה, שהיגרה עם הוריה לארה"ב ואח"כ חזרה לרוסיה. היא מחזיקה באזרחות כפולה רוסית-אמריקאית, וכותבת באנגלית ורוסית. בעיקר היא כותכת, כמובן, על רוסיה. בכתבה בניו יורק טיימס היא שואלת בכותרת: "האם ברה"מ התפרקה במאת?". הנה קטעים - (תרגום מאנגלית ותמצות שלי).

ב 22 באוגוסט מציינים ברוסיה את יום נפילתה או התפרקותה של ברה"מ. ביום זה, לפני 25 שנה, בשנת 1991, נכשל נסיון ההפיכה של הגנרלים הקומוניסטים השמרנים במוסקבה נגד נשיא ברה"מ גורבצ'וב. בוריס יילצין, שנבחר קודם לכן לנשיא הפדרציה הרוסית (בתוך ברה"מ), מילא תפקיד מפתח בחיסול ניסיון ההפיכה, בעזרת התקוממות עממית במוסקבה. יילצין תפס את עמדת הכוח העליונה, על חשבון גורבצ'וב, והביא, כמה חודשים לאחר מכן, לביטל ברה"מ, ועימה המשטר הקומוניסטי. כול הרפובליקות של ברה"מ לשעבר, ובייחוד הגדולות - אוקריינה ובלרוס - הפכו מדינות עצמאיות. גורבצ'וב איבד את משרתו ויצא לפנסיה. הקומוניזם בוטל כשיטה וכדת של המדינה ברוסיה. מאז, רוסיה היא, לכאורה, דמוקרטית. אולי.

הקומוניסם נפל במזרח אירופה כשנתיים קודם, ב 1989, בעיקבות סדרה של הפיכות יחסית שקטות (בצ'כיה כינו זאת הפיכת הקטיפה the velvet revolution) . ברומניה היו כמה עשרות הרוגים. בנסיון הפיכת הנגד של הגנרלים הקומוניסטים הרוסים, במוסקבה, 1991, היו "רק" 3 הרוגים. המעבר העצום ממשטר דיכוי קומוניסטי למשטר יותר חופשי, שהיה שינוי היסטורי מהפכני ביותר, עבר יחסית ב"שלום" ללא שפיכות דמים נוראית, כנהוג במהפכות גדולות.

הדבר שתרם לשינוי ה"שקט" של המשטר (ללא שפיכות דמים) הייתה המדיניות שנקט יילצין: הוא שמר על מוסדות השלטון הקיימים (הקומוניסטיים), כמו צבא, משטרה, המשטרה החשאית, משרדי הממשלה וראשי הערים והמחוזות. בעלי התפקידים מימי המשטר הקומוניסטי והנהלים שהיו נהוגים נשארו. יילצין עצמו היה, כמובן, עסקן קומוניסטי שעלה לגדולה במוסדות השלטון הקומוניסטי. יילצין קיווה שיוכל לבצע מעבר הדרגתי מהשיטה הקומוניסטית לשיטה הליברלית, ולהחליף את האנשים ואת שיטות העבודה בהדרגה. אך למוסדות ולשיטה (הקומוניסטית) כוח אינרציה משלהם, הם החזיקו מעמד ללא שינוי יסודי, ב 10 שנות שלטונו של יילצין, ואחרי זה, תחת יורשו של יילצין - ולדימיר פוטין - חזרו למעשה לשיטה ואופי השלטון הקומוניסטי.

כיום - מה שמאפיין את החיים ברוסיה הוא שהכול פוליטי, הכול מתרכז סביב האישיות של המנהיג (פוטין) והאומה - רוסיה. הצנזורה והשלטון המרוכז של מפלגה אחת חזרו. החיים ברוסיה יותר דומים עכשיו למה שהיה תחת המשטר הקומוניסטי.

המצבה לשלושת האנשים שנהרגו בעת ההפיכה השקטה של 1991 (גיבורי ההפיכה השקטה) היא לוח זכרון קטן שאיש אינו זוכר את קיומו. הדיבורים על הקמת מצבה ראויה נשכחו. לעומת זאת הפסל של דז'רז'ינסקי, המייסד של ה KGB - (השב"כ של הרוסים) שאסר ורצח מיליונים של מתנגדי המשטר - הפסל הזה שוקם באהבה ומסירות ושוכן בכבוד בפרק ליד הקרמלין. הפסל הזה הוקם כמובן בזמן השלטון הקומוניסטי והוא היה הראשון שנותץ והופל, כמעשה סמלי, בעת ההפיכה השקטה של 1991. כעת הוא שוקם.

הערה: עד כה הטקסט של משה גסן. 

הערה שלי: ככול שהמשטר של פוטין הוא רודני, לאומני ומדכא ודומה מבחינות רבות למשטר הקומוניסטי - הוא בכול זאת שונה. יש הרבה יותר חופש ברוסיה עכשיו מאשר בימי המשטר הקומוניסטי - חופש דיבור (רחוק ממוחלט), חופש תנועה (אפשר לנסוע למערב), חופש עיסוק (יש עסקים פרטיים) והעיקר: הרבה פחות אסירים פוליטיים שנשלחים לסיביר והרבה פחות רציחות פוליטיות, הרבה פחות התעללות באנשים. 

יעקב

סוגייה מאד מעניינת התעוררה לאחרונה הקשורה בזכויות האדם - בייחוד הזכות לפרטיות - מול סמכויות הממשלה. היא באה לידי ביטוי במאבק המשפטי והחוקי של ה FBI נגד חברת אייפל. והנשיא אובמה קפץ לתוך הוויכוח והתבטא, כמובן, בעד הממשלה, ה FBI ונגד זכויות הפרט. הוא שייך למחנה האידאולוגי שחושב שהמדינה היא מעל לכול, היא האלוהים.

הסיפור הוא פשוט: בדצמבר 2015 הייתה מתקפת טרור איסלמי בסן ברננדינו בקליפורניה, בה נהרגו 14 איש. הטרוריסטים, סעיד פארוק ואישתו נהרגו לאחר מכן בקרב עם המשטרה. האייפון של פארוק נמצא על ידי השוטרים, אבל הם לא ידעו להפעיל אותו והוא ננעל - כלומר נמנעה מהם גישה לתוכנו. ה FBI והמשטרה הוציאו צו חיפוש נגד אייפל (יצרנית המכשיר) המחייב את אייפל למסור למשטרה את כול המידע ששייך לפארוק. אייפל נענתה לצו החוקי ומסרה את המידע של פארוק שהיה שמור בענן (בשרתים של אייפל), אבל טענה שהמידע במכשיר האייפון עצמו מוצפן, ואין לאייפל "מפתח רזרבי" או אפשרות לגשת למידע זה. ה FBI הגיש תביעה בבית המשפט כדי לאלץ את אייפל להושיב צוות מומחים כדי לפענח את הצופן ולהשיג את המידע עבור הממשלה. כמו כן דרשה הממשלה (על ידי ה FBI) שאייפל תשנה את המוצר שלה (האייפון) כך שיהיה קיים "מפתח רזרבי" שבעזרתו ניתן יהיה בעתיד להיכנס לכול המידע המוצפן בכול המכשירים.

