קו ישר

השרה מירי רגב מציעה "חוק הנאמנות". 

תיקון החוק שמבקשת רגב להעביר, ישלול תקצוב ממי שיפגע או יבזה את דגל המדינה או סמלי המדינה, יסית לגזענות, לאלימות או טרור, יציין את יום העצמאות כיום אבל או ישלול את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

אין שום דבר רע בחוק הזה (ביחס לחוקים רבים אחרים שקיימים במדינה). אין שום סיבה בעולם להכריח אזרחים לממן ממיסיהם (באמצעות המדינה) ביטויים שפוגעים ברגשותיהם - כמו ביזוי סמלי המדינה. האומנים המכובדים מתבקשים לבזות את המדינה (או להביע כול דעה אחרת) על חשבונם ולא על חשבון משלמי המיסים.

כול האומנים יצאו בזעקות שבר סטנדרטיות: "סתימת פיות", "פוגעים בחופש הביטוי", "פאשיזם", "משטרים אפלים". כבר התרגלנו לזה, כול יום שני וחמישי הם זועקים אותו דבר, אותן מילים, מכירים את זה בעל פה. לאומנים אלה אפשר לאמור: אתם דמאגוגים, כלומר, בעברית: שקרנים. לא פוגעים בחופש הביטוי שלכם בכלל. פוגעים (הלוואי) במימון הממשלתי שלכם. זה לא אותו דבר. לא על חופש הביטוי נלחמים האמנים אלא על הכסף הממשלתי. איש לא נולד עם זכות בסיסית שהמדינה תממן לו, על חשבון שאר האזרחים, את אומנותו, פרנסתו ואורח חייו. האומנים הם לא אנשים מיוחסים שמגיע להם כסף מאנשים אחרים (מימון ממשלתי) בגלל שהם יפים או חכמים במיוחד. שיחיו כמו כולם (איפה השוויוניות?) שיעשו מה שהם רוצים, שיתבטאו כמה שהם רוצים ואיך שהם רוצים - אבל לא במימון של הממשלה על חשבון שאר האנשים.

כעת המדינה שלנו אוכלת את פרי הבאושים של האידאולוגיה הבולשביקים ששלטה בעת הקמתה. לפי אידאולוגיה טוטאליטרית זו, המדינה צריכה לחנך ולתרבת את העם. העם הם אוסף של נבערים מטומטים, והממשלה הנעלה (שהיא האלוהים) צריכה לתרבת אותם. המדינה צריכה לדאוג "שתהיה תרבות" (קולטורה בלעז). חלילה - אם המדינה לא תעזור - לא יהיה תיאטראות איכותיים, לא תהיה מוזיקה סימפונית, לא ספרות יפה, ויהיה פה סדום ועמורה והאזרחים יהיו בורים ועמי ארצות. על בסיס אדיאולוגיה זו הוקם משרד התרבות - המביא (כביכול) תרבות להמונים הנבערים.

אנו לא צריכים משרד תרבות ולא שרי תרבות. אנו לא צריכים את מירי רגב. אנו לא צריכים תרבות ממשלתית בכלל.

יבוטל משרד התרבות, וכול ההתערבות הממשלתית בענייני תרבות (בייחוד המימון הכספי). תבוטל מירי רגב.

האומנים יעשו תרבות ככול שירצו ויוכלו, האנשים יקנו מכספם כמה תרבות שהם רוצים (ספרים, מחזות, קונצרטים). האמנים יחיו מההכנסות שמופעי התרבות שלהם מכניסים מהאנשים שאוהבים מופעים אלה, וקונים מרצונם כרטיסי כניסה. תהיה תרבות מסרחית. "מסחרי" זו לא מילת גנאי - "מסחרי" מציין התקשרות מרצון בין נותן שירות למקבל השירות - מציין את היחס הנכון בין אנשים חופשיים. אנו לא צריכים "תרבות מלמעלה" - תרבות בכפייה, כלומר - תרבות ממשלתית. 

יעקב

בטלוויזיה סיפרו על תגובות של אמנים אחדים על מינויה של מירי רגב לשרת התרבות. לא כדאי לצטט במדויק את התגובות, כי אנו בבלוג זה לא אוהבים לנבל את הפה. התגובות היו מאד לא "תרבותיות". הן צפויות. ה"אומנים" הם כידוע שייכים רובם למחנה הציוני השמאלני השפוי, ורק טבעי שלא יתלהבו ממירי רגב. מירי רגב ה"לאומית" שמכריזה על עצמה כ"מאמינה", משתטחת על קברות צדיקים, מברכת בכותל, רחוקה מ"אמנים" אלה בהשקפותיה כרחוק מזרח ממערב. מירי רגב שרת תרבות??

השאלה הבסיסית היא בשביל מה צריך בכלל שר תרבות? בשביל מה מתעסקת המדינה ב"תרבות"? לא אשאל את השאלה הקשה יותר: מה זה "תרבות"? - לאומנים המצויים יש תשובה ברורה לשאלה זו: "התרבות זה אנחנו!".

