קו ישר

חברת ת'אלס-אוסטרליה זכתה במכרז של צבא אוסטרליה לאספקה של 1100 ג'יפים קרביים ממוגנים, בהיקף כולל של 1.3 מיליארד דולר. חברת "פלסן" הישראלית, מקיבוץ סאסא שותפה לפרויקט, וחלקה מוערך בכ 120 מיליון דולר. פלסן מתמחה במיגון רכבים.

הרכב, שכינויו הוקאי, הוא סופר דופר קרבי ומפחיד, ראו תמונה. ממש א-א. מעורר חשק לצאת למלחמה.

עכשיו בואו נחלק את המספרים: 1.3 מיליארד דולר, לחלק ל 1100 רכבים - זה כ 1.18 מיליון דולר לרכב. מעל למיליון דולר לרכב! המיגון לבד של הרכב עולה בסביבות 100 אלף דולר לרכב.

מעניין... החוליירות מדאע"ש נוסעים על רכב "קרבי" זה (בתמונה) העולה כ 30 אלף דולר היחידה. (ב 1.3 מיליארד דולר אפשר לקנות כ 45 אלף רכבים כאלה - במקון 1100).

מי לדעתכם מנצח במלחמה? מה שקובע במלחמה זה הרצון להילחם ולנצח, לא איכות הרכב הממוגן שלך. אם אין רצון להילחם הרכב היקר לא יעזור.

בשביל מה בדיוק צריכים האוסטרלים רכבים ב 1.2 מיליון דולר היחידה? מי בדיוק מאיים עליהם? איזה מלחמות חשובות ניהלו לאחרונה?

פה עובד העיקרון הידוע - קל להוציא כסף של אחרים. אפילו כיף להוציא כסף של אחרים...

פעם, בשנות השמונים פירסם מישהו תחקירים על המחירים האסטרונומיים, הביזבוז והשחיתות ברכש של הצבא האמריקאי. למשל - סיפרו שהצבא משלם 640 דולר על מושב של אסלה (מחיר רגיל: 50 ש"ח), או 434 דולר על פטיש שעולה בחנות 25 ש"ח. היו גם תחקירים על מחירים פי 2 עד פי 5 שחיל האוויר האמריקאי שילם על חלקי חילוף.

 מעניין כמה צה"ל משלם על הג'יפים הממוגנים שלו - אבל הוא לפחות צריך אותם (בניגוד לצבא אוסטרליה). עכשיו אתם מבינים למה תקציב הבטחון שלנו גדול כול כך? זה כסף של אחרים.

לא רק תקציב הבטחון. זה מגדל פיקוח אזרחי, בנתב"ג, בעלות 100 מיליון שקל, שעומד ריק, ללא שימוש. 

ככה עובדת הממשלה. לא יכול להיות אחרת. הממשלה מוציאה כסף קל, כסף של אחרים.

תוספת: ידוע שאוסטרליה משתתפת בכוחות "שלום" בינלאומיים, בטימור המזרחית וכנראה באפגניסטן. קשה לראות בפעילות זאת משימה חשובה לבטחון אוסטרליה (בלי להתווכח על השאלה אם זה בכלל משיג משהו).

יעקב

השנה מציינים 100 שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. העיתונות העולמית מתחילה להיות מלאה בסיפורים עליה. היות וזה נושא שמעניין אותי, אני גם מלא סיפורים (ראו הקטע הקודם על ג'ון מונאש).

ה BBC מפרסם מאמר: 10 מיתוסים על מלחמת העולם הראשונה. הנה המיתוסים והניפוץ שלהם (בשביל מה יש מיתוסים - אם לא בשביל לנפץ?).

1. זה היה הסיכסוך הכי עקב מדם עד אז. לא נכון. כ מעל 700 אלף חיילים בריטיים נהרגו, מעל ל 17 מיליון חיילים ואזרחים בכול הארצות. ביחס לאוכלוסייה - האבידות היו פחות מ 2% מאוכלוסיית בריטניה. במלחמת האזרחים של בריטניה, באמצע המאה ה 17, נהרגו כ 4% מהאוכלוסייה אז.

2. מרבית החיילים נפגעו. רק כ 11.5% מהחיילים הבריטיים נפגעו, במלחמת קרים (1853-56) היה אחוז גבוה יותר של אבידות.