בעיה דומה מתעוררת עם אפליקציית המסרים "וואטסאפ". שופטים הוציאו צוו ציתות, המאפשר למשטרה לצותת למסרים של חשודים, אבל מסתבר שהמסרים מוצפנים. האם יכולה המדינה (המשטרה) לחייב את "וואטסאפ" (השייכת לחברת פייסבוק) לפענח עבורה את המסרים המוצפנים? האם מסוגלת וואטסאפ לפענח מסרים מוצפנים? האם ניתן לחייב את וואטסאפ למנוע הצפנת המסרים?

יש פה סוגייה מעניינת (אך משנית): האם יש זכות לממשלה לאלץ את אייפל לעבוד בשבילה - להשקיע עבודה של צוות מומחים, בהיקף לא מבוטל, כדי לפרוץ את ההצפנה.

אבל הסוגייה העיקרית היא: האם יש לאדם, כפרט, זכות לשמור על פרטיותו על ידי הצפנת המידע שלו? האם הממשלה יכולה לחייב את אייפל לשנות את המוצר, כך שלכול המכשירים יהיה קיים "מפתח רזרבי" שמאפשר גישה למידע מוצפן? האם הממשלה יכולה, או צריכה, לחוקק חוק הקובע שכול מכשיר ללא "מפתח רזרבי" הוא בלתי חוקי? האם כול יצרני המחשבים והטלפונים הניידים חייבים להפקיד בידי הממשלה "מפתח רזרבי" לכול הצופנים שבמכשירים שהם מוכרים לציבור? האם קיימת בכלל זכות לפרטיות? כי הרי - אם קיים מפתח רזרבי שנמצא בידי אחרים - אז חסל סדר פרטיות. 

אין וויכוח על כך שלממשלה ולמשטרה עניין, ואף זכות וחובה, לגשת למידע של טרוריסט רוצח, ובייחוד שהוא מת. המידע עשוי לעזור למנוע פשעים בעתיד ולהציל חיים. אבל הממשלה רוצה להטיל איסור מוחלט על החזקת מידע מוצפן, כלומר על הפרטיות, של כול האנשים כולם שאינם פושעים - בגלל המקרה הזה של הרוצח אחד. הממשלה אומרת: לא - אנו לא כופרים בזכות הפרטיות וההצפנה. מותר לכם להצפין את המידע, אבל אתם חייבים ליצור מפתח רזרבי שיהיה נגיש לממשלה באמצעות צו חיפוש של שופט. אבל, מרגע שקיים מפתח רזרבי - אין איש יכול להבטיח שאכן הוא יישמר בכספת ויהיה נגיש "רק לממשלה הטובה, ורק לפי צו של שופט". ברגע שקיים מפתח רזרבי אין לאיש שליטה מי יכול לגנוב מפתח זה ומי לא, והמידע הפרטי שלך הרבה פחות מוגן. הממשלה רוצה שלאזרחים לא יהיו סודות המוסתרים ממנה. 

הבעיה של זכויות האדם היא בעיה קשה במיוחד מול הממשלה. הממשלה היא הגוף החזק, הכוחני, הגדול, המפלצתי, שמפניו יש לאדם הצורך הגדול ביותר להתגונן. זכויותיו של אדם יכולות להירמס או להיפגע על ידי אנשים אחרים (פושעים) - ובקטע זה הוא זקוק לעזרה והגנה מצד הממשלה (המשטרה). אבל, באותה מידה, ואולי יותר, יכולות זכויותיו של אדם להיפגע ולהירמס על ידי הממשלה עצמה, אם הממשלה אינה מקפידה על סייגים וכיבוד זכויות האדם.

בעלי השקפות טוטאליטריות - כמו הנשיא אובמה - חושבים שהמדינה (או הממשלה) הוא גורם טהור וטוב, שפועל אך ורק לטובת האזרחים, ולכן - סמכויותיה של הממשלה צריכות להיות בלתי מוגבלות (המדינה היא האלוהים) - כי הוא עושה רק טוב. כלל לא חודר לתודעתם הרעיון שהמדינה יכולה להיות גוף מדכא (כפי שכול המדינות תמיד היו לאורך כול ההיסטוריה), ובמדינה "טובה" חייבים להבטיח את זכויות האדם, כפרט (זכויות הפרט) גם כנגד סמכות מוגזמת של המדינה. המדינה צריכה למצוא דרך למלא את תפקידיה המוצדקים (מלחמה בפשע), מבלי לפגוע בזכויות כלל האזרחים (שרובם ככולם אינם פושעים).

יעקב

מסתבר שיש במדינת ישראל חוק הנקרא "חוק הסטטיסטיקה" הנותן ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה סמכות וחובה לאסוף הנתונים, לערוך ולפרסם נתונים סטטיסטיים על ישראל.

ברוח הבולשביסטית השוררת במדינתנו, מטיל חוק זה חובה על האזרחים לשתף פעולה ולמסור נתונים ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אם בא סורק אדיב ונחמד של הלשכה לביתך ושואל אותך בנימוס רב: "תספר לי על מקורות ההכנסה שלך ועל הקניות שעשית בשבוע האחרון" אתה לא יכול לענות: "זה לא עיסקך, אנא תעזוב את ביתי, בבקשה". אם תענה כך אתה צפוי לשלושה חודשי מאסר. חוק הוא חוק. אם הממשלה שואלת אתה חייב לענות. אצלנו - לאזרח יש אולי זכויות מול אזרחים אחרים אבל לא מול הממשלה. הממשלה מעל לכול. הממשלה היא האלוהים.

במקרה של חשד לעבירה פלילית רגילה (נגיד גניבה), אם המשטרה חוקרת אותך - עומדת לך "זכות השתיקה" - אתה לא חייב לענות. לא כן במקרה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אם היא שואלת - אוי לך ואבוי לך אם לא תענה (שלושה חודשי מאסר).  הלשכה מבטיחה לך שהמידע שתמסור יהיה אנונימי ולא ישמש לפגיעה בך. זה יפה מאד. אז הממשלה מבטיחה - מה אתה לא מאמין לממשלה? איך אתה מעז?? שלושה חודשים בפנים על ת'חצפות. הכי טוב לאמץ את השיטה של הדתיים - להמנע מעימות חזיתי עם השלטונות ולהסתפק בתשובות מפוברקות.

למזלנו, יש מי שדואג לזכויות הפרט. ח"כ ישראל אייכלר הגיש הצעה לתיקון חוק הסטטיסטיקה. לדעתו עונש של שלושה חודשים בפנים מוגזם (לא מידתי), מספיק עונש של 200 ש"ח קנס. גם ח"כ אייכלר לא מודע לעקרון זכויות האדם, ואינו מאמין בו. פגיעה בזכויות האדם היא בסדר, כול עוד היא "מידתית".

