קו ישר

במדינת ניו יורק בארה"ב העבירו חוק שכר המינימום בשיעור 15 דולר לשעה. זו המדינה השנייה שמאמצת חוק "מתקדם" וחברתי זה, אחרי שקליפורניה העבירה חוק דומה שעות ספורות קודם. שכר המינימום הנוכחי הוא 9 דולר לשעה, והוא יעלה, בהדרגה, בעיר ניו יורק עצמה, עד 15 דולר בשנת 2018. בשאר המחוזות במדינת ניו יורק העלייה תהיה איטית יותר ותגיע רק ל 12.5 דולר לשעה. בעיר ניו יורק יתחשבו בעסקים קטנים שמעסיקים פחות מ 10 עובדים, ויאפשרו להם להגיע לשכר של 15 דולר לשעה עד 2020 (במקום 2018).

בשביל מה צריך שכר מינימום? ולמה הוא כול כך פופולרי (בייחוד אצל ה"חברתיים")?  לכאורה זה ברור לחלוטין. כי יוקר המחייה גואה ועולה והפועלים המסכנים כבר לא יכולים להתקיים "בכבוד" משכר של 9 דולר לשעה. ניטיב עם כן עם העם, ונעלה את שכר המינימום ובא לציון הגואל, ולפוליטיקאי הקול בבחירות.

עניין שכר המינימום הוא הונאה ענקית. האיגודים המקצועיים בארה"ב מצאו פטנט - הם הצמידו את שכר העובדים המאוגדים לשכר המינימום החוקי. כאשר מעלים את שכר המינימום בעצם מעלים את שכר כול העובדים המאוגדים - הווה אומר - שכר העובדים בכול הגופים ציבוריים. מיותר לציין שיש בלי סוף גופים ציבוריים - העיריות, המשטרה (שהיא עירונית בארה"ב), התחבורה הציבורית, שרותי הבריאות והחינוך, שירותי הרווחה - חלק מהאוניברסיטאות, הדואר ומה לא. העלאת שכר מינימום פירושה העלאה כללית של כול השכר במגזר הציבורי. והעלאה מ 9 דולר ל 15 היא העלאה רצינית של 66% בשכר. זו לא העלאה רק עבור הפועלים המסכנים, מזי הרעב, שמרוויחים שכר מינימום של 9 דולר לשעה, זו העלאה לכוווולם!

מן המפורסמות הוא שהשכר ותנאי העבודה במגזר הציבורי הם גבוהים עד כדי שערורייתיים. במשך השנים ידעו האיגודים המקצועיים במגזר הציבורי לסחוט עוד ועוד הטבות, וכיום הם נהנים גם משכר גבוה, בשמיים, גם מתנאים מפליגים כמו חופש שנתי גדול, פרישה לפנסיה מלאה בגיל מוקדם (55 או 60), פנסיות נדיבות, ביטוחי בריאות ומה לא. אילו דנו על העלאה כללית בשכר במגזר הציבורי היה ציבור הבוחרים מתרעם על הפרות השמנות, על האיגודים החזיריים שלא יודעים שובע וסוחטים עוד ועוד הטבות על חשבון שאר הציבור (באמצעות איומי שביתה). אז מצאו פטנט. פטנט נהדר! לא מעלים את השכר במגזר הציבורי, "רק" מצמידים אותו לשכר המינימום. יא-עני - עכשיו לא נאבקים על העלאת שכר אלא רק על שכר המינימום, רק לטובת המסכנים, רק לטובת הפועלים מזי הרעב...

הבלוף הזה הוא שעומד מאחורי המאבק של האיגודים המקצועיים ושל הפוליטיקאים הפופוליסטים וה"חברתיים" למען העלאת שכר המינימום. כנאמר במקורות "בתחבולות תגנוב מהציבור".

כמובן, העלאת שכר המינימום בחוק גוררת אחריה עלייה בכול המחירים של כול השרותים, כלומר עלייה ביוקר החיים, שנגדו, כביכול, בא שכר המינימום להלחם.

תוצאה נוספת היא סגירת עסקים, בעיקר עסקים קטנים, שלא יכולים לעמוד בנטל הנוסף (העלאה של 66% בשכר העבודה). גם עסקים גדולים סובלים מכול זה, וחברות שרק יכולות בורחות (עם מפעליהן) למדינות אחרות (בתוך ארה"ב או מחוצה לה) בהן אין תולים על צווארן אבן ריחיים זו. בריחת מקומות עבודה פירושה - גידול באבטלה. יותר ויותר אנשים שרוצים לעבוד (בעיקר צעירים) לא מוצאים עבודה כי למעסיקים לא משתלם להעסיקם בשכר המינימום הגבוה. 

מי שאין לו עבודה - שכר המינימום שלו הוא אפס. זהו שכר המינימום האמיתי.

יעקב

המשך:

בריטניה העלתה אף היא את שכר המינימום ל 7.20 שטרלינג לשעה (10.36 דולר), ותמשיך להעלותו ל 9 שטרלינג עד 2020. 25 ערים בארה"ב העלו את שכר המינימום מאז 2014, וכך עשתה גם גרמניה. הדבר מאד אופנתי... הדבר אופנתי כי זה מעניק הטבות (לכאורה) לאנשים (שכר יותר גבוה) ללא עלות לכאורה - כלומר ללא עלות בהוצאה הממשלתית - כמו במקרה של מתן קיצבאות - ללא העלאת מיסים או יצירת גרעונות. אבל, כמו שאמרו חז"ל, אין ארוחות חינם. מישהו משלם בסוף עבור ההטבות... כי העלאת שכר המינימום מעלה את עלות כול המוצרים והשרותים והנה, לכן, דומה למס המוטל על כול האנשים - אבל - מוטל בסתר, בהחבא, ברמייה, ללא דיון או הצבעה מפורשת. 

יעקב

.

מקסיקו הייתה בין המדינות ה"מתקדמות" (לפחות מבחינה אידאולוגית, לא מבחינה כלכלית) שהאמינה ש"הנפט שייך לעם", ולכן, עד כה היא קבעה שרק חברת הנפט הלאומית (הממשלתית) פמקס - Petroleo de Mexico - PEMEX, יכולה לחפש ולהפיק ולזקק נפט בתחום מקסיקו. התוצאה היא, כמובן, שחיתות, פיגור, שיטות פרימיטיביות, ותפוקה נמוכה. בקיצור: עסק מאד רע בשביל העם במקסיקו (אבל עסק טוב למקורבים הפוליטיים השולטים בפמקס, בדיוק כמו חברת החשמל שלנו). 

החודש הם העבירו בחקיקה רפורמה ענקית המשנה סדרי עולם. היא משנה מקצה לקצה את עסקי הנפט והחשמל. (הלוואי גם אצלנו בקרוב, בנושא החשמל). הנה עיקרי החקיקה החדשה:

1. המונופול של פמקס מבוטל. כול חברה יכולה לחפש, למצוא ולהפיק נפט וגז במקסיקו - בכפוף לרכישת זכיון ממשלתי.

2. חברות נפט פרטיות ישלמו 7.5% תמלוגים לממשלה על מכירותיהן אם מחיר החבית יהיה עד 48 דולר.

3. חברות זרות יהיו רשאיות להפעיל תחנות דלק, סיבסוד הדלק בתוך מקסיקו (בנזין וסולר) יופסק.

4. הפקעת קרקעות לצורך הפקת נפט תופסק ותיאסר (פמקס נהגה להפקיע קרקעות). חברות הנפט יוכלו לקבל זכויות הפקה תמורת תשלום תמלוגים לבעלי הקרקע.

5. הפקעות קרקע "לטובת הציבור" שנעשו בעבר יבוטלו.

6. רשות ממשלתית חדשה ("משופרת") תפקח על משק החשמל.

7. ההנלה של פמקס וחברת החמשל לא תמונה יותר ישירות על ידי הנשיא, אלא על ידי הסנאט של מקסיקו.

8. פמקס תשלם מיסים לממשלה בשיעור של 65%. [הערה: זו פיקציה, חברות ממשלתיות מבזבזות כול הרווחים שיש, אם יש, על הטבות למנהלים, ולא משאירים רווחים שיעברו לממשלה).

9. וועד הועבדים של פמקס יפסיד את המושבים שהיו לו בדירקטוריון והנהלה.

10 מחיר הגז יקבעו על ידי השוק, ולא על ידי הממשלה, החל מ 2017. (יוסר הפיקוח).

אלה אחדים מהסעיפים. 

זוהי רפורמה עמוקה ומרחיקת לכת, המעבירה את ענפי הנפט והחשמל מניהול בלעדי ומונופוליסטי של חברות ממשלתיות - לניהול שוק חופשי. באותה הזדמנות מבטלים את הסובסידיות שהיו נהוגות.

יעקב

"ועדת הכספים של הכנסת אישרה היום (30.12.2013) תיקון להצעת חוק רשות ניירות ערך, שלפיה גם בתי השקעות יוכלו לשווק פיקדונות לציבור באמצעות השקת הקפ"מ".

 הרעיון הוא ליצור תחרות מה לבנקים, כך שגופים שאינם בנקים יוכלו להציע לציבור פקדונות נושאי ריבית - שיתחרו ישירות עם פקדונות הפק"מ בבנקים. פקדונות הפק"מ בבנקים מציעים לציבור ריבית אפס, אבל הם מייצרים לבנקים הכנסות ענק בשיעור של אולי 5 מיליארד שקל לשנה, כי אין בארץ אלטרנטיבה לפקדונות מזומנים, והרבה קרנות מוסדיות ובתי השקעות נאלצים להחזיק את המזומנים השוטפים שלהם בפק"מ. הבנקים, והפטרון שלהם, בנק ישראל, מרוצים מאד מהמצב שהציבור נאלץ להלוות לבנקים כסף רב (פקדונות) בריבית אפס. זו מציאה גדולה.