3.חיילים חיו בחפירות במשך שנים, בתנאים גרועים. לא נכון. היו סבבים, חיילים הוצבו כ 10 ימים בתעלות בחזית, ו 20 ימים במחנות בעורף, ואילו בתעלת הקו שראשון בחזית (המסוכנת ביותר) בדרך כלל לא שהו יותר מיום אחד רצוף.

4. פשוטי העם (החיילים הפשוטים) סבלו הכי הרבה, האצילים לא נפגעו. רק כ 12% מהחיילים נפגעו, לעומת כ 17% מהקצינים (שהיו מהמעמדות הגבוהים) הקצינים הובילו את ההתקפות וספגו הרבה אבדות, גם הגנרלים ביקרו כמעט יום-יום בחזית. רבים מראשי האומה, ביניהם ראש הממשלה, איבדו בנים ואחים במלחמה.

5. במלחמה זו נלחמו אריות תחת הנהגה של חמורים. האמרה מתיחסת לאומץ הלב של החיילים (האריות) לעומת אזלת היד של הגנרלים (החמורים). ה BBC אומר - לא נכון. נכון הוא (לדעתי) שמרבית הגנרלים לא הצטיינו. כ 200 גנרלים נהרגו או נפלו בשבי במלחמה. לבסוף - השכילו הגנרלים הבריטיים להתאים עצמם לתנאים החדשים ולהוביל לנצון (אומר ה BBC). אני לא בטוח... הגנרל הגדול מכולם היה יהודי-אוסטרלי ממוצא גרמני, ולא בריטי.

6. בגליפולי נלחמו בעיקר ניו-זילנדים ואסטרלים. לא נכון. הבריטים איבדו פי 4 חיילים מאנז"ק (אוסטרלים וניו זלנדים). גם לצרפתים היו יותר חיילים. (וגם אנו תרמנו משהו: גדוד נהגי הפרדות עם יוסף טרומפלדור).

7. הטקטיקטת הצבאיות לא השתנו למרות הכשלונות (לא למדו לקחים). לא נכון - אומר ה BBC - שינויים התרחשו בקצב מסחרר. הטנקים פותחו לראשונה, המטוסים שופרו, וכו'. 

8.אף אחד לא ניצח. זה כמובן לא נכון, מבחינה פורמלית. בנות הברית ניצחו, הגרמנים נכנעו. הנכון הוא שלמרות הנצחון, בנות הברית - בריטניה וצרפת, נפגעו מאד קשה ואיבדו הרבה מכוחן. 

9.הסכם וורסאי (שאמור היה להסדיר את אירופה שלאחר המלחמה) היה קשוח או אכזרי מדי כלפי הגרמנים - דבר שהוביל למלחמת העולם השנייה. זה לא נכון. הסכם וורסאי היה פחות חמור, אכזר או קשה מהסכמים אחרים, למשל זה שהטילו הגרמנים על הצרפתים אחרי המלחמה ב 1870. המיתוס על ההסכם האכזר נוצל על ידי היטלר כדי לעלות לשלטון. אבל הדעה הזו הופצה על ידי ג'ון מיינרד קיינס, כלכלן בריטי מפורסם. לדעתי - הסכם וורסאי היה קל מדי, הסכם חמור יותר, כמו פירוק גרמניה למדינות קטנות (כפי שהיה עד 1870), היה יכול, אולי, למנוע את מלחה"ע השנייה.

10.כולם שנאו את המלחמה. לא נכון. חיילים רבים נהנו דווקא. לא כולם שירתו בחזית, או לא שירתו הרבה בחזית, כולם קיבלו משכורות יפות, ואוכל טוב, וחיו חיים יותר טובים מאשר באזרחות. והייתי מציין שב 1914, לפני שהזוועה התרחשה, התגייסו מרבית החיילים בהתלהבות למלחמה, בכול הארצות (אנגליה, צרפת וגרמניה לפחות).

יעקב

אחרי שסיפרנו את הסיפור על מוישה "שני אקדחים" כהן, גנרל בצבא סין, אני רוצה לספר סיפור נוסף על גנרל יהודי הרבה יותר ידוע ומפורסם, הגנרל המעולה ביותר בחזית המערבית באירופה, במלחמת העולם הראשונה - הגנרל האוסטרלי-יהודי ג'ון מונש, על שמו נקרא המושב כפר מונש בשרון.