לפי התיקון הזה עלול להתרחש התסריט הבא: סוקר אדיב בא לביתי ושואל בנימוס:

"כמה כסף הרווחת בשנה האחרונה?". אני: "אה... בה... אני לא בדיוק זוכר, נשבע שלא יותר מדי". סוקר: "זאת התחמקות. 200 שקל קנס!" שאלה שנייה: "כמה שעונים קנית מתנה לבני משפחתך?" אני: "לא זוכר, אולי שניים, אולי שלושה, אבל אני נשבע, הם היו שעונים פושטים, ב 50 ש"ח". סוקר: "כמה בדיוק? לא זוכר? אתה צוחק ממני? עוד 200 ש"ח קנס!"

הנה התיקון שאני מציע לחוק הסטטיסטיקה: לסוקר מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יהיו בדיוק אותן זכויות כמו לסוקר מכול גוף (פרטי) או אדם פרטי אחר - למשל: מכונים לסקרי דעת קהל. לכול אזרח תהיה הזכות האלמנטרית להגיד: "לא מעוניין לענות" ובזה נגמר העניין. (יש כמובן גם זכות להגיד "עוף לי מהעניים" אבל אי אפשר לחייב אדם להשתמש בנוסח זה).

יעקב

תחת הכותרת "השטן ממוסקבה" (שם של ספר), כותב גיא רולניק (עורך דה-מרקר) כתבת קינה ותוכחה אורכה על השחיתות והאטימות של "כל חלקי החברה הישראלית" כביכול, על הנורמות המקולקלות בישראל שהולידו מבול של חקירות והרשעות על מקרי שחיתות של נבחרי ציבור.

בקולמוס קליל ורהוט מגולל רולניק את הסיפורים על הגאידמקים (ארקדי גאידמק), "אולמרטים, דנקנרים, טייקונים, אנשי המעטפות, גיבורי הנדל"ן, וכוכבי ההון-שילטון-עיתון". האנשים האלה (שחלקם צברים, לא כמו גאידמק), "השתלטו על חברות, תרמו מאות מיליונים, קנו עיתונאים, התחברו לפוליטיקאים, וכמה מהם קינחו בפשיטת רגל רעשנית." ממשיך רולניק:

וכן, מכיוון שהם היו משלנו, עם חיבורים עמוקים ונאמנויות ותיקות של עשרות שנים בתוך הממסד הישראלי - לפוליטיקה, לעיתונות ולאקדמיה - הם ידעו להשתמש בכסף ציבורי ובכספי פנסיות מקומיות, במונופולים לגיטימיים, בהטבות מהמדינה בהרבה יותר כישרון ואלגנטיות ממנו [מגידמאק]. ולראיה: בעוד שהוא יושב במוסקבה, מושפל ורחוק, הם עדיין מקבלים זמן מסך ואינצ׳ים בעיתונים של החברים הטובים שלהם מהימים העליזים.

השטן החדש, הוא, (בנוסף לקודמים, לא במקומם...) אביגדור ליברמן הרוסי, וכול הנחקרים בשחיתות ממפלגתו. אומר רולניק:

כמו בסיפור גאידמק, כמו עם הדנקנרים, האולמרטים, ההירשזונים או אנשי פורום החווה של משפחת שרון, אלה אינן תופעות ייחודיות ואין להן שום קשר למפלגה מסוימת או למקורותיה: זאת רק המראה שבה נשקף כל אחד מאתנו מקטן ועד גדול, מהימין ועד השמאל....

"ישראל ביתנו, כמו גאידמק, כמו אותו אוליגרך, לא המציאה כלום ולא הביאה כלום. זאת אינה פרשת ישראל ביתנו: זהו פרצופם של הפוליטיקה הישראלית ושל המגזר הציבורי הישראלי. מה שמפא״י עשתה במשך עשרות שנים, מה שהליכוד עשה בשנים שבהן היה בשלטון - הם עשו, לכאורה, בשנים האחרונות. " (הדגשה שלי) ממשיך רולניק:

ברוב חלקי המגזר הציבורי, המעסיק יותר ממיליון איש, טבועה עמוק תרבות מינויים וקידומי המקורבים. היא כל כך מושרשת עד שהיא נתפשת כמובנית מאליה. בחלק מהגופים, בעיקר בעיריות, במונופולים וברשויות גדולות, מקובל לחלוטין שיש חמולות משפחתיות או מקורבות למפלגה מסוימת, שמנהלות את הגיוסים והקידומים בארגון.

קידום או גיוס בני משפחה או סתם חברים וסידורי עבודה לקרובי משפחה של אנשים עשירים ומשפיעים לא דוקרים את העין כמו מעטפה או צ׳ק. הרבה יותר קשה לזהות אותם, אבל הם אינם שונים ערכית, אתית ומהותית: הפקיד מחליט לפי שיקול אישי ולא ענייני. טובת ההנאה בגיוס ובקידום של מקורבים יכולה לעלות למשלם המסים מיליונים רבים - לא פחות, לעתים הרבה יותר, מ״קיקבק״ שעובר למאכער שמארגן כספים לעמותה מקורבת.

רולניק מספר גם על בנימין בן אליעזר (יו"ר מפלגת העבודה, בעבר), שחוץ מהכספים שקיבל לכיסו שלא כדין לכאורה (יש המלצה להעמידו לדין), סידר ג'ובים  בחברת החשמל למקורביו, שלא על פי "כישורים".

רולניק:

"אין נושא גדול וחשוב יותר מאשר איכות הממשלה והמגזר הציבורי, יושרתם ומקצועיותם. אין מקצועיות בלי יושרה ואין יושרה בלי מקצועיות. המדד החשוב ביותר לאיכות הממשלה הוא הדרך שבה מתבצעים המינויים ומתקבלות ההחלטות: האם הם על בסיס ענייני, לגופו של נושא, על פי הכישרון - או שיש אינטרסים זרים המדריכים את הפוליטיקאי או משרת הציבור? "

ומה המסקנות של רולניק, מה הלקח וההמלצות לתיקון?

הנחת העבודה של הימין הכלכלי היא שמגזר ציבורי תמיד ישרת בעיקר את עצמו - את הפוליטיקאים והפקידים.  [ נכון מאד! אפילו רולניק קולט את זה!] 

ממשיך רולניק: זאת הנחה שאי אפשר לקבל  [כלומר – נמשיך להאמין באוטופיות, לא נסכים לראות את המציאות], משום שגם הכלכלנים הימניים ביותר מבינים שהמגזר הציבורי הוא היחיד שיכול לספק מוצרים ושירותים ציבוריים כמו צבא, משטרה וחינוך. 

מה שייך "צבא משטרה וחינוך" לכאן? נכון – המדינה צריכה לתת בטחון והגנה לאדם (צבא, משטרה, חוקים ומערכת משפט) – את זה לא יכולים לארגן אחרת. (על החינוך אפשר להתווכח). אבל אין זה אומר שהמדינה צריכה לעשות מיליון דברים נוספים שהיא עושה – נמלים, תחבורה, חשמל, מטוסים (התע"א) חברות ממשלתיות, בריאות, רגולציות בלי סוף של כול תחום פעולה בחברה, ועוד, ועוד.

