קו ישר

על פי האידאולוגיה הרווחת הממשלה היא האלוהים, היא כול יכולה, וכול חכמה, ולכן עליה לנהל את חיינו עד הפרטים הקטנים ביותר. כי הרי בני התמותה הרגילים (האזרחים, כלומר אנחנו) קצת חלשים וקצת חוטאים וקצת רשעים, והרבה טיפשים ולא מסוגלים לנהל חייהם כראוי. רק הממשלה היא בעלת חוכמה עילאית אינסופית, וגם טוב לב וכוונות טהורות וזכות, בקיצור - התגלמות הטוב, ולכן היא צריכה לנהל הכול.

קחו לדוגמה את שר התחבורה:

"על פי התקנות החדשות שאישר ישראל כץ, לראשונה בעלי רכב פרטי יוכלו לבצע שתי נסיעות שיתופיות ביום בתיאום מראש בלבד, שלא למטרות רווח, לעד ארבעה נוסעים מלבד הנהג, במחיר של שני שקלים לקילומטר לכל היותר. "

שמעתם את זה? מותר שתי נסיעות ליום בלבד!!! אם יראה אותכם השוטר שמוצב מול הבית מתניעים את האוטו שלוש פעמים תקבלו קנס. ורק 4 נוסעים! הנוסע החמישי הוא בלתי חוקי. ורק 2 ש"ח לק"מ... תמדדו היטב את המרחק. וחלילה שלא יהיה רווח. אם יתפסו אותכם מרוויחים - אוי ואבוי... תלכו ישר לכלא. השר כץ יעמוד בכול פינה ויבדוק כול רכב, שחלילה אף אחד לא ירוויח כלום... כי רווח זה פויה, זה מסריח (אצל כץ והאידאולוגיה הח"ברתית").

השר כץ רוצה להגן על פרנסתם של נהגי המוניות, וכך גם הבג"ץ שפסל את אובר. כול הכבוד לנהגי המוניות, זכותם להתפרנס. אבל גם לאחרים יש זכות להתפרנס, לכול אדם יש זכוות כזו. למה צריכה המדינה (החכמה) להעניק (ולהגן) זכויות יתר לקבוצה אחת (נהגי המוניות)?  איזו זכות יש לנהגי המוניות או לשר כץ למנוע מאנשים אחרים להתפרנס על ידי הסעת נוסעים? והעיקר: איזו זכות יש למדינה למנוע מהאנשים הזקוקים להסעות ליהנות מהשירות הטוב ביותר והזול ביותר האפשרי, שיינתן על ידי מי שהלקוח יבחר (ולא מי שהשר כץ בוחר)?

כמובן שהעסק התעקם עוד מזמן, כשהמדינה העדיפה לחסום את הענף לתחרות, להתנות את הסעת האנשים בקבלת רשיון מיוחד מהממשלה (רשיון למונית). זה מאפשר לה גם לגבות כסף עבור "המספר הירוק", גם להעניק טובות (רשיון למונית) למקורבים משפחתיים או פוליטיים, ולהגדיל את כוח הפוליטיקאים ותלות הציבור בהם. עיקרון דומה מופעל כמובן בהרבה תחומים בחיינו - הדורשים רשיון ממשלתי. 

התקנות על הסעות פרטיות שלמעלה מגוכחות במיוחד מפני שאין דרך לאכוף אותם. הרבה אנשים חושבים שהממשלה כוחה בלתי מוגבל (מפני שהיא יכולה להכניס אנשים לבית הסוהר), וכול חוק מספיק שיחוקקו אותו והוא יתבצע, אוטומטית. רק צץ רעיון מבריק בראשו של שר זה או אחר או ח"כ חרוץ, רצים לחוקק חוק, וחושבים העסק  פתור. אבל חוק  צריך לאכוף אחרת הוא חסר משמעות ולא כול דבר ניתן לאכוף. ידוע היום שההסעות בכפרים ערבים נעשות על ידי טנדרים פרטיים בתשלום. החוקים לא חלים על ערבים, המשטרה לא מתעסקת בשטויות כאלה. (אפילו במעשי רצח שכיחים במגזר הערבי אין המשטרה מצליחה להתעסק, אז בטנדרים תעסוק?) גם בישובים יהודיים יש קבוצות פייסבוק או וואטסאפ, ואתה יכול להשיג הסעה לכול מקום, חופשי, חופשי, תמורת "כיסוי הוצאות" (חלילה וחס שיהיה רווח).

בכפר פלוני יש זקן שמתקשה לנהוג, ויש פנסיונר אחר (פחות זקן) שזמנו פנוי, והוא מסיע את הראשון למרפאה בעיר או לבדיקות בבית החולים או לשמחה משפחתית או לשוק תמורת סכום "סמלי". זה מקבל שירות טוב וזה נהנה גם. לא חוקי? אולי. אבל הגיוני. מה שלא הגיוני זה החוק. 

השקת שני השירותים [של אובר] עוררה בעיה חוקית - כיוון שהסעת נוסעים בתשלום ללא רישיון מנוגדת לחוק בישראל. לכן אובר הגדירה את השירותים כ"לא למטרות רווח" אלא למטרת החזר הוצאות אחזקת רכב - כך שעקרונית הנהגים לא אמורים להרוויח כסף.

חוק שלא ניתן לאכוף לא מתקיים, בין אם מכבסים את ההפרה במילים יפות - "החזר הוצאות" ובין אם לא טורחים.

על המדינה להכיר במציאות, להוציא את 30 אלף נהגי המוניות לפנסיה (כנראה שצריך יהיה לתת להם פיצוי על המספר הירוק), ולבטל את חוק ההסעות. שהמדינה והממשלה לא יתעסקו בענייני נסיעות והסעות. כול אחד יוכל להסיע או לנסוע איך שהוא רוצה. הנוסעים והמסיעים יסתדרו ביניהם כמיטב יכולתם, ולממשלה תהיה פטורה מדאגה זו, ויהיה לה עיסוק אחד, פחות. (וגם מערכת המשפט וכבוד השופט אורנשטיין יהיו חופשיים מעיסוק זה).

"השתגעת יעקב??? שהממשלה תניח לאנשים לנפשם ולא תתדאג להם להסעות??? איך אפשר? איך אנשים בכלל יסעו ויגיעו למחוז חפצם בשלום?". האנשים יגיעו, הם תמיד מגיעים. הממשלה רק מפריעה.

יעקב

האידאולוגיה השלטת בימינו מיחסת קדושה מיוחדת ל"זכות השביתה", כזכות בסיסית של האדם (העובד). זאת טעות חמורה. "זכות" השביתה אינה זכות בסיסית אלא מוצר של האידאולוגיה המרקסיסטית המרושעת, שכוחה עדיין אדיר, למרות שאפסותה והנזקיה הוכחו מעל ומעבר.

עניין "זכות" השביתה מבוסס על תיאוריית הערך של העבודה, תיאוריה שהוצעה על ידי אדם סמית' במאה ה 18 ופותחה על ידי דיוויד ריקארדו במאה ה 19 ואומצה כחלק יסודי של התיאוריות של קארל מרקס. התיאוריה הזו טוענת שערכו של חפץ או מוצר נובע מכמות העבודה שהושקעה בייצורו. לא אכנס לדיון מעמיק על חולשות תיאוריית הערך, אבל היום כולם מסכימים שהיא שגויה לחלוטין. במחשבה קלה אפשר לראות עד כמה התיאוריה לחלוטין לא נכונה. הנה שתי דוגמאות פשוטות: שמלה אופנתית מסויימת נמכרת, נגיד, ב 500 ש"ח בתחילת העונה, אבל בסוף העונה מוכרים את אותה שמלה בהנחה של 50%, כלומר ב 250 ש"ח. כמות העבודה שהושקעה בייצור השמלה (אותה שמלה!) בוודאי לא פחתה בזמן הזה, בכול זאת הערך שלה נחתך לחצי. או ניקח שני סופרים הכותבים כל אחד ספר בגודל זהה. הספר הראשון מעניין ומוצלח ונמכר במיליון עותקים ומכניס לסופר מיליונים, השני נמכר בקושי במאות עותקים ומכניס לסופר  גרושים - הערך של הספרים לגמרה שונה למרות שכמות העבודה שהושקעה בהם זהה. אין שום קשר בין ערך של מוצר לכמות העבודה שהושקעה בייצורו, או, לפחות, הקשר הוא מאד חלש ורחוק.

קארל מרקס טען שהערך של כול מוצר נובע רק מהעבודה שהושקעה בייצורו (תיאוריית הערך של העבודה), ולכן, ערכם של מוצרי התעשייה (לדוגמה) נובע מערך חומרי הגלם (העבודה שהושקעה בחומרי הגלם) פלוס הערך של העבודה של העובדים במפעל הייצור. אבל, בעל המפעל, הקפיטליסט (בעל ההון) לא משלם לעובדיו שכר שמשקף את מלוא ערך המוצר שעבודתם יוצרת אלא הרבה פחות. ההפרש בין ערך העבודה וגובה השכר הוא הערך העודף שממנו מרוויח ומתעשר בעל המפעל (הקפיטליסט). לפיכך (לפי התיאוריה של מרקס) בעל המפעל (הקפיטליסט) הוא, לפי הגדרה, נצלן, רמאי ופושע, כי הוא שודד מעובדיו את מה שמגיע להם, ומתעשר על גבם. העובד השכיר הוא, לפי הגדרה, מנוצל, דפוק וקרבן רמאות, כי אין משלמים לו את מלוא הערך של עבודתו. זהו המקור התיאורטי של חוקי העבודה. העובד השכיר הוא בהכרח (לפי התיאוריה המרקסיסטית) מקופח, הוא מסכים לעבוד בתנאי ניצול ועושק כי הוא רעב ללחם ואין לו ברירה, הוא חלש ומסכן והמדינה חייבת להירתם ולעזור לו על חשבון הקפיטליסט ה"חזירי" והרשע. זו הסיבה שהקיבוצים סירבו (פעם, מזמן) להעסיק עובדים שכירים במפעליהם  - הם לא רצו להיות "מנצלים" (לפי התאוריה המרקסיסטית שהייתה התנ"ך שלהם). זו הסיבה שהרבה דוגלים ב"קואופרטיבים" - סוג של מפעל שבו העובדים הם גם הבעלים שלו. 