ג'ון מונש נולד בשנת 1865, במלבורן, אוסטרליה. הוריו, יהודים מגרמניה (פרוסיה באותו זמן) היגרו לאוסטרליה שנתיים לפני לידתו. מונש התגלה בצעירותו ככשרוני, סיים בחינות בגרות בבית ספר תיכון במלבורן בגיל 14, וסיים את התיכון בגיל 16, כתלמיד הראשון בכיתתו. הוא עשה תואר ראשון ושני בהנדסה אזרחית באונ' מלבורן, אותם סיים ב 1893. עד 1895 צבר עוד שני תארי ב"א, באומנויות ומשפטים. הוא עשה קריירה בהנדסה אזרחית, היה שותף בחברות הנדסה וקבלנות, היה מחלוצי המשתמשים בבטון מזוין באוסטרליה (טכנולוגיה חדשה באותו זמן). היה גם נשיא אגודת המהנדסים במדינת ויקטוריה, וחבר באגודת המהנדסים הלונדונית.

ג'ון מונש לא היה איש צבא, אבל, עוד בזמן לימודיו באוניברסיטה התגייס למיליציה האוסטרלית (צבא המילואים שלהם), בשנת 1884. עם הזמן עלה בסולם הדרגות, במיליציה (במילואים), עד שהגיע לדרגת קולונל בשנת 1912, ומונה מפקד בריגדת החי"ר מס' 13. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, באוגוסט 1914, התגייס מונש בפעם הראשונה לצבא הסדיר (צבא קבע), בהיותו בן 49. הוא מונה לצנזור הראשי של הצבא, אבל תפקיד המטה לא קסם לו, הוא דרש וקיבל פיקוד על יחידת שדה לוחמת, הבריגדה הרביעית. מינויו עורר התנגדות בגלל יהדותו, ומוצאו הגרמני - הוא היה דובר (וקורא וכותב) גרמנית, אותה למד מהוריו.

בינואר 1915 הגיע עם יחידתו לקהיר, ובמשך השנה השתתף במבצע גליפולי - נסיון בריטי לכיבוש חצי האי גליפולי מידי הטורקים. יחידתו השתתפה במספר קרבות, אך המבצע כולו נוהל בצורה כושלת והסתיים בכשלון ונסיגה בדצמבר. ביולי אותה שנה, 1915, הועלה מונש לדרגת בריגדיר-גנרל, אך נאלץ להתמודד עם שמועות עקשניות שהפיצו יריביו על היותו מרגל גרמני.

ביוני 1916 הגיעה יחידתו לחזית המערבית, בצרפת, וביולי אותה שנה הועלה לדרגה של מייג'ור-גנרל, וקיבל פיקוד על הדיביזיה האוסטרלית ה 3. הוא השתתף במספר קרבות, עם הצלחה לא מועטה, והרשים את הממונים עליו, הבריטיים, ביכולתו והתלהבותו. במאי 1918 הועלה לדרגת לויטננט-גנרל, ומונה למפקד הקורפוס האוסטרלי - הקורפוס הגדול ביותר בחזית המערבית.

מתנגדיו של מונש המשיכו לחתור תחתיו, ואף שיכנעו את ראש ממשלת אוסטרליה, בילי היוז, לפטר אותו. הם אמרו: "לא מתאים שצבא אוסטרליה יהיה תחת פיקוד של אדם זר שנדחף, בזכות הכשרון המולד שלו כיהודי". אך, כאשר בילי היוז ביקר בחזית, ושמע את ההערכה הרבה שרחשו למונש מפקדיו ופיקודיו כאחד, הוא חזר בו והשאירו בתפקידו.

מונש הצטיין בתכנון מדוקדק את הקרבות בהם השתתף, ובשילוב של כול הכוחות, חי"ר, ארטילריה, טנקים ומטוסים. הוא היה מאבות ה"קרב המשולב". בזכות כשרונותיו הוא היה המתכנן הראשי של הקרב המכריע, החשוב ביותר בחזית המערבית - קרב אמיין, ב 8 באוגוסט 1918. המפקד הכללי היה המפקד העליון הבריטי, סיר דוגלס הייג, והשתתפו כוחות בריטיים אוסטרליים ואמריקאיים, אך כוח החלוץ היה הקורפוס האוסטרלי תחת גנרל מונש. זה היה הנצחון המכריע הראשון של בנות הברית בחזית המערבית. המפקד העליון הגרמני, גנרל לודנדורף, כתב יותר מאוחר שזה היה היום השחור של גרמניה, היום בו היא נוצחה סופית במלחמה. ב 12 באוגוסט מונש קיבל, בשדה,  את תואר הכבוד אביר-מפקד במסדר באת' מידי מלך בריטניה, המלך ג'ורג' ה 5, שבא במיוחד לשדה הקרב להעניק לו את העיטור - מחווה ראשון מסוגו של מלך בריטי אחרי 200 שנה. מונש הספיק להשתתף, עם יחידותיו, בעוד מספר קרבות בספטמבר ואוקטובר, עד שגרמניה נכנעה וביקשה הפסקת אש.