כולם (כולל רולניק) רואים בדמיונם בממשלה (או במגזר הציבורי) משהו כמו אלוהים. לפי השקפתם הממשלה היא האבא הגדול שלנו, היא כול יכולה – (כול פגם היא תתקן, כול בעיה – תפתור) היא יודעת הכול והיא סופר חכמה, עושה הכול בחוכמה, ביושר, ובטוב לב, למען טובת כולם. זאת טעות. זאת אידיאליזציה, זאת אוטופיה. אין ממשלה כזו. הממשלה אינה האלוהים. הממשלה היא בסך הכול חבורה של פוליטיקאים שלומיאלים ומושחתים, שפועלים, קודם כול למען האינטרסים האישיים של עצמם. אין ממשלה אחרת, לא יכולה להיות ממשלה אחרת. הממשלה והמגזר הציבורי הם הגוף המושחת מהיסוד שהיטיב לתאר רולניק במאמרו. לא יכול להיות אחרת. זאת המציאות, להבדיל מפנטזיות ומאוויים. רולניק עצמו אומר זאת:

"לכן הגיע הזמן להבין שהפוליטיקאים, הישנים והחדשים, מהשמאל ומהימין, מהמרכז ומהשוליים הם האחרונים שיסמנו כיוון חדש." ... נכון! אבל אין פוליטיקאים אחרים. לא יכולים להיות אחרים. זה מה יש.

ולבסוף – הוא פונה בתוכחה כללית, ומאשים "אותנו" – דהיינו את כולנו, את "החברה הישראלית". הסיפור הזה של  "כולנו אשמים" – זה מתכון בדוק להתחמק ממסקנות, מאחריות ומשינוי. הטפות מוסר מעורפלות וריקנית נוסח "תסתכלו במראה" לא מובילות לשום מקום.

הממשלה מורכבת, בהכרח, ממושחתים ושלומיאלים שרודפים אינטרסים אישיים. לא יכול להיות אחרת. המסקנה יכולה להיות רק אחת: הממשלה אינה מסוגלת לבצע את כול מה שאנו היינו רוצים שתעשה. עלינו להכיר במגבלות, לתת חופש מרבי  לאנשים לפעול ללא תלות או סייגים מצד הממשלה. עלינו להגביל את תחומי הפעילות הממשלתית למינימום ההכרחי – ביטחון, משטרה, בתי משפט, חוקים.

הדבר לא מתיישב עם האידיאולוגיה של רולניק (ומרבית האנשים בישראל), והם ממשיכים לחלום על אוטופיה, על אבא טוב ומיטיב, למעלה, בממשלה, שייקח אותנו ביד, ויכוון את חיינו, יספק את צרכינו, ויפטור אותנו מאחריות, ממאמץ ומסכנות הקיום. הם ממשיכים לחיות בעולם של חלומות לא מציאותיים.

יעקב

שר הכלכלה, בנט, יחד עם שר האוצר (בהמלצת ראש ההגבלים העסקיים) מתכננים עוד "רפורמה" בכרטיסי אשראי. הם ינהיגו כרטיסי "דביט" - זה כמו כרטיס אשראי, אבל מחייבים את חשבונך מיידית, ביום הקניה (לא בסוף החודש), וגם מעבירים את הכסף לבית העסק באותו יום. כרטיס דביט זה כמו מזומן: במקום ללכת לכספומט, להעביר את הכרטיס ולמשוך מזומנים, ואח"כ ללכת לחנות לשלם במזומנים, אתה מעביר את הכרטיס בחנות עצמה, והמזומן עובר ישירות מהחשבון שלך לסוחר, בלי שתצטרך לסחוב שטרות כסף מהכספומט לחנות. בנוסף - העמלה שתגבה מבעל החנות תהיה נמוכה יותר מהעמלה שגובים על תשלום באמצעות כרטיס אשראי.

נהדר. רעיון מצוין...

אבל מה? השאלה היא מדוע זה לא היה קיים עד כה? מדוע אנו זקוקים לטובות של שר הכלכלה וועדת יוקר המחיה הממשלתית בשביל דבר פשוט ופעוט זה? והתשובה: בגלל רגולציית יתר ממשלתית. עד עכשיו הרגולציה, כלומר הממשלה, לא איפשרה סוג זה של כרטיס אשראי. למה לא איפשרה? ככה. כי אצלנו הרגולטור (הממשלה) מנהל את הכול, וקובע מה מותר ומה אסור. מה שהממשלה לא מאשרת - אי אפשר לעשות.

חברות כרטיסי האשראי גובות, אכן, עמלות גבוהות. מדוע? כי אין תחרות. יש ריכוזיות, יש רק 3 חברות כרטיסי אשראי בישראל. למה רק 3 ??? ככה. כי הממשלה (הרגולטור) קבע שיהיו רק 3. למה אין 20 חברות, שיתחרו על הצרכן, על ידי טיב השרות וגובה העמלות ?

אופנתי היום להתלונן על ריכוזיות היתר. הנה עוד דוגמה של ריכוזיות יתר, כולה באשמת הממשלה. אם הממשלה לא הייתה מונעת, באמצעות הרגולטורים, הקמת חברות כרטיסי אשראי נוספות, הייתה תחרות בתחום.

במקום זה יש לנו, כמו בבנקאות, תחרות "כאילו" בין 3 חברות כרטיסי אשראי, שהממשלה מועילה להרשות להן לפעול, כולן לפי אותם כללים שהממשלה מכתיבה - כלומר ללא תחרות של ממש. לו היה שוק חופשי בתחום כרטיסי האשראי, היו צצים מזמן כרטיסי הדביט, שהינם נפוצים בחו"ל.

אז, מידי פעם מתעוררים אנשים כאלה או אחרים, בתוך הממשלה, ועושים לנו טובה, ומאפשרים לנו לחיות, קצת, וליהנות, (רק קצת) מהדברים הכי פשוטים וטריוויאליים שקיימים, ושעד עכשיו היו אסורים בארץ. תודה רבה !

מהמאמר בדה מרקר:

"כל שרשרת הערך בענף נשלטת בידי שלושת הבנקים הגדולים:  הפועלים,  לאומי ו דיסקונט, השולטים גם על שלוש חברות כרטיסי האשראי הפועלות בענף, וכן על שלוש חברות הסליקה היחידות בענף. בנקים אלה שולטים גם בחברת שב"א שמספקת את שירותי תשתית המחשוב (מיתוג) בענף."

הנה תחום נרחב לפעולתו של הממונה על ההגבלים העיסקיים. מדוע הוא אינו פועל? מדוע מתקנים רק רגולציה קטנה, בשוליים?

עוד:

ההמלצות על שוק כרטיסי האשראי נכתבו בדו"ח שהוכן ברשות ההגבלים בחודשים האחרונים. זהו דו"ח פנימי, שככל הנראה לא יפורסם, אך הוא חושף את המציאות שכל בית עסק בישראל מכיר מקרוב: זהו ענף ריכוזי הפועל מול בתי העסק בחוסר שקיפות שאינה מאפשרת לבעל העסק להבין על מה הם משלם וכמה.