נחזור ל"חוקי העבודה": ברוח המרקסיסטית נחקקו חוקי השביתה וקראו להם, לפי שיטת התעמולה המרקסיסטית השקרית ההיפך מטבעם האמיתי: "חוקי העבודה" בעוד שבפועל הם חוקי השביתה או חוקי אי-העבודה. חוקי השביתה קובעים שה"פועלים" - כלומר השכירים, במפעל, יכולים להתארגן ולהפסיק לעבוד (להפסיק לייצר) - כאמצעי לחץ על בעל המפעל, כדי לגרום לו הפסדים וכך ללחוץ עליו לשלם להם שכר יותר גבוה שמגיע להם. כזכור, לפי האידאולוגיה המרקסיסטית, הפועל הוא תמיד דפוק, ותמיד מגיע לו יותר, לא חשוב כמה הוא מקבל. בעל המפעל, לעומת זאת (לפי החוקים האלה) אינו רשאי להמשיך ולהפעיל את המפעל על ידי העסקת עובדים אחרים שמוכנים לעבוד. חוקי השביתה, למעשה, מאפשרים את הפקעת המפעל מידי בעליו, ומסירתו לידי העובדים (לפחות זמנית). העובדים משתלטים על המפעל בכוח, והמדינה אינה מגינה על זכויות הקניין של הבעלים. חוקי השביתה מקדשים את הפקעת זכויות הקניין, הם מהווים החרמת רכוש (החרמת המפעל), הם מעודדים את ההשתלטות האלימה של הפועלים על המפעל. יש בשביתה בנוסף לאלימות נגד "הקפיטליסט הרשע", אלימות נוספת: אלימות של הוועדים (חלק מהפועלים) נגד שאר הפועלים, שחלקם, אולי, רוצה להמשיך לעבוד ולהתפרנס. בעבר מנעו פועלים שובתים, בכוח, (pickets) מפועלים אחרים לעבוד, והיכו או רצחו את אלה שרצו לעבוד ("מפירי שביתה") ובכך גם פגעו חמורות בגופם וזכויותיהם של העובדים האלה (בנוסף לפגיעה בזכויות הקניין של בעלי המפעל).

שיהיה ברור: הפועלים אינם עבדים, ואיש לא יכול ולא רוצה להכריח אותם לעבוד בניגוד לרצונם. כיבוד זכויות האדם (שהוא העקרון העליון במשנתנו) מחייב כיבוד הזכות לחופש, שכולל גם הזכות לא לעבוד בניגוד לרצוך. עובדים, ופועלים, רשאים, כמובן, כמו כול אדם, להתארגן בארגונים וולונטריים (למשל איגוד מקצועי או ארגון עובדים), והם רשאים בכול רגע להעמיד דרישות שכר בפני המעבידים, ורשאים גם לפרוש מהעבודה אם דרישותיהם לא יתמלאו (להכריז שביתה). הם רשאים ל"שבות" באופן פרטי ואינדיבידואלי וגם באופן מאורגן (על ידי איגוד מקצועי). כול זה תקין במסגרת זכויות האדם. מעביד עלול, כמובן, להינזק מפרישה המונית של כול עובדיו. מציאה והכשרה של עובדים חליפיים כרוכה בעלויות גדולות. עליו לקחת זאת בחשבון במו"מ השכר עם עובדיו. כול אלה דברים מובנים מאליהם, מעוגנים בחוקי המדינה ואינם זקוקים לתחיקה מיוחדת (תחיקת העבודה או השביתה). איני מציע לשלוח שובתים לכלא חו"ח. יש רק צורך לכבד גם את הזכויות של המעביד להתייחס לשביתה כעילה לפיטורין, כמו שכול סירוב של עובד להישמע להוראות המעביד בענייני עבודה נחשב לעילה לפיטורין.

מה שייחודי לחוקי השביתה הוא שהם נחוצים כי הם חורגים מעבר לחוקים הרגילים להגנת זכויות האדם, והם סותרים את זכויות האדם. חוקי השביתה מעניקים ל"עובדים" זכויות יתר שסותרות את זכויות האדם: הזכות להשתלט על מפעלים, למנוע את זכויות הקניים של בעלי המפעל, ולפגוע בזכויות האדם של עובדים אחרים (אלה שלא מעונינים לשבות). כך למשל השתלטו (בחסות חוקי השביתה) עובדי חברת החשמל על נכסי חברת החשמל, השייכים למדינה (לכול האזרחים), והם מנצלים את שליטתם על השאלטר כדי לסחוט בלי סוף משאר האזרחים (לא מקפיטליסטים רשעים אלא מכול שאר האזרחים, משלמי חשבון החשמל). הם העובדים הכי כוחניים וחזיריים במשק, שמרוויחים לפחות פי 2 עד פי 4 מעובדים אחרים בתפקידים דומים במגזר הפרטי, וכול זה בגלל מחדלי המדינה  שמעניקה להם יותר מדי כוח בחוקים רעים. החוקים נקראים "חוקי העבודה" במקום להיקרא "חוקי השביתה" ו"חוקי שוד הציבור".

התיאוריה המרקסיסטית שוללת מכול וכול את זכויות הקניין. הזכות הזאת לא קיימת אצל חסידי מארקס. כול הרכוש (שקוראים לו "אמצעי הייצור") הוא, לפי מרקס, צריך להיות שייך ל"כולם". חוקי השביתה הם, לכן, חוקים מרקסיסטיים, המבטאים את שלילת זכויות הקניין ברוח תורת מארקס. אנו, בחברתנו, דוחים את עקרונות המארקסיזם, וכן מכירים ומגינים על זכות הקניין המעוגנות גם בחוק ייסוד בישראל. ובכול זאת - כן אימצו את חוקי השביתות המבוססים על מארקס ושלילת זכות הקניין. אנו חיים תחת מערכת חוקים שיש בה סתירות פנימיות.

ליתר דיוק: "זכות השביתה" נחוצה, ומשמשת את העובדים המסכנים (לפי מארקס) רק בחברה קפיטליסטית, בה אמצעי הייצור הינם בבעלות פרטית, והקפיטליסט הרשע מנצל את העובדים. זכות השביתה לא נחוצה ולא קיימת (לפי מארקס) בחברה קומוניסטית, בה אמצעי הייצור הם בבעלות ציבורית (בעלות המדינה). המדינה (הקומוניסטית) בעלת טוב לב וחוכמה עילאיים, אינה מנצלת את העובדים אלא מעניקה להם את המלוא השכר המגיע להם. אכן, במדינות הקומוניסטיות לא קיימת זכות שביתה, ומי שהעז אפילו לחשוב על שביתה נחשב לאוייב העם ומצא עצמו בסיביר (במקרה הטוב) או 6 אמות באדמה, במקרה השכיח יותר. לא היו שביתות בגוש הקומוניסטי ולא "זכויות" שביתה.

וראו את האבסורד: אצלנו יש שביתות רבות, אבל הן כולן במגזר הציבורי. בחברת החשמל, רשות הנמלים, בתי חולים ובתי ספר, בגופים המנוהלים על ידי המדינה. אצלנו - העובדים הנועזים וה"מיואשים" נלחמים בחרוף נפש - לא נגד הקפיטליסט האכזר והרשע, אלא נגד המדינה, כלומר נגד "כולנו" - הם נלחמים כדי להתעשר בצורה מוגזמת ומלוכלכת, על חשבון שאר הציבור. השובתים (למשל בחברת החשמל) משתלטים לא על בית חרושת פרטי של קפיטליסט פרטי, אלא על נכסי המדינה, נכסי כולנו. והנפגע מהשביתה איננו הקפיטליסט (שזקוק ל"תמריץ" כדי לשלם שכר הוגן) אלא הציבור - שאין בידו להשפיע כהו זה על השכר. הפקידים שמנהלים מו"מ על שכר לא משלמים תוספות שכר מכיסם (כמו הקפיטליסט). לכן - שביתה במגזר הציבורי נוגדת לחלוטין את ההגיון ואת התיאוריה המרקסיסטית שהמציאה את "זכות השביתה". המדינה נותנת כוח בידי העובדים (בחוק) - בעיקר נגד עצמה ונגד שאר הציבור. ראינו את זה היטב כאשר המדינה המסכנה פנתה לבג"ץ כדי למנוע שביתה בחברת החשמל.

לכן - כצעד ראשון, חייבים לבטל את האבסורד הזה הנקרא "זכות השביתה" במגזר הציבורי. הדבר מתחייב מכול האידאולוגיות האפשריות - גם מהאידאולוגיה המרקסיסטית וגם מהקפיטליסטית. הבסיס האינטלקטואלי והרעיוני היחידי ל"זכות השביתה" במגזר הציבורי הוא הטעות והטפשות. חייבים למצוא מנגנון לקביעת שכר הוגן במגזר הציבורי ללא שביתות ואלימות. (בוררות חובה, בתי משפט או הליכה לרב). אין לסבול מאבק אלים (שביתות) של קבוצות "עובדים" נגד המדינה והציבור. צריך לשים קץ למצב שהציבור סובל לעיתים קרובות משביתות ללא צורך, וממצב שקבוצות חזקות של עובדים (חברת החשמל) לוקחים לעצמם כמה שבא להם על חשבון כלל הציבור. מי שירצה לעבוד במגזר הציבורי וליהנות מקביעות (בטחון בעבודה), שכר נאה, פנסיה והטבות, יתחייב בחוזה העבודה שלא לשבות. כול שביתה תיחשב להפרת חוזה ולהתפטרות (שהיא בהחלט מותרת).

צריך, אם כן, לשנות באופן דחוף את החקיקה הקיימת, ולאסור שביתות במגזר הציבורי (במגזר הפרטי במילא כמעט ואין שביתות). איסור כזה קיים (למשל) בארה"ב - בה אסור לעובדי הממשלה הפדראלית לשבות. (שביתות קיימות בארה"ב במגזרים אחרים). צריך להבין את הבסיס הרעיוני של חוקי השביתה (או את העדר הבסיס) ולבטל אותם. ""זכות השביתה" (שפירושו ה"זכות" להשתלט על נכסי המעביד) הוא מונח שקרי ומלאכותי - לא קיימת זכות כזו.