נגד הנסיון הקטן והקלוש הזה להגביר את התחרותיות בבנקים יוצא הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל. "החשד הרווח בשוק ההון הוא שלשם בדיוק מכוון הפיקוח על הבנקים: אימוץ באזל 3 באופן מלא, כאמצעי אלגנטי לחסום כל אפשרות לתחרות מול הפיקדונות השקליים בבנקים"

בנק ישראל רוצה לאסור כול תחרות. הוא רואה עצמו ממונה על "יציבות" הבנקים - קרי הוא דואג שהם ירוויחו רווחים גדולים, על חשבון הציבור. הפיקוח על הבנקים הוא אם כן, המכשיר של הבנקים באמצעותו הם ממשיכים לשדוד את הציבור ומונעים ממנו יכולת להשיג שירותי בנקאות טובים יותר ופקדונות עם ריבית טובה יותר.

האידיאולוגיה או תפיסת העולם הסוציאליסטית, השולטת במדינת ישראל, אומרת שהרגולטור הוא הידיד הטוב והמגן על הצרכן (האדם הפשוט) מפני הטייקונים הטורפים. זה קיים במישור האידיאולוגי. המציאות היא שונה - הרגולטור הממשלתי הוא מגינם של טייקוני הבנקאות, הנותן יד ומבטיח את שוד האדם הפשוט. היעדר התחרות היא אוייב הצרכן, לא הטייקון, ומי שמונע תחרות זה הרגולטור. בינתיים, יושבים הטייקונים (שרי אריסון) בבית, ונהנים מרווחים גדולים, כי בנק ישראל (כלומר מדינת ישראל) דואג להם.

ממשיכה מירב ארלוזורוב, בדה-מרקר:

מהלך כזה [איסור פקדונות על ידי הפיקוח על הבנקים] יהיה בבחינת ההוכחה הניצחת שבנק ישראל מדבר גבוהה־גבוהה על תחרות בבנקים, אבל בפועל עושה עמם יד אחת כדי לחסום כל תחרות אפשרית.

העובדה שעד כה לא קם בישראל בנק אינטרנטי, לא נפתח שוק הסליקה של כרטיסי האשראי לסולקים מחו"ל, וגם לא הוקם אף בנק חברתי או אחר, יכולה להיות מוסברת בחוסר הרצינות של היזמים שאמורים להתחרות בבנקים. עם זאת, היא יכולה להיות מוסברת גם בשמרנות יתר של בנק ישראל, שמרוב רצון להגן על יציבות הבנקים - הוא חוסם את כניסתה של כל תחרות להם. מבחן ההוכחה מוטל לפתחו של בנק ישראל.

אני חוזר ומציע: יבוטל בנק ישראל. יבוטל השקל. תהיה בנקאות חופשית. בנק ישראל מבטיח "יציבות הבנקים"?? אנו לא צריכים יציבות בנקים. אנו צריכים שבנקים רעים יפשטו את הרגל. רק האיום בפשיטת רגל ייצור בנקאות אחראית וטובה, ויאפשר לאדם הפשוט (והפחות פשוט) לקבל שירותי בנקאות טובים. 

האמונה שהרגולטור הנוכחי (בנק ישראל) אולי טועה ומגזים בהגנה על הבנקים, ולכן צריך רגולטור יותר טוב, וחוק כזה או אחר בכנסת שינסה להשיג קצת יותר תחרות - זו אמונה נאיבית. זה לא יקרה כול עוד בנק ישראל שולט שליטה אבסולוטית על הבנקים. אין לו שום אינטרס שתהיה תחרות, אלא ההפיך - האינטרס שלו שלא תהיה תחרות, שכול הבנקים יתנהלו בצורה זהה, על פי התכתיבים שלו. לא אכפת לבנק ישראל מתשלומי היתר וההפסדים של הציבור כול עוד ההפסדים הם אחידים ותמידיים, ולא תוצאה של משבר פתאומי. לא איכפת לו כול עוד לא קיים בנק אחר שנותן שירותים יותר טובים (מציע יותר ריבית למפקידים), וחושף את השוד המאורגן. לכן בנק ישראל מונע פתיחת בנקים חדשים. בנק ישראל, וכול רגולטור, בהכרח, דואגים בראש ובראשונה לעצמם ולכוחם, ולמשכורות העתק שלהם והפנסיות התקציביות האסטרונומיות. ההנחה שהרגולטור מגן על הציבור היא אוטופית לחלוטין.

אל תאשימו את הטייקונים במעללי בנק ישראל. לא הטייקונים (היזמים הפרטיים) אשמים בריכוז הכוח הגדול בבנק ישראל. האשמה היא באידיאולוגיה ששולטת עדיין במדינתנו, בממשלה ששבויה בידי האידיאולוגיה הזו. רוצים לפרק את הריכוזיות? אל תחקקו חוקים מצחיקים נגד פירמידות כביכול. תפרקו את בנק ישראל. הוא מיותר ומזיק (וכתבנו על כך הרבה מאד). הוא אבא של כול הריכוזיות במשק.

תוספת:

תקציב בנק ישראל לשנת 2014 יעמוד על רמה של 939.3 מיליון שקל. מיליארד פה, מיליארד מיותר שם... הכול למשכורות ופנסיה של העובדים.

המועצה המנהלית של הבנק [פרסמה] את יעדיו לשנה הקרובה. היעדים כוללים: קידום רפורמות להגברת התחרותיות במערכת הפיננסית; שמירה על יציבות במשק" בלה... בלה... והעיקר שמירה על המעמד, הכוח והמשכורות של עובדי בנק ישראל.

יעקב

בין המונופולים הרבים, כולם מעשה ידי הממשלה והרגולציה שלה, נמנה מונופול כרטיסי האשראי - שהוא פועל יוצא וקרוב משפחה של מונופול הבנקים. כיצד זה "מונופול" אם יש 3 חברות כרטיסי אשראי ( ויזה כאל, לאומיכרד וישראכרד, בבעלות הבנקים) ? ככה זה אצלנו, מונופול גליצאי (מוסווה כאילו), 3 חברות שמנוהלות כולן על ידי הרגולטור, ומנהלות בדיוק אותו דבר, ללא תחרות, עם מחירים זהים ומתואמים. חברות כרטיסי האשראי מרוויחות כסף גדול, מאות רבות של מיליונם - ממי? מאיתנו, כול האזרחים. הן גובות עמלה מכול מי שמחזיק כרטיס (6-13 ש"ח לחודש), ועמלות של 3-5% מהסוחרים, שאותן אנו משלמים דרך מחירי המוצרים.

כרטיסי האשראי מספקים שרות חשוב, הן לקונה והן לסוחר, והם בהחלט נחוצים. אבל מה שנחוץ, כמו בכול שרות, שתהיה תחרות של ממש בין ספקים רבים. התחרות תבטיח את השרות הטוב ביותר במחיר הוגן, מבלי להעשיר כמה חברות מונופוליסטיות בצורה שרירותית. למה אין תחרות? למה אין 20 או 30 או 8 או 10 חברות שונות של כרטיסי אשראי? כי בנק ישראל לא מאפשר, כי הוא מעמיד תנאי סף גבוהים שאינם מאפשרים, למעשה, כניסת שחקנים חדשים למשחק. בנק ישראל מגן על הבייבי שלו, על הבנקים, מפני מתחרים פוטנציאליים.

אחרי זמן רב ודרישות רבות, פרסם בנק ישראל את התנאים להקמת כרטיסי אשראי חדשים. התנאים קשים, דרישות הון עצמי גבוהות ודרישה להלימות הון גבוהה. חוץ מזה, צריך כול מועמד לקבל גושפנקת כשרות אישית (אישור אישי מבנק ישראל). התנאים האלה למעשה אינם מאפשרים כניסת שחקנים חדשים - אינם מאפשרים מבחינת הכדאיות. על זה אמר אחד המומחים: "בתנאים הללו, אי אפשר להיכנס לשוק. התחושה היא שבבנק ישראל רצו לצאת ידי חובה, אך הם לא באמת רוצים לפתוח את שוק הסליקה לתחרות". בנק ישראל לא רוצה שינוי, לא רוצה תחרות, לא רוצה כרטיסי אשראי חדשים.

מדוע הוא מעמיד דרישות כול כך גבוהות, שמונעות, למעשה, תחרות? האם זו תוצאה של לחץ הטייקונים? או לחץ הבנקאים (שכזכור אינם אלא פקידי ממשלה)? לא. הגורם לרגולציה הכבדה הוא אידיאולוגי.  האידיאולוגיה הסוציאליסטית, שמקורה במרקסיזם, אומרת שכול יזם ומשקיע הוא "טייקון" דהיינו רשע מלידה, שיוצא לטרוף את השה התמים, הצרכן, האדם הפשוט, ולהתעשר על חשבונו. הרגולטור הטוב (בנק ישראל במקרה זה) צריך להגן על הציבור התמים והנבער מפני הטייקון הטורף, ולחנוק את הטייקון בעיבו, כלומר לא לאפשר הקמת עסקים חדשים. הם יודעים יותר טוב מה טוב בשבילנו וכיצד להגן עלינו (נגד רצוננו).