אנשי השמאל, כמובן, אומרים: מה זאת אומרת?  אתם רוצים שהאזרחים יהיו ברברים, נבערים, חסרי תרבות? מי ינחיל להם תרבות אם לא המדינה? המדינה צריכה ל"תרבת" ולחנך את האזרחים ברוח הנכונה - רוחנו השמאלית השפויה - וחלילה לא ברוח אחרת, מפגרת דתית או הלאומנית.

למעשה, האומנים רוצים כסף, ופרנסה, כמו כולנו. הם רוצים שהמדינה תפרנס אותם על ידי תמיכה ב"תרבות" - כלומר בהם (התרבות זה אנחנו). הם רוצים להתקיים בנוחיות, על חשבון אחרים, מכספי המיסים של המדינה. שרת התרבות היא שממונה על חלוקת הכספים האלה ועל מינוי הוועדות למיניהם (של מקורבי האמנים) שמחליטות כיצד בדיוק מחלקים את הכסף. 

אני מקווה ששרת התרבות החדשה תחלק את כול תקציב התרבות למוסדות שס, לישיבות למיניהן (העוסקות גם הן בתרבות), ולקרן למורשת ז'בוטינסקי (איש תרבות מובהק, סופר והוגה). אני מקווה שה"אמנים" וחוגי השמאל ילמדו שאין לערבב תרבות בפוליטיקה. למשל מדוע זה צודק לממן מכספי המדינה תיאטרונים וקונצרטים שיותר משלושה רבעים מהאוכלוסיה לא אוהב ולא הולך אליהם? מדוע שגב' כהן מחדרה תממן את התזמורת הפילרמונית להנאתו של מר ליבוביץ' מצפון ת"א?

המדינה לא צריכה לעסוק בתרבות ולא לממן "תרבות" לא כזו ולא אחרת. זה לא עסק שלה. 

אם כן מערבבים תרבות בפוליטיקה, אז פוליטיקאים מוציאים כספי "תרבות" לפי השקפתם ולמקורביהם, והיא לא תמיד תואמת את השקפת ה"אמנים". שילמדו ה"אמנים" ואנשי השמאל ש"המדינה" זה לא תמיד הם, שאת המשחק הפוליטי יכולים לשחק גורמים רבים. 

אני קורא למירי רגב לעשות מעשה חרקירי, ולבטל את תקציבי התרבות למיניהם (לתיאטראות, לתזמורות וכ'). שיתקיימו נא יצרני התרבות מהמכירות לצרכני התרבות. מי שנפשו חפצה בתרבות (ואני מקווה שזה כולל את כולם) שילך להצגות ולקונצרטים, ויתמוך באמנים בקניית כרטיסים למופעים, איש איש והמופעים שהוא אוהב לפי טעמו. אפשר גם לתרום. 

כמובן הסיכוי שמירי רגב תבטל את תקציבי התרבות הוא אפס מוחלט. מה, היא פראיירית? בשביל מה עמלה קשה להתמנות לשרה, אם לא בשביל לחלק כסף? להרגיש את הכוח שבחלוקת כספים של אחרים?

תרבות זה לא עסק למדינה ולפוליטיקאים, מוטב שאנשי השמאל יקלטו את זה, ואם מירי רגב תעזור בכך, היא תבורך.

יעקב 

השבוע נערך בכנסת טכס להחלפת נשיאי מדינת ישראל, שמעון פרס סיים את כהונתו, ורובי ריבלין הושבע כנשיא. הטכס היה צנוע, בהתאם לחשיבות המשרה והאישים הממלאים אותה.

אגב בחינת משרת הנשיא מסתבר שניתן להסיק לקח מעניין. האבות המייסידים ניסו ליצור משרה סימלית, ברמה מעל לחיים הפוליטיים, משרה חופשייה ונקייה ממאבקי כוח, משחיתות, ממחלוקות בעם. משרה שתאחד את כול העם. איך משיגים מוסד עילי אידיאלי כזה ? הפתרון שמצאו: לרוקן אותה מכול תוכן וסמכות ממשיים. משרה שאינה מחלקת תקציבים, אינה מחלקת ג'ובים למקורבים, משרה מרוחקת מכול עשייה מעשית. משרה שחייה כולה בעולם אבסטרקטי של סמלים, משרה שלא מן העולם הזה. זו המשרה הפוליטית היחידה שאינה מושחתת.

הפוליטיקאים כולם מבינים היטב את התורה שמנסה להפיץ אתר זה: כוח ותקציבים בידי פוליטיקאים - פירושו שחיתות, תככים, מזימות וליכלוך. אז ניסו ליצור משרה ללא כוח, ללא תקציבים וללא סמכויות - בתקווה שתהיה חופשייה מלכלוך. (למרות זאת הצליח משה קצב ללכלך גם את המשרה הצמחונית הזו).