יעקב

במדינתנו מתנהל קירקס האבסורד - כאשר המדינה הגישה בג"צ נגד בית הדין לעבודה, בעניין השביתה שבית הדין אישר לוועד עובדי חברת החשמל.

הרקע די ידוע - הממשלה והמדינה והכנסת החליטו על רפורמה במשק החשמל, שכרורכה, בין השאר, בפיטורי עובדים (מיותרים) בחברת החשמל ובהקטנת המונופול של חברת החשמל ואחיזת החנק שיש לוועד העובדים על השאלטר (או על החיים) של המדינה.

ה"עובדים"  - "עובדים" במרכאות, כי מרבית עובדי חברת החשמל באים לעבודה ודופקים כרטיס [במקרה הטוב] אבל לא ממש עובדים. ה"עובדים" מתנגדים להרפות מהשאלטר ולוותר על ההטבות המפליגות שלהם, לכן הם נלחמים על "זכויות העובדים" (שפירושו הזכות לגנוב משאר הציבור כמה שבא להם). 

המדינה טוענת שבתור הריבון, היא (באישור הכנסת) רשאית ואף חייבת לעשות רפורמות לטובת המדינה וכלל אזרחיה, ובית הדין לעבודה לא יכול לפגוע ב"זכות ריבון" זו. "אין לעובדי חברת החשמל זכות וטו על רפורמות לטובת כלל הציבור" טוענת המדינה. טענה זו אולי הגיונית, אבל לא עומדת במבחן החוק ולא מבמבחן המציאות (וועד העובדים יותר חזק מהממשלה, ומצפצף עליה ועל חוקי הכנסת כבר זמן רב).

עצם הגשת "בג"צ" על ידי המדינה הוא אבסורד גדול: הבג"צ נועד להגן על אזרחים שנפגעו מפעולות של המדינה. ההנחה היא שהמדינה חזקה מאד ביחס לאזרח הקטן, ועלולה לפגוע בו (אולי בטעות) והבג"צ הוא כלי בידי האזרח הקטן להתגונן נגד פגיעה של "הריבון" (המדינה). פה דווקא ה"ריבון" (המדינה) הוא המסכן הנפגע ("שימשון דער נעבעכדיגר" - שימשון המסכן), והמדינה פונה לבג"צ שיגן עליה... זו שטות. אם לדעת המדינה בית הדין לעבודה טעה בפסיקתו היא יכולה להגיש ערעור לבית משפט גבוה יותר (ערעור רגיל, לא "בג"צ"). החטא הקדמון היה הקמת בית הדין לעבודה אשר מורכב על בסיס אידאולוגי (מרקסיסטי), ופוסק תמיד "לטובת העובדים".

שופט אמור לפסוק לפי החוק ("רק לפי החוק" אמר פעם גאון הדור, השופט אהרון ברק). בפועל אנו יודעים שהשופטים פוסקים לפי האידאולוגיה האישית שלהם ולפי איך שישנון בלילה. אבל, במקרה זה, השופט בבית הדין לעבודה אכן פסק לפי החוק. הוא כתב:

"אין לקבל שבישראל של היום תישלל עקרונית ומראש זכות השביתה במקום עבודה שעובדיו עומדים בפני פיטורים. הדברים אמורים ביחס לפיטורים צפויים עקב החלטת מעסיק, החלטת ממשלה או חוק הכנסת". 

השופט צודק, זה החוק במדינת ישראל, מבוסס על האידאולוגיה השלטת. זכות השביתה היא קדושה, היא עומדת מעל למדינה, מעל להגיון, מעל לכול. בחסות "זכות השביתה" מותר ואף רצוי להחזיק את היד על השאלטר ולשדוד במצח נחושה את אזרחי המדינה חסרי האונים. הפסיקה נוגדת את השכל הישר והצדק הטבעי. היא מגינה על קבוצת העובדים העשירה ביותר והחזירית ביותר במשק, ומעודדת אותם להמשיך ולשדוד את שאר האזרחים בלי בושה. אבל, מי אמר ששופט צריך או יכול להפעיל שכל ישר או חוש צדק? שופט פוסק "רק לפי החוק" (ולפי העיקרון: אנא כורדי).

במקום קירקס האבסוד של פניה לעוד ערכאה שיפוטית (לעוד שופטים, שצפויים לפסוק כמו השופט הראשון...) - על מדינת ישראל לשנות את החוק (ואת האידאולוגיה שביסודו). יש לחוקק חוק חדש האוסר לחלוטין כול שביתה במגזר הציבורי - לא רק בחברת החשמל - גם בנמלים, בבתי החולים, בבתי הספר ובאיסוף הזבל. מי שמקבל משכורת מהממשלה (גם בעקיפין) יסתפק נא במשכורת יפה ותנאי פנסיה טובים, וייאסר עליו לגרום סבל, בצורה שרירותית, לאזרחי המדינה התמימים שאינם צד בסכסוך העבודה.

יעקב

הכנסת העבירה בקריאה ראשונה הצעת חוק ממש מפגרת, אותה יזם ח"כ איציק שמולי: לאסור את השימוש במילה "מפגר". במקום זה מוצע המוח "מוגבלות שכלית התפתחותית".

ההצעה מפגרת ומגוכחת וזוועתית בכמה וכמה מישורים, כפי שאפרט בהמשך. אומר שמולי: "המילה מפגר היא פוגענית ומעליבה". נכון. אז מה? זה נכון שלא יפה לנבל את הפה ולהשתמש במילים לא יפות ומילים גסות בשיח הציבורי. תפקידם של ההורים בעיקר, ושל מערכת החינוך, לחנך את הידלים לדבר יפה.

אין זה תפקידה של הכנסת להכתיב לאנשים מבוגרים, ועוד בחוק, באיזה מילים להשתמש. ח"כ שמולי נבחר להיות ח"כ, הוא לא נבחר להיות האבא המחנך שלנו. הנסיון להכתיב בחוק לאזרחים איזה מילים מותר להגיד ואיזה אסור נודף ממנו ריח טוטאליטרי חזק. במדינה חופשית מכבדים את זכות חופש הביטוי, שמובטח גם לפי חוקי היסוד שלנו. "חופש הביטוי" זו לא מילה מתה שמכניסים בחוקי היסוד לקישוט. חופש הביטוי פירושו שיש לאדם זכות לאמור מה שהוא רוצה, כולל מילים שח"כ שמולי חושב שאינן יפות. חופש הביטוי פירושו - שהמדינה והכנסת לא צריכים להתערב ולהכתיב לאנשים מה מותר ומה אסור לאמור. חופש הביטוי פירושו, במיוחד, חופש לאמור מה שמישהו אחר לא אוהב (בשביל לדקלם סיסמאות שכולם אוהבים לא צריך לעגן בחוקה את עיקרון חופש הביטוי.)

ח"כ שמולי וחבריו חושבים שהיותם ח"כים הופכת אותם לאלוהים - שמותר להם הכול, לדחוף אפם לכול עניין ולחוקק כול דבר, ולכפות על אנשים צורות דיבור תקינות פוליטית. תכונת ייסוד של כול משטר טוטאליטרי היא שהוא מנסה להכתיב לאדם מה מותר ומה אסור לחשוב. הנסיון להכתיב את השימוש במילים הוא נסיון להכתיב מחשבות. בספר 1984 מספר ג'ורג' אורוול כיצד השלטון מנסה לשלוט על האנשים על ידי אכיפת שפת דיבור חדשה - שפת התקינות הפוליטית שנקראה Newspeak. 

ההצעה הזו היא גם מפגרת ואידיוטית במישור נוסף - בחוסר התועלת שלה לשגת המטרה "הנעלה" כביכול. שמולי אומר שהמילה "מפגר" פוגעת בדימוי העצמי של הילד וביכולתו להשתלב ולחיות חיים רגילים ככול האפשר. אכן היא פוגעת. אבל מעכשיו והלאה יקראו לו "מוגבל שכלית". מילה אחת הוחלפה במילה אחרת. מעכשיו והלאה המילה הפוגענית והמורידה דימוי עצמי היא "מוגבל שכלית". שמולי מנסה לטעון שמוישה (המפגר) ייפגע פחות, מעתה, אם איציק יקרא לו "מוגבל שכלית" (ביטוי התקין לפי החוק המוצע) במקום להשתמש במילה הוותיקה והשימושית "מפגר". זו טענה מפגרת ואידיוטית. המילה "מוגבל שכלית" היא פוגענית ומעליבה בדיוק כמו המילה "מפגר".

מוטב שחברי הכנסת ירדו מהצעה רעה זו, פן יחזקו את הדימוי המפגר שכבר יש להם בציבור.

יעקב

בקטע קודם הבאנו תמונות המספרות על ההתפתחות המדהימה של סינגפור, שהיא אחת המדינות העשירות בעולם, למרות שהיא המדינה הצפופה ביותר בתבל.

ידידנו לוי הביא נתונים סטטיסטיים על סינגפור, בהשוואה לשטח צפוף אחר - רצועת עזה:

- שטח בקמ"ר: רצועת עזה = 365. סינגפור = 697.
- אוכלוסיה במיליונים: רצועת עזה = 1,869, סינגפור = 5,675.
- צפיפות אוכלוסיה - נפש לקמ"ר: רצועת עזה = ,5,120, סינגפור = 8,140
- תוצר לנפש במונחי כח קניה ב- $: רצועת עזה (*) 6,640, סינגפור = 83,100.
(*) הנתון מתייחס לכלל "השטחים הכבושים" או בלשוננו יש"ע. סביר שחלקה של רצועת עזה בלבד נמוך יותר.

נוסיף את נתוני ישראל להשוואה:

שטח: 22,000, אוכלוסייה: 8 מיליון, צפיפות: 365, תוצר לנפש במונחי כוח קניה: 33,600 (כמעט פי 2.5 פחות מסינגפור).

כתבנו שהגורם לעושר של סינגפור הוא החופש הכלכלי. שאל ידידנו אפרים: "איזה חופש כלכלי?", יש שם פנסיה ממלכתית, ביטוח בריאות ממלכתי, תקציב לעידוד עסקים, תמיכה בחלשים, בנק מרכזי חזק.. וכו'.