חוץ מזה - צאו וחשבו על המניעים ודפוסי החשיבה והפעולה של הרגולטור (הפקיד הממשלתי). איזה מניע יש לו לאפשר חידושים ושינויים? מה ייצא לו מהחידוש? האם יקודם? ירוויח? יקבל פרס ישראל? הרגולטור - הפקיד הממשלתי -הוא שמרן במהותו, בהכרח. הוא חושב: ככה התנהלו דברים תמיד, אם נשנה זאת מי יודע מה יקרה. מי אני שאשנה את המערכת? למה לי לקחת סיכונים? למה לי לזעזע את המערכת? אם נמשיך במה שהיה עד כה לא יבואו בטענות אלי, הן זה היה ככה תמיד, אני לא עשיתי כלום בעצמי. אני - מה אני רוצה בסך הכול? להמשיך בתפקידי בביטחה עם המשכורת הטובה, עד הפנסיה התקציבית הגבוהה, המובטחת. למה לי לסכן זאת? לא אשנה את המערכת.

השאלה היסודית היא בשביל מה אנו צריכים בכלל רגולטור??? בשביל מה צריך את כול הדרישות הגבוהות האלה ? למה בנק ישראל מתערב בכלל ומעמיד דרישות? האם אנו זקוקים בכלל לרגולטור (במקרה זה)?

תחשבו מה יקרה אם יקומו חמישים יזמים, ויציעו לציבור כרטיסי אשראי. למשל: רמי לוי, ושלמה אליהו ותשובה, ומיכאל גולן, ועזריאלי ועוד, ועוד. יקימו כרטיסי אשראי בלי אישור מוקדם, בלי רישיון, בלי טובות ובלי מכשולים מהממשלה ובנק ישראל. איזה אסון יקרה??? קודם כולם יציעו כטיסי אשראי בלי עמלות לצרכן. את העמלות יגבו מהסוחרים. אבל גם על הסוחרים הם ילחצו לתת הנחות למציגים כרטיסי אשראי שלהם. כול חברה תצטרך לפרט את ההון העצמי שלה, ואת התשתית שיש לה והבטחונות שהיא נותנת. הציבור (של הצרכנים והסוחרים) יצטרך לבחור את החברה שנראית לו אמינה ביותר, יציבה ביותר, ובעלת עמלות נמוכות ביותר. החיים של היזמים (בעלי חברות כרטיסי האשראי) לא יהיו קלים - הם יצטרכו למכור את המוצר שלהם, הכרטיס, לציבור. ההצלחה לא מובטחת, לא אוטומטית - היא דורשת עבודה קשה ומאמץ גדול. לא כול החברות שיקומו יצליחו בסביבה התחרותית, וישיגו נתח שוק טוב. בסופו של דבר יהיו כרטיסי אשראי שיכשלו יפשטו את הרגל. פשיטת רגל היא לא אסון, היא הדרך להפריד בין הטובים לרעים. פשיטת רגל כזו תגרום להפסד, קודל כול ליזם עצמו, שיפסיד את ההון שהשקיע בהקמת החברה. אח"כ ינזקו גם הסוחרים שלא הבחינו בזמן בחוסר היציבות של החברה. זה חלק מהחיים, בחיים אין ערבות מוחלטת וביטחון מוחלט מפני כול הפסד.

במקום שוק חופשי יש אצלנו רגולטור (בנק ישראל) בעל סמכות אינסופית ובלתי מוגבלת, למנוע כול תחרות, יוזמה או חידוש. הסמכות לגמרה שרירותית. הפקיד (סליחה, כלכלן) בבנק ישראל לא מבין כלום בעסקים, יש לו תואר מאוניברסיטה, אותו קיבל מפרופסורים שגם הם, מעולם לא פעלו בעסקים, אלא רק בתוך החממה של האקדמיה. פקיד זה, ללא ידע ונסיון רלוונטי, מחליט החלטות גדולות רק על פי תחושות הבטן והאידאולוגיה שלו, ומערכת התמריצים הממשלתית האומרת "אל תזעזע את המערכת, אל תחדש, אל תשנה". הגרוע מכול היא הסמכות העצומה, השרירותית, החופשיה מבקרה ומערעור, שנותנים בידי פקידים אלה. דיקטטורים אבסולוטיים. 

בסוף אי אפשר שלא להדגיש שוב את הנקודה העקרונית. ביסוד המצב הזה עומדת האידאולוגיה הסוציאליסטית המוטעית. היא האבא של כול ההצדקות וכול המדיניות הרגולטורית החונקת. היא השקפת העולם על הטייקון הרשע הטורף והרגולטור הטוב, שהוא לבד מציל את הציבור מידי הטורפים. האמת היא שמה שמגן על האינטרס של הציבור לקבל שרות יעיל וזול זו התחרות, ורק התחרות. הרגולטור רק פוגע בציבור על ידי הגנה על מונופולים יקרים ורעים. האידיאולוגיה השגויה הזו עולה לנו ביוקר, מאות מליוני שקלים  של רווחים מיותרים של חברות כרטיסי האשראי.

יעקב

חוק הריכוזיות עבר בכנסת, בתרועה גדולה, ובהסכמה מקיר לקיר. זהו חוק רע וטוטאליטרי, המגביר את הרגולציה ואת כוחו השרירותי של השלטון והפוליטיקאים. הוא חוק המקשה עשיית עסקים והשקעה בעסקים בישראל. הוא מגביר את השרירותיות וחוסר הוודאות, והמגבלות המוטלות על משקיעים ואנשי עסקים. הוא מגדיל את המנגנון הפקידותי, הרגולטורי, ויוצר משרות חדשות ומוקדי כוח לפוליטיקאים ומקורביהם, שבידיהם כעת הסמכות להחליט מי "ריכוזי" ולכן צריך להציק לו, ומי "מאנש" (מאנשי שלומנו), שאפשר להניח להם לנפשם. החוק מחזיר אותנו לאחור, לימי פנחס ספיר העליזים, ולכלכלה ריכוזית המנוהלת מלמעלה.

במדינה חופשית המדינה אינה מתערבת ואינה מכתיבה הבעלות על עסקים. מי שהקים עסק, או קנה עסק, כול עסק, מקטן ועד גדול, הוא הבעלים על העסק ויכול ליהנות מפירותיו. רק אם הוא פושט רגל (לא עומד בהתחייבויותיו הכספיות) או מבצע עבירה פלילית (הונאה, גניבה או דיווח שקר) – רק אז אפשר להפקיע את העסק מידיו. במדינה חופשית המדינה לא יכולה להגיד לאדם: "אתה לא יכול להיות בעל עסק זה או אחר". המדינה לא קובעת מי מנהל עסקים.

במדינה טוטאליטרית, כמו המדינות הפאשיסטיות (גרמניה, איטליה, ואחרות, למשל רוסיה של פוטין), הממשלה הוא האלוהים, והשליט מורה לאנשי עסקים מה לעשות, ומחליט מי יכול להיות בעל עסק ומי לא (ומי יכלא בסיביר ל 10 שנים). אנחנו עשינו כעת צעד לכיוון הפאשיזם. אצלנו מותר, כעת, לממשלה (באמצעות רגולטור) להגיד לאדם (או משקיע): "אתה לא יכול להיות בעל עסק זה, עליך למכור אותו".

הריכוזיות הגדולה במשק הישראלי היא אכן בעיה, גם בנק ישראל התריע עליה, גם דניאל דורון, בעל המרכז לקידום כלכלי וחברתי, נביא הכלכלה החופשית בישראל (יחד עם אחרים). גם עתונאים כלכליים, חסידי הכלכלה החופשית כמו גיא רולניק בירכו ברכה גדולה (ומאד מוגזמת) על החוק הזה. הם טועים.

הדרך לטפל בריכוזיות היא יותר חופש, שוק יותר חופשי – לא יותר רגולציה ויותר שליטה פוליטית בכלכלה. על הריכוזיות, בייחוד הריכוזיות בבנקאות, אם כול חטאת, אכתוב קטע נפרד. הריכוזיות הרעה היא כולה מעשה ידי הממשלה, והחוק הזה רק מחזק את הריכוזיות - את ריכוז הכוח בידי הפוליטיקאים.

הרטוריקה הריקנית פרחה, בכנסת. ח"כ שלח: "חוק הריכוזיות הוא תחילתה של דרך חדשה לכלכלה הישראלית, וגאווה לכנסת". החוק הזה (אם יעשה משהו בכלל) יפגע בהתפתחות הכלכלית ובהשקעות בישראל. הפוליטיקאים, אין בכוחם לקדם את הכלכלה, את זה עושים היזמים והמשקיעים, הפוליטיקאים יכולים רק להפריע. זה מה שהם עושים ביתר שאת כעת.

ח"כ מיכאלי: "החוק הזה מתחיל להחזיר את הכוח לציבור ולדמוקרטיה. ". היא דומה למלך לואי ה 14 שאמר "המדינה זה אני". ח"כ מיכאלי אומרת: הדמוקרטיה זה אני. כאילו שריכוז כוח בידי אנשי עסקים ומשקיעים זה רע, אבל ריכוז כוח בידי פוליטיקאים והמדינה זה טוב, כי הפוליטיקאים הרי מלאכים צחורים. ח"כ מיכאלי לא מבינה מה זו דמוקרטיה. דמוקרטיה הוא שמירה על זכויות האנשים ולא רמיסתן בידי הפוליטיקאים.