מונש זכה למוניטין בתור בעל כושר חשיבה יוצא דופן, קסם אישי, יכולת אירגון ותושייה. הוא הוערך מאד על ידי עמיתיו הבריטיים שהעניקו לו הרבה כבוד. הוא גם היה חביב על חייליו, שלשלומם ונוחותם תמיד דאג. פילד מרשל מונטגומרי, המצביא הבריטי הדגול של מלחמת העולם השנייה, כתב עליו (יותר מאוחר): "אני בדעה שגנרל מונש היה הגנרל הטוב ביותר בחזית המערבית, באירופה". מונש זכה בעיטורים הגדולים ביותר ממספר מדינות, כולל לגיון הכבוד הצרפתי, קצין במסדר הכתר של בלגיה, ומדיליית השרות מצטיין של ארה"ב.

אחרי המלחמה חזר מונש, בסוף 1919 לאוסטרליה, השתחרר מהצבא, ומילא מספר תפקידים אזרחיים חשובים, ביניהם ראש חברת החשמל של מדינת ויקטוריה, וסגן נשיא האוניברסיטה של מלבורן. בין השנים 1927-1931 (עד מותו) שימש כיו"ר ההסתדרות הציונית של אוסטרליה וניו זילנד.

הוא נפטר מהתקף לב, בשנת 1931, בהיותו בן 66. הוענקה לו הלווייה צבאית-ממלכתית מלאה, וטכס השכבה יהודי. בהלוויתו חלקו לו כבוד 300 אלף איש, ההלוויה הגדולה ביותר בתולדות אוסטרליה, רבים בוודאי חייליו מהמלחמה. הוא נחשב (כנראה עד היום) לגדול החיילים והמצביאים של אוסטרליה. פסלים ואנדרטאות לכבודו מצויים במקומות רבים. העיירה בה גדל שינתה שמה למונש, וכך גם אוניבסריטת מונש נקראת על שמו. רחובות רבים ושכונה אחת נקראות על שמו, באוסטרליה, וגם אצלנו - ישנו המושב כפר מונש, ו 3 רחובות (בערים שונות) שנקראים על שמו.

יעקב

בעקבות פרסום הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה ממלחמת יום כיפור מלאה העיתונות במאמרים על הנושא.

אני מצטט את אל"מ (מיל) יהודה ווגמן ב ynet שפוגע בול.

פרסום הפרוטוקולים מישיבות הממשלה בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים לימד שוב, יותר מכל, על שטחיותה של התקשורת בישראל. מכיוון שדם וכישלון הם מקדמי מכירות מהמעלה הראשונה, לווה פרסום הפרוטוקולים בסערה מלאכותית, בעיקר סביב נושא "הפקרת הפצועים" בקו התעלה.

מה שמשך את תשומת ליבי הוא שדיין היה הראשון, ואולי היחיד, שהבין מיד מה קרה ב 6 לאוקטובר בחזיתות. הוא "קרא" את הקרב. הוא הבין שמעוזי התעלה נפלו, או בדרך ליפול, ושאין אפשרות להציל אותם. הוא הבין שהמצרים ריכזו כוחות ארטילריה ו"נשק אישי" רב (הוא עדיין לא ידע שמדובר בטילי נ"ט סאגר), לאורך התעלה, וכול מי שמנסה להתקרב לתעלה סופג טיל ומת. הוא ידע זאת מפני שהיה בחמ"ל פיקוד דרום ושמע זאת מהשטח. הוא גם שמע מה היו האבידות של היום הראשון בלוחמים, טנקים ומטוסים. (רבים, כולל וועדת אגרנט, לא מבינים עד היום מה קרה שם).

לאור עובדות אלה היה ברור לחלוטין שיש לשמר את הכוח שנותר, ואסור לבזבז אותו על נסיונות סרק ל"הציל" את המעוזים או לחסום את הצליחה המצרית, שכבר הייתה.