אז הנה כאן מהו סוד הכלכלה החופשית של סינגפור: מקום שני בעולם באינדקס החופש הכלכלי (אחרי הונג קונג...). ציון 87.8. ארה"ב נמצאת במקום ה 11 בטבלה זאת, עם ציון 75.4, ישראל במקום ה 35 עם ציון 70.7, ליד קולומביה, קטאר ולטביה.

יוון, למשל, במקום 138, עם ציון: 53.2. הנתונים של יוון: שטח: 132 אלף קמ"ר, אוכלוסייה: 11 מליון, צפיפות: 84 לקמ"ר, תוצר לנפש: 26 אלף דולר.

מה מאפיין את סינגפור לפי אתר הריטג' (עורך הרשימה) ? הנה: שלטון החוק, כיבוד זכויות קניין, היעדר שחיתות, מיסוי נמוך: המס השולי היה 20% (עולה השנה ל 22%, הלוואי עלינו, אצלנו 48% + תוספת ל"עשירים"), מס חברות 17% (לעומת 26.5% אצלנו), נטל המס: 13.8% מההכנסה (לעומת 30.5% בישראל), הוצאות הממשלה: 18.2% מהתל"ג (לעומת 41.3% בישראל). פתיחת עסק חדש אפשרית תוך 3 ימים (אין רשיונות והיתרים), אין שכר מינימום. מכסי המגן: 0% (אין מכסים). הבעלות על הבנקים: 95% בעלות זרה (כלומר פעולה חופשית של בנקים זרים במדינה).

אומרים: ישראל יש לה הוצאות ביטחון גדולות (6% מהתל"ג). נכון, אבל לסינגפור גם כן יש הוצאות ביטחוניות גבוהות. יש להם צבא גדול, חמוש בנשק הכי מודרני, בנוי, במידה רבה לפי הדוגמה של צה"ל. זה נובע מהצורך להתגונן מפני מאלזיה, ממנה הם פרשו, חד צדדית, ב 1965. 

בצד החסרונות: יש "מועצת שכר לאומית" שלמעשה מכתיבה שכר, יש חברות ממשלתיות...

זה, על רגל אחת, למה סינגפור מצליחה ועשירה.

מישהו העיר שזה בגלל שהם סינים וגם עובדים קשה. יכול להיות. אבל אם אתה נותן לאדם תמריצים מתאימים (אפשרות להתעשר), כול אדם עובד קשה, גם יהודים, לא רק סינים. תמריצים מתאימים הם: העדר מיסוי גבוה המכשיל כול אפשרות להתעשר והעדר רגולציה חונקת.

יעקב 

מסתבר שיש במדינת ישראל חוק הנקרא "חוק הסטטיסטיקה" הנותן ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה סמכות וחובה לאסוף הנתונים, לערוך ולפרסם נתונים סטטיסטיים על ישראל.

ברוח הבולשביסטית השוררת במדינתנו, מטיל חוק זה חובה על האזרחים לשתף פעולה ולמסור נתונים ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אם בא סורק אדיב ונחמד של הלשכה לביתך ושואל אותך בנימוס רב: "תספר לי על מקורות ההכנסה שלך ועל הקניות שעשית בשבוע האחרון" אתה לא יכול לענות: "זה לא עיסקך, אנא תעזוב את ביתי, בבקשה". אם תענה כך אתה צפוי לשלושה חודשי מאסר. חוק הוא חוק. אם הממשלה שואלת אתה חייב לענות. אצלנו - לאזרח יש אולי זכויות מול אזרחים אחרים אבל לא מול הממשלה. הממשלה מעל לכול. הממשלה היא האלוהים.

במקרה של חשד לעבירה פלילית רגילה (נגיד גניבה), אם המשטרה חוקרת אותך - עומדת לך "זכות השתיקה" - אתה לא חייב לענות. לא כן במקרה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אם היא שואלת - אוי לך ואבוי לך אם לא תענה (שלושה חודשי מאסר).  הלשכה מבטיחה לך שהמידע שתמסור יהיה אנונימי ולא ישמש לפגיעה בך. זה יפה מאד. אז הממשלה מבטיחה - מה אתה לא מאמין לממשלה? איך אתה מעז?? שלושה חודשים בפנים על ת'חצפות. הכי טוב לאמץ את השיטה של הדתיים - להמנע מעימות חזיתי עם השלטונות ולהסתפק בתשובות מפוברקות.

למזלנו, יש מי שדואג לזכויות הפרט. ח"כ ישראל אייכלר הגיש הצעה לתיקון חוק הסטטיסטיקה. לדעתו עונש של שלושה חודשים בפנים מוגזם (לא מידתי), מספיק עונש של 200 ש"ח קנס. גם ח"כ אייכלר לא מודע לעקרון זכויות האדם, ואינו מאמין בו. פגיעה בזכויות האדם היא בסדר, כול עוד היא "מידתית".

לפי התיקון הזה עלול להתרחש התסריט הבא: סוקר אדיב בא לביתי ושואל בנימוס:

"כמה כסף הרווחת בשנה האחרונה?". אני: "אה... בה... אני לא בדיוק זוכר, נשבע שלא יותר מדי". סוקר: "זאת התחמקות. 200 שקל קנס!" שאלה שנייה: "כמה שעונים קנית מתנה לבני משפחתך?" אני: "לא זוכר, אולי שניים, אולי שלושה, אבל אני נשבע, הם היו שעונים פושטים, ב 50 ש"ח". סוקר: "כמה בדיוק? לא זוכר? אתה צוחק ממני? עוד 200 ש"ח קנס!"

הנה התיקון שאני מציע לחוק הסטטיסטיקה: לסוקר מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יהיו בדיוק אותן זכויות כמו לסוקר מכול גוף (פרטי) או אדם פרטי אחר - למשל: מכונים לסקרי דעת קהל. לכול אזרח תהיה הזכות האלמנטרית להגיד: "לא מעוניין לענות" ובזה נגמר העניין. (יש כמובן גם זכות להגיד "עוף לי מהעניים" אבל אי אפשר לחייב אדם להשתמש בנוסח זה).

יעקב

ה"ליברלים" (אנשי השמאל בארה"ב) חושבים, כמו אחיהם בכול העולם, שהכול בחיים צריך להיות מוסדר, ונשלט ומכוון על ידי החוק. כבר אי אפשר (ולא צריך) לעשות שום דבר מבלי לקבל רישיון או היתר מוקדם מהרשויות. כמה שיותר חוקים - יותר טוב.

השטות האחרונה היא החוק החדש שהתקבל בקליפורניה. 

Under the California law, signed by Gov. Jerry Brown on Sunday night, colleges must require “affirmative, conscious and voluntary agreement to engage in sexual activity,”

החוק נחקק נוכח הטענות שיש יותר מדי פעילות מינית באוניברסיטאות (הממשלתיות) בקליפורניה (וכול ארה"ב), והרבה טענות שזה לא תמיד היה "בהסכמה". החוקים הרגילים נגד מקרי אונס כבר לא מספיקים, לדעתם.

מעכשיו דורש החוק ששלטונות האוניברסיטה יוודאו שיש הסכמה מפורשת ומודעת של הצדדים לכול פעילות כזו. איך עושים זאת לא ברור, אבל, אל דאגה, הם ימצאו דרך. מעכשיו כול בחור ובחורה יצטרכו להביא את בן זוגם אל משרדי הדיקאן, ולהחתימם על טופס, בשלושה עותקים, מאושר על ידי פקידי האוניברסיטה, על הסכמה מלאה, מפוקחת ומודעת. רק אחרי זה מותר להתחיל עם בחורה.

מעכשיו, כאשר אתה רואה בחורה מושכת במועדון באוניברסיטה, משפט הפתיחה (pick up line) הוא "את מוכנה לבוא למשרד הדיקן לחתום על טופס?"

יעקב

תוספת: יש גם הצעה, שכדי להסיר ספקות, הדיקן יפרסם באתר מיוחד את שמות כול הזוגות שחתמו על טפסים.

עיקרון "נעלה" זה הושמע רבות בהקשר לרפורמת ששינסקי. זו ההצדקה שניתנה להפרת החוזה מצד הממשלה, והחרמת חלק מזכויות הקניין שהיא עצמה העניקה למחפשי הגז.

יש מדינה "נאורה" מאיתנו (וגם עשירה יותר במשאבים), אשר יישמה עקרון זה במלואו - מקסיקו. בחוקת מקסיקו נכתב במפורש: "רק ממשלת מקסיקו יכולה לחפש, להפיק ולזקק נפט וגז במקסיקו". כי הנפט, כאמור "שייך לעם" - והעם - פירושו - הממשלה. אז רק לממשלה מותר - באמצעות חברת הנפט הממשלתית PEMEX. ל PEMEX מונופול על חיפוש, הפקה הובלה וזיקוק נפט וגז, ובמקסיקו, כידוע יש הרבה נפט וגז.

הנה התוצאה: מקסיקו ייבאה (קנתה) 30% מהגז שהיא זקוקה לו מחו"ל, ממקומות בהם הגז לא "של העם" ומותר לחברות פרטיות להפיק גז ולמכור. זאת למרות שיש גז במעמקי האדמה, בשפע, במקסיקו עצמה. כלומר - זה תקין לקחת את הגז "של עם אחר". החוקה של מקסיקו ועקרונותיה הנעלים לא חלים על כול עם וכול גז, רק על הגז של מקסיקו, ששיך לעם המקסיקני, ושוכן לבטח בבטן האדמה.

מלבד זה ייבאה מקסיקו כ 50% מהבנזין, כי PEMEX וממשלת מקסיקו לא מסוגלים להקים ולתפעל בתי זיקוק, ולפרטיים, במקסיקו, אסור לעשות זאת. הוא שנאמר: אתה יכול להיות סוציאליסט טוב, כול עוד יש לך שכן עשיר מצפון (ארה"ב) שהוא קפיטליסט טוב, ומספק לך את מחסורך.

ומלבד זה - שורר במקסיקו מחסור בגז באזורים רבים בגלל מחסור בצנרת הובלה, שהיא גם באחריות הממלשה. על רמת החיים הכללית במדינה ה"נאורה" הזו לא צריך להרחיב את הדיבור, וגם לא על רמת ה"שיוויוניות".