ח"כ סולומינסקי: "החסכונות, ובייחוד כספי הפנסיות, יהיו מוגנים הרבה יותר מאשר בעבר." – נו, נו, כעת הפוליטיקאים מנהלים אות הכספים שלנו, בכוח... מי שמרגיש יותר  בטוח שירים את היד!

ח"כ גפני: "החוק הוא מאוד חשוב ומתמודד עם דברים שבעבר לא התמודדו." יש קואליציה מקיר לקיר כאשר מדובר בחיזוק כוחם של הפוליטיקאים. כולם אוהבים את זה (יותר כוח).

הפקידים והפוליטיקאים כבר חוגגים:יותר תקנים, יותר פקידים, יותר משרות למקורבים פוליטיים, יותר טובות הנאה לחלק (מי ריכוזי מדי ומי לא).

בעקבות אישורו של חוק הריכוזיות, תקבל רשות ההגבלים העסקיים סמכויות נוספות ■ ברשימה: פיקוח קבוע על גופים ריאליים ופיננסיים, הרחבת בדיקת המונופולים ובחינה של תשתיות חיוניות לצורך בדיקה של עסקות מיזוג ■ בקרוב היא תיכנס למו"מ עם האוצר על תוספות התקציב והתקנים.

אינני מתעלם מהבעיה של הריכוזיות הגדולה מדי במשק הישראלי. על הבעיה של הריכוזיות, ועל טעויותיהם של דניאל דורון וגיא רולניק (חסידי כלכלה חופשית שתמכו בחוק) אכתוב בקטע נוסף.

יעקב

תמיד מביאים את שוודיה כדוגמה למדינת סעד נאורה. הנה מאמר על שוודיה בדה-מרקר (מהאקונומיסט):

שוודיה החליטה ללבוש את "כתונת המשוגעים המוזהבת" של שמרנות תקציבית עם התחייבות לעודף תקציבי במחזור הכלכלי. החוב הלאומי שלה נפל מ-70% מהתמ"ג ב-1993 ל-37% ב-2010, והתקציב עבר מגירעון של 11% לעודף של 0.3% באותה התקופה. נתונים אלה איפשרו למדינה עם כלכלה קטנה ופתוחה להחלים במהירות מהסערה הפיננסית של 2007-2008. שוודיה גם העמידה את המערכת הפנסיונית שלה על בסיס יציב כשהחליפה מערכת של פנסיות תקציביות בפנסיות צוברות, והתאימה אותה לתוחלת חיים ארוכה.

מה שהם לא כותבים הוא ששודיה הפריטה למעשה את הביטוח הלאומי, כלומר - החסכון הפנסיוני, וגם הביטוח הלאומי אינו נעשה על ידי גוף ממשלתי כמו אצלנו. כול אחד צובר את הביטוח הלאומי שלו בקרנות חסכון אישיות, המנוהלות על ידי גופים פיננסיים פרטיים (תחת פיקוח ממשלתי). ההפרשה לחיסכון פנסיוני היא חובה, אך ניהול הכסף נעשה בקרן אישית על שם החוסך, ולא בקרן ממשלתית של המוסד לביטוח לאומי. זהו מודל שנקרא המודל הצ'ילאני, כי הוא אומץ לראשונה הצ'ילה, ב 1980.

את התעוזה העיקרית שלה הפגינה שוודיה כשיישמה מערכת חינוך אוניברסלית שהזמינה את בתי הספר הפרטיים להתחרות מול בתי הספר הציבוריים. חברות פרטיות אף הן מתחרות אחת עם השנייה על אספקת שירותי הבריאות הממשלתי לאוכלוסייה המבוגרת.

אנדרס אסלנד, כלכלן שוודי המתגורר בארה"ב, מקווה ששוודיה תהיה החלוצה ב"מודל השמרני החדש". בריאן פלמר, אנתרופולוג אמריקאי שמתגורר בשוודיה, חושש כי היא נהפכת ל"ארצות הברית של שוודמריקה".

אין ספק כי המהפכה השקטה של שוודיה הביאה עמה שינוי דרמטי בביצועים הכלכליים. שני העשורים מאז 1970 היו עשורים של ירידה: המדינה שהיתה הרביעית בעושרה בעולם ב-1970 ירדה ב-1993 כמה דרגות למקום 14, כשהשוודי הממוצע היה עני יותר מהבריטי הממוצע או מהאיטלקי הממוצע.

שני העשורים שהגיעו אחרי 1990 היו תקופה של התאוששות: התמ"ג ב-1993-2010 הגיע לממוצע של 2.7% בשנה ופריון העבודה צמח ב-2.1% בשנה, לעומת צמיחה ממוצעת של 1.9% וצמיחת פריון של 1% ב-15 המדינות הגדולות באיחוד האירופי.

 בדנמרק נמצא אחד משוקי העבודה הליברליים באירופה שמאפשר להורים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים על חשבון הציבור ולשלם על ההפרש בכספם

זה מתחיל בבחירה ובתחרות - ולא בפטרנליזם ובתכנון. לפי מדד החופש הכלכלי של מכון פרייזר הקנדי, שוודיה ופינלנד מדביקות בהדרגה את ארה"ב. הנטייה שמאלה בוטלה - במקום להרחיב את המדינה אל תוך השוק, הנורדים מרחיבים את השוק אל תוך המדינה.

בשוודיה, גם בשיא הסוציאליז, בשנות בה 1960-80 הם לא הלאימו את הכלכלה ולא ביססו אותה על חברות ממשלתיות. המגזר הכלכלי-עיסקי בשוודיה עתיר מסורת של יזמות ובעלות פרטית. הממשלה רק הטילה מיסים גבוהים כדי לממן את מדינת הסעד, אך לא הצרה את צעדיו של המגזר העסקי היצרני. למשל - אני לא חושב שבשוודיה יש משהו כמו חברת החשמל אצלנו, או שלטון הוועדים הגדולים על נכסי המדינה.

לסיום - כול מי שרוצה לחקות את המודל השוודי - אני בעד. הוא מבוסס על הפרטה של הביטוח הלאומי, החסכון הפנסיוני, החינוך והבריאות ועל הפחתה של מיסים. הוא מבוסס על יזמות עיסקית חופשית.

יעקב

מחקר של מכון ירושליים לחקר השווקים חושף בצורה ברורה ומתועדת, מה שכולנו שיערנו. המדען הראשי מחלק כסף שלנו לטייקונים.

כלומר - מרבית הכסף שהמדען הראשי מחלק (1.6 מיליארד שקל לשנה - לא כסף קטן בכלל) הולך לחברות גדולות או חברות בת של קונצרנים גדולים. הקונצרנים הגדולים יש להם מספיק כסף משלהם, אפילו הרבה יותר מאשר הממשלה, כדי לממן מחקרים ופיתוחים טכנולוגיים שעשויים בעתיד להניב רווחים יפים.

גם יזמים צעירים, חדשים ועניים לא יתקשו למצוא מממנים מקרנות הון סיכון, אם יש להם רעיון לפיתוח טכנולוגי מבטיח. אז בשביל מה צריכים "מדען ראשי" ליד משרד המסחר והתעשייה? בשביל שיעשה מה שכול הגופים הממשלתיים האלה עושים: מחלקים כסף טוב שלנו למקורבים מבחינה פוליטית וכלכלית.

נושא אחר הוא הפתיחות והשקיפות. המדען הראשי מסרב לפרסם את הסכום המענק שניתן לכול חברה. למה מסרב? יותר קל לבצע את חלוקת הכספים למקורבים בסתר.

המדען הראשי מיותר לחלוטין (בדיוק כמו הרב הראשי) - הממשלה לא צריכה להתעסק במדע, ולא בחלוקת כספי ציבור לחברות פרטיות בטוענה זו או אחרת. אם ביבי מחפש מקורות מימון - הנה מצאתי בשבילו 1.6 מיליארד שקל לשנה. ועוד לא התחלתי כלל לספר על "עידוד התעשייה" (שלא באמצעות ה"מדען" הראשי - שהוא פקיד ממשלתי למרות התארים) - כלומר - כסף ממשלתי רב מועבר למקורבים "לעידוד התעשייה" - שלא באמצעות המדען הראשי, אלה מתקציב אחר של התמ"ת.

יעקב

הגרף הבא מראה את הוצאות הממשלה הפדרלית בארה"ב.

ההוצאות עלו בהתמדה ובאופן קבוע מאז שנת 2000 - עם קצב עליה הולך וגובר מאז 2006-7.

ההוצאות עלו יותר מאשר כפליים מאז שנת אלפיים.

מי שחושב שיש הגיון בשגעון, או שהדבר יכול להימשך עד אינסוף - הוא לא מציאותי.