מדוע שלא יפרסמו את הדו"ח ה"פנימי"? זה דו"ח של אבא שלהם? הוא נעשה במסגרת העבודה הממשלתית - שיפורסם, ואם הם מסרבים - צריך להגיש תביעה לפי חוק חופש האינפורמציה. איני חושב שיש בו סודות ביטחוניים, המצדיקים סודיות. מה יש לפיקיד ההגבלים העיסקיים להסתיר? שהממשלה לא מאפשרת שבירת של מונופול הבנקים? אז, הנה, הסוד גלוי לכול.

על הממשלה להסיר את הרגולציה המכבידה, ולא למנוע תחרות חופשית וחופש בעסקים, ולא לתקן בשוליים על ידי שינוי חצי רגולציה פה ושם.

יעקב

חוק הריכוזיות עבר בכנסת, בתרועה גדולה, ובהסכמה מקיר לקיר. זהו חוק רע וטוטאליטרי, המגביר את הרגולציה ואת כוחו השרירותי של השלטון והפוליטיקאים. הוא חוק המקשה עשיית עסקים והשקעה בעסקים בישראל. הוא מגביר את השרירותיות וחוסר הוודאות, והמגבלות המוטלות על משקיעים ואנשי עסקים. הוא מגדיל את המנגנון הפקידותי, הרגולטורי, ויוצר משרות חדשות ומוקדי כוח לפוליטיקאים ומקורביהם, שבידיהם כעת הסמכות להחליט מי "ריכוזי" ולכן צריך להציק לו, ומי "מאנש" (מאנשי שלומנו), שאפשר להניח להם לנפשם. החוק מחזיר אותנו לאחור, לימי פנחס ספיר העליזים, ולכלכלה ריכוזית המנוהלת מלמעלה.

במדינה חופשית המדינה אינה מתערבת ואינה מכתיבה הבעלות על עסקים. מי שהקים עסק, או קנה עסק, כול עסק, מקטן ועד גדול, הוא הבעלים על העסק ויכול ליהנות מפירותיו. רק אם הוא פושט רגל (לא עומד בהתחייבויותיו הכספיות) או מבצע עבירה פלילית (הונאה, גניבה או דיווח שקר) – רק אז אפשר להפקיע את העסק מידיו. במדינה חופשית המדינה לא יכולה להגיד לאדם: "אתה לא יכול להיות בעל עסק זה או אחר". המדינה לא קובעת מי מנהל עסקים.

במדינה טוטאליטרית, כמו המדינות הפאשיסטיות (גרמניה, איטליה, ואחרות, למשל רוסיה של פוטין), הממשלה הוא האלוהים, והשליט מורה לאנשי עסקים מה לעשות, ומחליט מי יכול להיות בעל עסק ומי לא (ומי יכלא בסיביר ל 10 שנים). אנחנו עשינו כעת צעד לכיוון הפאשיזם. אצלנו מותר, כעת, לממשלה (באמצעות רגולטור) להגיד לאדם (או משקיע): "אתה לא יכול להיות בעל עסק זה, עליך למכור אותו".

הריכוזיות הגדולה במשק הישראלי היא אכן בעיה, גם בנק ישראל התריע עליה, גם דניאל דורון, בעל המרכז לקידום כלכלי וחברתי, נביא הכלכלה החופשית בישראל (יחד עם אחרים). גם עתונאים כלכליים, חסידי הכלכלה החופשית כמו גיא רולניק בירכו ברכה גדולה (ומאד מוגזמת) על החוק הזה. הם טועים.

הדרך לטפל בריכוזיות היא יותר חופש, שוק יותר חופשי – לא יותר רגולציה ויותר שליטה פוליטית בכלכלה. על הריכוזיות, בייחוד הריכוזיות בבנקאות, אם כול חטאת, אכתוב קטע נפרד. הריכוזיות הרעה היא כולה מעשה ידי הממשלה, והחוק הזה רק מחזק את הריכוזיות - את ריכוז הכוח בידי הפוליטיקאים.

הרטוריקה הריקנית פרחה, בכנסת. ח"כ שלח: "חוק הריכוזיות הוא תחילתה של דרך חדשה לכלכלה הישראלית, וגאווה לכנסת". החוק הזה (אם יעשה משהו בכלל) יפגע בהתפתחות הכלכלית ובהשקעות בישראל. הפוליטיקאים, אין בכוחם לקדם את הכלכלה, את זה עושים היזמים והמשקיעים, הפוליטיקאים יכולים רק להפריע. זה מה שהם עושים ביתר שאת כעת.

ח"כ מיכאלי: "החוק הזה מתחיל להחזיר את הכוח לציבור ולדמוקרטיה. ". היא דומה למלך לואי ה 14 שאמר "המדינה זה אני". ח"כ מיכאלי אומרת: הדמוקרטיה זה אני. כאילו שריכוז כוח בידי אנשי עסקים ומשקיעים זה רע, אבל ריכוז כוח בידי פוליטיקאים והמדינה זה טוב, כי הפוליטיקאים הרי מלאכים צחורים. ח"כ מיכאלי לא מבינה מה זו דמוקרטיה. דמוקרטיה הוא שמירה על זכויות האנשים ולא רמיסתן בידי הפוליטיקאים.

ח"כ סולומינסקי: "החסכונות, ובייחוד כספי הפנסיות, יהיו מוגנים הרבה יותר מאשר בעבר." – נו, נו, כעת הפוליטיקאים מנהלים אות הכספים שלנו, בכוח... מי שמרגיש יותר  בטוח שירים את היד!

ח"כ גפני: "החוק הוא מאוד חשוב ומתמודד עם דברים שבעבר לא התמודדו." יש קואליציה מקיר לקיר כאשר מדובר בחיזוק כוחם של הפוליטיקאים. כולם אוהבים את זה (יותר כוח).

הפקידים והפוליטיקאים כבר חוגגים:יותר תקנים, יותר פקידים, יותר משרות למקורבים פוליטיים, יותר טובות הנאה לחלק (מי ריכוזי מדי ומי לא).

בעקבות אישורו של חוק הריכוזיות, תקבל רשות ההגבלים העסקיים סמכויות נוספות ■ ברשימה: פיקוח קבוע על גופים ריאליים ופיננסיים, הרחבת בדיקת המונופולים ובחינה של תשתיות חיוניות לצורך בדיקה של עסקות מיזוג ■ בקרוב היא תיכנס למו"מ עם האוצר על תוספות התקציב והתקנים.

אינני מתעלם מהבעיה של הריכוזיות הגדולה מדי במשק הישראלי. על הבעיה של הריכוזיות, ועל טעויותיהם של דניאל דורון וגיא רולניק (חסידי כלכלה חופשית שתמכו בחוק) אכתוב בקטע נוסף.

יעקב

הפלת משטרו של קדאפי בלוב נעשתה בעזרת נאט"ו - זה ידוע.

יוזם הרעיון היה ברנר-הנרי לוי, הפילוסוף הצרפתי (יהודי) ששיכנע את סרקוזי לסלק את קדאפי ולנצל את ההזדמנות של המרידה בבנגאזי. סרקוזי, שביקר כמה חודשים לפני כן, ברוב הדר אצל קדאפי, כנראה הושפל שם, או השתכנע אישית שקדאפי משוגע, וקנה את הרעיון של לוי בשתי ידיים. הוא שיכנע את הילרי קלינטון, והיא את אובמה, והכול הסטוריה. הפלא ופלא, המערב האימפוטנטי עשה מעשה טוב.