עכשיו הם העבירו, לאחר וויכוח נוקב, רפורמה חוקית וחוקתית שתאפשר לגרומים פרטיים לחפש, להפיק, להוביל ולמכור נפט וגז במקסיקו. רק יוזמה חופשית ותחרות, במסגרת חוקית שמגינה על זכויות הפרט והקניין של היזם, יכולה להביא לאספקה, בשפע ובמחיר נמוך, של מה ש"העם" צריך (נפט, בנזין וגז במקרה זה). 

יעקב

"מבחינה חוקית אתה מת", הסביר השופט לדונלד מילר, בבית משפט באוהיו בארה"ב. הנה סיפור המקרה. דונלד מילר נעלם מביתו לפני יותר מ 20 שנה, והשאיר אחריו אישה ושתי בנות. אחרי כמה שנים ללא סימני חיים מצידו, פנתה האישה לביטוח הלאומי בבקשה לקבל סיוע בדמי מזונות. כדי לקבל סיוע, החוק מחייב שהאב יוכרז כמת. אכן, שופט הכריז עליו כמת, בשנת 1994. דונלד מילר היה אלקוהוליסט וחסר בית, והתגלגל ממקום למקום וחי מעבודות מזדמנות.

השנה הוא ביקש להוציא רשיון נהיגה, לצורך עבודתו, ולהרשם מחדש לביטוח הלאומי. בביטוח הלאומי סירבו לרשום אותו בטענה שהוא מת רשמית. הוא פנה לבית המשפט - אך השופט פסק שהחוק לא מאפשר לבטל הכרזת מת אחרי יותר מ 3 שנים... אי לכך, אמר השופט, אתה עדיין מת. אולי המצב אבסורדי, אמר השופט, אבל זה החוק, אין לי אפשרות לפסוק אחרת. שישנו את החוק, הציע השופט.

אישתו, אחות במקצועה, שלא עובדת בגלל סיבות בריאות, נישאה בינתיים, שנית, לבן אדם אחר ששמו גם כן מילר. אישתו התנגדה בבית המשפט לביטול הכרזת המוות של מילר הראשון, כי פחדה שבמקרה זה יטען הביטוח הלאומי שהיא קיבלה קיצבאות בטענות שווא וידרוש ממנה להחזיר את הכסף. היא גם עלולה להיות נאשמת בביגמיה, אבל בעיה זו הפריעה לה פחות מבעית החזרת הכסף.

בינתיים לא יכול מילר, בן ה 61, להשיג רשיון נהיגה ועבודה קבועה. כשיגיע לגיל 65, כנראה לא יוכל לקבל קצבת זקנה מביטוח לאומי, וגם לא טיפול רפואי במסגרת מדיקר (ביטוח בריאות ממשלתי חינם לכול בני 65 ומעלה). העצה של השופט למילר: תגיש ערעור, או תפנה לבית המשפט של הביטוח הלאומי. אולי שופט אחר יפסוק אחרת. הבעיה היא שלמילר אין כסף עבור עורכי דין, וספק אם יגיש ערעור.

תיק"ו.

יעקב

בתוך המהומה סביב אישור חוק הבריאות האמריקאי על ידי בית המשפט העליון שם (בהנמקות מפוקפקות), נעלמה מן העניין החלטה שנייה, מאד מעניינת, שניתנה על ידי אותו בית משפט עליון באותו יום.

בית המשפט העליון קבע שזכותו של אדם לשקר (במסגרת הזכות לחופש הדיבור).

הקונגרס חוקק חוק בשנת 2005 שנקרא "חוק האומץ(?) הגנוב" Stolen valor act - אשר קבע שאסור לאדם לספר שהוא בעל עיטור עוז (מדליה צבאית) אם אינו כזה.  הוא קבע שהמעשה הוא עבירה פלילית. 

יש חוקים נגד מירמה והונאה - כלומר שקרים שגורמים נזק ממשי לאחרים. זה בסדר ותקין. אבל מה עם שקרים שאינם גורמים נזק - כמו התרברבות על זכיה בעיטור עוז? כמובן, התרברבות לשוא אינה מעשה טוב, וצריך להוקיע אותו, אבל השאלה היא האם צריך להפוך אותו למעשה פלילי? אם היינו מנסים להכניס לכלא את כול השוויצרים - מי היה נשאר בחוץ?

חבייר אלבארז הוא שוויצר פתולוגי, שמפיץ בדותות בלי סוף, אבל כאשר התרברב שהוא בעל מדלית כבוד צבאית הגישו נגדו תלונה פלילית לפי חוק "האומץ הגנוב". המקרה שלו הגיע עד בית המשפט העליון, וזה פסק שהחוק של הקונגרס פסול, שאין לפגוע בחופש הביטוי, ואין סיבה מיוחדת להצדיק את החוק, כלומר - נזק מיוחד שנגרם על ידי התרברבות שווא. החלטה יפה מבחינת הגנה על זכויות הפרט.

יעקב

איני מכיר את עופר עיני, ולא חשבתי שאפשרי שאי פעם אומר מילה טובה עליו, אבל אני נאלץ היום לברך אותו.

עופר עיני וההסתדרות פיטרו את וועד עובדי הרכבת ואת ראש הוועד גילה אדרעי. סוף, סוף אפשר לאמור שההסתדרות עשתה משהו למען מדינה. אף אחד במדינה אינו מעיז לפצות פה ולצפצף ולהתלונן על השתוללות וועדי העובדים, שפועלים בכוחניות, משתלטים על מגזרים חשובים במדינה ואינם מאפשרים את ניהולה התקין.

ככה קורה עם וועד עובדי חברת החשמל, שלוקחים לעצמם הטבות כמה שמתחשק להם, מצפצפים על הממשלה והכנסת ועל כול החוקים שמנסים לעשות רפורמה בחברת החשמל, וגם מצפצפים על בתי המשפט שפסקו שהם צריכים להחזיר למדינה סכומים שהועברו לקרנות פנסיה שלא כחוק.

וועד הנמלים, גם הם עושים בנמלים ככול בעולה על רוחם.

לאחרונה כתב מבקר המדינה דו"ח של מעל 500 עמודים על שרותי הכבאות, אבל פחד להזכיר את הסיבה האמיתית לבעיה: סירובו של וועד העובדים לאפשר רפורמות במטרה לנהל את שרותי הכבאות ביעילות.

כולם מפחדים מוועדי העובדים, מפחדים כול כך חזק שאפילו לא מעיזים לפתוח פה ולמתוח עליהם ביקורת. גם מבקר המדינה וגם בתי המשפט מפחדים.

אינני יודע מה גילה עשתה לעיני שהוא החליט הפעם לא לשתוק.

אינני יודע איזה סמכויות יש להסתדרות ומה פתאום היא מתערבת. לדעתי - העובדים עצמם צריכים לבחור וועד, הוועד הוא נציג של העובדים ולא פקידים של עיני. לכן אני לא חושב שיש לעיני סמכות חוקית לפטר וועד, ואם יש לו - הרי זה חוק דיקטטורי ולא תקין, הפוגע בזכויות האדם של העובדים. במדינה סוציאליסטית סמכותית ממלאת הסתדרות העובדים תפקיד חשוב - היא זרוע של השלטון, לדיכוי העובדים. אצלנו הקימו את ההסתדרות הכללית לפי המתקונת הרוסית הקלאסית, אבל ההסתדרות מזמן לא משרתת אף אחד, לא את העובדים ולא את המדינה - הם משרתים רק את עצמם - יוצרים משרות ועמדות כוח עבור קבוצה של עסקנים פוליטיים.

ההסתדרות הכריזה על הקדמת הבחירות לוועד עובדי הרכבת, בתקווה שייבחר וועד חדש. אבל, מה תעשה ההסתדרות אם גילה אדרעי תיבחר מחדש, כפי שקרוב לוודאי יקרה ? שאלה מעניינת. אם גילה אדרעי נהגה שלא כחוק, והפרה צווים של בית המשפט נגד שביתות לא חוקיות, היה על בית המשפט (בית הדין לענייני עבודה) לטפל בבעיה, להעמידה  לדין ולהעניש אותה. אבל בית המשפט מפחד. המדינה מפחדת, כולם מפחדים. באווירה זו - טוב שיש מישהו שאינו מפחד, וקרא לגב' אדרעי לסדר. לכן אני מברך את עיני.

ועכשיו, נוכח האומץ והאחריות הממלכתית שעיני גילה, אני רוצה לראות אותו מטפל בוועד עובדי חברת החשמל... אם יעשה זאת יזכה לתהילת נצח.

יעקב

לא אצלנו, ביוון. הנה כמה נתונים שימחישו את הצרות של יוון (ושל כול אירופה).

ממשלת יוון לא מצליחה למכור איגרות חוב חדשות, ופירושו הוא שהיא עלולה להיקלע למצב של חדלון פירעון באיגרות חוב שזמן פרעונן מגיע. זה יקרה עוד החודש או בתחילת החודש הבא אם האירופים לא יפרעו את איגרות החוב במקום היוונים, במסגרת חבלית הסיוע ליוון. חדלות פרעון פירושו גם שלממשלה לא יהיה כסף לשלם משכורות. האירופים דורשים קיצוצים בתקציב ובגרעון הממשלתי. הגרעון ירד לאחרונה, בעקבות קיצוצים שכבר נעשו, מ  כ 10.5% לכ 8.5% מהתקציב, אבל האירופים דורשים קיצוצים נוספים כתנאי למתן סיוע חרום.

הנה הגזירות שממשלת יוון הסוציאליסטית שוקלת להנהיג, כדי לעמוד בקיצוצים הנדרשים:

1. פיטורים לאלתר של כ 30,000 עובדי מדינה. הדבר אסור לפי החוקה המתקדמת והנאורה של יוון - כלומר החוקה עצמה אוסרת במפורש לפטר עובדי מדינה. אבל החוקה לא משלמת משכורות - אז היא לא תועיל הרבה, כנראה שהעבודים יפוטרו גם אם יקראו לזה "השעיה זמנית". המספר הזה מייצג 3% מעובדי הסקטור הציבורי, כלומר יש ביוון כ מיליון עובדי ציבור, באוכלוסיה של 22 11 מיליון.