יעקב

זרם חשיבה המרכזי, השולט, בכלכלה קוראים לו הניו-קיינסיאנים, או הקיינסיאנים החדשים (ע"ש Keynes). כמו הקיינסיאנים הישנים, תורתם מסתכמת בעצה אחת: תדפיסו, תדפיסו עוד, תדפיסו כמה שיותר כסף. לכול בעיה ובכול הנסיבות - הפתרון תמיד אחד: תדפיסו (בימנו יוצרים כסף יש מאין ברישומי מחשב, כמו במשחקי מחשב). הנציג הקולני ביותר של הזרם הזה הוא פול קרוגמן, פרס נובל לכלכלה, 2008, שכותב בכול יום שני וחמישי (ממש) טור בניו יורק טיימס, והתוכן תמיד אותו דבר: תדפיסו עוד. אבל הוא לא היחידי. בן ברננרקה, יו"ר הפד (הבנק המרכזי) נודע בכינוי "הליקופטר בן" משום שבקריירה האקדמית שלו, לפני שהתמנה לתפקידו, חקר את המשבר הגדול של 1933, וכתב מאמר בו הביע בטחון שמשבר כזה לא יכול לקרות היום, כי הפד יכול להדפיס כסף, ואם צריך הוא יכול להדפיס כמויות בלתי מוגבלות ולהטיל את הכסף מהליקופטרים עד שיציפו את השוק. עכשיו משמש הליקופטר בן בתפקיד המדפיס הממשלתי וההליקופטר ביחד.

התיאוריה של קיינס נולדה (לא בטוח שבפעם הראשונה...) בין 1922, כאשר קיינס כתב ספר על השגיאה בהסכמי וורסי שהטילו פיצויי עונשין על גרמניה, לבין שנת 1935, אחרי המשבר הגדול, כאשר הוא פרסם את ספרו הכלכלי רב ההשפעה על תורת האשראי והכסף. הרעיון המרכזי הוא שמשברים כלכליים דוגמת המשבר הגדול מתרחשים בגלל העדר כוח קנייה של הציבור. אנשים מאבדים את מקום העבודה ואת ההכנסה, ואין להם כסף לקנות מוצרים, אז המכירות יורדות, והיצרנים נאלצים לצמצם את הייצור, ולפטר עוד עובדים, שמאבדים את כוח הקנייה, וחוזר חלילה. ההנחה הבסיסית הייתה שהאנשים עניים ברובם, ותמיד רוצים לקנות עוד, ורק העדר הכנסה מונעת מהם לקנות. הפתרון המוצע: המדינה תדפיס כסף, תיתן לאנשים, הם יתחילו לקנות, היצרנים יתחילו לייצר יותר, וישכרו עוד עובדים, וכול המשק יחזור ויצמח. ההנחה שהאנשים עניים ויקנו יותר אם רק יתנו להם יותר כסף הייתה נכונה (אולי) בשנות ה 1930.

קראתי לאחרונה דעה מעניינת בספר "שובו של המשבר הגדול" של כלכלן אחר, לא ידוע, בשם ווקס דיי (כנראה כינוי, או שם עט). הוא אומר (יחד עם אחרים) שהיום, הסיבה שאנשים לא קונים אינה שחסר כסף, אלא שיש להם יותר מדי כסף. יכולת הצריכה רוויה. למשל: כול משפחה בארה"ב מחזיקה בממוצע, כמעט 3 מכוניות. כמה עוד מכוניות אפשר לקנות? לא צריך יותר מכוניות. וגם - האוכלוסייה הולכת ומזדקנת, וגם קטנה מספרית (בגלל הקיטון בילודה). כול משפחה מחזיקה בדירה או שתיים או שלוש, וגם בבית קייט בהרים. כמה עוד בתים אפשר לקנות? חברת השפע המודרנית פשוט לא זקוקה לכמות אינסופית של מוצרים. הפילוסופים המודרניים (ביניהם פול קרוגמן) מרבים להתלונן על צריכת יתר (overconsumption ) של חברת השפע הצרכנית, הבזבזנית, וקוראים למתן בצריכה המיותרת. יש משהו בתוכחה שלהם. אנשים ראו שהם לא זקוקים לעוד בית, או לעוד מכונית חדשה כול שנה, והם החלו לקנות פחות. המיתון המבוקש מתרחש.

ואז: בום! במפתיע ! החל המשבר הכלכלי. במה מתבטא המשבר? אנשים קונים פחות בתים, ופחות מכוניות. היצרנים חייבים לצמצם את הייצור, ולפטר עובדים, האבטלה עולה, המפוטרים, שקנו באשראי זול (שנוצר בהדפסות קודמות) בתים ומכוניות לא יכולים להחזיר את חובותיהם, ולכן הבנקים קורסים. האנשים שעדיין לא איבדו את פרנסתם רואים את הבעיות מסביב, ומתחילים לחשוש למחר, ולכן, מתחילים לחסוך במקום להוציא כסף שעוד יש להם, או לקחת הלוואות, ולקנות עוד מוצרים שהם לא ממש צריכים.

המסקנה - ה"פתרון" של הדפסת כסף לא יכול לעבוד, גם לא לכאורה, בתנאים חדשים אלה. אנשים צימצמו את קניותיהם לא בגלל שאין להם כסף, אלא בגלל שאין להם צורך, הם הגיעו לרוויה, הכלכלה צריכה להתייצב ברמת הפעילות שמתאימה לצרכים ולדרישות של האנשים, והרמה הזו תהיה, כנראה, יותר נמוכה מהרמה שהייתה בעבר. צריך לתת לתהליכי הצימצום וההתאמה להתרחש באופן טבעי, ולא להתעקש לנפח חזרה את הכלכלה לממדיה הקודמים על ידי הדפסת כסף. דוגמה: ביפן יימכרו השנה רק כ 4.25 מיליון מכוניות, ירידה של כ 14% לעומת השנה שעברה. היפאנים מזדקנים, ומתרכזים בערים, ולא צריכים כול כך הרבה מכוניות חדשות כמו מקודם.

אכן, הדפסת הכסף האדירה שנעשתה בכול העולם בשלוש השנים האחרונות לא עזרה הרבה. האבטלה, בכול העולם, נשארה ברמות שיא, הכלכלה, שהראתה כאילו סימני התאוששות, (צמיחה מתונה בתל"ג) דוהרת כעת בביטחה למשבר נוסף. האשליה שיש לממשלות כלים למנוע משברים (קרי הדפסת כסף) מתפוגגת. הפתרון שמציעים כעת קרוגמן וחבריו: "הדפיסו עוד" - הוא טוען שהבעיה היא שלא מדפיסים מספיק. לא חשוב כמה מדפיסים, בשבילם זה תמיד לא מספיק. אלו אמונות טפלות. יש לתת לכלכלה להתאים עצמה לצרכים ודרישות של האנשים, באופן טבעי. אם הצרכים והדרישות קטנים, יש לתת לכלכלה (לתל"ג) לקטון. אי אפשר לנפח כול הזמן באמצעים מלאכותיים. צריך להשבית את ההליקופטר, ורצוי גם את בן עצמו, ולהחזירו לאוניברסיטה.

אי אפשר, ולא צריך, להלחם מלחמת חורמה בתהליכים הטבעיים,  וגם אין סיכוי להצליח. ואם נגזר שרמת החיים צריכה לרדת, אז שתרד. יש מאיפה לרדת. האמונה שהממשלה היא כול יכולה היא חלק מאותה אמונה טפלה.

היכונו למשבר הכלכלי הגדול של המאה ה21 שרק מתחיל.

יעקב

תוספת: הנה דוגמה לגישה הניו-קיינסיאנית. מאמר מערכת (לא חתום) בניו יורק טיימס היום  קורא לממשלות העולם כולו להגביר את ההוצאות, כלומר את התימרוץ של הכלכלות, כדי להימנע ממשבר חדש. מאחר שכמויות הכסף האדירות שהדפיסו בשלוש השנים האחרונות לא הצליחו להוציא את הכלכלה לצמיחה - המאמר קורא להדפיס עוד, בכמויות עוד יותר גדולות. הוא אומר שהמאמצים של ממשלות העולם לצמצם את הגרעונות (מאמצים סימליים בינתיים, כי הגרעונות לא צומצמו כלל) הם שגיאה, צריך להגדיל את הגרעונות.

יעקב

בעיסקי האנרגיה הירוקה יש הרבה שחיתות, כמו בכול דבר שמנוהל על ידי המדינה.

כתבנו על פרשת החברה סולינדרה שפשטה את הרגל לאחרונה לאחר ששרפה 543 מיליון דולר כסף ציבורי שקיבלה כסובסידיה ממשרד האנרגיה הפדרלי בארה"ב, במסגרת תכנית התימרוץ.

אובמה, ומצביעיו הדמוקרטים נורא אוהבים אנרגיה מתחדשת. אובמה ציין מספר פעמים את האנרגיה המתחדשת כתחום בו יווצרו מקומות עבודה חדשים. אובמה ביקר במפעל והצטלם לטלוויזיה תוך שהוא מעלה על נס את האנרגיה הירוקה. כלומר - נכון שהסיפור של סולינדרה - שהתיימרה להמציא פטנט חדש בתחום הקולטים הסולאריים, דיבר אל לב אובמה ובוחריו, מבחינה ריגשית. אבל כול זה עדיין לא מסביר את הסובסידיה הנדיבה שהחברה קיבלה זמן קצר לפני פשיטת הרגל. כבר לפני שהיא פשטה את הרגל, ולפני שקיבלה את הסובסידיה, התריעו מומחים שלחברה אין בסיס כלכלי, וגם שהמצאתה, ספק אם יש בה ממש. אבל, המומחים במשרד האנרגיה, שהיו צריכים לאשר את הסובסידיה, אישרו אותה למרות הכול, בתהליך מזורז. האם עשו זאת רק מסיבות אידיולוגיות?