ראייתו הייתה מפוקחת ונכונה, בניגוד לדדו וגורודיש שעדיין לא יצאו מהמנטליות של "נשבור להם את העצמות", ועדיין לא הבינו מה שכבר קרה בחזית ביממה האחרונה. חוסר יכולת זו של דדו וגורודיש לראות ולהבין מה שהתרחש מול עיניהם הובילה למתקפה הכושלת של 8 לאוקטובר, שעלתה באבידות רבות. דיין הבין את האיוולת שבמתקפה זו אבל לא מנע אותה. אולי נכונה הערכתו של חיים הרצוג בספרו שדיין "חתף שוק" ולא תיפקד. לו היה מתפקד היה מונע את האיוולת של מתקפת 8 לאוקטובר ואבידותיה. (מצבם של דדו וגורודיש היה גרוע יותר, הם לא היו "לא מתפקדים" אלא "לא מבינים").

כולם, דיין, דדו, גורודיש ושאר אלופי צהל טעו בגדול לפני המלחמה. הם טעו בדיוק במה שדיין ציין: לא העריכו נכונה את עוצמת הצבאות הערביים, את כמות וסוג אמצעי הלחימה שלהם ואת איכות הלחימה שלהם, והגזימו מאד בהערכתם את היכולת של צה"ל. המחדל הגדול במלחמת יום כיפור לא היה הערכה שגויה של כוונות סאדאת לצאת למלחמה (המחדל המודיעיני), וגם לא אי-גיוס המילואים בזמן, ואי הנחתת מכת מנע. כול אלה היו מחדלים אבל לא החשובים ביותר. המחדל הגדול ביותר היה אי הכנת הצבא למלחמה, חוסר תכנון צבאי מתאים, וחוסר היכולת צבאית של ראשי הצבא (הגנראלים). גורודיש היה פייטר גדול ברמה אישית, אבל מפקד גבוה (גנרל) צריך יותר מאשר אומץ אישי, צריך שכל, וזה היה חסר. דיין לא הבין לפני המלחמה, אבל קלט את המצב מיד, ביום הראשון. האחרים לא קלטו, רבים מהם - לעולם.

שגיאה נוספת של דיין (וכול האחרים) הייתה שלא אמרו במפורש למפקדי המעוזים שלא יהיה חילוץ, ושעליהם להסגת מהמעוזים ולהחלץ בכוחות עצמם. המפקדים נשארו להלחם מלחמה אבודה במעוזים, הם פחדו שמא יאשימו אותם שנטשו את המשימה וברחו. היה צריך לתת פקודה מפורשת לנסיגה מהירה מכול המעוזים. העדר פקודה כזו מנעה חילוצם של עשרות או מאות לוחמים שאולי היו מצליחים להינצל, לו ניתנה להם פקודה בזמן. שוב - דיין הבין אבל לא נתן את הפקודה, גורודיש ודדו לא הבינו.

יעקב

ההתנגדות למשטר באירן, ותנועת האופוזיציה, לא הושתקו ולא נעלמו. ההתנגדות פעילה מתמיד, והמשטר של אחמדינג'ד וחמיני נראה די מעורער וחלש.

הסוחרים בבזאר של טהראן שבתו בדרישה לביטול העלאה גדולה במיסים, אבל כאשר חמיני נכנע וביטל את הגזירה, הם המשיכו לשבות. היו התנגשויות עם משטרת הדיכוי של השלטון ו 80 פצועים. היו שביתות סוחרים גם בערים אחרות.

בטהראן היו הפסקות חשמל.

יש באר נפט בוערת - שלא מצליחים כבר שבוע לכבות. חושדים בהצתה.

מטוס עם קצינים ממשמרות המהפכה, בטיסה פנימית לאתר נופש התרסק.

קצינים ממשמרות המהפכה, משענת השלטון, אומרים שלא ישתתפו שנית בדיכוי אכזרי של הפגנות אופוזיציה כמו לפני שנה.

לפי הדיווחים האלה, ממקורות מגוונים, המשטר באירן די מעוער.

משום מה דיווחים אלה לא מגיעים לעתונות העברית.

יעקב

רב סרן, ד"ר מאליק נידל חאסן (יליד ארה"ב ממוצא פלשטיני) רצח 13 חיילים אמריקאיים בבסיס צבאי טקסאס ופצע 31. זו לא הייתה התקפת אמוק רגעית אלא מסע הרצח היה מתוכנן מראש, הוא קנה שני אקדחים ומחסניות רבות מראש לצורך ביצוע הרצח. חסן הוא רופא פסיכיאטרי, קב"ן בעיברית. הוא היה אמור לעזור לחיילים שסובלים מבעיות נפשיות ומלחץ.