2. קיצוץ של כ 20% בשכר כול העובדים בשרות הציבורי. גם זה צעד חסר תקדים, ולא ברור אם יעבור - אבל אין ברירה. לא ברור אם החוקה אוסרת קיצוץ בשכר, יכול להיות שהיא לא כול כך מתקדמת עדיין. אבל וועדי העובדים יותר חזקים מהחוקה, נראה מה הם יעשו.

3. הטלת מס רכוש על כול הדירות. מדובר על מס של כ 50 ש"ח בממוצע למ"ר דירה, שיוטל על כול הדירות במדינה. הרעיון של הממשלה היה לגבות את המס הזה באמצעות חשבונות החשמל, אבל וועד עובדי חברת החשמל הממשלתית הודיע שהוא לא יגבה את המס. יצטרכו לחשוב על משהו אחר.

4. קיצוץ בפנסיות של כול הפנסיונרים של השרות הציבורי, בייחוד אלה שמתחת לגיל 55.

5. הורדת סף המס של מס הכנסה - כלומר גביית מס החל ממשכורת של 6800 דולר לשנה ( בערך 2400 ש"ח לחודש - מתחת למשכורת מינימום אצלנו).

כנראה שכול הצעדים האלה לא יעזרו. פשיטת הרגל תתרחש, אין דרך למנוע אותה. אז יהיה גם צנע עמוק וגם פשיטת רגל.

יעקב

תיקון: אוכלוסיית יוון היא רק כ 11 מיליון, התל"ג לנפש קצת יותר נמוך מזה של ישראל - 28 אלף דולר, לעומת 30 אלף של ישראל. (תודה לעודד).

רבים הביעו הסתייגות מחוק החרם שהתקבל בכנסת. הם צודקים. חוק החרם פוגע בזכויות הפרט. הוא כנראה לא ניתן ליישום כי הוא מעורפל, וכנראה שקשה יהיה להשיג הרשעות או פסיקות של פיצויים על פי חוק זה. לכן ערכו המעשי מועט. ערכו הגדול (בעיני תומכיו) הוא ערך הצהרתי: המדינה מצהירה שהיא נגד חרמות. מטרה נוספת היא להפחיד - להפחיד את האנשים מלהטיל, או להכריז על הטלה של חרם. בכך הוא חוק פוגעני, פוגע בזכויות הפרט. המדינה לא צריכה להפחיד אנשים. לא לכך נועדו החוקים. הוא עוד אחד מהחוקים הרבים והמזיקים שהכנסת מחוקקת מתוך הנחה שכמה שיותר חוקים יותר טוב. האמת היא הפוכה - יש יותר מדי חוקים.

הייתי יותר שמח אם כול הזועקים בקולי קולות נגד חוק זה (חוגי השמאל) היו זועקים באותו קול נגד כול החוקים הפוגעים החופש הפרט. יש הרבה חוקים כאלה שדווקא אנשי השמאל אוהבים, ומקדמים. למשל חוקים נגד הסתה גזענית, או חוקים נגד hate speach - כלומר ביטויים פוגעים נגד מיעוטים. כול החוקים האלה פוגעים בחופש הדיבור. השמאל המציא את הפטנט של נסיון לאכוף בחקיקה חוקי "תקינות פוליטית" political correct , קודים של התבטאות (בקמפוסים בארה"ב) למשל.

אז אנשי השמאל מתיחסים לחופש הפרט בצורה סלקטיבית ותועלתנית - כאשר זה משרת את האינטרסים האידיולוגיים שלהם הם בעד חופש הפרט, וכאשר לא - הם נגד חופש הפרט. באו אנשי ימין (שחופש הפרט פחות שגור בלשונם) ואימצו עקרונות תחיקה של השמאל. השמאל לא אוהב את זה. הדבר דומה לדתיים שמפעילים את כוחם הפוליטי כדי לקבל קיצבאות - עוד שיטה שלמדו מהשמאל.

אם נחזור לנושא החרם - אילו היו מטילים חרם, למשל, בחו"ל, על מפעל בבעלות יהודית, או כושית - כולם היו מזדעקים והיו צועקים: "צריך חוק נגד זה, צריך לאסור חרמות כאלה" (ויש חוקים כאלה). הם לא היו צודקים. חופש הפרט הוא חופש פרט, ולא צריך לפגוע בו גם אם משתמשים בו למטרות שאנו שונאים. זה המבחן של עקרון חופש הפרט. קל לזעוק "חופש הפרט" כאשר פוגעים בנו, ובקרובים לנו. אבל המבחן האמיתי הוא אם אנו זועקים "חופש הפרט" גם כאשר פוגעים באנשים שאנו שונאים (אם הפגיעה אינה כוחנית).

אז אני נגד חוק החרם, אבל זעקות ה"געוואלד" של השמאל יותר צורמות מהחוק עצמו, ואני לא יכול להמנע מקצת שמחה לאיד.

יעקב

את פסק הדין שמ הבג"ץ בנושא הקרקעות מאפיינת אחידות דעין אידיאולוגית מוחלטת. ההחלטה של 7 שופטים התקבלה פה אחד, פסק דין אחד בלבד נכתב על ידי השופטת ארבל, שאר השופטים חתמו על פסק הדין ורק ציינו לשבח את עבודתה הרבה של ארבל ב"לימוד הנושא". כלומר - ששת השופטים האחרים לא למדו את הנושא ולא טרחו להתעמק, ולא כתבו פסקי דין נפרדים, ואין להם דעה משלהם והם חותמת גומי. הם עשו צחוק מהעבודה. בשביל מה יש הרכב של שבעה שופטים אם רק אחד מהם ממש מעורב ומבין בנושא? שישמעו את העתירות בפני שופטת יחידה (ארבל).

האמת היא שאין מנוס מכך שהדעה האישית האידיולוגית משפיעה על פסיקת השופטים. אילו היה איזון אידיולוגי בבית המשפט, ההחלטה היתה בוודאי מתקבלת ברוב דעות עם הסתייגויות של מיעוט. השופטים שחושבים אחרת היו כותבים דעה (פסק דין) משלהם, דעת מיעוט, עם נימוקיהם המפורטים. זה לא קרה. מה שקרה מלמד על אחד משנים: או שיש אחדות רעיונית מוחלטת בין 7 שופטי העליון, הנובעת משיטת בחירת השופטים בידי חבריהם, או שששת השופטים האחרים הם חותמת גומי וחתמו על פסק הדין בלי להתעמק בנושא, או ששני ההסברים נכונים.

בכול מקרה יוצא בית המשפט העליון לא טוב.

בארה"ב יש שיטה אחרת לבחירת שופטים עליונים. הנשיא ממנה, הסנאט מאשר. יש איזון אידיולוגי בין שופטים "ליברליים" לשופטים שמרנים. כול פסק דין, בכול נושא חשוב (והם אינם דנים בנושאים לא חשובים) מתקבל בדרך כלל ברוב של 5 נגד 4, או 6 נגד 3. לא זכור לי פסק דין פה אחד. גם בתוך המחנות של הרוב והמיעוט יש דעות שונות, וכמעט כול שופט כותב דעה מנומקת משלו כחלק מפסק הדין.  זה מצב נורמלי.

המצב בבית המשפט העליון שלנו לא נורמלי ולא בריא. השופטים אינם משקפים את ההשקפות השונות הרווחות בציבור. חוץ מזה - מרוב שהם מתערבים בכול דבר, אין להם זמן להתייחסות יסודית במקרה הנדיר בו הם נדרשים להכריע בסוגייה באמת חשובה, כמו זכויות הקניין במושבים ובקיבוצים.

יעקב

תוספת: נושא "כבד משקל".

לעומת הנושא הקודם מצאו השופטים נושא "כבד" לדון בו ברצינות: האם לשלם 1000 ש"ח אגרה עבור חידוש דרכון שאבד, או רק 485. הנושא הזה נידון בהרכב שלושה שופטים, כול שופט הרגיש עצמו מומחה גדול בסוגיה האם 1000 ש"ח יותר צודק או 500. היו שלוש דעות שונות, בסוף התקבלה החלטה ברוב 2 נגד אחד, ונכתבו שלושה פסקי דין, כול שופט כתב את דעתו המלומדת בסוגייה כבדה זו.

העתירה הבאה: האם המחיר הצודק של הקוטג' הוא 7.78 ש"ח או 6.45. זה בהרכב של 12 שופטים.

יעקב

עוד בנושא החלטת הבג"ץ על קרקעות במושבים.

נגד החלטת הממשלה משנת 2007 הוגשו 9 עתירות לבג"ץ, שאוחדו לתיק אחד. דיון בנושא התקיים בשנת 2009, בהרכב 7 שופטים, בגלל חשיבות הנושא. השופטת ארבל למדה את כול התיק המסובך ואת הנושא, לעומק, והקדישה לו מאות או אלפים של שעות עבודה. שאר השופטים לא יכלו להקדיש גם הם כל כך הרבה זמן, ומן הסתם חתמו על פסק הדין כמו חותמת גומי, מתוך חוסר ידיעה, כי הם לא למדו את הנושא וסמכו על ארבל. המצב האבסורדי הזה הוא תוצאה הכרחית אם הבג"ץ לוקח על עצמו לדון בכול נושא, כלומר - בשיקולים שמעבר לשיקולים החוקיים, בהם השופטים מומחים.

האם השופטת ארבל היא מומחית לעניני קרקעות במושבים? האם היא הגורם המוסמך להחליט החלטה סופית בנושא?

בית המשפט העליון (וכול בית משפט אחר) מוסמך, וצריך להחילט אם הממשלה (וכו גורם אחר) פועלים כחוק. בשביל זה לא היה צורך לבזבז מאות שעות עבודה "ללמוד את הנושא", היה צריך להתרכז רק בהיבט המשפטי. עדנה ארבל, ושאר שופטי העליון אינם יכולים ללמוד כול נושא לעומק, ולהיות מומחים בכול תחום. הם מומחים במשפט. הם לא צריכים להתעסק בסוגיות של פירבור (sprawl ) - או גודש. זה לא בתחום המשפט, בו יש להם מומחיות ובו הם הוסמכו על ידי החוק לפעול.