הנשיא פרס היה הנשיא האידיאלי. הוא חסר כול כושר ביצועי, שחבריו הפוליטיקאים נמנעו, לאורך כול הדרך, ובחוכמה, מלבחור אותו למשרות ביצועיות חשובות. מאידך אין לו שאיפות חומריות (תאוות בצע), וגם לא הרבה תאוות כוח. כול מה שיש לו זה תאוות כבוד, ומראית עין. המשרה של הנשיא התאימה לו כמו כפפה לכף היד. הרבה כבוד, הרבה נסיעות לחול לטכסים רמים ונעלים, הרבה נאומי סרק מליציים, הרבה חיכוך בסלבריטאים. רובי ריבלין קורץ מחומר דומה, ולכן צפוי שגם הוא יהיה נשיא טוב. 

האם אנו זקוקים בכלל למשרה של נשיא? ללא ספק. כול הפוליטיקאים, בכול העולם, אוהבים נסיעות, פגישות וטכסים. אלינו מגיע זרם בלתי פוסק של נשיאים, שרים, חברי פרלמנט מכול העולם, וגם "חשובים" אחרים - כמו תורמי המגבית. מישהו צריך לארח את כול אלה ולפטפט איתם בארוחות ערב חגיגיות וטכסיות. ראש הממשלה אינו יכול לעשות כול זה וגם למלא את תפקידיו האחרים, אין זמן. הנשיא בהחלט עושה עבודה נחוצה. אולי לא חשובה במיחד, אבל נחוצה. הוא מוריד עומס האירוח מראש הממשלה.

יעקב

המשך לסידרה של אימרותיו של דון קולאצ'ו

Society until yesterday had notables; today it only has celebrities.

בעבר היו בחברה אנשים מכובדים. היום יש רק סלבים.

In the modern state there now exist only two parties: citizens and bureaucracy.

במדינה מודרנית יש רק שתי מפלגות: האזרחים והבירוקראטיה.

No one is more insufferable than a man who does not suspect, once in a while, that he might not be right.

איש אינו כה בלתי נסבל כמו זה שאינו חושד, לפעמים, שייתכן והוא אינו צודק.

A bureaucracy ultimately always ends up costing the people more than an upper class.

בסופו של דבר, הבירוקראטיה עולה לאנשים יותר מאשר המעמד העליון.

יעקב

הבטחתי להביא מאימרותיו של דון קולאצ'ו (ניקולאס גומז דאווילה). הנה אחת:

2020: "השכלה פורמלית אינה מרפא את הטיפשות, היא רק מחמשת אותה".

עוד אחת, 2021: "יומרנות קולקטיבית היא יותר דוחה מיומרנות אישית. הפאטריוטיזם צריך להיות שקט".

יעקב

הסופר הפרואני המפורסם, מריו וורגס ליוסה, זכה בפרס נובל לספרות.

מלבד היותו סופר גדול, מריו הוא עוף מוזר - סופר לטינו-אמריקאי שאינו מרקסיסט. אין הרבה כאלה ככול הידוע לי. הדת של השמאל שולטת ביד רמה בין אנשי הרוח בכול העולם, אבל במיוחד בדרום אמריקה. המעטים שאינם שמאלניים בדרום אמריקה הם דתיים, נוצרים. (אני מאוהב במיוחד בריאקציונר החכם, דון קולאצ'ו, שאביא בהמשך מאימרות הכנף שלו). וורגס ליוסה הוא לא זה ולא זה - הוא ליברטאני, המאמים בייחודו וזכויותיו של הפרט, וזכותו לחיות חופשי מעריצות השלטון, גם כאשר השלטון הוא שמאלני - כלומר - גם כאשר השלטון טוען טענות שווא אידאולוגיות שהוא כביכול "לטובת העם".

כמובן - האידיאולוגיה והפוליטיקה שיחקו תפקיד מישני ושולי בקריירה של וורגס ליוסה, למרות שהציג מועמדותו לנשיאות פרו ב 1990. הוא קודם כול סופר גדול בסגנון הישן, השובה את הקורא בקסמיו, ולא מה"פוסט מודרניסטים" הבנאלים והמתוסבכים שאת ספריהם לא ניתן לקרוא.

קצת משונה, גם, עצם ההחלטה של האקדמיה השוודית להעניק את הפרס למריו וורגס ליוסה, בדרך כולל ה"ימניים" מוקצים מחמת מיאוס, ורק מרקסיסטים זוכים בפרס.

כאן תכולו לימצוא סיפור פיקנטי על כוחו של מריו, כפי שבא לידי ביטוי בפגש שהיה לו בשנת 1976 עם ידידו הקרוב דאז, גבריאל גרסייה מרקז (עוד פרס נובל לספרות).

וכאן תוכלו לקרוא מאמר מאלף (מתורגם לאנגלית) שכתב מריו בשנת 1984 על השאלה מה זאת נובלה - מה כוחה. מומלץ.

הידד למריו וורגס ליוסה.

יעקב

תמונות מרשימות של ניו יורק ולאס ווגאס, בלילה של הצלם ג'ייסון הוקס. עוד תמונות בקישורית. אין פרשנות.