כדי להבין את עומק המעורבות של נאטו הנה כמה מספרים. היו 26,000 גיחות (עשרים ושש אלף) - כמאה ועשרים גיחות כול יום, מאז החל המבצע. 9600 מהגיחות היו גיחות תקיפה שבהן הוטל חימוש - האחרות כנראה גיחות מודיעין ושליטה ובקרה. 5900 מטרות הושמדו, כולל חיל האוויר, הנ"מ, השריון ומרכזי הפיקוד והלוגיסטיקה של צבא לוב (של קדאפי).

ברנר-הנרי לוי עצמו לא אהב את הלינץ' שעשו בקדאפי. הוא מביע תקווה שהלינץ' הזה הוא סוף של הפרק הקודם בהיסטוריה הלובית, ולא סימן לבאות ושמחר יבוא האביב הערבי ללוב. אולי הוא לא שמע שמועצת המהפכה הלובית הכריזה שהשרעיה (החוק הדתי המוסלמי) יהווה בסיס לחוקיה של לוב מעתה והלאה. אני לא בטוח שזה האביב שברנר-הנרי פילל לו.

בכול מקרה, לא חושב מה יקרה בעתיד, הפלת קדאפי הוא מעשה ראוי ומוסרי ממדרגה ראשונה. אני מצדיע לברנר-הנרי, הוא היה היוזם להפלת קדאפי, כול הכבוד.

יעקב

אני מתכבד להודיע לכול חובבי האתר שכבר קבעתי מי המועמד המועדף עלי לנשיאות ארה"ב. המועמד שאני תומך בו הוא המועמד המוביל כרגע בסקרים - הרמן קיין. הוא כושי, כפי שרואים היטב בתמונה, וכושי אמריקאי, ממדינת ג'ורג'יה בדרום ארה"ב, שלמשפחתו שורשים עמוקים במסורת הכושית של ארה"ב - עבדות (בניגוד לאובמה). משפחתו הייתה עניה, הוריו היו משרתים ונהגים. הוא הצטיין בבית ספר, סיים תואר ראשון במתמטיקה ותואר שני במדעי המחשב. הוא עלה במהירות בסולם הדרגות בחברות בהן עבד, והגיע להיות מנכ"ל של רשת פיצריות ארצית בארה"ב - "פיצות הסנדק". אח"כ היה יו"ר התאחדות בעלי המסעדות. הוא בן 65 והחלים לפני כמה שנים ממחלת הסרטן. הוא נואם בחסד עליון, ויודע איך להלהיב את קהל שומעיו. הוא תומך נלהב ברעיונות השוק החופשי.

חסרונו הגדול, לדעת מומחים, הוא שמעולם לא נבחר לשום תפקיד ציבורי.

עד עכשיו איש לא התייחס אליו ברצינות, עד שפתאום הוא מוביל בסקרי דעת הקהל (בין הרפובליקאים, וגם מול אובמה).

על רצינות המועמדות ניתן ללמוד מכך שהניו יורק טיימס התפנה לתקוף אותו מעל העמוד הראשי. גם שאר התקשורת מתנפלת עליו בזעם ובמילות גנאי מכוערות - וזה סימן מעודד.

יש לו תכנית מעניינת לרפורמה במיסים - קוריאם לה 9-9-9 : מס הכנסה בשיעור 9% ללא הנחות או זיכויים, מס חברות 9%, ומס ערך מוסף (מס קניה) 9% . אינני יודע אם התכנית מעולה - אני לא כול כך מאמין ברפורמות במיסוי - אני יותר מאמין בהורדת מיסים. אבל בתור סיסמה היא בטח קליטה. קצת יותר על הדעות שלו - כאן.

חוץ מזה - המועמדים האחרים של הרפובליקאים (רומני או פרי), ושל הדמוקרטים (אובמה) הם בלתי נסבלים.

נשיא כושי כבר היה בארה"ב, אבל אני חושב שנשיא מתמטיקאי עוד לא. הגיע הזמן שיהיה גם נשיא מתמטיקאי. אם מישהו מהקוראים ידוע לו על איזשהו נשיא, באיזושי מדינה, שהיה מתמטיקאי - אשמח לשמוע. (וויצמן לא נחשב, הוא היה כימאי).

קיין לנשיאות !

יעקב

חזרה לרצח אריק קרפ.

התופעה שחבורה של צעירים מתקיפה במכות רצח אנשים מבוגרים, ללא סיבה נראית לעין, מדהימה ככול שתהיה, היא לא תופעה מבודדת ויוצאת דופן. היא חלק מטרנד (אופנה) "תרבותית" חדשה (לפחות בארה"ב).

בארה"ב הובחנו מקרים רבים של התופעה. קוראים לזה "משחק הנוקאוט". חבורות של בריונים צעירים (כמעט כולם כושים) תופסים קורבן, אדם לבן, מבוגר, והורגים אותו במכות, לשם ספורט, למען הבידור. הקורבנות לא נשדדים, אלו לא מקרי שוד. אני לא ממציא את זה, תקראו בלינק את הסיפור, עם תיעוד מלא וקישוריות לכול המקרים.

אחד ממשתתפי המשחק (שנאסר) סיפר: "אנו מחפשים קורבן מבודד ונותנים לו אגרוף הכי חזק שאנו יכולים. מי שמכתו הורגת את הקורבן הוא המלך."

הקטע הגזעי הוא כנראה חלק חשוב בסיפור. הבריונים הם תמיד שחורים. הקורבן תמיד לבן. העיתונות האמריקאית נמנעת מלדווח על צבע העור של המעורבים מתוך רצון לשמור על תקינות פוליטית (שלא יאשימו אותם חו"ח בגזענות), ובכך את מטעים את הציבור ומסתירים עובדות.

אני חושש שגם במקרה אריק קרפ הקטע הגזעי או הלאומי שיחק תפקיד חשוב. אינני יכול לתאר לעצמי את הצעירים הערביים תוקפים ערבי. הם יודעים שלו תקפו ערבי, משפחתו של הקורבן הייתה הורגת אותם ואת משפחתם.

נקווה שמשחק הנוקאוט לא יתפוס תאוצה אצלנו...

תוספת 20.07.2011:

הנה מקרה נוסף, אצלנו, מהיום - מתוך המבזקים של ynet :

תושב פתח תקווה, בן 32, נעצר בחשד שביחד עם אנשים נוספים תקף השבוע באכזריות שני בני אדם שהלכו ברחוב, ופצע אחד מהם באורח קשה. הקורבן השני נפצע באורח קל. נסיבות המקרה טרם התבררו, והמשטרה פתחה בחקירה. בחקירתו הכחיש החשוד את המיוחס לו.

יעקב

בארה"ב נרשמה ירידה ניכרת בפשיעה אלימה בשנת 2010, המשך לתהליך ארוך ועקבי של ירידה שנמשך 40 שנה.