בס"ה, אחרי כול הזמן שבוזבז, השאיר הבג"ץ את מרבית החלטות הממשלה והמנהל על כנן, ורק שינה שני סעיפים.

הסעיף העיקרי ששונה הוא בנושא השכרת משק במושב לעסקים. הממשלה קבעה שמותר יהיה למושבניקים להשכיר עד 500 מ"ר בנחלה לעסק חיצוני. זו בהחלט החלטה רעה ושרירותית. למה רק 500 מ"ר ? השופטת ארבל הפכה את ההחלטה הזו לכיוון הפוך. במקום להכיר בבעלות המלאה והמעשית של המושבניקים על נחלאותיהם, היא קבעה שאסור להשכיר שום שטח לעסקים חיצוניים, מותר רק לקיים עסק שבבעלות בעל הנחלה.

כלומר - לפי ההגיון של השופטת ארבל - עסק "חיצוני" גורם פירבור וגודש, ואילו עסק "פנימי" (של בעל הנחלה) אינו גורם פירבור וגודש.

אם בעל הנחלה הוא מבוגר, ואינו מסוגל או מעוניין לנהל עסק, נגזר על רכושו-נחלתו לעמוד בשיממונה, ללא ניצול, ועל בעל הנחלה לחיות בעוני, ללא ההכנסה משכירות. החלטה זו מחמירה את הפגיעה החמורה במושבניקים ובזכות הקניין שלהם על נחלאותיהם.

בג"ץ, במקום להגן על מי שזכויותיו נפגעו על ידי פעולת הממשלה (ההגבלה ל 500 מ"ר), כלומר - במקום להסיר הגבלה זו - החליט על פגיעה עוד יותר חמורה בזכויות (איסור מוחלט על השכרה). הא הפעיל את האידיאולוגיה הסוציאליסטית אנטי-קניינית של השופטת ארבל, ומצא נימוקים מאד מפוקפקים ובלתי משפטיים של "פירבור" ו"גודש" כדי לתרץ את ההתערבות השרירותית.

אני לא חושב שמישהו יכול לאכוף החלטה זו, או שמישהו בכלל ינסה. אבל אם יציקו למושבניקים, הם ימצאו פתרונות יצירתיים, כמו רישום פיקטיבי של בעלות על עסקים. השופטת ארבל, עם כול הכבוד, וכול הלמידה, אינה מחוברת למציאות במושבים.

יעקב

בג"ץ הוציא היום עוד פסק דין ההופך החלטה של הממלשה על פיה - והבסיס להחלטת הבג"ץ אינו משפטי, אלא הדעה האישית, האידיולוגית, של השופטים. השופטים כופים עלינו את האידיאולוגיה הפרטית, האישית שלהם.

הסוגייה היא מה מותר ומה אסור במושבים.

בעלי נחלאות במושבים יושבים על נחלתם 50, 70 או יותר שנים. בזמנו הם קיבלו את הנחלה מהמדינה (או מהסוכנות, לפני קום המדינה) בחינם, כדי שישבו בה, ולטענת המוסדות - כדי לעבד אותה בעבודה חקלאית. זה היה אז. אז לא היה שימוש לאדמה מלבד השימוש החקלאי. בינתיים אנשים ישבו בפועל על האדמה, ועשו מה שיכלו. שנים רבות עברו. אחדים עסקו בחקלאות אחרים מצאו פרנסות אחרות. הנחלה לא הייתה שלהם מבחינה פורמלית - לא היתה רשומה על שמם - היא של ה"אגודה" - כי לפי האידיולוגיה הסוציאליסטית של המוסדות דאז, בעלות פרטית על נכס זה פסול, זה פשע, ורק בעלות שיתופית, דהיינו פוליטית - של "האגודה" (של עסקנים פוליטיים) הוא דבר מוסרי.

המציאות חזקה מהאידיאולוגיה. במרוצת השנים הקימו המושבניקים עסקים שונים על נחלתם, חלקם קשורים קשר כולשהו לחקלאות, חלקם לא. בהמשך פרשו מושבניקים לגימלאות והשכירו עסקיהם לאחרים או מכרו את הנחלאות (כלומר את "הזכויות" הבלתי מוגדרות) לאחרים. מושבניקים אחרים ראו כי טוב, והחלו להשכיר שטחים בנחלה לעסקים שונים, מחסנים, בתי מלאכה, אפילו אולמות אירועים. כך נוצרה מציאות של עסקים רבים על הנחלאות במושבים, שנחשבו ל"בלתי חוקיים" - לא בגלל שבוצעו פשעים אלא בגלל שהכללים שקבע המנהל לא היו סבירים ולא ברי ביצוע. לא נעשתה פעולת אכיפה. יש גבול כמה שאפשר להציק למושבניק, וכמה איסורים אפשר להטיל עליו.

דרך אגב: הקיבוצים עשו אותו דבר. ראה את מרכז הקניות בקיבוץ שפיים, ואת פארק המים שלהם, ואת כול מפעלי התעשייה הקיבוציים, אולמי אירועים, מסעדות, וכו' שכולם יושבים על קרקע "חקלאית", והוקמו ללא "רשיון". אלא שלקיבוצים יש יותר כוח פוליטי, אז פחות מציקים להם.

כדי להסדיר את המצב ולתת גושפנקא בדיעבד למצב קיים, הוקמה ועדת הבר. היא החליטה להתיר הקמת עסקים בנחלאות במושב, בתנאים מסויימים - דהיינו היא החליטה להכיר במציאות בשטח, ובעובדה שהמצב סביר, ואינו מזיק לאיש.

גופים אידיולוגיים, כמו האגודה "אדם טבע ודין" ואגודה חדשה שהוקמה במיוחד לעניין זה - "האגודה לצדק חלוקתי" - והגישו בג"ץ, במסגרת הנוהג המקובל אצלנו, שכול דבר, מקטן עד גדול, מגישים עליו בג"ץ. הנושא שלפנינו דווקא גדול, לא קטן.

בג"ץ קבע שחלק מהחלטת הממשלה (וועדת הבר) לא סבירה. בג"ץ לא ביטל את ההחלטה כולה אלא רק קבע שמותר להקים עסק בבעלות המושבניק, אסור להשכיר אדמה (או מחסן, או העסק) לגורם חיצוני. שימו לב: בג"ץ לא קבע שהיא לא חוקית. לא קבע שלא הייתה לממשלה סמכות. לא קבעה שהחלטת הממשלה פוגעת פגיעה ישירה, חמורה, במישהו מאזרחי המדינה. הוא קבע פשוט שהיא "לא סבירה" - לא סבירה בעיני השופטים, נוכח השיפוט האישי שלהם. למה?  

גידול ניכר בהיקף הבנייה לתעסוקה לא חקלאית עלול לממש לפחות חלק מן החששות הכרוכים בתופעת הפרבור, ובכלל זה מעבר עסקים מן העיר לכפר בשל תנאים טובים יותר שיוצעו להם; החמרת גודש התנועה והתחבורה באזורים שאינם מיועדים לכך יגרום בתורו לפגיעה סביבתית".

המושבניקים עצמם לא חששו מ"פירבור", ולא חששו מ"גודש תנוע" שאמורה לכאורה לפגוע בהם, ולא התלוננו על פגיעה. (מה אכפת לעירוני אם מושבניק סובל מ"גודש תנועה"?) הבג"ץ גם לא מסביר כיצד עסק בבעלות עצמית אינו גורם ל"פירבור וגודש" ורק עסק מושכר גורם להם. הבג"ץ לא בא למנוע פגיעה ממשית במישהו, המתלוננים לא נפגעו אישית, הוא בא לכפות אידאולוגיה אנטי פירבורית ואנטי גודש - מושגים מעורפלים לחלוטין.

האם החוק מסמיך את בג"ץ להחליט כמה פירבור זה טוב? האם החוק מסמיך את בג"ץ להעריך כמה גודש תחבורתי רצוי? לפי מה החליט הבג"ץ את החלטתו? האם הם מומחים לגודש או פירבור? עניינים אלה נבחנו על ידי וועדה מקצועית שמינתה הממשלה (ועדת הבר), והמלצותיה עברו את המבחן של מומחי מנהל מקרקעי ישראל והממשלה, וכול הגורמים הנוגעים (תנועות ההתיישבות, ארגוני המושבים). אלה הגופים הנבחרים, בעלי המומחיות הרלוונטית, והמוסכמים להחליט בעניינים אלה. הם מייצגים את דעת העם, כפי שבאה לביטוי בבחירות.

בג"ץ אימץ את האידיאולוגיה הקיצונית של עמותת "אדם טבע ודין", גוף ששם לעצמו למטרה להתנגד לכל דבר, לכול מעשה פיתוח במדינה. בג"ץ החליט לכפות על כול המדינה את האידיאולוגיה של גוף קטן וקיצוני, כי שופטי הבג"ץ שותפים לאידאולוגיה זו.

בג"ץ, בהתערבותו הרבה והתדירה מביא לעצמו פחיתות כבוד, ואיבוד סמכות מוסרית. הוא יהפוך לעוד גוף פוליטי, כמו כולם, שאיש אינו מכבד ואינו מתחשב בו. פסק הדין שלהם אינו בר ביצוע, וישאר אות ריקה. המדינה לא הצליחה לכפות על המושבניקים להיות חקלאים, בכוח, או לחיות בעוני. החלטת הבג"ץ נובעת מהתעלמות מזכויות האנשים שיושבים על הקרקע עשרות שנים, היא למעשה בגדר החרמת קנין פרטי, או כפירה בזכויות הקנין המוגנות בחוק יסוד. בג"ץ אומר למושבניקים: "אתם רשאים לשבת על הקרקע אבל לא לעשות שימוש בה (למי שאינו חקלאי). אכן - גם עד היום, עומדות מרבית הנחלאות ריקות ושוממות, כי המושבניקים שאינם חקלאים, אין להם מה לעשות בהן, ולהשכיר למי שכן יש לו שימוש אסור. (רק מעט נחלאות, בקירבת הערים, יש להן ביקוש לצורכי עסקים).