מסתבר שהמשקיע העיקרי בסולינדרה, איש עסקים מיליונר בשם ג'ורג' קייסר, תרם רבות למסע הבחירות של אובמה, ושל פוליטיקאים דמוקרטים רבים. מסתבר עוד, על פי רישומים בספר האורחים של הבית הלבן, שהוא, ומנהלים אחרים בסולינדרה, ביקרו בבית הלבן יותר מ 20 פעם בשנה האחרונה. עכשיו חוקרת וועדת משנה מטעם בית הנבחרים חשד שהבית הלבן התערב בפרשה ודחק במומחי משרד האנרגיה להזדרז ולאשר את הסובסידיה.

האנרגיה המתחדשת הירוקה אינה מפיקה הרבה אנרגיה, אבל היא בהחלט מניבה הרבה כסף וטובות הנאה לפוליטיקאים, ולכן הם אוהבים אותה. האנרגיה הירוקה לעולם לא תתקיים ללא "עזרה" של הפוליטיקאים, וללא סובסידיות ותמריצים גדולים. וזה בדיוק מה שהפוליטיקאים אוהבים - לחלק כסף ציבורי לחברים ומקורבים. למטרה זו האנרגיה המתחדשת היא אידיאלית

יעקב
עדכון - 15.9:

עובדת לא בכירה במיוחד בחברת סולינדרה התקשרה והעידה שעוד לפני שסולינדרה קיבלה את הערבות הפדראלית, כולם (היא מתכוונת לעובדים) כבר ידעו שהשיטה של סולינדרה לא תצליח, ושהסינים פיתחו בינתיים שיטה יותר זולה ליצור פאנלים סולאריים. המענק אושר למרות שעובדות אלה היו ידועות כבר בעת שאושר. בניית המפעל, בעלות של 1/2 מיליארד דולר - כסף ממשלתי - המשיכה כסדרה, למרות הכול.

יעקב

הנשיא אובמה הציע, בנאום בפני הקונגרס, תכנית לאומית ליצירת מקומות עבודה.

האבטלה היא כרגע הבעיה הגדולה של ארה"ב (ושל סיכויי אובמה להיבחר שונית ב 2012). במשבר הכלכלי של 2008-9 אבדו מליוני מקומות עבודה, והאבטלה עלתה מ כ 5.5% ל 9.1%. בשנת 2009 הוכרז חגיגית על סיום המשבר ותחילת ההתאוששות, והסטטיסטיקה הכלכלית אף הראתה צמיחה בתל"ג, אבל האבטלה נשארה ברמתה הגבוהה, ומסרבת בעקשנות לרדת, גם אחרי שנתיים של "התאוששות".

הנשיא אובמה הוציא לפועל, ב2009, תכנית תימרוץ stimulus , בעלות 790 מיליארד דולר, כדי להניע את הכלכלה וליצור מקומות עבודה. להצדקת תכניתו הוא טען שללא התימרוץ צפויה אבטלה של כ 10% אבל עם התימרוץ היא תרד ל 7%. אמר, אמר, אבל האבטלה נשארה 9.1%.

מה עושים אם התכנית הראשונה למלחמה באבטלה נכשלה? לוקחים שוב אותה תרופה. כעת מציע אובמה תכנית נוספת של תימרוץ, שהוא קורא לה במפורש "jobs program " כלומר "תכנית ליצירת מקומות עבודה" - כנראה שהתכנית הקודמת נכשלה בגלל ששמה לא היה מספיק ברור. העלות של התכנית החדשה המוצעת - 450 מיליארד דולר. מאיפה הכסף? זו תמיד שאלה טובה.

בתכנית התימרוץ הראשונה - הכסף היה מימון גרעוני, כלומר מהדפסת כסף. כלכלנים, פוליטיקאים ואנשי אקדמיה מהשמאל רואים בהדפסת כסף (מימון גרעוני) תרופת פלא לכול החוליים. התמרוץ הראשון נערך לפי התיאוריה הכלכלית הקיינסיאנית של Keynes - שהזרמת כסף חדש (הדפסת כסף) יוצרת ביקושים, ומקומות עבודה שאמורים לספק ביקושים חדשים אלה. התיאוריה לחוד, במציאות - מקומות העבודה לא נוצרו.

עכשיו כולם מודאגים מהגרעון התקציבי בארה"ב, שהוא כ 40% מהתקציב או מעל 10% מהתל"ג. דירוג האשראי של ארה"ב הורד. עכשיו כבר לא אופנתי להגדיל את הגרעון עוד יותר. אז מאיפה יקחו 450 מיליארד דולר ל jobs program ? אובמה יש לו תרופת גם לזה - ממיסוי חדש. אבל - רק מיסוי על העשירים, שימו לב שוב - הוא מדגיש זאת כול הזמן - מיסוי רק על עשירים (כאילו שקיים מיסוי אחר! תמיד רק העשירים משלמים מיסים, העניים לא משלמים אף פעם).

התכנית החדשה נוגדת את כול עקרונות הכלכלה, כולל הכלכלה הקיינסיאנית. כי הכסף שנלקח במיסים גורם לירידה בביקושים של אלה שהכסף נלקח מהם, ועלייה בביקושים של אלה שהממשלה מעבירה להם את הכסף, כלומר - נטו - אין עלייה בביקושים, ולכן גם לא עלייה במספר המועסקים. לפי כול התיאוריות הכלכליות - זו פעולת סרק - מבחינת השפעתה על הכלכלה והתעסוקה. לוקחים מהמשק כסף ביד ימין (מיסים) ומחזירים לו ביד שמאל (תכנית תימרוץ). אין פה רווח למשק. התכנית הזו אין בה שום הגיון כלכלי, גם לא מנקודת המבט הרגילה של הדמוקרטים - של הכלכלה הקיינסיאנית.

האם באמת אובמה לא מבין כלום בכלכלה? כנראה, אבל הרבה אומרים (אפילו רוברט רייך, שר העבודה של קלינטון ואיש שמאל ידוע) שהתכנית הזו אינה תכנית כלכלית אלא תכנית פוליטית. אובמה יודע שאין לתכנית סיכוי להתקבל בקונגרס השמרני. ההצעה הזו נועדה לא כדי שתתבצע אלא רק ליצור טיעון נגד הרפובליקאים. אובמה יוכל להגיד ב 2012 - שהאשמים באבטלה הם הרפובליקאים, שסירבו להעביר את תכניתו "ליצירת מקומות עבודה". והוא גם יאשים אותם שהם סירבו להעביר את התכנית מסיבות פוליטיות, כדי להכשיל את בחירתו מחדש של אובמה. יש הרבה בטיעון זה. אובמה לא יודע הרבה, לא בכלכלה, לא במדיניות ולא בהיסטוריה, אבל בדבר אחד הוא טוב - בפוליטיקה. פוליטיקה - במובן של למכור לוקשים לציבור. (האם קיימת פוליטיקה אחרת?).

יעקב

נ.ב. - המשך בסידרה על הביטוח הלאומי עוד יבוא.

בעודי כותב סידרה על ביטוח לאומי, קופצת גב' שולמית יהב* וכותבת בוויאנט על נטל המס הכבד שהביטוח הלאומי מהווה.

בעוד מס הכנסה הוא פרוגרסיבי, והאחוז הגבוה יותר משתלם רק על הפרש ההכנסה (על המדרגה בלבד), הרי ביטוח לאומי הוא קבוע (אחרי סף של 5000 ש"ח לחודש, ועד לתקרה של 73 אלף ש"ח לחודש). כך יוצא שמי שמשתכר, למשל, כ 15 אלף שקל ברוטו לחודש משלם קצת פחות מ 2000 ש"ח מס הכנסה, אבל יותר מ 2100 ש"ח דמי ביטוח לאומי ומס בריאות.

שיעור תשלומי הביטוח הלאומי הם 17.9% מהמשכורת (ללא מדרגות). לצורך הסוואה חילקו את זה לשניים - חלק העובד - 5.9% וחלק המעביד - 12% - כשלמעשה כול הסכום הוא על חשבון עלות העבודה של העובד. במקרה של עצמאי - כול הסכום בא מכיסו.

עוד כותבת גב' שולמית יהב, שכול המעמד הבינוני - עד לגובה שכר חודשי של 20,000 ש"ח ברוטו משלם יותר ביטוח לאומי מאשר מס הכנסה.

הממשלה נוקטת בכול תכסיס הסוואה אפשרי כדי להרדים את הציבור ולהסתיר את גודל הגביה. הטריק הראשון הוא ההפרדה בין ביטוח לאומי למס הכנסה - כאילו אלו שני דברים שונים, וכאילו כול אחד לחוד לא "נורא" גבוה.  ולא היא. זה נגבה על ידי המדינה עבור שרותים שהיא מספקת, והשני גם כן. אותו גוף (הממשלה) גובה את הכסף, אותו גוף מוציא אותו. מאזן הביטוח הלאומי אף נכנס לחשבון המאזן הממשלתי. הממשלה חושבת, כנראה בצדק, שאם לוקחים ממך 100 ועוד 100 ש"ח (בשתי שורות נפרדות בלוקש) זה נראה פחות (ופחות גרוע) מאשר אם לוקחים 200 ש"ח בשורה בודדת.

עוד כותבת יהב:

"כאשר אנו בוחנים את הזכויות המוענקות לנו חזרה תמורת דמי הביטוח הלאומי ומס הבריאות, נמצא כי התועלת נמוכה למדיי והמחיר אינו מצדיק אותה."

מאה אחוז נכון. עוד אכתוב על זה. מה שגם גב' יהב לא קלטה הוא שעיקר הקף הפעילות של הביטוח הלאומי הוא לקחת כסף מעניים ולהעביר לעשירים.