לדוגמה: בניו יורק היו 2245 מקרי רצח בשנת 1990 אבל בשנה שעברה המספר היה "רק" 536 , ובשנה לפניה (2009) 471. הירידה היא בכול סוגי הפשיעה, הכוללים רצח, שוד מזויין ואונס, ובכול המקומות בארה"ב.

קרימינולוגים לא יודעים להסביר את התופעה, אומר הניו יורק טיימס.

ההסבר המקובל הוא שבעת משבר, כאשר הקשיים הכלכליים גוברים, עולה הפשיעה. ההסבר הזה נובע מהשקפת עולם המרקסיסטית-מטריאליסטית המנסה למצוא הסבר כלכלי לכול תופעה ול"הסביר" פשעים בנימוק של קשיים כלכליים. הפושע הוא מיסכן שרעב ללחם, כך הם אומרים. המספרים האחרונים מלמדים עד כמה אין ממש בגישה זו. בארה"ב היה משבר כלכלי די עמוק ב 2008-9, ועד היום האבטלה גבוהה, בכול זאת לא הייתה עלייה בפשיעה.

העובדה שהקרימינולוגים נותנים את ההסבר האידיאולוגי מלמדת שהם לא יודעים כלום, ולא מבינים כלום במקצוע בו הם התמחו, ורק יודעים לדקלם סיסמאות אידיאולוגיות אופנתיות, מנותקות מהמציאות. אני לא בא אליהם בטענות. ההנחה שיש ממש בתורת ה"קרימינולוגיה" ושאנשים אלה יש להם ידע מיוחד בתחום, שהם "מבינים את הפושעים" - היא הנחה מופרכת.

ייתכן והסיבה לירידה בפשיעה היא הגברת האכיפה, כלומר - יותר פושעים יושבים מאחורי סורג ובריח, לתקופות יותר ארוכות. אכן, אוכלוסיית בתי הכלא בארה"ב גדלה בהתמדה, ונמצאת בשיא. אבל אנשי שמאל "הומאניים", חושבים שהפושע הוא עני מסכן שזקוק להבנה ולעזרה ולא לכליאה. לכן הם אינם מוכנים להודות שכליאת פושעים לתקופה ארוכה היא שמגינה על החברה מפני הפגיעה של הפשע. לאמור דבר כזה נחשב לבלתי תקין פוליטית. מכאן שהניו יורק טיימס מסכם: התופעה של הירידה בפשיעה "אין לה הסבר".

תוספת:

בין קוראי המאמר בניו יורק טיימס, שהגיבו לכתבה, נמצאו כמה הסברים טובים (שנעלמו מעיני המומחים שרואיינו):

1. דמוגרפיה - אחוז הצעירים בקרב האוכלוסייה פחת מאד.

2. חוקי נשיאת נשק ליבראליים. למרות שהשמאלנים שונאים נשק אישי ומנסים לאסור נשיאת נשק, התקבלו במספר רב של מדינות בארה"ב חוקים המחייבים את הרשויות להעניק רשיונות לנשיאת נשק חוקי להגנה עצמית. יותר ויותר אזרחים נושאים נשק להגנה עצמית, והדבר מרתיע את הפושעים.

אני אוסיף השערה משלי: ענישה מרתיעה. בהרבה מדינות התקבל חוק שלושת הפשעים - אם עבריין נתפס פעם שלישית בפשע, הוא מקבל עונש מאסר עולם. ייתכן וזה עזר לנקות את הרחובות מעבריינים מועדים, ולהרתיע את האחרים.

יעקב

איגודים מקצועיים נועדו לתת כוח בידי העובדים מול מעסיקים אכזריים, ולהשיג הטבות לעובדים. האיגודים המקצועיים שואבים את כוחם, בדרך כלל, לא מרצונום של העבודים אלא מהחוקים של המדינה. יותר מדי כוח משחית, לא רק אם מדובר בכוח של הפוליטיקאים, אלא גם אם מדובר ביותר מדי כוח של האיגודים המקצועיים, שהם למעשה אירגון פוליטי. הם הפכו במרוצת הזמן לכוח הרסני. הם אינם מאפשרים ניהול תקין של מוסדות שלטון, שרותים ממשלתיים וחברות ממשלתיות. צריך להחזיר את האיזון המתאים בין הכוח של האיגודים לשאר המוסדות, כלומר יש צורך דחוף לתקן את החוקים המעניקים כוח יתר לאיגודים.

במדינת וויסקונסין שבארה"ב התקבל לאחרונה (לאחר מאבק חריף ומר) תיקון לחוק האיגודים המקצועיים. הנה כמה סעיפים עיקריים בתיקון הזה, שמן הראוי היה לאמץ גם אצלנו. התיקונים מתייחסים לאיגודים של עובדים בשרות הציבורי - למשל - אירגוני מורים, עובדי מדינה וכאלה.

1. האיגוד המקצועי צריך לייצג באמת את העובדים. כדי שאיגוד מקצועי יהיה מוכר הוא חייב לקבל, כול שנה, את אמונם של 51% מהעובדים שהוא מתיימר לייצג. כלומר - כול שנה יערך משאל בין העובדים, והאיגוד ייצטרך לקבל 51% מקולות העובדים שהוא מייצג. שימו לב - לא רוב בין אלה שטרחו לבוא להצביע, אלא רוב בין ס"ה מספר העובדים, כלומר - המנעות כמוה כהצבעה נגד.

2. אסור יהיה לחייב עובדים לשלם דמי חבר לאיגוד. המעביד לא ינכה במקור, מהמשכורת של העובד, את דמי החבר של האיגוד. האיגוד יצטרך להתקיים מדמי חבר שהעובדים משלמים לו מרצונם החופשי.

3. לא ניתן יהיה לחייב עובדים להיות חברים באיגוד - כלומר - להתנות את קבלתם לעבודה בחברות באיגוד.

4. האיגוד יוכל לנהל מו"מ עם המעביד רק בענייני שכר העובדים, ולא בנושאים אחרים כמו אופן ניהול הגוף או הטבות שמחוץ לשכר (כמו פנסיה וכדומה).

5. עליות השכר עליהן יאבק האיגוד יהיו מוגבלות לעליית המדד. העלאות שכר מעבר לעדכוני יוקר המחייה יהיו חייבות לקבל אישור במשאל עם של כול אזרחי המדינה (המשלמים את המשכורות ממיסיהם - מדובר בעובדי השרות הציבורי בלבד).

כאמור, כוחם של האיגודים המקצועיים בגופים ציבוריים הוא חזק מאד. למעשה האיגודים שולטים ללא מיצרים בגוף הציבורי והממשלה הנבחרת חסרת אונים. הם אינם מאפשרים את ניהולו התקין. הציבור כולו, המממן את הגוף הציבורי והנזקק לשרותיו סובל ממצב זה. הכוח המוגזם של האגודים המקצועיים הוא בהחלט אנטי דמוקרטי. ראוי לתקן אל החוקים המעניקים לאיגודים כוח בלתי מוגבל, ולהחזיר את האיזון הנכון מול שאר האזרחים, לפי הדוגמה של מדינת וויסקונסין.