הבג"ץ הוא האייטולה חומייני של ישראל - הוא מנסה לכפות עלינו את האידיולוגיה שלו. הכפייה תיכשל. כמו שאמר סטאלין: "כמה דיוויזיות יש לבג"ץ?" הכוח של הבג"ץ היה כוח מוסרי. בהתערבות יתר ונסיון הכפיה של האידיאולוגיה, בהיעדר ריסון עצמי, בהפגנת שיכרון הכוח - מאבד הבג"ץ את הלגיטימציה שלו, את הדימוי המוסרי שהיה מקור כוחו.

יעקב

"המדינה נגד הסיגריות, החמרה דראסטית נגד המעשנים" צועקת הכותרת בוואינט. למעשה המדינה ממשיכה להציק יותר ויותר למסכנים שמכורים לטבק. לא מספיק שסוחטים מהם שני מיליארד שקל לשנה במיסים על סיגריות, ואוסרים את העישון באולמות ציבוריים - עכשיו רוצים להטיל מגבלות נוספות, כמו איסור עישון בגנים. זה נובע מהגישה הכוחנית, הפאשיסטית של המדינה, הרואה לעצמה זכות לכפות על הפרט התנהגות שהיא חושבת להולמת. המדינה מתעללת במעשנים, ומפרה את זכויותיהם לחיות בשקט מבלי שיציקו להם. למה? כי משעמם לח"כ ליצמן, והוא מחפש כותרות, כי הוא חושב ש 22.8% של מעשנים במדינה זה יותר מדי, והוא חושב שאלוהים מינה את ליצמן ואת כנסת ישראל להציל את המעשנים מעצמם, בכוח. וחוץ מזה הוא מחפש עוד 10 מיליון שקל מהקופה הציבורית לחלק ל"סיירת עישון" שהוא עומד להקים ולאייש באנשים מקורבים.

שיהיה ברור: אני שונא מעשנים, ושונא שמעשנים לידי. אז אני מתרחק מאנשים שמעשנים, אבל לא לוקח לעצמי זכות לכפות עליהם את העדפותי. מי שלא סובל עישון יש לו את האופציה להתרחק מאנשים מעשנים, אבל אין לו זכות לכפות על אחרים להפסיק לעשן, בכוח, גם לא באמצעות המדינה. זה בסדר להנהיג איסור עישון במקומות ציבוריים סגורים, כמו אולמות, מטוסים, משרדים. זה אבסורדי ופסול להטיל איסור עישון במקומות פתוחים.

את המלחמה בעישון מתרצים תומכיה בשתי טענות. אחת נקראת "עישון פאסיבי" - הם טוענים שמי אינו מעשן, אך נושם עשן של סיגריות של אחרים ניזוק גם כן. זו טענה חסרת שחר, ללא הוכחה מדעית. בוודאי שעשן "פאסיבי" לא יותר מזיק מעשן של גז בישול או נרות שבת, או מנגל, או מהליכה ברחוב תל אביב מצוי הרווי גזי פליטה של מכוניות.

הטענה השנייה היא שהעישון עולה למערכת הבריאות 1.75 מיליארד שקל בשנה בגלל טיפול רפואי במחלות הנגרמות על ידי עישון. גם המספר הזה מצוץ מהאצבע, והוא מסוג ה"עובדות" או ה"סטאטיסטיקות" המגוייסות למען אידאולוגיה (אנטי עישונית) של המדבר. אין לנו אפשרות לדעת איזו מחלה נגרמת על ידי עישון, ואיזו על ידי גורמים אחרים. וזה לא שהבלתי מעשנים נשארים בריאים עד המוות הפתאומי (מצב אידיאלי למערכת הבריאות). אם אנשים לא היו מעשנים, היו לוקים במחלות אחרות, והיו נזקקים לטיפול רפואי לא פחות. אפשר שבכלל מערכת הבריאות מרוויחה מהמעשנים - הם מתים 10-15 שנים יותר מוקדם, וייתכן שבזכות זה, הוצאות מערכת הבריאות עליהם קטנות יותר מאשר על אנשים שלא מעשנים, שחיים חיים יותר ארוכים וסובלים מיותר מחלות כרוניות.

יש להניח לאנשים לחיות את חייהם כמו שהם מבינים גם אם אנו לא אוהבים אותם, ולהפסיק להציק להם ולהיכנס להם לעצמות. המדינה שלנו אינה מודעת כלל לנושא זכויות הפרט ומגבלות הכפייה שמותר למדינה להפעיל על אזרחיה. לפי המנטליות שלנו, מותר למדינה הכול, בייחוד אם זה למען מטרה טובה (כמו המלחמה בעישון). "למדינה מותר הכול" הוא עקרון היסוד של מדינה פאשיסטית.

יעקב

עו"ד אביגדור פלדמן, מפרקליטיו של משה קצב, כותב מאמר מעניין בוויאנט:

במאמר הזה הוא אומר בעצם מה שאני טענתי מספר פעמים: השופט הוא טיל בלתי מונחה. לעולם אינך יכול לדעת ואפילו לשער איך הוא יפסוק. אלה המילים של פלדמן:

אתה ובית המשפט עד שאתה לא קורא את פסק הדין, אין לך מושג על הפער המושגי הקיים בינך לבית המשפט. ההנחה כי אתה ובית המשפט מדברים שפה אחת והמדובר במאמץ משותף להגיע אל האמת היא אשלייה נעימה שאין לה קשר אל המציאות.

אני לא עו"ד ומעולם לא הופעתי בבית משפט. אביגדור פלדמן עורך דין מאד וותיק. לקח לו הרבה מאד זמן להבין את העובדה הפשוטה הזו.

עוד אומר פלדמן:

האמונה בבית המשפט בית המשפט הוא השולט המוחלט ביקום שהמשפט מכונן. ברצותו, הוא משנה את חוקי הטבע, משנה את כללי המשחק, מעיף מעבר לשביל החלב נתונים וראיות שלהבנתך רלבנטיים למשפט.

בקיצור: בית המשפט אינו מוסד שעושה צדק, כמו שמלמדים בבית הספר (ובוודאי בפקולטה למשפטים). בית המשפט הוא משהו שעושה משהו שאת טיבעו לא ניתן להגדיר או לשער. לפעמים הם גם עושים צדק.

אם חייכם אינם תלויים בזה, המנעו מלהתעסק עם בתי משפט. בתי המשפט, כמו עורכי דין, זה משהו שאיננו יכולים להסתדר בלעדיו, אבל כמה שפחות מהם זה יותר בריא.

(כול זה אינו אמור א-פרופו משפט קצב. אין לי דעה על משפט זה).

יעקב

אני לא מחסידי השיוויוניות. לא כול האנשים שווים. יש חכמים ויש טיפשים, יש גבוהים ויש נמוכים. דברים אלה באים מהטבע. המקום היחיד שבו אנשים חייבים להיות שווים הוא החוק. כולם שווים בפני החוק, בלי הבדל של מעמד, גזע, דת או מין - כול תינוק לומד זאת בספרי אזרחות. מאז המהפכה הצרפתית לא מפסיקים לשנן כלל זה. מסתבר שלא תמיד מה שכתוב בספרי אזרחות נכון (מעט מאד ממה שכתוב שם נכון...).

והנה - אצלנו לא כולם שווים לפי החוק.

גיל הפרישה של הנשים הוא 62 ושל הגברים 67. זהו הגיל שבו עובד חייב לפרוש לגימלאות (אם הוא עובד בגוף ציבורי או חצי ציבורי). זהו הגיל שבו אדם מתחיל לקבל פנסיה ממקום עבודתו, או מקרן הפנסיה שלו, וגם קצבת זיקנה מביטוח לאומי. לגיל זה משמעות מפליגה מבחינת אורח החיים וההכנסות של האדם. גיל זה נקבע בחוק שרירותי של הכנסת (שרירותי במובן שהכנסת יכלה לקבוע כול גיל אחר באותה מידה).

מדוע יש אפליה בין גברים לנשים ?

דווקא הנשים - תוחלת החיים שלהן ארוכה יותר והן בד"כ בריאות יותר מגברים באותו גיל (שיהיה להן לבריאות!).

אנו לא רוצים לחיות במדינה שחוקיה מפלים בין גברים ונשים. בוז להפלייה. יחי השיוויון. ישווה גיל הפרישה של הנשים לגיל הפרישה של הגברים.

יעקב

לפני כמה חודשים התקבל בארה"ב חוק ביטוח בריאות חדש. החוק מסובך מאד ומחזיק 2801 עמודים. ברור שמרבית הנבחרים שהצביעו בעד חוק זה לא ממש יודעים מה כתוב בו ולא מבינים, כרגיל, כלום. הם מצביעים רק בשביל הכוונה - שלכול אחד יהיה ביטוח בריאות. הכוונה טובה... אבל הם לא יודעים, ולא מעניין אותם לדעת, את פרטי הביצוע של החוק בן אלפי הסעיפים.

האם החוק ישיג את מטרתו המוצהרת ? תתבוננו בציור ותשפטו.

כדי לנסות להמחיש במקצת את סיבוכיות החוק ולהסביר את תוכנו לאלה שלא רוצים לדעת, יצרו שני חברים רפובליקאים (מתנגדי החוק) בוועדת הכלכלה של הקונגרס, את הדיאגרמה הבאה. ( גודל מלא כאן).

זו לא בדיחה. הדיאגרמה מבוססת על סעיפי החוק, כפי שכתוב בכול עיגול. והדיאגרמה לא מכסה את כול הסעיפים, רק כ שליש מהם. הדיאגרמה כוללת רק את הגופים והאירגונים החדשים שהחוק החדש יוצר, ולא כוללת את הבירוקרטיה הבריאותית המסובכת מאד שכבר קיימת מקודם, שהגופים החדשים מתווספים מעליה.

זו דוגמה טובה להובריס (זחיחות) של אנשים. הם מאמינים אמונה עיוורת בשיטה המתוכננת מלמעלה. הלך המחשבה הוא כזה: "יש מטרה נעלה? (ביטוח בריאות לכול)? נחוקק חוק והוקוס פוקוס מטרתנו תושג וחלומנו יתגשם". העולם לא עובד ככה. בפועל תיווצר מפלצת בירוקרטית נוראית, שתבזבז אינסוף כסף ולא ברור אם תשפר במשהו את שירותי הבריאות. קרוב לוודאי שרק תקלקל.

אבל... העיקר הכוונות הטובות...

יעקב