המוסד לביטוח לאומי שלח את התגובה הסטנדרטית הבאה:

"הכספים שמשלמים האזרחים לביטוח הלאומי הם דמי ביטוח סוציאליים, והם נועדים לבטח את הפרט, ולהעניק לו רשת תומכת על ידי תשלום קצבאות בזמנים של משבר ומצוקה כלכלית"

זה הצהרת כוונות הסטנדרטית, הכתובה בכול ספרי האזרחות ובחוק עצמו. אבל זה לא מה שהמוסד לביטוח לאומי עושה בפועל, רוב הזמן, ועם מרבית הכסף. הם אומרים דבר אחד, אבל עושים גם דבר אחר (הם גם עוזרים לעניים, קצת, נכון). רוב היקף הפעילות - זה הדבר האחר.  רוב הזמן הוא מעביר, כאמור, כסף מצעירים עניים לזקנים עשירים.

יעקב

*הכותבת היא מנכ"ל מכללת עדיף, העוסקת בלימודי ביטוח ופיננסים ומנכ"ל "החלק המשלים", העוסקת בייעוץ עסקי והדרכה כלכלית.

שר התשתיות יחד עם שר האוצר קבעו הפחתה של 25% במירווח השיווק של חברות הדלק. חברות הדלק הגישו עתירה לבג"ץ. בסוף, בג"ץ יקבע, "לפי החוק, ורק לפי החוק" (ציטוט מדברי השופט הדגול בדימוס אהרון ברק) מה מחיר הדלק, אם 7.25 ש"ח ליליטר או 7.43 ... בג"ץ הרי יודע הכול, לפי החוק...

במדינות בולשביקיות הממשלה קובעת את כול המחירים, באופן שרירותי. במדינה חופשית אין זה מתפקידה של הממשלה לקבוע מחירים. המחירים צריכים להיקבע על ידי השוק על פי היצע וביקוש, וכתוצאה מתחרות בין הספקים. אבל אנו לא מדינה נורמלית. יש בישראל שרידים רבים מהניהול הבולשביקי שאומץ על ידי הממשלות הראשונות של מפא"י בשנותיה הראשונות של המדינה, על בסיס אידיולוגי.

כול משק הדלק (וענפים רבים אחרים) היה מולאם. יבוא הדלק נעשה על ידי הממשלה. ההובלה נעשתה על ידי חברה ממשלתית (צים), הדלק המיובא סופק על ידי הממשלה לבתי הזיקוק שהיו חברות ממשלתיות. בתי הזיקוק זיקקו וסיפקו את הדלק לחברות הדלק - חברות ממשלתיות. חברות הדלק סיפקו לתחנות הדלק, שהיו בבעלות פרטית של אנשים מקורבים פוליטית, שהממשלה (או יותר נכון השר הממונה) חפצה ביקרם, ונתנה להם רשיון ניהול תחנה. במצב זה הממשלה קבעה הכול - כמה המובילים (צים) יקבלו עבור הובלה, כמה בתי הזיקוק עבור הזיקוק, כמה חברות הדלק, כמה בעלי התחנות, וכמה ישלם הצרכן. 

בשנים האחרונות נעשו נסיונות לשנות את המצב, אבל במהותו המצב לא השתנה.

הממשלה עדיין מייבאת את כול הדלק הגולמי, ויש לה מונופול בתחום. חברת ההובלה (צים) הופרטה, אבל ספק אם יש תחרות של ממש בהובלת דלקים לישראל, הממשלה עדיין משלמת מחירים שלא בטוח שהם מחירי שוק. בתי הזיקוק הופרטו, אם אינני טועה - החברה לישראל רכשה את בתי הזיקוק בחיפה וחברת פז את אלה באשדוד. אבל צורת הניהול ומבנה המחירים שנקבע על ידי הממשלה לא השתנו.

חברות הדלק הופרטו גם כן. "דלק" היא של תשובה, "סונול" של יזרעאלי, "פז" של צדיק בינו, ויש שתי חברות חדשות - "אלון" של דודי ויסמן ו"טן" של אליעזר פישמן. אבל הבעלים החדשים נוח להם להמשיך ולעבוד תחת מטריית הניהול הממשלתי וקביעת המחירים הממשלתית, כי זה מבטיח רווחים נאים בלי צורך להתאמץ ולהתחרות בשוק. מה שיש לנו זו אוליגופוליה - מונופול, בחסות הממשלה, הנתון בידי מספר קטן של חברות שהממשלה בחרה בהן. משהו דומה למצב בתחום הבנקאות.

מה שאנו צריכים בארץ זו תחרות חופשית.

תחרות חופשית פירושו שכול אחד יכול לייבא דלק (לא רק הממשלה). הממשלה יכולה להחזיק מאגרים של דלק לשעת חרום, אבל חייבת להתיר חופש מוחלט בתחום ייבוא הדלק. כנ"ל הזיקוק. שיתירו לכול דכפין להקים בתי זיקוק בארץ. שיתירו ייבוא חופשי של תזקיקים (בנזין, סולר) כדי להתחרות בבתי הזיקוק. שיתירו תחרות חופשית במחירים - של הזיקוק (המחיר בשערי בתי הזיקוק) ושל המכירה הקמעונאית (מחיר בתחנות הדלק). שיתירו הקמה חופשית של תחנות דלק, לכול דכפין. שיכריזו פומבית (ויקבעו בחקיקה) שהממשלה לא מתעסקת בתחום אספקת הדלק. מלבד דאגה למלאי דלק לשעת חרום - אין הממשלה צריכה להתעסק עם קנייה, הובלה, זיקוק ושיווק של דלק.

אבל ממשלתנו, למרות הצהרת כוונות קפיטליסטית שנמשכת כבר שנים שלושה עשורי שנים, ולמרות צעדי הפרטה, עדיין מנהלת משק דלק מונופוליסטי-בולשביקי. (ואותו דבר קורה בתחומים רבים אחרים).

יעקב

מעטפות כסף, חיוב כפול על טיסות - אלו שיטות מאד פרימיטיביות של ניצול מעמד פוליטי. אהוד אולמרט טירון מושתן ועלוב ליד ג'יימס ג'ונסון, מנהל פאני מאי בעבר, וברני פרנק (יהודי והומו), יושב ראש ועדת השרותים הפיננסיים בבית הנבחרים ארה"ב בעבר וגם היום, וחבריהם.

בארה"ב התפרסם ספר, "סיכון פזיז" המספר את הסיפור של של חיבור כסף ממשלתי ושילטון, והבנק החצי ממשלתי פאני מאי שהפיל את הכלכלה העולמית ב 2008, וגרם נזק ישיר של 153 מיליארד דולר מכספי המיסים שהועברו לכיסוי הפסדיו עד כה. ההפסדים ממשיכים להצטבר.

פאני מאי, בנק חצי ממשלתי, הכריז על יעד של "בית לכול פועל", או בלשון אמריקאים "בית לכול בני מיעוטים" minority group - שפירושו - בית לכול כושי. הם לקחו הלוואות בריבית מועדפת בזכות היותם גוף חצי ממשלתי - שהערבות הממשלתית שלו מובטחת, למרות שהיא לא מעוגנת בחוק או חוזים. אכן - בפרוץ המשבר הממשלה כיסתה את ההפסדים. ההטבה הזאת הניבה הנסות של כ 7 מיליארד דולר לבנק. הכנסות אלו נוצלו, לא כדי לתת הלואות לעניים אלא כדי להעשיר את מנהלי הבנק, שהיו מינויים פוליטיים, מקרב המקורבים לשלטון. כך למשל היה בן זוגו של חבר הקונגרס ברני פרנק אחד מבכירי המנהלים בפאני מאי. כמובן שהבנק תרם כסף רב לפוליטיקאים שתמכו בו בקונגרס, ועזר לבחירתם מחדש. הבנק ניהל קמפיינים של שדלנות כדי למוע את כול יוזמות החוק שניסו לרסן את הוצאת הכסף חסרת האחריות ולהטיל פיקוח על הבנק על ידי "נערי האוצר" בארה"ב, במקום הפיקוח (כלומר חוסר הפיקוח) של הפוליטיקאים המושחתים שנהנו מכספי הבנק.

כול השחיתות הזאת היא חוקית לחלוטין, ואף נחשבת בחוגים "נאורים" למתקדמת - כי היא מצהירה על מטרות נעלות - בית לכול פועל. כול השחיתות והביזבוזים ההרסניים האלה הם חלק אינטגרלי, הם ממש הליבה, של מדינת הסעד המודרנית.

יעקב

יפאן בצרות כבר 20 שנה.

בשנות ה 1970-80 הייתה שם בועה רצינית, בועה בנדל"ן, במניות במשכורות, בכול. אז פרץ משבר, הצמיחה הכלכלית ביפאן נעצרה, ולא חזרה עד היום.

בישראל עברו מדדי המניות את שיאי כול הזמנים. מדד המעוף שיהיה 100 בשנת 1995 הוא עכשיו מעל 1250 - עלייה נאה מאד. יועצי ההשקעות אורמים: תשקיע במניות, לאורך זמן תרוויח. ראה, אפילו את הירידה הגדולה של 2008 סגרו המניות, ועכשיו עלו חזרה לרמה שלפני הנפילה. לכן - לא צירך לפחד מלהשקיע במניות, הם אומרים. (בארה"ב היה הדאו 14000 לפני המשבר, היום הוא רק 11000 אבל ממשיך לטפס).