יעקב

אני לא כול כך שמח מהזיכוי של ח"כ צחי הנגבי. לא הייתי מזיל דמעה אם היה מצטרף לחברו הטוב לסיעה ולדרך, אברהם הירשפלד, במעשיהו. הם יכלו גם ליהנות מחברתו של חברם הטוב אולמרט, שכנראה גם הוא בדרך לשם. חבל...

אבל דבר אחד אני רוצה להגיד: אין כזה דבר מינויים בלתי פוליטיים. הנגבי צודק יותר מאשר הוא מודה בפומבי.

הנגבי מנסה לטעון שפעם היה מקובל למנות מינויים פוליטיים, והוא נהג "כמו כולם", ואח"כ באה הנחיה של היועץ המשפטי שכביכול אסרה על מינויים פוליטיים, ומאז חייבים לשמור על טוהר המידות ולהמנע ממינויים פוליטיים.

שטויות במיץ עגבניות.

כול מינוי של פוליטיקאי, בשרות הממשלה, העיריות, הצבא, המשטרה ובכול גוף ציבורי, הוא מינוי פוליטי. כול עוד פוליטיקאי ממנה מישהו - המינוי פוליטי. לא יכול להיות אחרת.

אם מטילים על אנשים פוליטיים (שרים) תפקידים ביצועיים, אלה חייבים למנות אנשים לעשות את העבודה, וכול מינוי כזה הוא מינוי פוליטי - לפי ההגדרה - השר (הפוליטיקאי) עשה את המינוי. אין דרך אחרת לעשות מינויים בשרות הציבורי.

לא יעזרו "וועדות בדיקה". הוועדות בדיקה עצמן - מונו על ידי פוליטיקאים, והן, על כן, בהכרח, פוליטיות, הן עלה תאנה.

לא יעזרו "קריטריונים". גם הם נתונים למשחק פוליטי, גם הם נועדו להסוואה והכשרה של השרץ.

לא ניתן למנוע מינויים פוליטיים, או לשפר את איכותם, או למנוע "שוחד בחירות" (שזה המניע המקובל למינוי הפוליטי). מינוי פוליטי הוא מינוי פוליטי, לא ניתן להפוך אותם לכשרים יותר על ידי הנחיות של היועץ המשפטי. לא ניתן להמציא מנגנון אחר למינויים בשרות הציבורי, החופשי משיקולים פוליטיים.

הדרך היחידה להקטין את הנזק ממינויים פוליטיים למינימום הוא להקטים את תחום הפעילות והקף הפעילות של הגופים הפוליטיים. פחות פעילות ממשלתית-פוליטית פירושו פחות שחיתות. יותר פעילות - יותר שחיתות.

מדינה נקייה (יחסית) משחיתות היא מדינה בו תחום הפעילות והסמכויות של השרים והממשלה מצומצם למינימום הכרחי.

יעקב

יש מחלוקת חריפה בין בנק ישראל והנגיד פישר לבין האוצר.

בין השאר אמר פישר בישיבת הוועדה, כי "בכל פעם שהתעוררה מחלוקת בינינו, משרד האוצר הוציא סדרת הדלפות על השכר אצלנו. לפעמים זה היה נכון, אולם בדרך כלל זה היה לא נכון. ההדלפות גרמו נזק לבנק ישראל ולמעמדו בציבור. בנק ישראל צריך להיות חופשי לחלוטין מהאוצר, והשכר הוא נקודת לחץ חזקה מאוד. הם כבר עשו בזה שימוש".

למה הדלפות ? למה ?? השכר של כול עובדי בנק ישראל וכול עובדי המידנה, ללא יוצא מן הכלל צריך להיות גלוי ושקוף לחלוטין. לא רק לאוצר אלא לכול העולם. הוא צריך להיות מפורסם באתר האינטרנט של הגופים הממשלתיים, כולל פירוט מלא של כול ההטבות. הטענות של הנגיד פישר מסריחות מאד. אם הוא רוצה לתקן את הרושם שיוצרות "ההדלפות הלא נכונות" - שיפרסם בגלוי מה השכר וההטבות האמיתיים. ולאוצר אני אומר: אל תדליפו, פרסמו הכול פירסום רשמי, מלא ושקוף.

האוצר לא נשאר חייב, בצדק:

בנק ישראל עוד יגרום לעלייה שלנו במדד השחיתות העולמי" - כך התבטא אתמול הממונה על השכר באוצר, אילן לוין, בהתקפה חסרת תקדים על בנק ישראל ועל העומד בראשו, הנגיד סטנלי פישר.

לוין ציין אתמול בשיחה מיוחדת ל"ממון", כי "זה מה שיקרה אם ימשיכו בבנק ישראל להחביא את נתוני השכר האמיתיים, לא למסור פרטים על הטבות, תשלומים ורכבים, להקים בסתר נציגות למשלחת בניו-יורק ולעשות הכל ללא שקיפות, הרחק מעין הציבור ומאחורי הגב של הממונה על השכר. לצערי, מי שעומד בראש הבנק, הנגיד, לא מונע את התופעות האלה".

עוד אמר לוין: "יש לנו ויכוחים יום-יומיים עם גופים ציבוריים רבים, אבל הם לא מרמים אותנו"

בנק ישראל הפך למוקד שחיתות. השכר החריג שם ידוע לשימצה. במקום להיות סמל ודוגמה ליושר ציבורי ושקיפות הופך בנק ישראל לסמל השחיתות לצד חברת החשמל.

עוד סיבה טובה לבטל את השקל, ואיתו את בנק ישראל.

יעקב

אני מרבה לבקר את בית המשפט העליון. אבל בשבוע שעבר התפרסם פסק דין שעליו יש לשבח את בית המשפט העליון.

בית המשפט העליון פסל סעיף בחוק סדר הדין הפלילי. לפי סעיף זה הותר למדינה לבקש הארכת מעצר של נאשם בעבירות בטחוניות גם ללא נוכחות הנאשם בבית המשפט. השופטים קבעו שהזכות לראות שופט בעת הארכת המעצר היא מזכויות היסוד של האדם ולא ניתן לבטלה.

הסעיף הנ"ל מזכיר את ימי העבר האפלים של מדינת ישראל כאשר העלימו אנשים שהואשמו בעבירות בטחוניות חמורות, לחלוטין, לתקופות ארוכות. זה היה שריד מהמורשת הטוטאליטרית של האבות הסוציאליסטיים של מדינת ישראל.

הזכות להיות מובא לפני שופט, לאמור את דברו בפני השופט, ולאפשר לשופט להתערב במעצרים שמבצעת המדינה היא אכן זכות בסיסית ביותר של אדם.

יש לשבח את בית המשפט העליון על שהגן, במקרה זה, על זכויות האדם נגד כוח היתר של המדינה.

דרך אגב - לא שמעתי שום דברי פרשנות, של שום גורם, שטענו שהסעיף הנ"ל בחוק הפלילי תקין. מעניין מי ניסח את החוק והסעיף הבעייתי הזה ותמוה איך סעיף כזה עבר בכנסת. טוב שיש גורם נוסף שמפקח על החקיקה.

יעקב