חברים שלו, רופאים שעבדו איתו בבית החולים בו שירת קודם, אמרו שהוא נעשה קיצוני איסלאמי, שהוא לא הסתיר את דעותיו אלא נתן הרצאות עליהן, וכולם תוהים איך הצבא האמריקאי לא שם לב, לא היה ער לסכנה ולא הדיח את הרס"ן מתפקידיו ומהצבא. כנראה שהמנטליות המולטי-קולטי הייתה בעוכריהם - אותה גישה האמרת שאסור חס וחלילה לפגוע באנשים "אחרים".

את השאלה הכי טובה שואלת סלנה קופה, פעילה למען זכויותיהם של חיילים משוחרררים ששירתו בעיראק. היא אומרת:

“This man was a psychiatrist and was working with other psychiatrists every day and they failed to notice how deeply disturbed someone right in their midst was.”

האיש הזה היה פסיכיאטר והוא עבד במחיצת פסיכיאטרים כל הזמן, ואיש מחבריו לא שם לב כמה שהוא מופרע.

מזכיר את הסיפור של העיתונאי שרצה לעשות כתבה על בתי משוגעים, והתחזה למשוגע. הוא הצליח לשטות בפסיכיאטרים ולהתאשפז, אבל בבית החולים המשוגעים צעקו עליו "עוף מפה, אתה מתחזה".

יעקב

נתבשרנו בקול תרועה גדולה על התקיפות ההרואיות בסודן, ועל "הזרוע הארוכה" של צה"ל שתפגע באויבינו בכל מקום.
הכל דאווין, הכל ספין, הכל למען הרושם. הכל שקר. הסגנון האופייני של אולמרט. הכל רושם ושוויץ, וומעט מאד תוכן, או יותר נכון - כלום אין מאחורי זה.

אם מישהו היה רציני בקשר לשמירת בטחוננו, והגנת הארץ מפני איום הטילים מעזה, אותו מישהו היה תופש את ציר פילדלפי במבצע האחרון ("עופרת יצוקה") - ולא היה עוזב אותו. על ידי שליטה בציר פילדלפי יכולנו להבטיח שלא יוכנסו אמצעי לחימה מסוכנים לנו לרצועת עזה. זה צורך בטחוני חיוני. הפקרת ציר פילדלפי ב 2005 היה מעשה הפקרות וחוסר אחריות בטחוני. אי תפישתו ב 2009 - המשך ההפקרות.

במקום זה עושים מבצעי ראווה בו מפציצים משאית בסודן. אללה יודע מה היה במשאית, אם בכלל הייתה משאית נשק או סתם משאית זבל. יכולים לכתוב בעיתונות שלנו עד מחר שבחים על המודיעין שלנו שיודע להבחין בין משאית זבל לבין משאית נשק בסודן. אל תאמינו. אלה סיפורי מעשיות. וגם אם פגעו במשאית אחת זה לא אומר שמאה אחרות לא עברו. התקיפה בסודן לא תרמה כלום לבטחוננו. ממש כלום. מעשה לא רציני.

מי שבטחון ישראל יקר לו - יועיל לשמור על מה שאנו מסוגלים לשמור: על הגבול עם עזה. הפצצה בסודן אינה עוזרת במאומה. במקום לנקוט צעדים לשמירה על הגבול נוסעת הגברת ליבני לוושינגטון באמצע המלחמה לטכסים מבויימים וריקניים של חתימה על ניירות חסרות ערך, בו מתחייבת שרת החוץ רייס (שנותרו לה 3 ימים לכהן) שארה"ב "תעשה כל שביכולתה" (כלומר כלום), לסיכול הברחות. מחזה מגוכח ומביש.

מה שאיפיין את אולמרט האיש ואת ממשלתו זה חוסר היכולת להבחין בין מציאות ממשית לבין דאווין וספין. הרושם, העבודה בעיניים, הספין - זה כל מה שהם הבינו ועשו.

תוספת:

אם יש לנו באמת יכולת לפגוע במטרות רחוקות, מוטב היה לשמור על קלפינו ולהמנע מלגלותם, על מנת לעשות שימוש ביכולת זו ברגע חשוב ומכריע. במקום זה בוזבזה ההפתעה על לא כלום. מה שנעשה בתקיפה בסודן -  היה חסר חשיבות וחסר תועלת. בזבוז ההפתעה וגילוי קלפנו ויכולותינו היה מעשה חוסר אחריות משווע. המבצע הזה הוא בעצם פגיעה בבטחוננו.

יעקב