גם נדל"ן השקעה טובה - ולמרות שהמחירים מאד גבוהים היום - הם אומרים שנדל"ן, לאורך זמן, רק עולה.

בואו נראה מה קרה ביפאן.

מדד המניות היום הוא ברמה של 1/3 ממה שהיה לפני הנפילה. עברו 20 שנה והוא לא מתרומם.

בקטע המצוטט מסופר על יפאני שקנה דירת לוקסוס בת 5 חדרים ב 1989, ב 500 אלף דולר. היום, אחרי 20 שנה, הוא נאלץ למכור אותה ב 185 אלף (1/3), ואחרי שמסר את הכסף לבנק, ואחרי ששילם משכנתא 17 שנה, הוא עוד חייב 110 אלף דולר לבנק, ונאלץ להכריז על פשיטת רגל אישית.

אנשים ביפאן אין להם כסף, לא לקניות, לא לטיולים לחו"ל, לא לקניית דירות, לא לבגדים חדשים או מכוניות מפוארות. הם נאלצים להוריד את רמת החיים ולחיות בצניעות. לכן הכלכלה לא מתרוממת - כי אין ביקושים. הסיכויים למצוא עבודה לא טובים, המשכורות לא מה שהיו פעם. העסקים הקטנים סובלים גם כן. הצעירים מיואשים, ואיבדו את רוח היוזמה והחריצות (כך כתוב במאמר).

יש ביפאן דפלאציה.

דפלאציה - פירושו - ירידה במחירים (ובמשכורות). הדיפלאציה באה למרות מאמצים אדירים של הממשלה היפאנית, במשך 20 שנה, ל"הזרים" כסף (כלומר להדפיס) כדי ל"תמרץ" את העסקים ולהגדיל את הביקושים, ולהניע מחדש את הצמיחה הכלכלית, לפי תורת קיינס. הם מילאו את כול יפאן בכבישים ומחלפים, איפה שצריך ואיפה שלא צריך. זה לא עוזר. החוב הלאומי של יפאן הוא כ 200% מהתלג (לעומת 60-80% בארצות המערב) אבל הכלכלה בשלה, מדשדשת.

חוץ מזה יפאן מזדקנת, הילודה נמוכה, הצעירים לא מתחתנים ולא מולידים ילדים, ואין מי שיעבוד, וירים את התוצר ויטפל בזקנים. (לפחות נמנעו מלהציף את יפאן בעובדים מהגרים).

למרות כול זה יפאן עדיין ארץ עשירה מאד (אולי פי 2 מאיתנו).  עכשיו צאו וחשבו כמה הייתה יכולה להיות יותר עשירה לו ממשלתה לא ביזבזה טריליארדים של דולארים של כסף מודפס על פרוייקטים חסרי תועלת. בועות צריך לתת להן להתנפץ, ולא לנסות לנפח אותן חזרה. יפאן למדה זאת על בשרה, ארה"ב עדיין לא.

יעקב 

כולם יודעים שגרעונות תקציביים גדולים זה דבר לא טוב. אפילו בן שלום ברננקה הנגיד של הבנק המרכזי בארה"ב. הוא בעצמו אמר זאת בעדות בפני הקונגרס אמש:

"הממשל צריך להתחיל לקבל החלטות קשות, במטרה לצמצם את הגעון. דחייתן רק תביא להחמרת המצב. למרות שהקטנה מיידית של הגרעונות בלתי אפשרית - צריך לאמץ תוכנית אמינה להקטנתם ההדרגתית - כדי להחזיר את האמון של עולם העסקים. צריך להתקדם לכיוון של איזון תקציבי בר קיימא.

האומה תצטרך לבחור בין העלאת מיסים, קיצוץ בקיצבאות הסוציאליות (כמו ביטוח לאומי וביטוח בריאות), קיצוץ רוחבי בהוצאות שוטפות (כולל חינוך ובטחון)  או תמהיל של כול הנ"ל. הבחירות קשות אבל לא ניתנות לדחייה נוספת".

מילים כדורבנות. אבל - מילים... רק מילים.

הממשל עושה ההיפך מהמומלץ - הוא מגדיל את הגרעונות עם תוכניות סוציאליות חדשות (כגון תוכנית הבריאות). הממשל מסתתר מאחורי עלה התאנה של וועדה דו-מפלגתית לצימצום הגרעון. כלומר - קברו את הנושא בוועדה, וממשיכים לשפוך כסף שאין, בצורה בלתי אחראית ובלתי מרוסנת.

לפי הערכות מעודכנות, הגרעון, שהגיע בשנה שעברה ל 12% מהתל"ג, יהיה ברמה דומה גם השנה, ויירד אולי בהדרגה עד 4-5% לפי תחזיות וורודות, או ל 9% לפי תחזית יותר ריאלית, עד 2020. פירושו - גרעונות חסרי תקדים (בעת שלום) לפחות עוד 20 שנה. ותכנית של ממש לצימצום הגרעונות בכלל לא נראית באופק. אם יתרחש עד אז עוד משבר - אנא יצמחו הגרעונות? תיק"ו.

אז לדבר כול אחד יודע, גם בן שלום ברננקה...

יעקב

הצעה מוזרה מאד הועלתה היום על ידי שר התקשורת - להקים חברה ממשלתית לשירותי אינטרנט, שתאפשר לנו לגלוש במהירויות גבוהות. (תאפשר... הצחקתם אותי...).

השר משה כחלון כנראה צעיר, ולא זוכר את ימי הזוהר, כאשר בזק, שהייתה מונופול בבעלות הממשלה, סיפקה קווי טלפון. ההמתנה הממוצעת לקו טלפון הייתה 10 שנים. אני זוכר. לא, מר כחלון, שב בשקט ואל תעזור לנו לגלוש. לא צריך....

לאחרונה הציע חבר הכנסת דני דנון כי תהיה רשות לאומית לאינטרנט שתפקח על נושאי הגלישה, תהיה אחראית לאבטחת התשתית, ותמכור דומיינים, ואילו הבוקר (ב') הצטרפה הכרזה של משרד התקשורת להקים ספק תשתית לאינטרנט בנוסף לבזק ולהוט.

"רשות לאומית" ? חלילה וחס, יש לנו "רשויות לאומיות" הרבה מעבר למה שטוב בשבילנו. ספק נוסף לרשת אינטרנט ? בהחלט. כן ירבו, כמה שיותר יותר טוב. אבל חלילה לא הממשלה! הממשלה לא מסוגלת לספק שום שירות. כול שירות של הממשלה הוא גרוע, איטי, יקר, ומונופוליסטי (פוגע באפשרות של ספקים פרטיים באותו תחום).

החטא הקדמון הוא התערבות הממשלה מלכתחילה, בקבעה שרק הוט ובזק רשאיות לספק שירותי טלוויזיה בכבלים, ותשתיות לאינטרנט. צריך לפתוח את השוק ולהסיר את כול המגבלות. שיהיו ספקי תשתיות תקשורת רבים ככול שירצו, ללא מגבלות ורישוי ממשלתי. שהממשלה תכריז על שוק פתוח ללא צורך ברשיונות או זכיונות ממשלתיים. שתקים חברת החשמל תשתיות משלה, למה לא? (אחרי שתשתחרר משליטת המאפיה).

מעניין עד כמה הרעיונות העקומים לא מתים אלא קמים לתחיה מחדש בכול דור ודור.

איך שר האוצר וראש הממשלה הסכימו לשטות זאת נבצר מבינתי, בניגוד לכחלון, הם יודעים דבר או שניים.

יעקב

עופר עיני מאיים להשבית את המשק בגלל השער הנמוך של הדולר.

אם אתה פטיש, כל העולם נראה לך כמו מסמר. "להשבית" - זה מה שעופר עיני יודע לעשות, זה תיאור תפקידו, הוא מזכ"ל ההשבתות. מתי שהוא רוצה הוא משבית את המדינה - וגורם נזקים לכולם. הוא האיש הממונה על הנזקים. כך הוא מרגיש. זה כוחו - ההשבתה - ואם אין שביתות הוא מרגיש קצת נשכח ומתוסכל.

פראיירים מי שנתנו לו את הכוח הזה (המחוקק), ומי ששומעים בקולו (אלה ששובתים). 

השביתה היא נשק לפיגוע המוני - מוטב היה לנו לו לא עשו שימוש בשביתות חדשות לבקרים. שביתה כמוה כיריה ברגל.

מה יעזרו השביתות ? שער הדולר יעלה עקב השביתה? עיני רוצה לנהל את המדיניות המונטרית במקום נגיד בנק ישראל ? מי הסמיך אותו לכך ? ניתן בכלל לעלות את שער הדולר ?

גם התעשיינים מתלוננים על שער הדולר. זכותם לבכות, בשביל זה יש התאחדות התעשיינים, כדי להתבכיין על כל דבר ולהוציא כמה שיותר כספים מהממשלה, הפעם ידרשו "תוספת לנפגעי הדולר" על חשבוננו כמובן.

בשוק כל המחירים עולים לפעמים ויורדים לפעמים. שער הדולר, מחירי הסחורות, חומרי הגלם, הכל... איש עסקים צריך להעריך את השינויים, להיערך בהתאם, ולשחות בים שאליו קפץ. אין "אלוהים" או "ממשלה" שיבואו להציל אותו מדי פעם כאשר הוא מתקשה לשחות ויעבירו לו כספים של אחרים.

אין שום דבר שהממשלה או מישהו בישראל יכול לעשות בנוגע לשער הדולר.